נתיבות המשפט/ביאורים/רמ
דאם מראה שניהם עסמ"ע ס"ק ו' דכשמראה שניהם א"י לגבות מהלקוחות אבל מבני חורין גבו ע"ש והטעם נראה דכשמראה שניהם נראה מענינו שהמתנה אמת ושטר של מכר לא נכתב להתחייב בו רק בשביל קנוניא של לקוחות וכעין חשש שכתב הסמ"ע בסי' ס"ה ס"ק ל"ט ע"ש (ותיבת ביני ביני שכתב הסמ"ע הוא ט"ס) ומה שכתב הא שנתנו חז"ל עצה להלוקח שלא יראה שניהם לב"ד כו' ולפענ"ד נראה דהטעם פשוט ודאי אם יודע בעצמו שהשטר מתנ' נכתב רק לענין ערמה נגד בן המיצר ודאי דאסור לעשות כן אפי' אם אין לו רק שטר זה וכן כשיודע שהשטר מכר לא נכתב רק לקנוניא לטרוף מהלקוחות ודאי אסור רק דמיירי שיודע בעצמו שהשטר מתנה אמת והוא העיקר ועתה בא הדבר לענין בן המיצר לא יראה שניהם לפני הב"ד כי הב"ד יסברו שהשטר מכר הוא העיקר וכן הוא בהיפך כשיודע ששטר מכר הוא העיקר ובא הדבר לענין בע"ח לא יראה השטר מתנה לפני הב"ד כי הב"ד ידונו במחשבתם היפך האמת ויסברו שהמתנה הוא העיקר:
כל הפירות שאכל עסמ"ע שהקשה כיון דהרמב"ם פסק כרפרם בכתובות ד' מ"ד דאודויי אודי לי' א"כ אמאי לא כתב ג"כ הנ"מ דאמר התם לאורועי שטרי דכל השטרות שת"י בעדים הללו שחתומים על השטר שניהן פסולים ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה ודאי כל שיש לתלות ההודא' בפסול השטר ולומר שהעדים כשרי' ודאי דהעדים כשרים דכל כמה דיש לאשכיחי טצדקי להכשיר העדים מכשרינן דאוקי עדים אחזקת כשרות רק דא"א לאשכוחי אופן שהשטר יהי' פסול והעדים יהיו כשרים כיון שהשטר מקויים ואם נכת' באמת הרי השטר אמת וכיון שהוא הודה שלא נמכר לו בפעם ראשון ע"כ העדים פסולין אך לכאורה קשה דאף שהודה שלא נמכר לו בפעם ראשון מ"מ י"ל דהעדים כשרין דהא כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו ואפשר שמסרו העדים השטר להמוכר בניסן ולא מכר לו עד תשרי וכתב אז השטר השני ואח"כ מסר לו המוכר ללוקח השטר הראשון לקנוניא או לשאר איזה ענין והעדים כדין עשו והמוכר עשה הפסול אף זה אינו דהא אין כותבין שטר למוכר רק לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר בסי' רל"ח בסמ"ע ס"ק כ' ולאביי א"א לאשכוחי חשש שיפסל השטר במסירתו אח"כ דכל שמטא לידי' באיזה אופן שיהיה זוכה למפרע מזמן השטר דאם הי' איזה אופן לחוש שיופסל השטר מזמן ראשון ודאי דהיו העדים אסורין לכתוב לכתחילה וכל שהשטר מתחילה כדין נכתב יכול לגבות כדין מזמן ראשון וכיון דאמרינן דבמה שמביא השטר השני לב"ד מודה שהשטר הראשון פסול ע"כ א"א לומר באופן אחר רק שהשטר מתחילה בשקר נכתב וממילא גם העדים פסולין לפי הודאתו ולכך השטר שהוא ת"י בחתימת אלו העדים הן פסולין ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו דהעדים פסולין דהא הן פסקו דלא כאביי רק כרב אסי דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר לעיל בסי' ל"ט ומבואר ג"כ בסי' מ"ג והוא מהר"ן ריש ראש השנה דאף דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מ"מ כשכתבו העדים וטעו בדרב אסי לא נפסלו העדים ולפ"ז פסקו שפיר כאן דלא נפסלו העדים דאף שהוא מודה שהשטר פסול מ"מ י"ל דהעדים לא נפסלו דאפשר שכתבו שטר הראשון למוכר בלא לוקח וטעו בדרב אסי והשטר הראשון נעשה מוקדם ונפסל והעדים לא נפסלו וכשרין הן:
מחזיר אותן עמ"ש בסמוך דלהרמב"ם הטעם משום דאודויי אודי ליה ולכאורה קשה דאמאי לא נימא בשטר מתנ' דאפשר שנאבד הראשון וכתבו לו אחר מזמן שני דבמתנ' יכולין לכתוב לו שני שטרות כמבואר בסי' רל"ט ואח"כ מצא גם שטר ראשון והרי שניהם בידו באמת ואף דשם מבואר דאסורין לכתוב לו מזמן שני מחשש דחזר ומכרו מ"מ בידיעת הנותן ודאי דכותבין דהא אפילו שטר מאוחר אמרינן דכותבין בידיעת המוכר והנותן כמבואר בסי' מ"ג בש"ך ס"ק ל' ע"ש ונראה הטעם כיון דעכשיו כבר נמצא השטר בידך שנכתב מזמן ראשון ולמה הוא מוציא השטר השני כיון שהשטר הראשון הוא תחת אפונדתו ואין צורך בשטר השני וע"כ הרי הוא כמודה שאין לו ראיה מהשטר של זמן ראשון וכאומר אין לו ראיה מזמן ראשון דמי אך עדיין קשה דאמאי לא נימא דחזר ומכרו להמוכר אחר זמן ראשון וחזר וקנאו ממנו בזמן שני וכל הפירות שאכל הוא קודם המכירה שמכרו הלוקח וצ"ל מדלא טען כך רק שטוען שלא יצא השדה מרשותו כלל מזמן ראשון וכיון שאומר שלא מכרה הרי הוא כאומר שלא חזר וקנאו דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ אם נאמר אנן שחזר ומכרו א"כ אף גוף השדה אינו שלו דהא הוא נחשב כמודה שלא חזר ולקחו וכל מה דמצינו לגרע ההודא' מגרעין ולכך אין אנו חושבי' ההודאה רק לבטל המכירה מזמן ראשון ועסמ"ע שכתב דלהטור רק הפירות שהן בעין נוטל ולא מה שאכל והטעם הוא דס"ל להטור הטעם דאחולי אחיל וכיון דאפי' בגוף השדה כתבו התוס' שם דמהני מחילה דהא כתבו דאפילו בע"ח שנעשה בין זמן ראשון לשני יכול לטורפן וחולקין על הר"ן דס"ל דא"י לטרוף דלא מהני מחילה בגוף השדה ע"ש והטור ס"ל כהתוס' דמהני ומש"ה מהני ג"כ בהפירות שהן בעין אבל לענין שישלם הפירות שכבר אכל ודאי דלא מהני טעמא דאחולי אחיל ודע דדין זה לא מיירי רק באתחזקו שני השטרות בב"ד קודם שאמר האמתלא שלו למה שני השטרות הן ת"י וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' אבל כשמראה שני השטרות ואומר אמתלא על השטר השני נראה דנאמן במיגו ואם המוכר מודה שהשטר הראשון הוא אמת ודאי נוטל הלוקח הפירות אפילו מה שהן בעין דאין לדמות לטוענו חיטין והודה לו בשעורין דש"ה דבעל השעורין הוא הנתבע והמוחזק והודאת התובע חשובה מהודאת הנתבע משא"כ כאן דהפירות מונחין בשדה הלוקח והלוקח מוחזק אזלינן בתר הודאות המוכר ואם מת הלוקח והיורשין מוציאין שני שטרות נ' דאמרי' דמכרו וחזר ולקחו ולא מרעינן שום שטר:
הנותן או המוכר משמע לכאורה דאפי' המוכר או הנותן אומרים דהשטר הראשון אמת והלוקח אומ' להיפך דנאמן הלוקח והמוכר מחויב ליתן הטסקא והוא תמיה דמאין יש לנו הוכחה מהמוכר לו' (טור) שהודה שהשטר הראשון הוא שקר ולא האחרון ואי משום שחזר וקיבל ק"ס מחדש הוי הודאה הא ע"כ אומר הוא איזה אמתלא למה חזר וקנה ק"ס מחדש ומה"ת לא יהיה מהימן ממה שאומ' הא יש לו מגו שהיה אומר שהשטר השני הוא שקר ואי משום שהוא מקויים הא גם הראשון הוא מקויים ומאין יש לנו הוכחה לומר שהראשון הוא שקר יותר מהשטר ממנו ודוחק לומר דמיירי דוקא כשהמוכר או הנותן נוטלין הפרות שמזמן ראשון עד הזמן השני אז משלמין הטסקא הזה מילתא דפשיטא הוא ובודאי אתי לאשמועינן דאפילו ליכא פירא משלם המוכר הטסקא לכן נ' דמיירי שהמלך תובע לראשון ליתן כמו שנותן עד עכשיו בכל השנים שעברו והמוכר תובע להלוקח וכו' ודאי כיון שיש לספק איזה שטר אמת ואיזה שקר על התובע להביא ראיה ולדעת הטור שפסק כמאן דס"ל דאחולי אחיל ומחזיקינן שני השטרות לאמת ודאי דהלוקח נותן הטסקא דלא תלינן המחילה רק בהלוקח וגם דמי להפירות שכבר אבל הלוקח דלא שייך ביה מחילה והנה יש לעיין באם מודים זה שלקחו וחזר ומכרו רק שמחולקין בזמן המכירה והלקיחה כגון שהראשון באחד בניסן והשני בג' בתשרי וטוען המוכר שחזרו ומכרו לו תיכף באחר בניסן וחזרו ולקחו בג' בתשרי והפירות הן שלו והלוקח טוען שלא חזר ומכרו עד כ"ט אלול והפירות שלו אזלינן בתר המוחזק כמו בהמחליף פרה בחמור בסי' רכ"ג דשם אפי' היתה ידועה באיזה שעה היתה לידת הולד רק שמסופקין על שעת המכירה ג"כ אמרינן דליחזי ברשותיה דמאן קיימא והממע"ה וה"נ מספקינן על לידת הפירות אי היה קודם המכירה או אח"כ וא"ל דהמוכר מהימן במיגו דאי בעי אמר שהשטר הראשון הוא שקר דז"א דמסתמא מחזקינן במכר וחזר ולקח כמש"ל וכן אפילו הפירות מונחין באגם מחזקינן להו בחזקת הלוקח דהלוקח חשיב מרא קמא על השדה כמו שבעל הפרה חשיב מרא קמא נגד הוולד דהא בניסן היה בודאי שלו ולענין שלומי טסקא נראה דלמי שתובע המלך חייב ליתן וכשבא להוציא מחבירו עליו הראיה:
ואח"כ חצי שדה זהו דוקא לשיטת הרמב"ם דס"ל הטעם דאודויי אודי ליה וכיון דמהשטר דחצי שדה ג"כ מוכח דהשטר הראשון שקר ונתבטל שטר הראשון והשטר השני לא נכתב רק על חצי השדה ממילא אין לו יותר מחצי שדה אבל להטור שהביא הסמ"ע דס"ל דטעמא דאחולי אחיל אפי' אם נאמר דגם על גוף השדה שייך מחילה כמ"ש התוספת מ"מ כיון שהשטר הראשון הוא אמת רק שמחל לו מחצי השדה זכות שיש לו על חצי השדה מזמן ראשון מ"מ מחצי השדה האחר שלא מחל לו נשאר לו זכות אפילו מזמן ראשון וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' נערה ע"ש:
כל שדעתם נוטה ואם נתברר שהמסיר' של השטרות לא היה ביום הכתיבה רק בימים שאחר הכתיבה והחתימה נ' דלדעת הפוסקים שהביאו הסמ"ע והש"ך דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וזוכין שניהם למפרע בסוף היום דעדיו בחתומיו זכין לו ל"ש אלא בסוף כמ"ש התוס' בסוגיא שם וכן הרמב"ן הביאו שם הר"ן הדין דיחלוקו דשניהם זכו בשוה ולדעת הפוסקים דלא אמרינן עבחז"ל ולא ידעינן מי שהיה קודם הדין שודא ודוקא כשידוע שהי' ביום אחר אז אמרינן שודא אבל אם ידוע שהמסירות היה בשני ימים וא"י מי היה קודם אז בברי וברי כל דאלים גבר כשאינן מוחזקין ובשמא ושמא יחלוקו דהא בב"ב דף ל"ה מקשה הש"ס אדינא דשודא מדינא כל דאלים גבר ומשני הכא ליכא למיקם אמילתא ופי' הרמב"ן בחידושיו אף דאם יבואו עדים ויאמרו שלזה נמסר קודם לזה הוא של מי שנמסר קודם מ"מ חשיב ליכא למיקם עלה דמילתא משום דבמקום שאין כותבין שעות אין מדרך העדים לדקדק בשעות ע"ש ולפ"ז כשחולקין המסירות בימים חשיב איכא למיקם עלה דמילתא ודינייהו כל דאלים גבר ובשמא ושמא יחלוקו והנה בטור משמע דבק"ס כשא"י איזה מהן קודם וכת אחת של עדים היה בשני הקנינים ואין לפנינו דנין דין שודא והוא תמוה לפענ"ד דנהי דאין דרך העדים לדקדק בשעות מ"מ ודאי יודעין העדים למי הקנה תחלה דהא באנשים מדקדקים מי ומי הוא זה שהקנה לו מקודם וחשיב איכא למיקם עלה דמילתא דאין בו דין שודא ואפשר דמיירי שידוע שהעדים כבר מתו כנ"ל: