נתיבות המשפט/ביאורים/שא
ויש מחייבין בפשיעה עש"ך סי' ס"ו שסתר הראיות שהביא להפוסקים לפטור פשיעה ועי' בתומים שם שסתר בטוב טעם הראיה שהביאו מצדקה דפטור אפילו מפשיעה דשאני צדקה כיון דגילה רחמנא דלאו של בעלים הן רק של עניים ממילא פטור אפילו מזיק כמו במתנות כהונה דאפילו אכלן פטור כיון דהוי ממון שאין לו תובעים וכדמוכח מדברי הנימוקי יוסף בפ' הגוזל ומאכיל גבי ארנקי פדיון שבויים שנתן לגנבים שהקשה שהיה לו לפטור מטעם לשמור ולא לחלק אלמא דאפילו נתנן בידים פטור מה"ט ע"ש וקיימתי מסברא דנפשאי ומה שהביאו ראיה דאם פשיעה הוי מזיק אפילו פשיעה בבעלים מתחייב נלפענ"ד דלא קשה דהא ילפינן מקרא לפטור בש"ח פשיעה בבעלים בר"פ השואל מדכתיב וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון ומקר' נדרש לפניו ולפני פניו ועיין פירש"י שם שהוא משום סמיכת הפרשיות וע"כ קרא לא אתיא רק לפוטרו מתשלומין דשבועה שאינה ברשותו חייב אפילו בבעלים כמבואר בב"י סי' ס' הבאתי דבריו בסי' רצ"א ועוד דבהדיא כתיב קרא ואם בעליו עמו לא ישלם ולא בא רק לפטור מתשלומין וא"כ גזירת הכתוב הוא שאפילו בפשיעה יפטור בבעלים אבל בעבדים וקרקעות יש לנו לאוקמא פיטורא דקרא אמסתבר דלא פטרן הכתוב רק משבועה דכתיב בקרא אבל לענין תשלומין בפשיעה יש לחייבו כיון שבפי' התחייב עצמו לשמור ופשע ולא שמר הוי מזיק כמ"ש השיטה בב"מ צ"ד משא"כ בש"ש דחייב אפילו בגניבה ובגניבה בעידנ' דגני אינשי דנאנס הוא ולא עבר אחיוב שמירה רק שחייביה רחמנא בגניבה ואין עליו דין מזיק ולכן בעבדים וקרקעות פטרו הכתוב והנה בשומרים שלא עשה משיכה דלא נעשה שומר להרמב"ם בסי' רצ"א סעיף ה' נראה דאינו חייב אפי' בפשיעה דהא כתב הרמב"ם בפ"ב משכירות הלכה ח' דמחרים על מי שלקח ואינו מחזיר ולא אמר ג"כ שמחרים שלא פשע אלא ודאי דאף בפשיעה פטור ולא חשיב פושע למזיק רק במי שקבל לשמור ופשע ולא שמר אבל במי שאינו שומר כלל לא חשיב מזיק דהא אפי' פורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור וגם נראה דאפילו הפטורים בפשיעה היינו דוקא שנתרשל בשמירה אבל אם הניחו ברה"ר שהוא מקום הפקר שחשיב אבידה מדעת הוי מזיק גמור: () והנה תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב במטלטלין כשיש לתלות בשום צד שאילו לא פשע אפשר שלא היה אונס ויש להסתפק אם בעבדים וקרקעות ג"כ חייב להרמב"ם כיון דאינו חייב רק מטעם מזיק ומה"ת יחשב זה למזיק הא אפילו גרמ' לא הוי ומ"מ נלפענ"ד דחייב להרמב"ם דהא ע"כ תחילתו בפשיעה מדאורייתא חייב וכיון דס"ל להרמב"ם דלא אפקעיה רחמנא קרקעות רק משבועה דכתב בהדיא אבל התשלומין מה שחייב כשלא נשבע שלא פשע לא מיעטיה רחמנ' וממילא חייב אפילו בקרקעות כשהיה תחלתו בפשיעה כמו במטלטלין כיון דלא מעטיה רחמנא מחיוב תשלומין ואף דלא הוי מזיק בתחילתו בפשיעה ה"נ לא הוי מזיק בפשיעה גמורה דהא אחר שאינו שומר או שלא עשה קנין בשמירה פטור אף מפשיעה רק דחשיב כמזיק כיון שקיבל עליו שמירה ולא עשה מה שקיבל דהיינו שפשע בשמירה ולא שמרו כמ"ש הש"מ בב"מ צ"ד בד"ה אמר שמואל בשקנו מידו ע"ש א"כ ה"ל בתחילתו בפשיעה דחייב:
שומר שמסר לשומר עש"ך ס"ק ד' שכתב דהרא"ש מיירי שנתנו לשני לגמרי כו' והוא תמוה מאוד דבהדיא כתב הרא"ש שם בתשובה דדוקא במסר למי שרגיל להפקיד פטור ע"ש ובנתן לגמרי אפילו למי שרגיל להפקיד חייב וכן תמה בתומים אך גם דברי התומים שכתב שהיה ידוע שאביו משליכו לאיבוד קשה ג"כ ולכן נלפענ"ד שהרא"ש ומהרי"ק לא פליגי דהרא"ש מיירי שיש לספק שעדיין הוא ברשות השני וכופר ובזה חייב הראשון דנראה דאפילו מי שלא קיבל שמירה כלל רק שבא לבית חבירו ולקח ממנו חפץ ונתנו לאחר והאחר טוען שנאבד ממנו דחייב הראשון ושומר שמסר לשומר דחייב נראה דלאו מטעם משואי"ל משלם חייב דהא הרבה פליגי ולא ס"ל משואי"ל משלם ועוד דא"כ במת הראשון יפטרו היורשין כל שלא נתחייב בב"ד שבועה () לכן נראה דהטעם הוא דכל זמן שלא נשבע השומר לא מחזקינן בנפילה וחשדינן אותו שהוא עדיין בידו וממילא הראשון חייב דכשעשה מעשה בגוף החפץ וע"י מעשה זה נאבד נחשב למזיק וכמ"ש המשנה למלך פ"ה מהל' שאלה ה"ב וכן מוכח מסי' קמ"ו סעיף ו' שכתב דלא יפקיד ביד אחר וכתב ע"ז דאם שינה בא' מכל הדברים דחייב ואי מטעם פשיעה הוא הא פשיעה בבעלים הוא דסתם שותף בבעלים הוא אלא ודאי דכל שא"י לישבע שאינו ברשותו של שני חייב הראשון מטעם מזיק וא"ל דהטעם דחייב בשותפין הוא משום הדין המבואר בסי' רצ"א ס' כ"ו דאע"פ שהראשון שאל או שכר בבעלים דחיוב על רשות השני וע"ש בסמוך ס"ק מ"ח דשם כתבתי דדין זה אינו אלא בשואל ושוכר שנעשה קנין חדש אצל הראשון שזוכה בשכירות של השני והוי שלא בבעלים ואף דשאלה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים פטור כמבואר בסי' שמ"ו מ"מ כיון שהזכיה באה ע"י רשות השני משיכה חדשה הוא וחייב דווקא כשבא הקנין ע"י חצירו של שואל ולא היה משיכה חדשה ורשות חדש הוא דאינו מפקיע השאלה בבעלים הראשון אבל הכא משיכה חדשה ורשות חדש הוא חייב אבל בש"ח שמסר לש"ח אם היה חייב הראשון מטעם פשיעה בשעה שמסר להשני נחשב לפשיעה בבעלים אלא ודאי דנחשב למזיק וגם הכ"מ ברמב"ם פ"א משכירות כתב הטעם דכשמסרו לאחר הוי כמזיק ע"ש משא"כ אם ידוע בעדים או ברגיל להפקיד בשבועה שנאנס ברשות השני ודאי דלא נחשב לפשיעה מה שמסרו לשני דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן והרי מסרה לבן דעת לשמור והשני שמרה כראוי לא חשיב פשיעה לומר דהוי כתחלתו בפשיעה אח"כ מצאתי בפי' בתשובת שב יעקב ח"מ סי' י"א שכתב דכשמסר לשומר שלא היה נאמן אצל הבעלים דחשיב מזיק ע"ש ונהניתי מאוד ולפ"ז ליכא מחלוקת כלל בין מהרי"ק להרא"ש דהרא"ש מיירי שא"י שנאנס אצל השני דחייב הראשון מטעם מזיק דחשדינן להשני שעדיין ברשותו הוא ומהרי"ק מיירי שידוע שנאנס אצל השני דאז ודאי דלא נחשב תחילתו בפשיעה לענין שמירה שיתחייב מחמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס דכל כמה דליכא למיחשדיה להשני אחזוקי בגנבי לא מחזקינן והרי מסרו לבן דעת ולא פשע בשמירה וגם ליכא למיחשביה למזיק כיון שלא ע"י מעשה של הראשון נאבד דהא נאנס ממילא דז"ל המהרי"ק דמתחילה כתב הא דמרדכי אינו מחייב השומר שמסר לשומר משום אין רצוני דאין רצוני לא חשיב פשיעה והא דלא מייתי הטעם משום את מהימנית דנ"מ היכא שהגזבר נשבע או שיש עדים וגם בלא"ה לא ידעתי למה טרחינן להביא ראיה לפטור הגבאי מתשלומי העניים במסרו לאחר דפשיט' כיון שהוא פטור פשיטה שאין לחייבו דפטור מטעם אין רצוני דהא הטעם דאין רצוני לא חשיב רק למיהוי פושע וכיון בפשיעה פשיטה שאין לחייבו משום דאין רצוני עכ"ל המהרי"ק וא"כ י"ל הפי' במהרי"ק שמתחלה אמר דמשום טעמא דאת מהימנת לא מהני ביש עדים ולכך הוצרך המרדכי לומר הטעם משום דהלכה כר"י ואח"כ כתב דאפילו לטעם דאין רצוני מ"מ ליכא לחייבו ביש עדים אך בלאו הכי תמוה לי מה שהביא הר"מ המהרי"ק לחלוק על הרא"ש דהא המהרי"ק מיירי בצדקה ובצדקה ודאי דשומר שמסר לשומר פטור אפי' יהיה חשיב למזיק בידים מטעם ממון שאין לו תובעים כמו שכתב הנימוקי יוסף:
ע"י גילגול נשבעין היינו שאינו ברשותו דשבועה שלא פשע אינו מגלגל רק להרמב"ם דחייב בפשיעה ושבועה שלא ש"י ג"כ אינו מגלגל דהא עבדים וקרקעות אינן נגזלין ואינו מתחייב בהאונס שנעשה אחר הגזילה:
אם קנו מידם והנה בהקדש ג"כ אמרו בב"מ דבעינן קנו מידם והיא תמיה דל"ל קנין בהקדש הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אח"כ מצאתי בקצה"ח שהקש' זה נפלענ"ד דודאי אם אמר בפי' אם יאבד הנני מחייב עצמי כך וכך דאז באמת חייב מטעם אמירה לגבוה אמנם הש"ס לא רצה לאוקמי בזה דא"כ אין חילוק בין נותנין לו שכר שבת או לא דאזלינן בתר מה שפי' בפה רק דהכ' מיירי שקיבל על עצמו שיהיה לו דין שומרים וכיון שאין הקדש בגדר שמירה כלל לא מהני בלא קנין רק במקום שיכולין לומר דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי כמ"ש הש"ך:
להתחייב באחריות' בתשובת הר"א ששון הובא בש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ט נסתפק באם התנה ש"ח להיות כש"ש אם מחוייב לישבע שנאנס או שאינו נשבע רק שלא פשע וכו' תמהני דשם בתשובה פשיט ליה דחייב מדברי המרדכי ובקצה"ח סתר הוכחה זו דאם נשבע ע"י גילגול שבועה שא"כ והא דמקשה שם הש"ס כבר תי' הש"ך לעיל סי' ס"ו ע"ש עכ"ל קצה"ח ולא ידעתי דכוונת הר"א ששון הוא דהוכחה הש"ס הוא מדלא קתני ואמר שנגנבה משמע שידוע שנגנבה והשבועה הוא שלא פשע וכיון דהמרדכי כ' דתי' דר' יוחנן בשקנו מידו קאי על הקושי' דנשבעין לגזברין מוכח דנתחייב אף בשבועה וע"ש עוד בהר"א ששון שכתב דש"ש שהתנה שיהיה דינו כש"ח דמ"מ אם נאבד מפסיד שכרו:
מעות עניים ודוקא שהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו תובעין שכל עני שיבוא יכול לומר לו לא לך אתן כ"א לאחר אבל הציבור שנותנים מעות לגבאים שהן נותנין לכל עני כדינו וכפי אומד דעתם ואם יתרבו עניים צריך הציבור להוסיף ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצורכם וגם יש להקהל רשות לשנות המעות ודאי דמעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעין דחייב וכן שאר מעות מצוה של ציבור כגון מעות שהכינו לבית העולם או לבית הכנסת מעות ציבור הוא ויש לו תובעים וחייב וכן מבואר בב"י בטור סוף סי' צ"ו דממון הדיוט הוא לענין שבועה וה"ה לזה דשבועה ותשלומין שווין:
וכן אם הגבאי אמר עש"ך ס"ק י' ויש שם ט"ס וכצ"ל ואם השכין אחד משכון לגבאי בעד מעות והגבאי מסר לשומר אם אמר לו הגבאי שמור לי האחד חייב ואם לא אמר לו וכו':
אמר לשומר שמור לי לכאורה קשה דהא הגבאי לא קנה מעות הצדקה והמעות עדיין של צדקה הן ועוד קשה דהא במרדכי דהוא מרא דהאי דינ' כתב שאמר שמור לי ואתחייב לשלם ונראה דהרמ"א היה לו הוכחה דאפי' בשמור לי לחוד חייב דאילו אינו חייב בשמור לי לחוד אף כשאמר ואתחייב לך אינו חייב עד שקנו מידו כמו בקרקעות אלא ודאי דנתחייב בשמור לי לחוד והטעם דנתחייב שני יותר מהראשון נראה דלא פטרה רחמנא רק אם נאבד אצל מי שהיה לו רשות לחלק דנגדו הוי ממון שאין לו תובעין דלכל עני שיבוא יכול לומר לאחר אתן אבל הגבאי שיש לו רשות לחלק שנתן לאחר לשמור הוי ממון שיש לו תובעין ולא אמרינן דלא יתחייב השומר להגבאי רק בדמי טובת הנאה כמו בגונב תרומה והטעם נראה דכיון שהגבאי מברר העניים שרוצה לחלק להם אמרינן ברירה שלהם נתרצה תיכף והן הן התובעין דבממון אמרינן ברירה והטעם נראה אף דבגט כה"ג כגון לאיזה שארצה אגרש פסול ולא אמרינן הוברר שלזאת נתרצה מעיקר' מ"מ בממון אמרינן ברירה דשאני גיטין דבעי ברירה חזקה כמ"ש מהר"א ששון סי' קכ"ב:
ואסור להשתמש יש להסתפק במעות ציבור שביד הגובה או הפרנס אם מותר להשתמש בהמעות דלא דמי למעות מותרין דשם כיון שנתן לו מותרין הוי כנותן לו רשות להשתמש אבל הכא כיון שהמעות נגבה מיחידים והן לא נתנו רשות אך י"ל שאדעתא דציבור נותנין והן נותנין מותרין כדי שיתחייב באחריות אבל אם נשאר תחת יד הפרנסים לא ידענ' אם יש להן רשות להשתמש דבהו ודאי דלא שייך שנתנו לו מותרין אדעתא כדי להשתמש בהן כדי שיתחייב באחריות וגם אין לומר דמסתמ' ניחא להו שיהיה מותר להשתמש כדי שיתחייב באחריות דא"כ במעות אבידה ג"כ נימא הכי: