נתיבות המשפט/ביאורים/רמה
הודאות בע"ד עסמ"ע ס"ק ח' ודבריו הן דברי התוס' והרשב"א בחידושיו לגיטין תי' דלעולם אזלינן בתר הודאת התובע כמו בטוענו חיטין והודה לו בשעורין ע"ש:
המקבל מתנה שבא בע"ח וע"ל בסי' קמ"א סעיף י' בתומים שאם הבע"ח מודה שהשדה שת"י אינו שלו אפילו יש לו שני חזקה יכול לגבות אותו מהלוה אבל אם כבר גבאו הבע"ח והיה להלוה שני חזקה אז טוענין לו ביש לו שני חזקה כמו שטוענין ללוקח:
ואחר שבא לידו והוא שותק עסמ"ע ס"ק ט"ז דכשכ"מ אם שתק בשעה שאמר וכו' וקשה דהא דעת הטור הביאו הרב בהג"ה דדוקא במטלטלין כשאמר אי אפשי הוי הפקר משא"כ בקרקע וכן פירש"י ועיין ברשב"א לחידושי לגיטין הטעם דמטלטלין כיון שכבר הן ת"י ודאי להפקר קא מכוין דאי איתא דלא מפקר להו ליהדרו למרייהו משא"כ בקרקע שהוא ת"י הנותן י"ל דהכי קאמר איני רוצה שתהא מתנה זו קיימת אלא במ"ק תהא ע"ש ולפ"ז קשה דמה בכך שהוא שכ"מ וכמסורין דמי מ"מ הא לא שייך הטעם דליהדרי למרי' וצ"ל כיון דחכמים עשאוהו כמסורין יש להן כל דין מסורין וראיה לזה דאלת"ה קשה הא דמקשה הש"ס בכריתות כ"ד על ר"ל מהא דהכותב נכסיו והיה שם עבדים איירי רק בזיכה השטר ע"י אחר כמו שפירש"י שם והרשב"ם בב"ב דף קל"ח ובודאי דלא עדיף זיכה השטר ע"י אחר מאילו מסר לו בעצמו השטר דכל זמן שלא הגיע גוף הדבר לידו לא הוי לשון אי אפשי הפקר אפי' לר"ל וא"כ לא מקשה הש"ס מידי אלא ע"כ דבשכ"מ דמי ממש למסורין אף לענין זה ושם מיירי בשכ"מ כמבואר ברי"ף ורא"ש רק דרשב"ג סבר דמ"מ כיון שצווח בשעה שהגיע השטר לידו אמרינן הוכיח סופו אתחילתו:
לא אמר כלום עסמ"ע סקי"ז דבאינך ס"ל להרמב"ם דנשארו ביד המקבל ועד"ר שכתב דס"ל כפי' ר"י בגיטין דף ל"ב בתוס' ע"ש והוא תמיה מאוד דלר"י שם ע"כ הוא דנשאר ביד המקבל כשאמר בטילה הוא משום דהוא לשון עבר ולא מהני הודאת המקבל לומר שהמתנ' בטילה בדבר שהוא ידוע שהגיע לידו לשם מתנה וכבר זכה בו דכל שמשמעו להבא סובר הר"י בתו' שם דהוי הפקר ע"ש וברמב"ם הביאו המחבר סעי' ו' כ' בהדי' דאם אמר המקבל מתנה בטילה היתה מתחלתו דתחזור לבעלים והרי חולק בפי' על הר"י שבתו' ועוד דהרי היא בטילה ודאי דל' להבא הוא כמו הרי היא חרם דמדמה לה הש"ס בגיטין להרי הוא הקדש ה"ה הפקר דהוא להכא וכמ"ש הלחם משנה והמ"ל ברמב"ם פ"ד מה' זכיה אמנם מה שתי' הב"י דהא דהשמיט הרמב"ם הדין דבטילה הוא שנלמד מהא שכ' הרמב"ם הדין דכתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי וכן מה שתי' הל"מ שנלמד מהא שכתב הרמב"ם שהביאו המחבר ס"ח תמי' לי דבס"ח מיירי שאמר בפי' בטילה היתה מתחילתה וכן בהא דלא כתב ולא נתן לי ומ"מ היה הרמב"ם צריך לכתוב דין דבטילה הוא כיון דאמר בש"ס דבטל שני לשונו' משמע להבא ומשמע לשעבר ולשון להבא נשאר בחזקת מקבל רק משום הטעם דאמר התם דלישנא דמהני ביה קאמר א"כ היה להרמב"ם להשמיענו זה:
ואם יש לו בע"ח עסמ"ק ס"ק י"ח ועט"ז דאפי' מלוה ע"פ גובה מהפקר ובקצה"ח הביא ראיה לדבריו מסי' רע"א סעיף ל"א והדין עמו גם מה שכתב הסמ"ע בשם הנימוקי יוסף דאם הבע"ח זכה בו דנפטר המקבל מחובו ג"כ יפה השיגו בקצה"ח דודאי אין כוונת הנ"י לזה דמה"ת יגרע הבע"ח מאחר לזכות בו מהפקר וכוונת הנ"י הוא רק כשכבר זכה בו האחר והב"ח הוציאו ממנו בתורת גוביינא מהאחר אז וודאי דנפטר המקבל מחובו ועוד נראה דאפי' עדיין לא זכה בו אחר מ"מ כשהבע"ח לא ידע מהא שאמר המקבל אי אפשי וגבה אותו בתורת גוביינא ג"כ נפטר המקבל מחובו וכל שגבה בתורת גוביינא סילק עצמו משיעבורו בגבי' זו ונפטר מחובו ואפשר כיון דאחר שנעשה הפקר כשל אחרים דמי והוי בלקח ממנו אחרים ובטעות שחשב שהן של לוה ומחל החוב מחמת זה שלא נפטר מחובו:
שאם היתה מתנת שכ"מ העיקר כהש"ך והט"ז דקאי על סעיף י' דבעינן שתק כשהגיע לידו וע"ז כתב דבשכ"מ כששתק כששמע הוי בשתק בשעה שהגיע לידו ובנימוקי יוסף בב"ב דף רי"ח סוף ע"א כתב דדוקא כששתק גם אחר מיתה אבל כששתק רק בחיים יכול המקבל לחזור בו כיון שאינו קונה אלא לאחר מיתה יכול המקבל לחזור בו קודם מיתה ובקצה"ח לא הביא דברי נימוקי יוסף אלו וכ' דלהתוס' והרא"ש שזכה המקבל למפרע לאחר מיתה אין המקבל יכול לחזור בו והעיקר כדברי הנ"י: