נתיבות המשפט/ביאורים/קמא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שדר בהם אינו עולה לחשבון: ולכאורה תמוה דהא דין זה לא כתב הרשב"א רק למאן דס"ל דבעינן ג' שנים שלימות אז שייך לומר דניר אינו עולה לחשבון ג"ש וכיון דהמחבר בסעי' א' פסק דבאכיל' שלשה פירות סגי ולא בעינן שלש שנים א"כ אין שייך לומר כלל דאינה עולה לחשבון כיון שחרש וזרע ואכל שלשה פירות מה יש לו לעשות עוד ונראה לפרש דהנה הרשב"א בב"ב דף ל"ו בד"ה דקל נערה כתב דמחלוקת שבין רב ושמואל דשמואל לא בעי אלא שלש אכילות של שדה זו דוקא ולרב בעי שלש שנים של בציר שלימות של כל העולם ולא אזיל בתר שדה זו. ולפ"ז אפשר ליישב דניר אינו עולה לחשבון כגון שדרך לחרוש אחר ראש השנה והוא חרש לפני ר"ה דאם היה ימי הניר עולה לחשבון היינו חושבין מהתחלת החרישה ג"ש כיון שעכ"פ שהה בידו ג"ש וג"ש שלימות מהני לעולם אבל כשימי הניר אינה עולה לחשבון וליכא ג"ש צריך שישהא בידו עד שיוגמר אכילת פירות של ג"ש לפי רוב העולם ואם דרך רוב העולם כשחורשין אחר ר"ה כלה הזמן של שלש אכילות בר"ח אלול ומחמת שחרש קודם כלה ושלש שנים בר"ח אב צריך להמתין עד ר"ח אלול דוקא שאין ימי הניר עולין לחשבון כנ"ל:
אכלה ערלה: כולם הקשו על הרמב"ם שפירש הא דאכלה ערלה באכילת איסור א"כ היכא מוכח מינה בכתובות דף פ' דאכילות זמורות הוי אכילה ולפענ"ד נראה דהוכחת הש"ס הוא משביעית דשביעית ודאי קשה דנהי דאכילת איסור שמי' אכילה מ"מ הא שביעית הפקירא היא כמ"ש הרשב"ם ואכילת הפקר ודאי לא שמי' חזקה אלא ע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא וא"כ מוכח דאכיל' זמורות חשיב חזקה ואין להקשות על פירוש רשב"ם דפירש דמיירי הא דשביעית בהפקר ולא באכילת איסור וע"כ מיירי שלא זרע וקא חרש בשביעית רק שאכל הספיחים דבזרע הרי יש כאן אכילת איסור וא"כ קשה מ"ש מאתרי דמוברי באגי דאותה שנה שמוביר מחרישה וזריעה אינו עולה לחשבון ובדאי דאפי' אכל הספיחים לא הוי חזקה כיון שמובירה מחרישה וזריעה ואפשר לומר דמיירי שחרש וזרע לא הגיע לעונת המעשרות קודם שביעית דאז הפירות מותרים והויין הפקר כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה:
אכל זמורות: עסמ"ע ס"ק י"ט ס"ש ליישב הא בכלאים הכל אסור והרמב"ן תי' דבכלאים כיון דהמערער הי' יכול לאכול הפירות בהיתר שלא יזרע בו כלאים הי' לו למחות ומדלא מיחה הוי חזקה משא"כ בערלה דגם להמערער אסורין הפירות ולכך לא הוי חזקה אא"כ אכל הזמורות ובתומי' הוסיף וכתב דבכלאים בלא"ה א"ש כיון דלפי דברי המערער שאומר שגזלה אין הפירות נאסרים כלל דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קידש ע"ש ולדבריו קשה דא"כ כשטוען המערער שכירות ומשכונא דיכול לאסור לא ליהוי חזקה וסתמא אמרו בש"ס דהוי חזקה ועוד דאי המערער נאמן כשטוען שהורידו לפירות בשכירות נגד חזקה דאכילות כלאים א"כ אף נגד טענת גזילה לא ליהוי חזקה דהא צריך המחזיק ליזהר בשטרא שלא יטעון המערער שהורידו לפירות בשכירות כדמוכח בתוס' בב"ב דף ל"ח ע"ב ד"ה ואי לפירי אחתי' ועוד דהנגזל יכול לטעון טענת גזילה ונתייאש ממנו דסתם גזילה יאוש בעלים ויאוש מהני לענין איסור כלאים מדרבנן אף דהקרקע לא נקנה כיאוש כמו שכתבו התו' בסוכה ריש פרק לולב הגזול עוד כתב התומים להוכיח דאכילת זמורות מהני דהא עיקר חזקה נלמד בריש פרק חזקת מקרא דירמיה שהרי נביא עומד בתשיעי וכו' לפי גירסת ר"ח ושנת החורבן שנת שביעית היה וירמי' ע"כ לא ציוה לעשות חזקה באכילת איסור וע"כ ע"י אכילת זמורות הוי חזקה ע"ש אפשר ליישב דמשכחת לה אכילת היתר בשנה השלישית אף שהיתה שנת שביעית כגון לזרוע לפני ר"ה של שלישית שהביאה התבואה שליש לפני ר"ה דאז דין פירות ששית יש לו שמותרים באכילה כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה ולענין חזקה מהני אכילה זו שהרי יש כאן אכילת תבואה של שלש שנים שהרי התבואה השלישית נגמרה בשנה השלישית וכי משום שזרע התבואה השלישית לפני ר"ה יתקלקל החזקה:
שלשים אילנות: עסמ"ע ס"ק כ"ג דכתב דה"ה אם היה י' אילנות בבית סאה ואכל בכל שגה ג' וכו' כוונתו שבשנה הג' אכל ד' אילנות שבוודאי צריך לאכול מכל העשרה אילנות וכ"ה בפרישה:
שנטועין עשרה לבית סאה: עסמ"ע ס"ק כ"ז בדין אם יש ט' אילנות זקנים ובטור מבואר דלא מהני וכן הוא בתוס' ומטעם דבעינן שגם האכילות מאותן השנים יהי' בפיזור וכיון שאין שם רק ג' גדולים בכל ב' סאה הרי לא אכלו בפיזור ולא מהני ולא ביאר הטור אם יש תשעה או עשרה גדולים לבית סאה ואכל ג' בכל שנה בפיזור אי מהני החזקה והנה התו' ב"ב ול"ו בד"ה היה לו לכתבו וז"ל לא בגדולים איירי דבגדולים לא הוי אלא נ' לבית סאה משמע קצת מדבריהם דכמו דבקטנות בעינן דוקא עשרה וכשיש יותר הוי כאכלן רצופין דלא הוי חזקה כשאוכל ג' בכל שנה דסופן ליעקר ה"נ בגדולים בשהן יותר מג' הוי כאכלן רצופין אמנם נראה ברור דהוי חזקה בכה"ג דאלת"ה לא הוי הפוסקים שתקו מזה והיו מחלקין בין קטנות לגדולות אלא ודאי דאין חילוק כלל דהא כתבו התוס' בד"ה ממטע עשרה דדרך ב"א דאין להרחיק יותר מי"ו אמה מאילן לאילן כו' דא"כ לא יטע אדם בשדה גדול אלא ב' אילנות או ג' כו' ע"ש וא"כ לעולם לא משכחת חזקה בגדולים לפי דרך הנטיעה של ב"א וכן גבי מכר אף דקיי"ל במכרן רצופין אין לו קרקע מ"מ לא חילקו במוכר ג' אילנות באם הם גדולים ונטועים יותר מג' לבית סאה דאין לו קרקע אלא ודאי דדרך ב"א ליטע כך ולא בא התוס' למעט רק דכשהן נטיעות בעינן דוקא עשר לסאה וכשהן פחות מעשרה אפי' אכלן כולן לא הוי חזקה דהוי כאכלן מפוזרין משא"כ בגדולים אפי' בג' הוי חזקה זה באו התו' למעט אכל כשהן עשר אפי' בגדולים אף התו' מודו דהוי חזקה והטעם הא דבפחות לא הוי חזקה אף דלא שייך בזה סברא דלמיעקר קיימא נראה דהעיקר תליה בהא דקי"ל בשביעית דבעשרה קטנות חורשין כל בית סאה בשבילן ובחזקה לא סגי באכילת פירות לבד עד שיעשה ג"כ עבודת הקרקע הצריך לאילנות כמ"ש השיטה מקובצת ר"פ חזקת וז"ל אם שדה אילן היא לא תסגי ליה בג' פירות אלא בג' פירות של ג"ש שצריכין ג"כ עבודת קרקע שנה תמימה שאף אילנות חורשין כל השדה בשבילן ע"ש ומש"ה במטע עשרה קטנות או בג' גדולות שהדין שחורשין כל השדה בשבילן וכיון שכל הקרקע צריך עבודה בשביל אילנות נחשב כל הקרקע לשדה אילן ועבודת כל הקרקע חשיב עבודה להאילנות והוי חזקה משא"כ בפחות ממטע עשר קטנות או מג' גדולים לא חשיב הקרקע לשדה אילן כלל ואף שחרש הקרקע כשלא זרע בתוכה לא הוי חזקה כיון שאין החרישה צריך לאילנות ואין להקשות כיון דדרך הוא לקרב היניקות א"כ אמאי כשהן יותר מעשרה לבית סאה לא הוי חזקה הא התוס' בעצמם כתבו אח"כ בד"ה ממטע עשר דבמכר לא קנה קרקע כשהן רחוקין זה מזה בערך מטע עשר וכתבו דדרך לקרב היניקות וא"כ היאך נימא בנטועין יותר מעשרה לבית סאה דלמיעקר קיימי כיון דדרך ב"א ליטע כך אח"כ מצאתי בתומים שהקשה זה אבל באמת לא קשה מידי דאף דדרך ב"א לקרב היניקות של האילנות היינו משום שמ"מ יש הרבה יניקה לכל אילן אבל יותר מעשרה אילנות לבית סאה אין שום אדם נוטע דכשיש יותר מעשרה לכל בית סאה לא יגיע יניקה לכל אילן רק מעט ויתקלקלו אבל עשרה נוטעין אפי' כשהן גדולים כי דרך ב"א לקרב היניקות כמ"ש התוס' ולכך מהני חזקה:
יותר מבית סאה לעשרה: עש"ך סק"ד דאפי' אכלן כולן לא הוי חזקה לשאר הקרקע ע"ש ודין זה לא הוי רק בקטנים וכמש"ל דבגדולים אפי' הן רק ג' ואכלן כולן הוו חזקה וכן אם הן תשעה או עשרה בכל סאה הוי חזקה אפי' אכלן בפיזור וכמש"ל אמנם צריך שלא יהיה רחוקין יותר מי"ו אמה בין כל אילן לאילן דבלא"ה לא הוי חזקה לגוף הקרקע כמו במכר אף שהתוס' חילקו בין חזקה למכר מ"מ אף להתוס' צריך שיהיה עכ"פ רחוקין זה מזה משיעור מטע עשרה דהיינו שלא יגיע עכ"פ לכל אילן יותר מי"ו אמות דהא כתבו זה לתרץ הא דבעינן כאן ממטע עשר שהן יותר מריחוק י"ו אמה ולפ"ז בעינן לדין חזקה שלא יהיה מרוחקין זה מזה עכ"פ יותר משיעור מטע עשר' לסאה אמנם דברי התוס' תמוהין לי מאוד דנראה דחזקה ומכר והקדש שווין הן ושיעור אחד להן דכשהן רחוקין י"ו אמה זה מזה ממילא א"א ליטע יותר מעשר לסאה דמה בכך שאילן יונק בעיגול מ"מ א"א ליטע בסאה שהוא נ' על נ' רק ט' שהן ט' עיגולי' מי"ו על י"ו ובתוכ' ט' אילנות כזה? דמה בכך שבין עיגול לעיגול יש מקום פנוי מ"מ הא א"א ליטע בתוכו שלא לערב היניקות ועכ"פ יותר מי' ודאי א"א ליטע ואפי' כשהן עשרה אין אילנות רחוקין זה מזה רק פחות מט"ז מעט רק שאין קפידה דהא יכול לקרבן עד שמונה וא"כ הכל שווין דוודאי צריך שלא יהיה רחוקין זה מזה יותר מי"ו בחזק' כמו במכר וכאן לענין חזקה בא להשמיענו דאפי' הן רחוקין כשיעור דהיינו שמונה ויכול להעמיד שם הרבה אילנות מ"מ כל שהן נטועות יותר מעשר לבית סאה ואכל רק שלשה לא הוי חזקה דלמיעקר קיימי דאין אדם נוטע יותר מעשר לבית סאה כמש"ל וכן הדין במכר או במקדיש רק ג' אילנות בבית סאה שהיא נטוע יותר מעשר שהדין דלא מכר והקדיש הקרקע כיון דלמיעקר קיימא והא דאמר בירושלמי כמה רחוקין ממטע עשר כוונתו ג"כ לזה שלא יהי' עכ"פ נטוע יותר מעשר ולענין קירוב וריחוק בעינן ודאי בחזקה השיעור המבואר במכירה בסי' רט"ז מד' עד י"ו ואף שלא הזכיר המחבר בכאן שיעור הריחוק כמו כן לא הזכיר שלא יהיו מקורבין בפחות מד' אמות ובודאי אף שהן נטועין עשר לבית סאה וקצתן מקורבין פחות מד"א מזה לזה דלמיעקר קיימי עוד נ"ל דמ"ש הרב בהג"ה דכשהן יותר מבית סאה לעשרה דלא החזיק בקרקע רק הצריך לאילנות היינו דוקא כשהן עכ"פ אין מרוחקין יותר מי"ו אמה בין זה לזה רק שמ"מ אינו נטוע רק שמונה ונשאר בקרקע מקום פנוי וכיון שאין בקרקע עשרה נטיעות קטנות דאין חורשין כל השדה בשבילן רק כמלא אורה וסלו כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' שביעית ולכך אין לו חזקה ג"כ רק בשיעור זה אבל כשהן רחוקין יותר מי"ו לא הוחזק בקרקע כלל דעכ"פ שיעור מטע עשר בעינן אפילו להתוספות וברחוקין יש לו דין אילן יחידי דלא קנה קרקע ולכך גם חזקה לא מהני להקרקע:
דה"ה אם היו רצופין: לא דק בלשונו דברצופין שהן כיער ולמיעקר קיימא אין לו קרקע כלל באכל ג' מאכל בית סאה משא"כ במפוזרין שכתב לעיל החזיק עכ"פ בקרקע כדי אורה וסלו: