נתיבות המשפט/ביאורים/רל
וכן המקבל חביות יין עסמ"ע ס"ק ט"ו ולכאורה דין זה תמוה מאוד דהא אם יוקיר שם יהיו ריוח לחצאין ואם נאמר דאם כשבא לשם הוזל אין הפסד הזול על המקבל א"כ לא משכחת חצי היזק על המקבל כלל והרי אינו שותף רק לריוח אבל לא להפסד והם התנו בפי' על חצי היזק ודוחק לומר שלא היתה כוונתו רק שיתן חצי היזק מהזול דוקא כשהיה ביוקר כשבא לשם ולא מכרו תיכף ואח"כ הוזל ועוד דמעשים בכל יום להיפך כשמקבל עסק להוליך למקום פלו' שנותן לו חצי ההיזק מהזול ועוד מה"ת יהיה עדיף כח המקבל מהנותן דריוח היוקר יקח והפסד הזול לא יתן ועוד דבהדיא מבואר סי' קע"ו סעיף מ' בהג"ה דמחשב הסחורה לענין יוקר וזול כפי השער שהיה בשעה שמוליכה משמע דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל ההיזק על שניהם ומכ"ש שדינו של הר"ח והרמ"ה שהביא הסמ"ע דאפי' בלוקח גמור דינו כך שהוא נגד הסברא ומעשים בכל יום שקונין סחורות להוליכם למקום אחר ולית דין ולית דיין כשהוזל באותו מקום כשבא לשם ועוד קשה על הטור שכתב דין דגניבה שהוא חל על שניהם ואם הוזל או שנעשה חלא על הנותן ודין אונסים על איזה מהן חל לא כתב כלל גם בש"ע השמיט דין אונסין ולכן נלפענ"ד שהדין שהביא הרמ"א בסי' קע"ו הוא ממהרי"ו הביא הב"י בס"ס קע"ו וכתב שם שהוא נלמד מפ' המוכר בית והוא מסוגיא זו וזה מורה שמפרש הא דאמר בש"ס ואדמטי התם זל כו' דהיינו קודם שרצה להוליכם אותם לזול שפט וכן משמע בנ"י ע"ש (ובנ"י סי' קע"ו בדברי ?רי"ד שהביא יש ט"ס וכצ"ל יכול לומר להמוכר כו') ומשמע מדבריהם דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל על שניהם וכן היוקר כשנתייקר קודם שהתחיל להוליך הוא לנותן ואחר שהתחיל הוא לשניהם והטעם דקודם שהוליך אין להמקבל שייכות ביה שעדיין לא טרח כלל וקמשמע לן דלענין זול יכול המקבל לו' לנותן כיון שהיוקר ברשותך אף הזול ברשותך וזהו הדין שהביא בסי' קע"ו ובסי' זה תפס פי' הרשב"ם בש"ס שם שמפרש שקודם שהגיע לשם הוזל דמשמע אפי' כבר הולכה ועיין בפי' הרשב"ם שם דמיירי שלא הוזל היין בזול שפט לבד רק שהוזל גם בכל המקומות ובזה אתי שפיר כל הקושי' הנ"ל דודאי כשהוזל בזול שפט חל על אחריות הזול גם על המקבל מטעם שכתבתי לעיל דהא על אופן זה התנו ביניהם שיהיה ההפסד לחצאין בזול שפט רק שנעשה איזה ענין בעולם שמחמת זה הוזל היין בכל העולם בזה חל ההיזק על הנותן מטעם אחר כי התוספות בכתובות דף מ"ז בד"ה שלא כתב לה אלא לכונסה הקשו דאם כן כל הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נימא דאדעתא דהכי לא קנה וע"ש שתירצו כשהדבר תלוי בשניהם לא אמרי' כך עיין שם עיין במשנה למלך בפרק ו' מהלכות זכיה שהקשה דהא גבי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה ג"כ יש דעת שניהם שלא רצתה להתקדש לו רק באופן זה שיתן לה התוספות כתובה וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי יש דעת ללוקח גם כן מפרש הוא דדוקא כשאין הפסד לכשנגדו בתנאי ההוא כגון בכתובה שכשימות תחזור היא ותעשה פנויה כבראשונה וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל ודמי להא שכתבו תוס' ב"ק דף ק"י גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה משום דאין קפידא לבעל במה שנעשה אחר מותו וה"נ אין קפידא למוכר ולארוסה בתנאי זה משא"כ בלוקח פרה ונטרפה או מתה שאין מחזיר לו מאומה ודאי דאיכא קפידא למוכר לא אמרי' אומדנא דודאי המוכר לא יתרצה בזה ע"ש במשנה למלך בהתשובה שכתב שם אמנם עדיין צריך אני למודעא דלכאורה קשה על דבריו דא"כ בלוקח בית ואח"כ גזר המלך שלא ידור הלוקח בעיר זה נימא דאדעתא דהכי לא קנה כיון דבית יהיב ובית שקיל נראה לפענ"ד דהתוס' לא הקשו כלל במוכר פרה ונטרפה או מתה שיהיה המקח חוזר אפי' אחר שנשתמש וחרש בהפרה דהא ודאי ליתא דכי קנה הפרה שתחי' לעולם וכיון דתוס' מדמי זה להא דב"ק דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ושם כתבו התו' בעצמו בב"ק דף ק"י לאחר נישואין לא אמרי' אומדנא (") רק בקידושין שלא היה לו שום טובה ע"ש וא"כ פרה או בית אחר שנשתמש בהם שהיה לו טובה כבר מהם דמי לאחר נישואין ולא עוד דנראה לפענ"ד דאף אחר שהי' ראוי ליהנות בה ההנאה זו שקנה עבורו ג"כ לא אמרי' אומדנא כמו בנכנסה לחופה ולא נבעלה דמחייב בתוס' כתובה כשמת כיון שהיתה חזיא לביאה אחר כניסה לא אמרי' אומדנא וכן בבית או פרה כיון שקנו אותן להיות ראויין להדבר ההוא שקנה עבורו כלתה הנאת קנין כמו בכניסת החופה וכעין שכתבו התוס' בב"מ דף ע"ט גבי ספינה זו דכשנתן לו מעות נתרצה שיהיה שלו לאלתר וה"נ דכוותי' כיון דמעות להוצאה ניתנו ובמחילה סגי ואמרי' דנתרצה שיהיה שלו לאלתר וע"כ קושית התוס' לא היה רק בקנה הפרה ואח"כ מתה או נטרפה תיכף בעוד שלא היה ראוי להשתמש בה תשמיש שקנה עבורו כגון שהיתה הפרה מחוייבת להיות ג"כ ברשות מוכר יום או יומיים אחר הקנין ע"פ תנאי שהיה ביניהם או כיוצא בזה שלא היה הפרה ראויה להשתמש בה כלל דאז דמי לאירוסין דאמרי' אומדנא וכעין זה כתבו התוס' גבי ויצא עליו עסוקין דתלי בדש אמצרא בב"ק ד"ט דתליא אי נהנה בו או לא ובזה הוכרח התו' להחילוק שלהם דהיינו כיון שיש דעת שניהם ויש פסידא למוכר לא אמרי' האומדנא כמ"ש המ"ל הנ"ל ובאמת בבית שקנה ולא היה ראוי ליהנות ממנו ואח"כ בעוד שאין ראוי ליהנות אירע דבר שהיה בה אומדנא המכירה בטילה לדעת התוס' הנ"ל כיון דבית יהיב ובית שקיל ולפ"ז א"ש דינא דהכא כיון דנעשה בעולם איזה דבר שמחמת זה הוזל היין בכל המקומות שבמדינה זו דדמי למכת מדינה ודאי דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דהכי לא קנה והכא ליכא פסידא למוכר דיין יהיב ויין שקיל ואפי' היה בביתו היה ג"כ הוזל וגם אירע האומדנא בעת שלא היה המקבל עיסקא ראוי ליהנות בהנאה שלו שקיבל עבורו למחצית שכר והפסד דהא היה אסור למוכרו קודם ודאי דאמרי' האומדנא וההפסד חל על הנותן לבד ועל זה כתבו דבמכירה ממש כיון שהלוקח היה יכול למוכרו תיכף והיה ראוי הלוקח ליהנות ממנו שוב לא אמרי' האומדנא אבל בודאי אפי' במקבל אם לא הוזל רק בזול שפט אפי' אי אמרינן דגם בזה שייך אומדנא מ"מ חל אחריות הזול גם על המקבל משום התנאי שהתנו ביניהם שיהיה ההפסד והריוח של זול שפט לחצאין: ולפ"ז מיירי המחבר ג"כ כפי' הרשב"ם ומיירי כאן בהוזל בכל מקומות וכתבו המחבר ורמ"א כאן ובסי' קע"ו שני הדינים האלו אף דכל דין הוא מכח פי' אחר בש"ס זו ואי הא לא הא מ"מ כתבו שניהם להלכה כיון ששניהם מסתברים לדינא וכיוצא בזה מצינו בהרבה מקומות אמנם לפעד"נ לתרץ קושית התוספות בכתובות הנ"ל באופן אחר דבלוקח פרה ל"ש כלל לומר האומדנא דבלוקח י"ל נסתחפה שדה ומזלך גרם וא"כ מה שייך לומר אדעתא דהכי לא קנה כיון דבמזלו וגרמתו נהרגה או נטרפה ודאי דההיזק חל עליו ודוקא גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' וכן ביבמה שנפלה לפני מוכח שחין שהבעל מת שאין הבעל שדה של אשה ולא שייך לומר נסתחפה שדך אמרי' אומדנא משא"כ בזה ולפי זה בהוזל בכל המקומות דהוי כמכת מדינה שאין שייך לומר נסתחפ' שדך אמרי' אומדנא אפי' בלוקח ונראה דהנך פוסקים דס"ל דאפי' במכירה הדין כן סבירא להו דאף דבאשה אחר החופה לא אמרי' אומדנא שאני חתם דיש ג"כ חובת חופה משא"כ בקנין סחור' כל שלא הי' ראוי למוכרה ולהרויח בה לא נגמרה הנא' וכאן מיירי שלא היה ראוי להרויח במכירה זו לפי האומד לפי שהוזל בכל המקומות ולא שייך לומר מזלך גרם אפי' במכירה הדין כן ומעש' בא לידינו שפעם אחת בשעת מלחמה הוצרך המלך לקנות פשתן הרבה בלי מספר עד שקנו לצרכו פשתן ד' או ה' פעמים יותר רב מכפי שקונין בפעם אחר והמלך עשה קאנטראקטין עם הרבה אנשים והלך ראובן ועשה עם שמעון ג"כ קאנטראקט על סך רב מפשתן והראה לשמעון קונטראקט מהמלך ואח"כ הפסיד המלך המלחמה ולא רצה ליקח הפשתן מראובן כפי הקונטראקט שעשה והוזל הפשתן בכל המקומות ועכשיו תובע שמעון מראובן שיקח הפשתן ממנו וליתן לו מעות כפי קנין המועיל שעשה עמו ונתן לו חילוף כתב שנכתב בו כל מי שמוציאו ודנתי שפטור ראובן דבכה"ג כ"ע מודים שלא היה בחזרה ומ"מ חייב להוליכה משום דהוי כל ההנאה שלו וא"כ ה"ג כיון שאם יומכר בזול שפט יהיה הריוח של החצי הכל שלו מש"ה חייב ג"כ באונסים של החצי ואפי' אם נתברר ג"כ אחר כך שהוזל בכל העולם שנתבטל המקח למפרע מ"מ כיון שהרשות ביד המקבל להחזיק חצי המקח שלו בע"כ של הניתן ולשלם שוויו שהוא שוה בשעת הולכה הוי כל הנאה שלו כמו בלשגרן לבית חמיו דשם ג"כ נראה אפי' אם אחר שנאנס קנה כלי אחר כיוצא בו ממש ושיגרן לבית חמיו ולא רצה לקבלו שנתברר ג"כ שהמקח בטל למפרע אפ"ה חייב באונסין כיון שאם היו רוצים לקבלו ממנו לא היה המוכר יכול לחזור חשוב כשואל שכל הנאה שלו וה"נ דכוותיה אבל אם נאנס אחר שנתודע שהוזל בכל המקומות פטור דהוי כגילוי דעת כמו בלשגרן לבית חמיו אחר שלא רצה לקבלן וה"נ ודאי דאינו רוצה שוב בהמקח משא"כ בגניבה ואבידה חייב הואיל ונהנ' מהנה כמו בחזרה דלשגרן ולכך ברישא לענין חיוב המקבל כתב רק גניבה ואבידה כיון דחייב תמיד וכן בפטור המקבל לא כתב רק הוזל והחמיץ דפטור לעולם בהחמיץ אפי' לא הוזל משא"כ לענין אונסין הוא דין אמצעי דקודם שהוזל חייב ואחר שהוזל פטור ולכך לא כלל אונסין לא ברישא ולא בסיפא והמחבר השמיטו לגמרי כיון דדמי לגמרי להא דלשגרן שכתבו בסי' קפ"ו ודין דגניבה ואבידה כתב כיון שחייב בזה תיכף כשקיבלו אף שאינו ברשותו לענין יוקר עד שעת הולכה כמבואר לעיל בסי' קע"ו והא שכתב דגניבה ואבידה הוא על שניהם אף דבי"ד סי' קע"ו כ' דמקבל עיסקא כשנוטל שכר טרחו דהוי ש"ש על הכל וכל מקבל עיסקא צריך הנותן ליתן לו שכר דבלא"ה אסור משום ריבית נראה דמשכחת לה כשלא טבל רק בציר דליכא בשכרו ש"פ דלא הוי ש"ש א"נ מיירי קודם שהוליכה דהשכר אינו מגיע לו עד שהוליכה דאז נעשה מקבל אבל מחלקו דברשותו קיימי לענין שאין הנותן יכול לחזור בו ה"ל כשכר לענין זה כיון שאפשר לו להרויח בו ואין להקשות למאן דמוקי ליה קודם הולכה א"כ הא דאמר שם בחלא אליבא דר' חייא בר' יוסף דהוא על המקבל הא עדיין לא התחיל ענין קבלה כלל דהא אפי' היוקר אינו שלו ולזול שפט שוב אינו ראוי להוליכה כיון שנעשה חלא דז"א דלר' חייא בר"י דס"ל דביין אמרינן מזלי' גרם מטעם דכתב אף כי היין בוגד א"כ י"ל כיון דמ"מ נעשה המקבל בעלים לעניין היוקר דזול שפט קרינן ביה אף כי היין בוגד וכו' י"ל גביה מזליה גרם וכן מוכח בנ"י ע"ש היטיב: