נתיבות המשפט/ביאורים/שו

כל האומנין עש"ך ס"ק א' דאפי' עושה בבית בעה"ב וכו' ואף דבעינן משיכה כשומרין מ"מ נראה דבשוכר הוו התחלת השימוש קנין הן לענין חזרה או לענין חיוב אונסין כמ"ש בשאלה בסי' ש"מ ע"ש דמהני התחלת שימוש דהוי כקבלת כסף וה"נ בשוכר כיון שאין המשכיר יכול לחזור בו האי הנאה ה"ל ככסף לגבי השוכר:

טול את שלך עש"ך ס"ק ב' עד משא"כ הני שאין חייב לו וכו' כוונת דבריו בשלמא האומן חייב מטעם דתלינן מה שאמר טול את שלך שלא לסלק עצמו משמירה נתכוין רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות ואם יניחו אצלו ברצונו ישמרנו מש"ה הוי ש"ח משא"כ התם בב"מ כיון שהודיעו שחזר בו בודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו ולמה היה לו לומר שקול זוזך אלא ודאי לסלק עצמו משמירה נתכוין וכ"כ הבעה"ת שער נ' בהדיא ע"ש ומ"מ ש"ש לא הוי דהוי כש"ש שכלה זמנו דאחר שגמרו והודיעו אינו מחוייב שוב להחזיק אצלו ועסמ"ע ס"ק ד' דהבא מעות וטול את שלך דאמרינן דלא יטול וכו' אלא אחר שיביא מעות. וכן מוכח בנ"י עכ"ל והוא תמוה דבנ"י לא מוכח מידי ובפרישה כתוב להיפך ע"ש וגם מטעמו משמע דאם אמר בפי' דאינו שומרו עוד אפילו קודם שיביא המעות פטור ולפענ"ד נראה דאפילו בכה"ג חייב דדומה לתופס חפץ בשביל חובו דודאי חייב בהאי הנאה דתפיס אזוזי כדמוכח בפ' ש"ש ד' וה' בתפסו לגבות נזקיו דהוי ש"ש:

שאין האומן קונה בתשובת הרא"ש סי' ו' כתב בא' שנתן טבלא לאומן לצייר עליו ואסרה האומן על הבעה"ב אחר שציירה קודם שפרע לו והשיב הרא"ש כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי אין לו כח לאסור ואפילו למ"ד אומן קונה מ"מ הכא כיון דאין בו רק ציור ואיבעיא דלא איפשטא הוא אם יש שבח סימנים בצבע הקוף צמרו של ראובן בסמנין של שמעון חייב לשלם וממילא אינו חייב ואין להאומן בצבע כלום וכ"ת יכול לגרוד הצבע בצפון צפון עבורי מעבר ועוד כיון דאין אומן קונה א"י לגורדו לקלקל הכלי ותמהו ע"ז האחרונים דבפרק הגוזל מוכיח הש"ס מנותן צמר לצבע דאומן קונה ע"ש ומתרץ בקצה"ח דכוונת הרא"ש הוא כיון דבצבע הקוף אפי' בסמנין דחבריה לא מצי אמר סמנאי גבך לא עדיף האומן דהא אין האומן קונה רק שבח הכלי ולא הכלי ולא עדיף מצבעו קוף ואין לו אלא מה שהנההו אבל אין לו בשבח כיון דאין לו אלא חזיתא כמאן דליתנייהו ואין לו מה לאסור דאפילו צבע דאיסור ערלה אי לאו דגלי קרא לא היה אסור והדר מקשה הרא"ש הא עכ"פ סמנין דידיה נינהו ויכול לגורדן ויכול לאוסרן ולזה תי' דאם יגרדנו אין בו ממש תי' ב' תי' הרא"ש כיון דאינו קונה אינו יכול לגורדו יהא שהקשה הרא"ש דיכול לגורדו הא אפי' צבע דאיסור מותר אם לאו דגלי קרא לזה תי' דמ"מ מדרבנן אסור חזותא ועוד דאיבעיא דלא איפשטא הוא ביש שבח סמנין ע"ג הצמר ולזה כ' הרא"ש דכיון דלא איפשטא ספק ממון הוא ואין לו בהצבע כלום ואין לו כח לאסור וגוף הצבע כשיגרדנו אין בו ממש עכ"ל הקצה"ח. ולפענ"ד תמוהין דבריו דכל שהאומן קונה בש"כ אפילו השבח הוא ע"י דבר שאין בו ממש גמור כגון שנתן לו בגד לרכוכי קונה בהכלי בערך השבח שנשבח כגון שמקודם היא שוה מנה וע"י השבח שוה ק"ן יש לו שליש בהכלי ואין הצבע בלבד שלו רק שקונה שיעור שבח בהכלי דהא בנתן לו כלי לרכוכי אמר בש"ס אומן קונה ושם א"א לקנות הריכוך רק בגוף הכלי קונה שיעור שבחא וכיון שיש לו חלק בגוף הכלי שליש או רביע מה"ת לא יהיה יכול לאסור חלקו כמו בשותפין ועוד דלדבריו אם קילקל מה"ת יתחייב לשלם לו שיעור צמרו ושבחו הא אין שבח סימנין לימא ליה חזותא בעלמא אזקתיך. לכן נראה לפענ"ד בכוונת הרא"ש דס"ל כהרשב"א בחי' לב"ק דף צ"ח דאף למ"ד אומן קונה מ"מ כשלא קילקל שבחא דהבע"ב הוא דהא אדעתא דהבע"ב אשבח ולא אמרו אומן קונה רק לענין אם הזיקו שאין דעתו של האומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזקו ולענין שיש לו קנין על גוף השכירות ע"ש והיינו ע"כ קנין שיעבוד כמו משכנו שלא בשעת הלוואה ע"ש וכמו שאבאר בס"ק שאח"ז ולפ"ז בודאי דא"י האומן לאוסרו על הבעה"ב כשפורע לו דכ"ז שלא קילקל שבחא דהבעה"ב הוא רק שהיה קשה להרא"ש כיון דע"כ מיירי שהסמנין של האומן דבלא"ה לכ"ע אין האומן קונה כדאמר בש"ס בצמר וסמנין דהבע"ה דצבע אגר ידיה שקיל ע"ש וכיון דסמנין דאומן נינהו במה נקנה להבע"ב וכמה יצאו גוף הסמנין מרשותו ועדיין של האומן הן דאפי' מאן דס"ל אין אומן קונה היינו דוקא בשבח שנשבח הכלי של הבעה"ב אבל ודאי אם הוסיף האומן נופך משלו לא נקנה להבעה"ב דהא אין אדם זוכה בשלו לאחר רק במזכה ע"י אחר ואפילו אם מקנה לו במה קנה הא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וע"ז תי' דהצבע דבר שאין בו ממש הוא ויצא מרשותו וזכה בו בעל הכלי דהא בצבעו קוף א"צ לשלם בעד הסממנין דא"ל לית לך גבאי ואין הנדר חל עליו ואף אם יגרדנו אין בו ממש ועוד דא"א לו לגורדו שאין לו לקלקל הכלי וכיון דהצבע דמיא כמאן דלית ליה גבי' א"י לאוסרו דהסמנין כמאן דליתנייהו דמי ודמי לשבח דקיי"ל דאין האומן קונה שבח הכלי ונ"ל דיש חסרון בדברי הרא"ש וכצ"ל ואפילו למ"ד אומן קונה מ"מ א"י לאסור הכא דאין בו רק ציור וכו' פי' לדבריו שכיון לדברי הרשב"א דאפי' אומן קונה כשהוא בעין הוי דבעה"ב ומ"ש הכא כיון דאין בו רק ציור כוונתו עמ"ש לתרץ הא דא"י לאסור גוף הסמנין ומ"ש בקצה"ח אי אין אומן קונה א"כ בקונם שאני עושה לפיך שאוסרת מעשי ידיה אחר שתעשה הא השבח של בעה"ב לא ק"מ דהא דאין אומן קונה הוא מטעם דאומן משביח אדעתא דבעה"ב ומקנה ליה להבע"ה רק אדעתא דהכי לא מקנה ליה שיתחייב לשלם כשהזיק ע"ש ברשב"א וכיון דהיא מקנית ליה להבעל השבח בשעת עשיה ודאי אסורה היא להקנות כשנדרה הנאה ואסרה על עצמה להקנות. עוד הביא בקצה"ח קושית הפני יהושע בחש"ו שכותבין הגט למ"ד אומן קונה בש"כ הא חש"ו לא ידעי לאקנויי ולפענ"ד לק"מ דאם הדין של הבעל ממילא הוי בסימנין והצמר דבעה"ב דלכ"ע אין האומן קונה רק דהצבע אגר ידיו הוא דשקיל ודיו של הכתיבה כסימנין דמי ואם הדיו של הקטן אפי' אין אומן קונה קשה דהיאך יכולין להקנות הדיו אך גם זה לא קשה דאפילו נייר וקלף יכול לקנות מהקטן שהגיע לעונות הפעוטות דכיון דמקחן מקח מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ונקנה לו הנייר ובלא הגיע לפעוטות באמת אסור לקנות ממנו שום דבר לצורך הגט לא נייר ולא דיו רק הכתיבה מותר על הנייר בדיו של בעל דאז הכותב רק אגר ידיה קא שקיל:

בשבח כלי כבר כתבתי לעיל לשון הרשב"א () דודאי אם לא נתקלקל שבחא דבעה"ב כיון שהשביח אדעתיה דהבעה"ב רק לענין אם קילקל אמרינן אומן קונה מטעם דאין דעתו של אומן להקנות להבעה"ב כדי לחייב עצמו וכן לענין שיהיה קונה כנגד דמי השכירות ע"ש והנה כוונת הרשב"א שיהי' קונה נגד דמי השכירות ע"כ קנין שיעבוד כמו במשכנו שלא בשעת הלוואה דאי קונה קנין גמור כנגד דמי השכירות קשה דא"כ אם נאנס הכלי יפטור מליתן דמי שכירותו דשל האומן נאנס ומדברי הר"ן פ' הנשבעין שהקשה על הרמב"ן וכתב דאומן גרע ממשכון דמשכון חייב באונסין לדעת רש"י ואומן הוא רק ש"ש ע"כ אף כנגד השכירות דהא אף במשכון אינו קונה לענין אונסין רק כנגד חובו כמבואר בסי' ע"ב וכיון שכ' דאומן גרע דלא הוי רק ש"ש ע"כ ג"כ אפילו נגד שכירותו קאמר אלא ע"כ דאינו קונה רק לשיעבוד ומ"ש הש"ך דאחר שפרע אין להאומן בשבח כלום נראה דהטעם דבכה"ג מעות קונות כיון דלא שייך כאן החשש דנשרפה חיטיך בעליה דהא אפילו אם אומן קונה בנאנסו חייב בשכירות ומכ"ש כשנתן לו השכירות דא"צ להחזיר ובגניבה ואבידה בלא"ה חייב דהאומנין ש"ש הן ובאומן שעשה בחנם נראה ג"כ דאינו חייב כשקילקל למאן דס"ל דאומן קונה דכמו שכתב הרשב"א בהטעם דאין דעתו של האומן להשביח אדעתיה דבעה"ב לחייב עצמו בהיזק מכ"ש כשעושה בחנם דאין דעתו להשביח אדעתיה דלחייב עצמו ובודאי אינו מקנה לו השבח עד שנותנו לו רק כשעושה בשכר ונותן לו המעות קונה השבח במעות דאפי' אם הי' של האומן לגמרי הי' נקנה במעות במקום דליכא חשש דנשרפו חיטיך כנ"ל ברור דלא בקצה"ח ובש"ך ס"ק ג' יש שם ט"ס וכצ"ל ומה שהכריע מהרש"ל שם כיון דחכמים ס"ל דאינו קונה ודאי קי"ל כחכמים ליתא דהא לאוקימתא דרבא פליגי במקדש במלוה ופרוטה וכו' גם בסופו יש ט"ס וכצ"ל דאילו קיבל דמי שכירותו ליכא למ"ד שלא יתחייב וכ"ה בש"ג בהדיא. ובקצה"ח כתב מה שכתב כי לא ראה בש"נ והבין כמ"ש בטעות והנה בקרקע כה"ג ששכרו לבנות בבית וקילקלו אחר שהשביח ג"כ יש לומר בו אומן קונה בשבח הקרקע דגם בקרקע בעינן שהאומן יקנה לו השבח דהא כתב הסמ"ע סי' שע"ח ס"ק י"ד הטעם דא"י לומר בנייני אני נוטל משום דאדעתא דהכי בנאו וכו' ע"ש ולפ"ז שייך ג"כ הטעם שכתב הרשב"א בהא דאומן קונה בשבח כלי שאין דעתו להקנות לבעלים שיתחייב בנזקין אך קשה מהא דב"ק דף כ' דאמר שצריך ליתן שכר משום דהוי זה נהנה וזה חסר משום שיחרורתא דאישותא ואי נימא דאומן קונה הלא בדידיה קמזיק ונראה ליישב דהא בלא"ה קשה דהא ודאי שם אם נתקלקל הבנין א"צ להחזיר לו דהא מיחה בו מלבנות וע"כ צ"ל כיון דשחררותא דאישותא לא ינוכה מהשומא כלל דאגב ביתא לא חשיב לאינשי להיזק ומ"מ חשיב ליה חסר מעט לפ"ז גם זה ל"ק דכיון דצריך לשלם לו ויהי' שלו ולא ינוכה לו החסרון שחרירות' דאישות' נחשב לזה חסר מעט משלו ולכן מסתבר דגם בקרקע שייך אומן קונה בשבח קרקע:

נתן צמר לצבע עש"ך ס"ק ד' עד נותן לו דמי צמרו ושבחו וכו' וא"כ לפי מ"ש הש"ך בס"ק ג' הוי ספיקא דדינא ואינו נותן לו רק דמי צמרו אמנם זה דוקא שהסממנין של פועל אבל אם הצמר והסממנין הן של בעה"ב וצבע אגר ידיה הוא דשקיל לכ"ע אין האומן קונה בשבח כלי כמבואר בב"ק צ"ט בהדיא ע"ש:

אם השבח יתר על היציאה עש"ך בס"ק ה' שהאריך לדחות דברי הסמ"ע ומסיק דאינו מנכה לו החמשה זהובים שראוי הי' להרויח רק מהשכר המגיע לאומן בעד שכר האומנות ולא מהסימנין ושיעור השכר שמגיע לפי שומת שכיר יום שזה בכלל קרן שיש לאומן ע"ש ולפענ"ד דהעיקר כדברי הסמ"ע דהא בב"מ ד' ע"ב אמרי' דהאי מאן דיהיב זוזי לחבריה ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפט ורב אשי מסיק דפטור משום דלאו בידו ופירש"י שמא לא ימכרוהו לו וכתב הש"מ וז"ל קשה למה חייב לשלם לו כלום מ"ש ממבטל כיסו של חבירו ותי' דאעפ"י שלא קיבל עליו בפי' כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב וזה ענין שכירות פועלי' שחייבין לשלם להבעלי' מה שמפסידין בחזרתן וכן הבעה"ב לפועל דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה וכו' וכ"כ הראב"ד שם דהוא מטעם דהוי כמקבל שדה והובירה דחייב לשלם מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב אפי' וכו' ומסיק שם דאפילו אליבא דהלכתא אם נתן לו יין להוליך חייב לשלם לו מה שהפסיד ביום השוק וכ"כ הרשב"א שם על הא דמקשה הש"ס מ"ש מהא דאם אוביר ולא אעביד ז"ל פי' מ"ט לא תקינו בהא כדתקינו בהא וע"ז משני הש"ס משום דלאו בידו וכו' מכל הלין משמע דבכל דבר שבידו תיקנו דלשלם במיטב ולפ"ז נראה בשכירות פועלים דהדין דבדבר האבוד של ממון דמשלמין כשחזרו בהן כמבואר בסי' של"ג סעי' ו' בהג"ה ע"ש נראה דמחוייבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהיה יכול להרויח כמ"ש הראב"ד דפעולת פועל בידו הוא וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחוייב לשלם אף היזק הריוח שהי' יכול להרויח אמנם נראה דזה דוקא בהא דב"מ באפוורתא דזול שפט שהוא פסידא דלא הדר דהשער כבר עבר וכן אם הוביר השדה דהשנה כבר עברה והפסידה זריעה של שנה זו אבל פועלים שחזרו בהן ויש אפשרות לשכור עוד פועלים אחרים יש לו דין אחר ששוכר עליהן רק עד כדי שכרן כמבואר בסי' של"ג ולפ"ז בהך דלצבעו אדום וצבעו שחור מחוייב הפועל לשלם לו מה שהי' יכול להרויח כיון שהיה בידו וסמך עליו ודמי להא דאם אוביר ולא אעביד השדה המבואר בש"ס וכמ"ש הראב"ד הנ"ל דאם נתן לו יין להוליך על יום השוק ולא הוליך דחייב לשלם לו פסידא דשוקא ומכ"ש הכא בצבעו שחור דהוי פסידא דלא הדר השבח שהי' יכול להרויח דהא כבר א"א לו לצבוע אדום ולהרויח אך לפ"ז הי' מחוייב לשלם הפועל החמשה שהי' יכול להרויח אפילו מביתו אף דליכא עכשיו שום שבח בהצמר כשצבעו שחור וכמו בסי' שך"ו לזורעה חיטין וזרעה שומשמין דאם עשתה פחות ממה שראוי לעשות שמשלם לו כפי מה שראוי לעשות ובש"ס ובפוסקי' משמע דאינן נוטלין החמשה שהי' יכול להרויח רק מהשבח של הצמר שחור וע"כ צ"ל דגם כאן משלם מביתו דכיון דא"צ להחזיר ההוצאה ג"כ כמו שמשלם מביתו השיב רק משום דלא שכיח לא נקיט לה א"נ יש לחלק דבשלמ' גבי פרוותא דזול שפט שקבע לו זמן וכן בהא דסי' שכ"ו שיש לו זמן קבוע ואילו הובירו בזמן ההוא הי' חייב לשלם ולכך כשזרעה מין אחר ג"כ חייב לשלם משא"כ הכא כשצבעו אדום שלא קבע לו זמן ואי לא הי' צבעו כלל בזמן ההוא לא הי' חייב לשלם מכיסו כיון דעדיין יכול ליקח צמר ולצבוע אדום ולהרויח בזה לכך גם בצבעו שחור צמר זה אינו משלם מביתו כיון דאפשר להשלים עוד הרויח ע"י צביעת צמר אחר מחדש ול"ד כל כך להא דאם אוביר ומ"מ מנכה לו משכרו ואין הפועל נוטל שבח עד שנוטל מקודם הבעה"ב מה שהי' יכול להרויח בצביעת אדום כיון דמ"מ לא דמי לשאר יורד שלא ברשות דבשאר יורד שלא ברשות יש להבעה"ב שבח מש"ה צריך ליתן להפועל עכ"פ ההוצאה שיעור שבח משא"כ הכא דע"י השבח שהשביח הפועל הצמר בצביעת שחור לא השביח כלל להבעה"ב דהא אדרבה הפסידו דהא כשלא הי' צבוע שחור הי' יכול לצבעו אדום ולהרויח ה' זהובים נמצא דהצביעת שחור אינו שבח להבעה"ב רק הפסד לבעה"ב ולכך הדין נותן שאין הפועל נוטל שבח רק בשיש מותר שבח בהצמר יותר ממה שהי' יכול להרויח הבעה"ב מה' זהובים אז נקרא שבח ונוטל הפועל ולפ"ז אף מהסמנים של צביעת שחור מנכה ה' זהו' שהי' יכול להרויח כמ"ש הסמ"ע דהסמנים של צביעת שחור הוציא הפועל שלא מדעת בעל הבית ואין הפועל נוטל מהוצאה רק שיעור שבח. והשבח החמשה זהובים לא נקרא שבח להבעה"ב כנ"ל ומה שהקשו התוס' מהא דצבעו כעור דשם לא שייך פי' הירושלמי ונראה דהרא"ש לא חש לקושית התוספו' דגם שם יש לפ' כך דכעור פי' רש"י שיורי צבע דהסמנין אינן שווין רק מעט מזעיר וא"צ להוצאת מעות דמי סמנין רק מעט ואלו היה צובע בסמנין טובים הי' הוצאת הסמנים מרובין מאוד ועכשיו כשצבע בשיורים סמנין אין צריך להוציא רק מעט ולפעמים מרויחין בסחורה בזול יותר מבסחורה ביוקר:

אין שומעין לו עש"ך ס"ק ו' עד אבל שיוציא הבעה"ב מעות מן האומן אין לזה טעם כלל כו':    ולפענ"ד נראה דכוונת הראב"ד דודאי אין הבעה"ב יכול לתבוע כל המעות רק שהבעה"ב יכול לומר לו למה אתן לך השבח בדמים אהיה שותף עמך ויהיה לך חלק בהצמר כפי שיעור שבח' וא"כ יכול לטעון גוד או איגוד מה"ת אקנה ממך שאתן לך חלקך במעות תן לי דמי צמרי וקנה ממני חלקי בצמר ותן לי מעות ואפשר בזה גם הרמב"ם מודה כנ"ל. ומ"ש בקצה"ח דיכול לומר טול צבעך לא נלפענ"ד דדוקא במקום שיכול ליקח השבח לעצמו יכול לומר לו כן כמו עקור אילנך דיכול לנטעו במקום אחר אבל במקום שא"י ליקח השבח שהשביח חייב ליתן לו דאל"כ בצבעו שלא ברשות יפטר מלשלם שיכול לומר טול צבעך ומה בעי בש"ס בצבעו קוף וכן בחרישת שדה ובחפירת בורות ואמר לו אם תקח דבר מועט טוב ובאם לאו סתום בורך או קלקל החרישה לכן נראה כמ"ש:

בעצם המפרקת עסמ"ע ס"ק טו שכתב דעצם המפרקת הוי אונס וכו' והוא תמוה לכאורה דמה בעי בזה הא אפילו הוי פשיעה פטור מטעם דיכול לומר אולי כשרה היא כמו בשהה במיעוט סימנין וא"ל דבא לומר דאפילו היש מי שחולק בשהה במיעוט סימנין שהביא רמ"א מודה בכאן משום דאונס הוא דז"א דמ"מ יתחייב מטעם מתוך כיון שא"י אם נאנס כמו בסי' ש"מ סעיף ד' בהגה"ה גבי מתה מחמת מלאכה ע"ש. והנה בקצה"ח כתב בשהה במיעוט סימנין פטור מטעם היזק שאינו ניכר לא נלפענ"ד דהא ודאי אם היה מדאוריי' פסול השחיטה שהיתה מקפדת התורה בכך ודאי דהוה כמתיז ראשו בסייף וה"נ כשהוא מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואפילו הוא מחומרת הגאונים כאיסור דרבנן דמי ועוד דדמי לדיין שאסר את המותר דחייב לשלם מטעם כדי שידקדק היטיב ה"נ כן הוא בשוחט:

ואעפ"י שיש מי שחולק עש"ך ס"ק יוד שמסיק דחייב:    והנה לענין בודק שנתק סירכות כדי להכשיר הבהמה ומחמת זה נטרף נראה דפטור אפילו לדעת הש"ך דהא היזק שאינו ניכר הוא דבשלמא בשחיטה כיון דלא שחט כראוי הוי השחיטה היזק ניכר משא"כ בבדיקה אחר שכבר נשחט הבהמה היזק שאינו ניכר הוא למאן דלא יליף קנסא מקנסא בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך בגיטין אפילו במזיד פטור ואפילו למאן דיליף מ"מ הא אינו חייב אפילו במתכוין להזיק רק מטעם שלא יהיה כ"א וכו' כמבואר בסוגיא שם והכא בניתק סירכות הרי נתכוין להכשיר ולא להזיק:

המראה דינר עיי' קצה"ח שתמה על המרדכי שכתב דאם נמחק צורתו ואמר שהוא טוב דלא גרע משף מטבע של חבירו ותמה על זה דהא כיון שחבירו הי' חייב לשלם לו מטבע טובה והוי כפוטר חובותיו דחייב לשלם ויפה תמה וכן משמע מכל הפוסקים שהשמיטו דין זה (ובש"ך ס"ק יוד יש ט"ס וכצ"ל דשהה במיעוט פסולים אינו פשוט):

עליך אני סומך ונראה דדין זה הוא רק ברואה בחנם אבל בשכר ודאי חייב אפי' בלא אמר לו וזה פשוט:

הסברא הראשונה נראה עיקר ונראה דאם שמאים ששמו לבע"ח והוצרכו לקבלו בחובו כפי שומתו דלא דמי למראה דינר לשולחני דדין ב"ד יש להן וכטעו בדבר משנה דמי דפטורין מלשלם כמבואר בסי' ך"ה בש"ך ועש"ך ס"ק י"ב עד דכל הסוגיא מוכחת דאומן פטור טפי מהדיוט וכו' ולפענ"ד נ"ל ליישב דבשלמא בהדיוט כל שלא אמר לו חזי דעלך קא סמכינ' מוכח דלאו עליה קא סמיך דמה"ת היה לו לסמוך על ההדיוט משא"כ באומן אף דלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ידוע הוא דמסתמא דודאי סמיך עליו כיון שהוא אומן ועל מי יסמוך אם לא עליו: