נתיבות המשפט/ביאורים/רסד

שטף נהר והיינו דוקא ביכול להציל ע"י הדחק דבא"י להציל כלל מהפקירא קא זכי כמבואר בב"ק דף קט"ו ע"ש וגם דוקא כשהוא באופן שבאם לא הציל הי' ברי היזקא אבל בלא"ה אפי שכרו אין לו כשאר מבריח ארי כמ"ש התוס' בב"מ דף ל"א בד"ה אם יש שם ב"ד:

מיהו הוא הפקר עש"ך ס"ק ג' שהביא בשם ס' א"א דשם מבואר דלא הוי הפקר והנה לפמש"ל בסי' רס"ב מוכח בהדיא מהש"ס דלא הוי הפקר ואפשר דמיירי הנ"י כשקדם וזכה קודם שנתוודע להבעלים שעלה מאליו:

ודוקא שהתנה עסמ"ע סקי"א ולכאור' קשה כיון שלא התנה רק כשיציל ולא הציל דמי ללא התנה ועוד דלא עדיף מיורד להשביח דאין לו רק הוצאה שיעור שבח וכן מבואר בסי' של"ד וכל אונס שא"א לשניהם לידע דהוא פסידא דפועל לכן נראה הטעם דכשהתנה אז אף אם לא הציל מ"מ כיון שגילה דעתו שרצה לשכור מצילין הרי הרויח במה שהלך זה שלא הי' צריך ליתן שכר למצילין אחרים משום הכי צריך ליתן לו שכרו משא"כ כשלא התנה ואין לו רק דין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות דאין לו רק הוצאה שיעור שבח וכשלא השביח אינו נוטל כלל ומ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב לחלוק על הרמ"א ומהר"ם פדווא' ופסק דבעלה חמורו מאליו חייב לשלם לו הפסד חמורו אשתמיטתיה דברי הש"מ בשם הקדמונים שפסק כהרב בהג"ה וכן עיקר:

הואיל ולא התנה אף דלעיל מבואר דבעלה מאליו אפי' בהתנה פטור מ"מ צריך לטעם דלא התנה דאילו התנ' היה צריך לשלם לו עכ"פ שכרו כפי מה שרוצ' ליתן לאחר להטריחו לזה אבל בלא התנ' פטור מכלום דומיא דלעיל אבל אם לא ימצא רק ע"י השתדלות חבירו חייב ליתן לו כל הוצאותיו אף אם לא התנה והא שכתב רמ"א דא"צ ליתן לו רק כפי מה שנהנה לא קאי רק אאם האמת אתו וכמבואר בתשו' מהר"מ פדווא' סי' ס"ג שפסק דשמעון צריך לשלם הכל אף דשם לא התנה עמו ומזה מוכח דלא כמ"ש הסמ"ע בס"ק ז' הטעם בלא התנה משום דכיון דלא התנה עמו ודאי מחל לו דא"כ גם כאן הי' לו ליפטר מה"ט וכן מוכח מהר"ן ר"פ שני דייני דכל המתנ' סתם אדעת' דתשלומין הוא ולא אמרינן דמחל וכמו שאכתוב לקמן אלא ודאי דעיקר הוא כמ"ש הסמ"ע שם בהטעם השני משום דיכול לומר אם לא היית מצילו הייתי שוכר איש אחר וכו' וכן הוא בהדיא בתוס' ב"מ דף ל"א ע"ב בד"ה אם יש שם ב"ד שכתבו בהדיא טעם זה וא"כ א"ש הכא דכאן כיון דבלתי אפשרי להנצל בלתי הוצאת כאילו מש"ה חייב בכל הוצאות:

כפי מה שנהנה היינו ששמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות:

דאפי' בשבילו לבדו:    ובזה פטור אפי' לא היה אפשר להנצל בלתי הוצאות כאילו משום דהוא לא ירד רק על דעתו לבדו הוי זה נהנ' וזה אינו חסר דפטור ולזה סיים רמ"א דאם ירד רק ע"ד שניהם דחייב ליתן לו והטעם נראה כיון דא"א להציל בלי הוצאות ממילא כ"א יכול לכוף את חבירו ליתן כמו שייר' שעמד עליו גייס בסי' רע"ב ועמ"ש בסי' קע"ח שכך הדין בכ"מ כשהדבר צריך לשניהם וא"א לאחד לתקן הדבר מבלי חבירו שכופין זא"ז:

פעולה או טובה והיינו שהשביחו כגון שאמר לי אכול עמי או דר עמי חייב לשלם וכ"ה בהדיא בר"ן פרק שני דייני אבל כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי ובהשבת אבידה וכפי שנתבארו דינים אלו בכאן:

ובשדכנות עש"ך ס"ק י"ד וכן הדין בסרסור וכו' ולענין אי מהני קנין או שטר כתב בתומי' סי' פ"א ס"ק ה' שאף שמדמין זה לטול דינר ולחליצה ובאה"ע סי' קס"ט מבואר דאפי' קנין לא מהני והוא מדברי הרשב"א בס"ס קכ"ט גבי ערב אף דג"כ מדמה אותו לטול דינר מ"מ כתב בשם הרא"ש דקנין מהני הרי מבואר שיש מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש אי מהני קנין ע"ש ובס"ס קכ"ט ולפעד"נ דליכא מחלוקת כלל דנהי דהרא"ש חולק על המרדכי דהמרדכי פרק הגוזל ס"ל דלא אמרו דיכול לומר משטה רק במילי דמצוה והרא"ש בתשו' כלל ס"ד סי' ג' ס"ל שכל דבר שהוא יותר מכדי שכרו אינו זוכה בלא קנין אבל ודאי דהרשב"א דס"ל דאפי' קנין לא מהני הוא משום דס"ל דהוא דוקא במילי דמצוה כמו בטול דינר והעבירני ודומיא לערב דכתובה דס"ל להרבה פוסקים באה"ע סי' ק"ב דלא מהני קנין משום דמצוה קעביד וגם שם הוא אונס והוי קנין באונס משא"כ במידי דלאו מצוה דהטעם הוא רק דלא מתחייב בדיבור מה"ת לא יועיל קנין וכ"ה בתשב"ץ חלק ד' סי' ך' בהדיא דדוקא במילי דמצוה אפי' קנין לא מהני אבל במידי דלאו מצוה מהני קנין ע"ש אך לכאורה צריך טעמא להנך דסברי דאפי' במידי דלאו מצוה אינו נותן כפי מה שפסק רק שכר הראוי דהא פסקי כן בסרסור דלאו מצוה הוא ועיין בתשובות פנים מאירות ח"א סי' צ"ז שהביא דברי הפוסקים שהקשו מהא דר"פ האומנין בפועלים דמיתגרי בא' ושכרן בד' ואמר שכרכם עלי דחייב ותי' דשם מיירי דאיכא דמיתגרי בד' ועוד דפועל אין לו אונאה ע"ש מוכח מדבריהם שבכל פועלים כשפסק להן יותר משוויין דא"צ ליתן להם יותר משויין ודבר זה טעמא בעי דמה"ת יהיה יכול לומר משטה במילי דלאו מצוה והא שכירות דמי' למכר ובודאי דא"י לו' במכר משטה והנה בש"מ ב"ק דף קע"ו כתב הטעם משום דנתאנה וכן בתשו' פמ"א הנ"ל כפי מה שהביא מדברי הפוס' לתרץ מהא דר"פ האומנין משום דפועל אין בו דין אונאה משמע דבסרסור ושדכנות הוא מטעם אונא' אך ק' דא"כ אמאי פסק בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן דא"י להוציא משום דאין השטא' אחר נתינה מ"מ יוציא מידו מטעם אונא' דטול דינר והעבירני קבלן הוא דיש לו אונאה כמבואר בסי' רכ"ז ואפי' אם נאמר כיון ששכרו להעבירו תיכף לא דמי לקבלן דיש לו רשות לעשות באיזה זמן שירצ' ועסמ"ע בסי' רכ"ז משא"כ כאן שצריך להעבירו תיכף דוקא כפועל לשעה דמי ודין עבד עליו שאין לו אונאה מ"מ ק' דא"כ ביותר מפלגא יהיה לו דין אונאה ולא יועיל אפי' כבר נתנו לכ"נ דהנה לכאורה יש להקשות בהא שכתבו הפוס' שהביא בש"מ הטעם בטול דינר משום אונאה הא בש"ס אמרו בהדי' משום דיכול לו' משטה וע"כ צ"ל דודאי לית ביה משום אונאה דהא ביותר מכדי שהדעת טועה ל"ש דין אונא' כמבואר בב"ב דף ע"ח גבי צמד ובקר דאמרי' מתנה יהיב ליה ע"ש וכן מבואר בסי' רכ"ז בט"ז ומוכח מדבריו שם דבידע בשעת מקח והוה ביטול מקח דא"י לבטל המקח עיין במש"ש אך לכאורה א"ל דדוקא שם שהמקח בעין א"כ כשהוא ביטול מקח א"א לו' דדעתו היה לחזור ולתבוע ולבטל המקח דלמה היה לו לקנות מקודם ולכך אמרי' דודאי מחל משא"כ בפועל דהדין דיכול לחזור ולתבוע אונאתו לעולם כמבואר בסמ"ע שם דמי למאנ' רק בשיעור אונא' המבואר שם בסעיף ז' בהג"ה דאפי' ידע הלוקח שיכול לטעון שלא מחל ולא קנה רק משום שיכול לחזור ולתבוע אונאתו דה"נ דכוותיה אך ז"א דהא דבפועל מחזיר אונאה הוא דוקא בלא ידע ונתאנה והמקח בטל למפרע ולכך אינו משלם אלא שוויו והמותר שקיבל צריך להחזיר אבל כשידע שנתאנ' ואפ"ה עשה מלאכתו ע"י הפועל י"ל דמחל ונתרצה בהמקח והרי נתקיים המקח מרצונו לזה אמרו בש"ס טעמא דהשטא' ותרווייהו צריכי דמשום דאינהו ועבר על לא תונו יכול להשטותו וממילא יכול לתבוע אונאה כיון שלא נתרצה בקיום המקח ומש"ה כשנתן כבר אין מוציאין מידו משום הטעם שכתב הרשב"א דאין השטא' אחר נתינה ומשום טעם אונאה לחוד אין מוציאין דידע ומחיל כמו בכדי שאין הדעת טועה ונראה דזהו מה שכתב הריטב"א בקידושין דף ח' דאי לא שוה לדידיה אלא מפני שהוא דחוק קציצ' מתוך הדחק לא שמיה קציצה ומביא ראיה ממעבורת ע"ש ונראה דמיירי בכהאי גוונ' שא"א לחזור המקח אח"כ כמו במעבורת והוא ג"כ מטעם השטאה שיכול להשטותו ומ"ש אפי' כבר נתן הוא משום דס"ל כהך דיעה שהבי' בש"מ ב"ק דאפי' כבר נתן יכול לטעון משטה ע"ש אבל ודאי במקח שהוא עדיין בעין ודאי דא"י לטעון משטה וע"כ ידע ומחל דלמה היה לי להשטותו ולהחזיר המקח אח"כ וכן מוכח מב"ב דף ע"ח דבכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה ולא חילק בין מתוך הדחק או לא וכן מבואר בסי' רכ"ז סעיף ט' במוכר מתוך הדחק דאין לו אונאה ולזה פסק ג"כ הריטב"א שם דאי שוה לדידי' דאין בו אונאה והיינו בידו ובזה נסתלק קושית הקצה"ח בסי' רכ"ז מהא דמרגליות דאדם רוצה ?לזויגן ואפ"ה יש בו אונאה ולפ"ז יש לקיים ג"כ דברי הסמ"ע שם ס"ק י"ח שכתב דאפי' בביטול מקח וידע דיכול לחזור ולתבוע היינו במקום שהמקח לא יהי' בעין אח"כ דמי' דפועל ומעבורת ובזה שפיר כתב הסמ"ע דיכול לטעון משטה היוצא מזה דבמילי דמצוה יכול לטעון משטה ואפי' קנין לא מהני אבל במידי דלאו מצוה כגון פועל וסרסור ושדכן כשיש אונאה בדבר אף שהוא בכדי שאין הדעת טועה יכול לטעון משטה אם לא שהיה קנין או שהוא דבר שדרך ליתן פעמים סך רב ואין לו קצבה ושוב לא הוי אונאה כלל וא"י לטעון משט' וע' תשב"ץ חלק ד' סי' ך' דאם היה התוספות קרוב למה שראוי לו חייב ודוקא בתוספות הרבה יותר מדאי יכול לטעון משטה ולפענ"ד דהשיעור קרוב היינו שתות דהא כתב בספר פמ"א ח"א סי' צ"ז דהא דב"מ בהאומנין הטעם דבפועל אין בו דין אונאה אלמא דכל שאין בו דין אונאה לא יכול לטעון דין משטה א"כ ה"ה בפחות משתות דאין בו דין אונאה א"י לטעון משטה: