נתיבות המשפט/חידושים/רסה
וי"מ: והש"ך מסיק כפי' הא':
איהו דאפסיד אנפשיה: והא דבסי' רס"ד סעיף ג' מבואר להיפך דנוטל שכר על ההשבה ואינו נוטל דמי הפסד חמורו היינו משום דמ"ה לא היה ראוי ליטול כלל כיון דבעל האבידה היה שם ולא התנה עמו יכול בעל האבידה לומר אילו לא ירדת להציל בעצמי הייתי מציל אלא שחז"ל אמרו דעת הבריות דניחא ליה לבעל האבידה שמי שיקדים להציל אבידתו יתן לו שכרו וכיון דרק משום אומדן הדעת הוא נותנין לו כן המועט וכאן מיירי שהפסד הביטול הוא המועט ושם מיירי ששכר ההשבה הוא המועט (סמ"ע):
וגם הן מחייבין הרשימה בש"ך ס"ק ג' הוא ט"ס וצ"ל על וצריך להשיב וכצ"ל ע"ל סי' רס"ד (ט"ס רס"ז) ס"ה בהג"ה א' ע"ש:
יותר מן הראוי: היינו כל דמי מלאכתו אבל מה שהוא יותר על דמי מלאכתו יכול לומר משטה אני בך כמו שנתבאר לעיל בסי' רס"ד סעיף ו' ז':
שלו קודם ולא דמי לסי' רס"ד סעיף ג' דאם אין הבעלים שם כאילו התנו דמי שאני הכא כיון דלבסוף לא יאמינו לו כיון שכל אדם בודאי ניחא ליה (במנוחה) מש"ה נתנו לו רשות לעסק במלאכתו ולהניח ההשבה משא"כ בסי' רס"ד דהכל יודעין שניחא ליה לאדם להציל שלו יותר משל חבירו ולכך הוי כאילו התנה: