נתיבות המשפט/ביאורים/רמג
ואם המקבל עני בספר מחנה אפרים פסק דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ואח"כ אמר לאחד הולך דהוי כזכי כיון דהנותן אסור לחזור בו ועוד דהזוכה הוי כתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים כיון דהנותן אסור לחזור בו ולמד זה מכאן דה"נ בעני הא דאין יכול לחזור בו ע"כ הוא ג"כ מטעם זה כיון דהנותן אסור לחזור בו משום נדר שוב אמרינן ביה הולך כזכי וכ"כ בקצה"ח:
בשעת חליו עב"ש באה"ע ס"ק מ' דדוקא כשנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה ע"ש:
אבל אם אינו ברשותו עט"ז שכתב דאפילו אם לא היה גם ברשות הנותן כשיבא לרשות הזוכה מהני אפי' בדשלב"ל כמ"ש בסי' ר"ט דמהני בדשלב"ל כשתפס כו' משמע מדבריו דאם ראובן הקנה בק"ס ע"י שמעון ללוי אף אם לא בא ליד לוי רק ליד שמעון שקנה בשביל לוי והוא תמוה לפענ"ד דהא תפס לא מהני רק מטעם מחילה בטעות וכיון דלא בא ליד לוי מה מחילה שייך בזה כיון דבדשלב"ל ליכא קנין אין כאן שליחות כמ"ש התוס' בנזיר דף מ"ב דלא מהני שליחות בדשלב"ל וכיון דשליחות נתבטל הרי הוא כאלו בא ליד אחר שאינו שליח כלל דלא שייך בכה"ג לומר מחילה בטעות ואי אפשר לומר שתפיסת האחד יועיל דהא הוי כתופס במקום שחב לאחרים כדאמרי' בגיטין גבי תנו שיחרור לעבדי ולכך נראה דכוונת הט"ז הוא שבא ליד הזוכה דהיינו לוי שרצה לזכות במתנה:
ומוחה בכתיבת השטר עסמ"ע ס"ק י"ד ובט"ז מה שהשיגו על הע"ש ובקצה"ח כתב ליישב דברי הע"ש וכתב דהטעם הוא דהא הר"ן בקידושין הקשה דאמאי לא יהיה יכול המקבל לומר הריני כאלו התקבלתי כיון שהתנאי הוא לטובתו ותי' שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיהיה יכול לחזור בו קודם שיתקים התנאי ולזה כתב בקצה"ח דהכא שהתנ' ע"מ שיכתבו השטרות כ"א התנה לטובתו ולא לטובת שכנגדו ולפ"ז אפי' אם השני מיחה יכול הלה לומר כיון שלטובתי התניתי הריני כאילו התקבלתי ומתשובת הרא"ש אין ראיה דשם היה המעשה שהכריח העדים לכתוב השטרות וכבר הקפיד בהתנאי שוב לא מהני מחילת התנאי אח"כ כמבואר באה"ע סי' ל"ח ואף שהב"ש כתב דבתנאי ממון אפילו הקפיד מהני מחילה אח"כ דברי הב"ש אינן מוכרחין דדמי לאונא' דאם המתאנה תובע אונאתו גם המאנ' חוזר ע"ש ולפענ"ד לא נהירין דבריו דמ"ש בתשובת הר"ש הטעם הוא דכיון שהקפיד שוב לא מהני מחילה אח"כ כמו באה"ע גבי קידושין לפענ"ד לא דמי דבקידושין בעינן דוקא שהקפיד שאמר שאיני רוצה בקידושין בלא קיום התנאי וממילא נתבטלו הקידושין אבל אם הוכריח באונס גם על קיום התנאי שהוא טובתו ולא גילה בדעתו שאם לא יהיה קיום התנאי שיתבטל הקידושין נראה דיכול אחר כך לומר הריני כאלו התקבלתי אף בעיקרא דדינא שכתב שהיה יכול לומר הריני כאלו התקבלתי השטר לא נהירא לפענ"ד דכיון דלשון התנאי היה שיכתבו שני שטרות הוי כאלו התנו שיתנו שטר לידו ושטר לכשנגדו ובשטר שכנגדו יכול לבטל השליחות של העדים ונתבטל המעשה כמו בעל מנת שתכתבו לו את השטר:
אבל אינו טורף ממשעבדי עסמ"ע ס"ק ט"ז עד גם הם יזהירו למלאות רצונו ולא יפקו קלא ולא ידעו לקוחות ליזהר כו' לכאורה קשה הא ע"כ צ"ל דביום ראשון מפקי עדים לקלא דהא גובה ממשעבדי מיום הקנין וא"כ כשמיח' למחר וליומא אוחרא אמאי לא יכתבו השטר דהא בלא"ה כבר נפיק הקיל וצ"ל דמפקי קלא למחאה שידעו הלקוחות שליכא שטרא אך קשה מהא דב"מ י"ז דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כו' ומוכח שם דאפי' אין חייב מודה ולפ"ז קשה כיון שאין חייב מודה הוי כמוח' מליתן השטר ונתבטל טריפת משעבדי ועוד דניחוש שמא מיחה ומיד העדים נפל וכבר העירותי זה בסי' ס"ה ע"ש במ"ש שם ולכן נלפענ"ד לעיקר דלא כמ"ש שם דודאי לא נתבטל קלא מחמת המחא' במסיר' השטר והא דאינו גובה ממשעבדי הוא מטעם שכ' הרמב"ן בב"ב ד' ע"ז דכשמיח' בשטר שוב נאמן לומר פרעתי וא"כ ממילא אינו גובה ממשעבדי ונראה דבכה"ג אף למ"ד לעיל בסי' ע' סעיף א' דס"ל דא"נ לטעון פרעתי נגד עידי קנין היינו דוקא בסתם קנין כשלא מיחה בכתיבת השטר מטעם דהי' לו לאסוקי אדעתא שהעדים יתנו לו שטר כל אימת שיבוא והיה לו ליקח שובר אבל כשכבר מיח' בהשטר ויודע בברי ששוב לא יהיה השטר בידו ודאי דנאמן לטעון פרעתי תדע דהא הרמב"ן ס"ל דא"נ לטעון פרעתי נגד עידי קנין כמ"ש הש"ך בסי' ע' ס"ק י"ד בשמו ע"ש וכאן כשמוח' כתב בהדיא דנאמן לטעון פרעתי והרא"ש כתב דזכו לו בשדה משמע ע"י קנין סודר ע"ש הרי מוכח דאפי' בקנין כשמיח' נאמן לטעון פרעתי ולפ"ז א"ש הא דהמוצא שטר הקנא' יחזיר דשמואל לא חייש לפירעון כדאמר התם י"ל דשמואל סבר דאף דמיחה מליתנו מ"מ אמרינן אי איתא דפרעו לא הי' מניח השטר אף ת"י העדים וליכא חשש טריפות לקוחות שלא כדין לכך מחזירין ואף דעדיין איכא למיחש דילמא מיחה ואסור ליתנו לידו דזה אינו דכל כמה דליכא חשש טריפא שלא כדין וגוף הדבר אמת מחזירין להמלוה כיון דהוא שלו בודאי ואפילו מיחה מ"מ לא יבא הלוה לידי הפסד ממון לכך לא חיישינן ואין להקשות דהא טעמא דשמואל דלא חייש לפירעון משום דאי פרע מיקרע הוי קרע וכן החשש הוא דשמא נפל קודם שהגיע ליד המלוה מחמת שמיחה בעדים מליתן וא"כ כשפרע לא היה לו מה למיקרעיה זה אינו דמ"מ היה לו לכתוב שובר דאלת"ה קשה ג"כ על פשטות הסוגיא דקאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר אי משום שמא כ' ללות הא שיעבד נפשיה ואי לפירעון אם איתא דפרע וכו' קשה הא מ"מ יש לחוש לשמא כ' ללות וכו' כלומר וקודם הלואה נפל ומ"ש בש"ס הא שיעבד ליה והיינו דאפילו לא לוה מ"מ הא משתעבד נפשו אפילו לא ילוה וא"כ ממילא יש לחוש לשמא פרע האי שיעבודא דשיעבד נפשו דהא אינו תובעו רק בעידי קנין דהא השטר לא היה ביד המלוה כלל ולא שייך לומר אם איתא דפרעי' מיקרע הוי קרע כיון שכבר נפל קודם שמטא השטר לידיה ואפילו למאן דס"ל דגם נגד עידי קנין א"נ לטעון פרעתי מ"מ כשכבר כתבו השטר ומסרו להלוה ונפל ממנו ודאי דנאמן לומר פרעתי כיון שכבר אסור להם לכתוב שטר אחר אלא ע"כ צ"ל משום דהיה לו לחוש לשמא ימצאנו המלוה והיה לו ליקח שוכר ולפי זה לדידן פסק הרב שפיר כאן דאינו טורף ממשעבדי מטעם דחיישינן לפירעון ולפ"ז כשהוא תוך זמנו דליכא למיחש לפירעון גובה ממשעבדי והנה מ"ש הסמ"ע דמיירי דוקא בשטר מתנה צ"ל דמיירי בחזק' בלא ק"ס דכשהקנה בק"ס על האחריות דהדין דטורף ממשעבדי בעידי קנין דאית ליה קול לגוף הק"ס אף כשלא נכת' השטר שוב דמי למכר רק דמיירי בחזקה גרידא והחיוב אחריות הוא רק כמלוה ע"פ ולכך כשמיח' בשטר אינו רק מלוה ע"פ אמנם כבר כתבתי דהעיקר כהרמ"א דאפילו במכר אינו גובה ממשעבדי כיון דיכול לטעון פרעתי בלא שטר:
אפילו אמר כתבו וזכו עסמ"ע ס"ק ך' הטעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ונראה דס"ל כמ"ש התוספת בנזיר דף י"ב דא"י לעשות שליח להפריש חלה בעודו קמח דאין אדם יכול לעשות שליח בדבר שלב"ל מטעם שיכול ללוש כיון דמחוסר מעשה הוי כדבר שלב"ל רק מטעם שיכול להביא עיסה ע"ש והחולקין ס"ל כדעת הפוסקים בי"ד סי' שכ"ז דלא הוי כדשלב"ל מטעם שיכול ללוש כיון דהוא בידו ללוש ומש"ה הכא נמי מהני השליחות שעשה לעדים שיזכו בהשטר כיון שהוא בידן לכתוב וליתן ולדעת התוספת דחשיב כדבר שלב"ל לא מהני השליחות שעשאן לזכות והא דמהני השליחות בגט לומר כתבו ותנו ועושה אותן השלוחין על הנתינה אף שעדיין לא נכתב היא מטעם דעשאן שלוחין. להיות כבעל דשלוחו של אדם כמותו ונעשה כבעל ממש לגרש האש' כאילו היא אשתו והאשה היא בעולם וכן בכתבו ותנו על המתנה עשאן כבעל על שדהו ליתנו במתנה או למוכרו אכל הכא שלא עשאן שלוחים רק לזכות בשטר וצריכין העדים שיאמרו אחר שנכתב השטר הרי אנו זוכין בשטר בשביל פלוני כמו שכ' הר"ן בגיטין גבי תן שחרור ע"ש וכיון דלא עשאן שלוחין רק נגד לזכות בשטר וכיון דהשטר הוי דשלב"ל לא מהני שליחות וכן אמר לאחד זכה בפירות דקל כשיבואו לעולם בשביל פ' לא מהני כיון דהוא דשלב"ל ושליחות על דבשלב"ל לא מהני ולהך דיעה דס"ל דמהני נראה דדוקא כשקנו ממנו בק"ס אבל כשהוא רק שטר מקנה ואמר כתבו וזכו נראה דאין יכולין לזכות השטר בשבילו אחר שנכתב דלא עדיף מכתבו ותנו דקיי"ל לעיל בסי' ל"ט שצריכין להמלך בו מקודם הנתינה וכתבו וזכו ככתובו ותנו דמי שצריכין להמלך בו קודם שיזכו בשבילו:
צרור וזרקו הקצה"ח רצה ליישב קושית התוספת בעירובין דף מ"ט שהקשו בהא ויאמר התם דקטן לית ליה זכייה ובגיטין ס"ד מוכח דקטנה אית לה זכיה בשיתופי מבואות דרבנן ותי' דאף בשיתופי מבואות לית ליה לקטן זכיה רק במידי דאיתא בדנפשי' כמ"ש התוספת בגיטין לרב יהודא לענין זכיה מדאורייתא ומש"ה בעירוב שהוא משום קנין וכתבו התוספות דהוא משום תורת דמים וכיון דבקנין לא מהני רק משיכה ולא כסף וליתא בדנפשיה מש"ה לא מהני אפילו בעירוב משא"כ בגיטין מקשה מקטנה דלקטנה מהני גם שאר קניינים ואף קנין כסף ואיתא בדנפשיה מש"ה מהני בשיתופי מבואות ע"ש ותמהני דהא בעירוב בעי קנין להבתים שהן קרקעות ובקרקע אפי' קטנה לא מצי לקנות וליכא בדנפשי':
דעת אחרת מקנה בקצה"ח הביא בשם הפר"ח דמות' ליתן לכהן קטן ה' סלעים של בכור דהקטן זוכה בהן מטעם דדעת אחרת מקנה אותן וראייתו מהא דיכול לשגר מתנות כהונה לחש"ו ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ותמה עליו דהא מבואר במרדכי פ"ק דמציעא דבמתנות כהונה כיון דט"ה לאו ממון לא חשיב כדעת אחרת מקנה רק שבה' סלעים דלא שייך ביה דין הפרשה וממון דידיה הוא שייך ביה דעת אחרת מקנ' ועוד דא"א לומר כלל הטעם דמשגרין לבתיהם הוא משום דדעת אחרת מקנה דהא משגרין ג"כ לשוט' דלא מהני ביה דעת אחרת מקנה ולזה כתב הוא הטעם דאף דמתנות עניים אין הקטן יכול לזכות בהו כמבואר פ"ק דמציעא גבי לקט ופיאה היינו משום דכתיב בהו עזיבה אבל מתנות כהונה שהכהנים זוכין בהן חלף עבודתם דמי לשכירות הקטן שהקטן זוכה בו מדאורייתא כמ"ש התוספת ר"פ בן סורר (ולא נהירא לפי עניות דעתי דקטנים לאו בני עבודה נינהו) ועוד כיון דפרעון בע"כ שמיה פרעון מהני אף בקטן כיון שא"צ דעת כמו בגירושין דבע"כ דמהני מדאורייתא אפי' בשוט' וה"נ נפטר מחיובו כשנותן לו בע"כ אף שהכהן זוכה בו בע"כ עכ"ל קצות החושן ולבסוף שדא ביה נרגא מהא דצריך שומא בנתינת חמשה סלעים לפדיון הבן משום דלא סמכי' דעתיה דכהן בלא שומא משמע דבעינן דעת כהן ואינו יוצא בנתינ' בע"כ עיין שם ולעד"נ דבמתנות כהונה הא דמשגרין לחש"ו הטעם הוא דהא דכתב רחמנא ונתן לאו משום דיש חיוב על הבעלים רק שרחמנא זיכה להבעלים בטובת הנאה שהם יהיו יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו ואם רוצין להפקיר הטובת הנאה אין עליהם שום חיוב נתינ' לכהן תדע דהא יכול לקדש האשה בתרומה דהיינו בטובת הנא' שיש לו בה הרי מוכח שאין עליו חיוב נתינה לכהן וממילא יכול ליתנ' לחש"ו כיון שאין צריך לזכותו לכהן והכהן יכול ליקח אותו בעצמו א"כ אף חש"ו יכול ליקח אמנם בשנת הביעור דצריך לזכות כמבואר בפ"ק דמציעא גבי מעשר נתון ליהושע ומקומו מושכר בכדי שיצא מרשותו לא מהני מה שנותן לחרש שוטה וקטן אם לא שאכלו אותן תיכף ובאכילתן יוצא מרשותו אך בחמשה סלעים של בכור ודאי לא שייך ביה לומר טובת הנאה דבפדיון בכור יש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי כמבואר בבכורות ומ"מ מה שהביא בקצה"ח בשם הפר"ח שיכול ליתן להכהן בע"כ ונפטר מפדיונו דהא נתינ' בע"כ ופירעון בע"כ שמה נתינה ופירעון עיין שם ולפענ"ד לא נהיר' לומר כן דדוקא כשחייב למלוה מיוחד פרעון בע"כ שמיה פרעון משא"כ הכא בפדיון בכור דמי להא דאמרינן בב"ב דף קכ"ז בחלק בכור' של ירושה שיכול הבכור לומר איני יורש ואיני פורע ברשב"ם ד"ה אינו נוטל ובסי' קכ"ו ע"ש מטעם דכתיב לתת לו מתנה קריא רחמנא אם ירצה לקבל ואם ימח' אין מזכין לאדם בע"כ ומכ"ש במתנות כהונה דבפי' קריא רחמנא מתנ' כדכתיב וזה לך תרומת מתנם והרבה מקראות שקוראים בלשון מתנה פשיטא דאין מזכין לו בע"כ והרבה כהנים יש בעולם וכשאחד אינו רוצה נשאר חיובו לשאר כל הכהנים גם מה שמדמ' בקצה"ח פרעון לשוטה לגט לשוטה נראה לפענ"ד דלא דמי כלל דבגט אי לא הוי בעינן שתהיה יכולה לשומרו ודאי דהיה יכול לגרש' כיון שלא בעינן דעתה אבל בפרעון ודאי דאינו יכול לפרוע להמלוה כשנשתטה דנהי דפרעון בע"כ הוי פרעון מ"מ כשזרקו לפני המלוה במקום שא"י לשומרו ודאי דלא נפטר מחובו ומה שנתן להשוטה כנותנו למקום שא"י לשומרו דמי וכן נ"ל לענין נתינה לכהן קטן דאם נתן לכהן קטן ונאבד מידו שלא יצא ידי נתינה כיון שהקטן עדיין לא זכה בו שיהיה שלו שכ' כהן יכול להקיף מידו כדמוכח בב"מ דף ו' בתוס' ד"ה והא הכא דכי תקפה שהקשו אמאי אין מוציאין ותי' שא"י לתבוע רק ט"ה ושם במשנ' תנן נמי בכור אדם הממע"ה מוכח דתקפו כהן א"מ וכיון שאין לו בנתינה זורק ט"ה ודמי לנותן לו את שלו ולא חשיב דעת אחרת מקנ' שיהיה לכהן קטן זכיה בידו שיהי' חשיב נתינ' כשנתן אבל להאכיל לכהן קטן חמשה סלעים שקנאן הקטן באכילתן יצא ידי נתינה אף שא"י לזכות לקטן דהתורה לא חייביה אותו שיהי' הבעלים מזכין דהא אפילו תקפו כהן מהני וכל שהכהן בין גדול ובין קטן נהנה בחמשה סלעים נפד' הבן:
אבל במציא' לא עש"ך ס"ק ו' עד וכ"ה בירושלמי כו' והוא תמוה מאוד דבירושלמי מבואר להיפך דקודם שיעור זה אפי' מפני דרכי שלום אינו וכמוצא באשפה דמי רק משהגיע לשיעור זה יש בו גזל מפני דרכי שלום וכן תמה בס' מחנה אפרים ובקצה"ח וע' ס' מחנה אפרים שכת' העיקר כהרמ"א דלא כהש"ך. עוד כ' בס' מחנה אפרים באם זיכה ע"י אחר מעות למת לקנות לו מצבה דאין קנין למת ופשוט:
והמזכה לשוטה ובס' מחנה אפרים ובקצה"ח הביאו הא שכ' הרא"ש בפ"ב דכתובות דלא מהני זכיה לשוטה כי אם בעתים חלים דאתי לכלל דעת וע' שם בס' מחנה אפרים שכתב דטעמא דהרמב"ם דס"ל דלא בעינן אתי לכלל דעת דבגיטין דף פ"ה מקשה ר"י דקטנה מתגרשת בקידושי אביה אמאי והא בעינן ויצאה והיתה אלא אתי לכלל הוי' ופי' רש"י דלא מתגרשה אא"כ ראוי לקדש א"ע כו' ולכאורה תמוה דהא מבואר בגיטין דנ"ה שהחרשת שהשיא' אביה שמתגרשת בקידושי אביה ויקשה ע"ז הא בעינן ויצא' והיתה וחרש' אינה ראויה לקדש את עצמה וכן שוטה שיכולה לשמור את גיטה מתגרשת ד"ת אלא ע"כ צ"ל דכיון שיכול' לקדש א"ע כשתשתפ' חשיב אתי לכלל הוי' אף שמחוסר מעשה וה"נ חשיב אתי לכלל זכי' דמה לי אתי לכלל הוי' או אתי לכלל זכי'. עוד כ' בס' מחנה אפרים דקטן שמזכה לגדול ע"י אחר לא עשה כלום דהא כ' הר"ן במשנ' דראה אותן רצין שא"א לזכות לחבירו אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון וכ"ה בתו' בב"מ דע"א ד"ה סיפא לחומרא וכיון שבעל הממון הוא קטן שא"י לעשות שליח אין ממש בזיכוי שלו ולפ"ז ה"ה נכרי שזיכה לישראל ע"י ישראל לא עשה כלום והקשה שם מהא דפ' כל הגט במלוה מעות את הכהן דמוקי לה במזכה ע"י אחר והמרדכי פ"ק דמציעא כ' דגבי מתנות ליכא דעת אחרת מקנה כיון דלית לבעלים בהו רק טובת הנאה דאינו ממון וא"כ קשה היאך יכול לזכות המתנות ע"י אחר כיון דהמזכה לא חשיב בעל הממון. ולק"מ לפמש"ל בסי' ק"ה דבמקום שאין לו בעלים כלל יכול לזכות בעצמו בלי שליחות לצורך חבירו רק להוציא מרשות בעלים צריך שיהי' הזוכה שלוחו של בעל הממון ומש"ה בהפקר ומתנות כהונה יכול כ"א לעשות עצמו שליח ולזכות בשביל אחר דהא לית ליה בעלים כלל משא"כ במציאה דכ"ז שלא אתי ליד זוכה הוא של בעלים כמו שהארכתי בזה לקמן סי' רס"ב שאין הזוכה יכול לעשות לעצמו שליח לזכות לאחר רק כשנעשה שלוחו של בעל הממון. אמנם מ"ש שם דלא נפטר מהפדיון כשמזכה החמש סלעים ע"י אחר לכהן כיון דהזיכוי לא מהני רק לענין שלא יהיה יכול לחזור בו אבל עדיין לא נפטר מאחריו' וכ"ז שעדיין חייב באחריות לא יצא עדיין ידי חובת המצו' יפה כתב ואפי' לשלוחו של כהן לא מהני כדמייתי התם ממכילתא ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן גם מה שתמה על הירושלמי דדמאי דשם משמע שאין אדם יכול לזכות לחבירו אלא כשהזוכה יכול לזכות בו לעצמו ע"ש ולא מצאתי זה בירושלמי דדמאי רק בירושלמי דפאה גבי מי שלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ע"ש ובאמת הוא היפך מסוגי' הש"ס שלנו ובודאי יכולין לזכות לכהן מתנות כהונה ע"י ישראל:
שמי שמתחייב לקטן אבל בקטנה ודאי דיכול להתחייב לה בשטר דאי לא היה יכול להתחייב לה בשטר אף ע"י קנין לא היה מהני לקטנה מטעם שכת' הרמב"ם בסימן רל"ה סעיף ה' בקטן דלא מהני קנין שהקנין בשטר וכו' ואי בקטנה לא מהני שטר גם קנין לא מהני אלא ודאי דגם שטר מהני בקטנה וכ"כ בקצה"ח וכשמזכה ע"י אחר אפילו בקטן מהני אפי' ע"י ק"ס וכן הוא בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' כ"א ע"ש:
וכן ארבע אמות עש"ך ס"ק ט' מה שהקשה על המע"מ דנ"מ בסימט' ובקצה"ח הקשה עליו דהא גם בחצר בעינן שיעשה מעשה כגון שנעל בפניו ולפ"ז בד"א או משכה לתוך ד"א בל"ה משיכה קונה בסימטא ואי הלכה בעצמה לתוך ד' אמות לא עשה מעשה בשלמא אי ד"א קונה ברה"ר משכחת לה שמשכה לתוך ד"א דמשיכה אינו קונה ברה"ר ע"ש ותמוהין דבריו דהא גם בד"א משכחת לה שעשה מעשה שלא תלך חוץ לד"א כגון שקשרה או שתפסה בידים או שהניח אבנים וצרורות לפניה שלא תזיז ממקומה יותר ולענין אויר ע' באה"ע ס"ק קל"ט:
קטנה זכתה לה חצרה עש"ך ס"ק ו' ועמ"ש בסי' ר' בזה:
קטנה שאין לה אב עש"ך ס"ק י"א ודעתו מיסתבר דכיון שאין זכות להאב במתנה זו שנותן להקטנה כמבואר באה"ע סי' ל"ז בח"מ ואפי' למאן דס"ל שם דזוכה במתנה שנותן מ"מ במתנה שנותן ע"מ שאין לאביו רשו' דאין שייכות ליד אביה מה"ת יתבטל זכות חצירה דדמי לידה ולענין מתנה כזו כמת אביה דמיא לכן נלפענ"ד דהרמ"א לא מיירי רק במציאה דהוא של האב א"כ במתנה ובקטנה הסמוכה על שולחן אביה שהוא של אב כמבואר בסי' ר"ע וכיון שאין החצר זוכה לה רק לאביה ונגד זכות אביה לא מיחשב החצר יד דידה דחצר המציאה ומתנה של קטנה לא ילפינן רק מגט וכיון דגבי גט גופיה היכא דאית לה אב ורחמנא זכיה לאב שוב אין להחצר ה"נ במציאה ומתנה במקום שהזכיה של האב ויד דידה בטלה לגבי אב אין לה חצר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכן הב"ש סי' קמ"א כ' דחצר דקטנה כשיש לה אב תליא במחלוק' של הרי"ף והרא"ש ע"ש:
אבל אם הפקירו עט"ז מה שהקשה ע"ז מסי' רע"ה וגם מ"ש בכללי תפיסה תי' נכון: