נתיבות המשפט/חידושים/קצח

דבר תורה רש"י פי' משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל הר"ן כ' דאין למדין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקניינים נעשים בכסף (סמ"ע):

אבל חכמים תקנו:    ע"ב דבמקום דליכא חסרון מעות כגון שהגבהו בעד חוב משיכה קונה מדאורייתא ואם המטלטלין היה ת"י אחר ואמר המוכר לנפקד תן לפ' והלוקח נתן המעות בזה הוי תן כזכי כיון שהמוכר אסור לחזור בו מטעם מי שפרע הוי כחוב דאמרי' ביה תן כזכי ואין המוכר יכול לחזור בו כמבואר בסי' רצ"ה סכ"ג ואם היה בפני הלוקח אף הלוקח א"י לחזור בו (בספר מקח וממכר לרב האי גאון ובס' מחנה אפרים):

שלא יקנה ומ"מ אם קידש המוכר אשה בהמעות מקודשת דלחומרא לא עקרו ד"ת (סמ"ע) ועיין ביאורים עוד טעם אחר בזה ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דאינה מקודשת:

שצריך להגביה:    וכשהוגבה מכחו ג"ט אפי' לא תפסו בידו עיין בסי' רס"ט ס"ה:

ג"ט כדי שיצא מדין לבוד (סמ"ע):

בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הוי כאילו הוא ברשותו (סמ"ע) ועיין ביאורים דכשהוא בידו א"צ שום הגבהה דהוי כמונח בחצרו אפי' בולט למעלה נגד אויר ידו רק כשבולט לצד ידו צריך הגבהה ועל אופן המבואר בסי' רס"ט:

החפץ כולו ול"ד לבהמה דסגי בעקירת יד ברגל בסי' קצ"ז דבע"ח שאני דכיון דהתחיל' לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה כל גופה משא"כ במטלטלין (סמ"ע):

מכל המקום שהוא בו:    פי' כשהוא בסימטא צריך שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה וכשהיתה ברה"ר כיון שמשכה מלא ארכה אפי' לא משכה לסימטא רק כל שהוא סגי:

יתמהמה המוכר ובק"ס ובסיטומתא דקנה משום דלא קיבל המעות בודאי יטריח ויציל כדי שלא יצטרך לילך בדינא ודיינא וא"ת השתא דאמרו דהמעות חינן קונות יאמר המוכר נשרף מעותיך בעלי' י"ל דמעות דאין בו טירחא להצילו ודאי יטריח ויציל (סמ"ע) ועיין ביאורים דבחליפין שוה בשוה לא שייך תי' זה ובק"ס ובסטומתא אף דנתן מעות קנה דלא פלוג חכמים ובמעות אפי' לא נתן רק מקצת מעות לא קנה רק למי שפרע אף דל"ש הטעם דנשרף חיטך בעלי':

כדי שישתדל ואף אם א"י להציל ולא חזר בו המוכר אפ"ה צריך להחזיר להלוקח מעותיו (סמ"ע):

מושכר למוכר אף דאין הלוקח דר בבית מ"מ כיון שהבית הוא שלו מצוי אצל ביתו ויציל ביתו ואגב יהיו הפירות ניצולים (סמ"ע):

וכן השוכר:    הסמ"ע ממה מאי וכן דהא לאו מחד טעמא היא דברישא הוא הטעם דהעמידו על ד"ת מטעם דמעות קונות מטעם דמצוי אצל ביתו ובסיפא הוא הטעם משום דהוי בחצירו וקונה לו והש"ך והט"ז תי' דוכן קאי על עיקר הדין דששניהם קונה בלא משיכה רק שחלוקים בטעמם:

השוכר המקום וה"ה השואל ודוקא כששכרו או שאלו להשתמש בו אבל אם לא שכרו או שאלו רק לדריסת הרגל בלבד אינו קונה לו (ש"ך):

קנה המטלטלין ודוקא שהשכיר לו החצר תחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהם כאחד לא (ש"ך) ועמש"ל סי' ר"ב:

לדעת השוכר ודעת הי"א בסי' ר' דאפי' משומר לדעת המוכר סגי (ש"ך):

דליכא למיחש לדליקה ושאר אונסים לא שכיחא (סמ"ע) והש"ך חולק וס"ל דלא פלוג רבנן רק דבכל ענין מעות אינו קונות:

אם התנו והש"ך חולק דדוקא לעיל סי' ק"ץ דכסף במקום שכותבין השטר מהני תנאה דשם הכסף ד"ת רק דלא סמכה דעתו בלא שטר והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא דתיקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג ועוד דהא מתנה על מה שאמרו חכמים וכל המתנה עמ"ש חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה ועוד דהא דיכול להתנות בדבר שבממון היינו היכא דשייך ענין מחילה אבל א"י להתנות לעשות קנין במה שאינו קנין כמו שא"י להתנות ולומר פ' יירש במקום שאינו יורש ובב"ח תי' דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין המעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ולמאן דס"ל דתנאי מהני אפילו התנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה בתחלת המקח מהני ועוד שכתב המחבר סי' ר"ז (סמ"ע):

שימשכה כולה היינו מלא ארכה ואם עומדת בר"ה צריך למשכה מר"ה לסימטא ושוב לא בעי שימשכנה בסימטא מלא ארכה כדלעיל סעיף ג':

שלא ברשות דאל"כ הוי לי' חצר של זה שהרשהו או של שניהם (סמ"ע):

ומשיכה אינו קונה:    היינו במקום שצריך משיכה כגון שגילה דעתו לקנות במשיכה כמו בסעיף י"ב (סמ"ע):

שמונחת במים וה"ה מסירת הספינה בר"ה לא מהני אא"כ מונחת על המים (סמ"ע):

קנה מאחר שמשכו כולה פי' וא"צ למשכה בסימטא שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה אלא כיון דמשכה כולה מרה"ר לסימטא תו לא צריך למשכה בסימטא כדי כולה (סמ"ע):

כמו פקדון ואם לא אמר טול מעותיך חייב אפי' באונסין:

אפי' מאונסי' ע"ל סי' ק"ך ע"ב להלכה אימת נפטר מאונסים ומפשיעה ועמ"ש שם ועיין ביאורים דאם אמר טול את שלך ואמר הלה יהיה בידך פקדון לכ"ע נפשך ואין דינו אלא כש"ח כתב הב"י בס"ס זה לאחר שעשו קנין גמור שאין שניהם יכולים לחזור בו אין המוכר אפי' ש"ח על הפירות דהוי כאמר ליה הא ביתא קמך עד שיקבל עליו שמירה מיהו נ"ל דאם נשאר חייב לו מעות אם זבינא מציעא שיש ג"כ הנאת מוכר כמבואר בנדרים דף ל"א הוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בזבינא חריפא דליכא הנאת מוכר כלל לא הוי ש"ש בהאי הנאה כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ל"ו ע"ש: