נתיבות המשפט/ביאורים/שיז

בין שהיתה בלא עדים:    ואף דבסי' ע"ח בעינן דוקא שיהיו עדים בקביעת הזמן דבלא"ה נאמן במגו ע"ש הכא ליכא מגו דאינו רוצה לומר כבר עבר הזמן דא"ר לגרע דירתו שרוצה לדור בתוכו עדיין וכן אין לו מיגו דלא קצצתי לו רק פחות דבטענת פרעון פוטר עצמו מהכל אמנם אם טוען פרעתיך מקצת לכאורה היה נראה דנאמן כשאין לו עדים במגו דלא קצצתי לו רק סך כזה שטוען עדיין חייב לי ואפשר דכיון שהוא תו"ז עדיין אם יאמר לא קצצתי רק כך המשכיר יהיה נאמן להוציאו מבית כמבואר בסמוך:

השוכר נאמן במגו:    עש"ך ס"ק ה' שכתב דאין טעם כלל לומר דאם מחולקין בסוף הזמן בקציצה שלא יהיה השוכר נאמן במגו דפרעתי וגם ל"ש כאן לומר קרקע בחזקת בעלים קיימא ונראה דהם כ' קושיות חדא דמה"ת לא יהיה נאמן במגו ועוד אפי' ליכא כאן מגו מ"מ יהיה נאמן כיון דלא שייך קרקע בחזקת בעלים קיימת כיון שאין התביעה רק על המעות ולא על הקרקע דודאי אין סברא לומר שהמשכיר יהי' נאמן לתבוע את השוכר אחר זמן השכירות מה שירצה באמרו כך וכך פסקת לי. ומ"ש עוד הש"ך וז"ל הא השוכר אומר מעולם לא הוציא קרקע שלך פירות יותר וכ"כ ג"כ בסי' שי"ב ס"ק י"ד לחלק בין מרחץ ובין הך דשוין סתמא ובתומי' בתק"נ ס"ק מ"ז תמה מאוד על דבריו ע"ש. ולפענד"נ החילוק פשוט דבשלמא במשכונא שכבר הקדים לו המעות אם היו באין לב"ד בתחילת השנה היה המשכיר נאמן בין להוציאו מן הבית כיון שקרקע בחזקת בעלים קיימת ובין שלא להחזיר לו השכירות כיון שהוא מוחזק וא"כ אף עכשיו שכבר דר בו הוי כתפיסה בעדים דלא מהני כשהספק נופל ע"פ טענותיהם משא"כ במרחץ אם היו באים בתחילת החודש והשוכר טוען ברי נהי שהיה יכול להוציאו מן הבית כיון שהקרקע בחזקת בעלים מ"מ כיון ששוכר מוחזק במעות וטען שלא קצב לו י"ב דינרים רק על י"ג חודש ממילא היה יכול לנכות לו חודש העיבור כמו במשכיר אומר בי' שכרת והשוכר אומר בה' שהשוכר נאמן כיון שהוא מוחזק מש"ה גם אח"כ א"צ ליתן לו יותר בטוען ברי. עוד כתב הש"ך דמ"ש המרדכי דאפי' אם בא בסוף החודש הוא מצוין לישנא דהש"ס. ולכאורה תמוה דלמה הביאו הא ודאי דלענין להוציאו מן הבית בתחילת השכירות ודאי דהמשכיר נאמן דקרקע בחזקתו קיימת. ונראה דרצה ליישב שלא תקשה דמ"ש בלוקח שידוע שמכר לו החפץ בק"ס ומחולקין על סך הממון דהלוקח נאמן ומה"ת לא יהיה בשוכר בכה"ג הא שכירות ליומא ממכר הוא. אכן החילוק פשוט דבשלמא במקח כבר יצא המקח מרשות מוכר לגמרי ואין לו תביעת ממון על הלוקח משא"כ שוכר דשכירות ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה אבל מ"מ אין הקרקע יוצא לגמרי מרשות בעלים ובפרט לפמ"ש בכמה דוכתי דשוכר אין לו רק חיוב הגוף על המשכיר להעמיד לו בית וזה ג"כ דעת המרדכי שהביאו ראיה מר"נ דשכירו' שאני ממקח. כ"ז כתבתי לפרש דברי הש"ך. ונלפענ"ד לתרץ דברי הרמ"א שלא יהיו תמוהין כ"כ דמה שתמה הש"ך דהאיך יעלה על הדעת דהמשכיר יהיה נאמן בסך הקציצה אחר זמן השכירות הא ל"ש גבי קרקע בחזקת בעלים קיימת גם מה"ת לא יהיה נאמן במיגו. ועוד מה מייתי ראיה מהנ"י שחולק על המרדכי הא הנ"י לא כתב רק הך דינא שהביאו הטור והמחבר לקמן בסעיף ג' ודין זה מבואר בש"ס ובש"ע ובודאי גם המרדכי מודה לדין זה המבואר בש"ס לכ"נ דהך דינא דסעיף ב' ע"כ מיירי בלא הקדים השכירות מדנקט סתם המשכיר בית וסתם שכירו' אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד הא גם ע"ז קאי האי וי"א שכתב הרמ"א שאם הוא לאחר זמן השכירות שיכול לומר פרעתי מוכח דמיירי בלא הקדים השכירות ולפ"ז צ"ל דהטענה הוא שהוא תובע ממנו ששכר ממנו על י' שנים ומחוייב ליתן לו הדירה ורוצה לשלם לו השכירות כפי הפסיקה והמשכיר טוען שכבר כלו ושוב א"ר להשכיר לו ע"ז קאי הרמ"א וה"ה בשאר טענות שביניהן היינו כמ"ש המרדכי שהמשכיר אומר בי' והשוכר אומר בה' פי' המשכיר מודה לו שלא כלו עדיין זמן השכירות רק שטוען שהשכיר לו כל שנה בי' וכך נתן לו בה' שנים הראשונים ושיתן לו כמו כן בשנים הבאים והשוכר אומר בה' וא"ר ליתן לו מכאן ולהבא אלא ה' ואומר שגם בשנים הראשונים לא נתן לו רק ה' שהדין נותן שהמשכיר נאמן ויכול להוציאו מן הבית ולזה כתב הרמ"א די"א דאם הוא אחר זמן השכירות דהיינו אף שהשכיר לו על י' שנים מ"מ כל שנה ושנה זמניה הוא לענין פרעון ואם האמת כדברי השוכר א"צ ליתן לו השכירות מהשנים שעברו כיון שחייב להעמיד לו בית ויכול לשכור עליו בית אחר ולהוסיף עליו מהשכירות שעדיין בידו ולזה ואם יש בידו שכירות מהשנים שעברו ויש לו מגו דפרעתי משנים שעברו כיון שהוא אחר כלות שנה שהוא זמ"פ של השכירות יכול לעכב מהשכירות שת"י עד שיעמיד לו בית או שישכיר מעצמו בית ויוסיף עליו משכירות שת"י ובזה באמת המרדכי חולק דהא בסי' ק"ו סעיף ד' ה' יש מחלוקת הפוס' אי נאמן במגו על הפירות דלהבא וע"ש בש"ך שהביא דעת המרדכי דס"ל דל"א מיגו מממון לממון ודוקא במשכנתא הוי מגו באותו ממון עצמו דהמשכון הוי כקנוי לו ולפ"ז בשוכר בית סתם שתובע ממנו שחייב להעמיד לו בית אחר הוי מיגו ממון לממון דלא מיבעיא לדעת המרדכי שם ואפילו בבית זה כתב הנ"י פרק האומנין בסוגיא דחמור זה דלא הוי אלא כחוב והאפותיקי מפורש ולדברי המרדכי אפי' אם יש לו מגו דלקוח אינו נאמן משום דהוי ממון לממון כמבואר בסי' ק"נ ולזה מביא שפיר מהנ"י דחולק בזה וס"ל דמהני מגו דבש"ס לא נזכר דין זה רק במשכנתא דהוי מגו באותו ממון עצמו משא"כ הנ"י כתב דין זה דמהני מגו אפי' בשכירות אף דהוי מממון לממון ושפיר מייתי ראיה כנ"ל:

הפירות בחזקת אוכליהן עסמ"ע ס"ק י"א דאפי' בכתב בפי' שהשכיר לג' שנים וזה אומר כבר כלו וזה אומר עדיין לא כלו וקדם ודר בו השוכר שנה ג' וכו' מיירי שתובעו תו"ז של השנה הג' דאלו אחר זמן שיכול לומר פרעתי ודאי דאין השטר מגרע לשוכר ואפילו לא היה ביד השוכר שום שטר נאמן לומר פרעתי וכ"כ הש"ך ס"ק י"א רק דמיירי תו"ז דא"נ רק משום שיש לו שטר והוא כעין שובר על השכירות וכיון שאם הי' הספק (דהיינו הטענות) נולד בתחלת שנה היה המשכיר נאמן להוציאו מהבית ולא היה לו כח שטר על ג' שנים אף אח"כ אין לו דין שובר רק משום דהיא מילתא דעבידא לאגלויי והניחו לאכול שנה הג' אין מוציאין מידו ואי ליכא לברורי מוציאין:

או הממשכן עסמ"ע ס"ק י"ג וכוונתו שהבין דהממשכן קאי על הלוה שהוא הממשכן והיה קשה לו הא אין לחוש שהמשכיר יברר בעדים לאורועי' לנפשיה א"כ מה"ת לא יוציאו מידו וע"ז כתב דס"ל דכל שהמשכיר יכול לברר זכותו אין מוציאין עד שיברר והש"ך חולק וס"ל דהממשכן קאי על המלוה שהוא במקום שוכר: