נתיבות המשפט/ביאורים/קכא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אפי' שהשליח עכו"ם עמש"ל בסי' ק"ו ס"ק א' לחלק בין זרוק ע"ג קרקע בין שלחו ביד חש"ו וע"ש ובס' קצה"ח מביא ראיה מדברי התו' בב"מ לחייב בשליח עכו"ם ודבריו תמוהים למעיין בסוגיא דב"מ שם:
ביד מי שתרצה. כל הרואה ישתומם דמ"ש ממ"ש הרב בהג"ה סעיף י"א דאם אמר לו למשכנו סתם ומשכנו והלה כופר דחייב לשלם דכיון שלא הזכיר לו להשכין אצל פלוני רק אמר לו משכנו סתם חייב לשלם משום דהי' לו להשכין בעדים א"כ ה"נ כיון שאמר לו שלח ביד מי שתרצה ולא הזכיר לו ביד פלוני אמאי פטור כשכופר ולפעד"נ לחלק דהא הכא ג"כ כשאומר שלה סתם ודאי דחייב רק כשאמר שלח ביד מי שתרצה א"כ י"ל דכשאומר ביד מי שתרצה הוי כאומר אצל פלוני וא"כ התם ג"כ דייקא כשאמר משכנו סתם אבל אם אמר משכנו ביד מי שתרצה פטור. ועוד נ"ל לומר דשם ג"כ תמה הש"ך בס"ק ס"א ע"ש וגם יש להקשות על מ"ש הר"ן שם בטעמא דנאנסו לא שכיח ע"ש דהא מ"מ נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו אף אם ימשכנו כעדים ויתרה בו אל תפרעני אלא בעדים דמ"מ מהימן במגו כמבואר בסי' קל"ג ודוחק לומר דכשמתרה בו הוי החזרתי ג"כ לא שכיח דהא טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו ולכן נראה דעיקר הטעם שם דחשיב פשיעה משום דכיון שמשכנו שלא בעדים אף אם יראה החפץ בעדים שלא יהי' יכול לטעון לא החזרתי ולא נאנסו מ"מ יהי' נאמן לטעון לקוח או להר"ם משא"כ אם הי' משכנו בעדים דהי' מוציא ממנו ברא' מש"ה הוי פשיעה ועיין סמ"ע סי' ע"ב דמה"ט לא חשיב ליה מגו דהחזרתי כיון שלא הי' יכול להראותו וכיון דהוי פשיעה לענין זה מה שהשכין בלא עדים אף שעכשיו הכפירה הוא בלא ראה מ"מ לא יהי' אלא תחילתו בפשיעה וסופו באונס והאונס בא מחמת פשיעה דהא אם הי' משכנו בעדים לא הי' יכול לכפור ולפ"ז יש חילוק בין חפץ מסוים ובין מעות דבמעות דלא שייך ראה לא הוי פשיעה לענין כפירה:
ובדרך שב"א. עש"ך ס"ק ה' עד ולכך נ"ל בזה דאין חילוק בין כשעשה שליח לפלוני לאומר ביד מי שתרצה כצ"ל וכו'. ועיין תומים שתי' בפשוט דמשכחת לה בד"מ דמירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה ודרך חברון אין סכנה ולכן אם א"ל שלח ביד פ' וידוע שדרך של אותו פ' הוא דרך צפת מש"ה פטור משא"כ כאומר שלח ביד מי שתרצה דחייב:
ג)
אלא אם א"ל בפני עדים. עסמ"ע ס"ק ו' ונראה מפשט דבריו שאם א"ל שישלח ע"י פטור שוב הלוה מאחריות אפי' עשאו שליח שלא בעדים וכ"כ בפרישה בהדיא דאם אמר להשליח אמור להלוה ששלחתיך שתאמר לו שישלח ע"י דמהני אפי' בלא עדים ע"ש ובש"ך ס"ק ט"ו רצה לדחוק בדברי הסמ"ע דסובר דגם בזה בעי עדים ולפ"ד צ"ל בדברי הסמ"ע במ"ש שלא א"ל שלח ע"י דכוונתו שלא אמר להלוה אבל באמת כוונת הסמ"ע הוא בפשוט כמש"ל וכמ"ש בפרישה רק שהש"ך לא ראה הפרישה כידוע:
לך ואמור לו. עש"ך ס"ק י'. פי' לדבריו דהרש"ל חולק אהמחבר דס"ל דאם א"ל בעדים אם יתנם לך הביאם לי ג"כ הוי שליח שעשאו בעדים והרש"ל חולק וס"ל דזה הוי רק כממציא השליח דמוכח מדברי רש"י ור"ן דשליח לא הוי רק כשמינה המלוה שליח ואמר להשליח הוי שליח לקבלה ולשון הלכך היכא דאמר וכו' מלשון מהרש"ל הוא כמבואר בים של שלמה ונרא' דבזה אפילו בלא עדים רק שמוד' המלו' בזה הוי שליח דהא כתבו התוס' בב"ק ק"ד ד"ה שליח שעשאו בחד תירוצא דאין חילוק בין אמר לפניו שלח ע"י ובין שלא בפניו וכשאמר לו בפניו שלח ע"י ודאי דלא בעי' עדים וא"כ ה"ה כשאמר כן שלא בפניו ואף שבתי' הב' כתבו התוס' להוכיח שיש חילוק בין אמר בפניו שלח ובין אמר שלא בפניו שלח מ"מ הא כתב מהרש"ל בעצמו שם שהתוס' בפ' השואל חזרו מזה והסכימו בתי' הראשון וכן ברא"ש לא הביא רק תי' ראשון של התו' אלמא דהעיקר כהתי' הראשון והא דנקט רש"ל לשון עדים דבלא עדי' יכול לכפור ולא נקט עדים אלא משום הכחשה וכן בטור ומחבר לא נקט ברישא גבי אמור לפלוני שישלח ע"י בעדים רק גבי שליח הבאה נקט בעדים וע"ז כתב הש"ך דמשמע מדברי רש"י ור"ן דאפילו בדאמר לי' אמור לפלוני שישלח ע"י לא הוי שליח עד שיאמר לו בפני העדים הריני עושה אותך שליח והוכחת הש"ך הוא מהא דהרש"י והר"ן סתמו דבריהם וכתבו דוקא שמינה אותן שליח משמע דבכל גוונא אפילו באומר אמור לפלוני שישלח ע"י לא הוי שליח עד שימנה אותו המלוה לשליח בעדים ויאמר לו הוי שליח וכן מבואר בדברי הרמב"ן שהביא הש"ך ס"ק ט"ו ע"ש ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל עד שיאמר לו בפני העדים הריני עושה אותך שליח לקבל מעות מפ' או אמור לפלוני שישלח מעות ע"י כי עשיתיך שליח בעדים ודו"ק וכו' כי ודאי שני לשונות מהני כמבואר בתוס' והרא"ש והרמב"ן הביאו הש"ך בס"ק ט"ו ע"ש ועוד הא פסק המחבר בסעיף א' דבכתב מהני וא"כ ע"כ ס"ל דאפילו שלא בפניו מהני דלהתי' הראשון של התו' דמחלקין בין בפניו ובין שלא בפניו אפילו בכתב לא מהני כדמוכח בתו' שם בד"ה אין משלחין וכיון דקי"ל דכתב מהני א"כ אפי' בע"פ מהני שלא בפניו דאין סברא לחלק בין כתב ובין בע"פ והעיקר נ"ל דבאומר אם יתנם לך הביאם לי העיקר כדברי הרש"ל אבל באומר לו אמור לפלוני ששלחתיך שישלח ע"י העיקר כדעת הרא"ש והטור והמחבר ותו' בשיט' אחת וכדעת הסמ"ע ובפריש' ודבר זה מהני אפי' בלא עדים דדבר זה לאו מטעם שליחות הוא רק מטעם דכתבו התו' דכיון דאם אמר כן בפניו שלח ע"י פלוני מהני א"כ אם אמר ג"כ שלא בפניו לשליח שילך ויאמר להלוה ששלחו לאמר לו שישלח ע"י דמ"ל אם אמר כן בפניו או אמר כן שלא בפניו ע"ש בתו' בב"ק ק"ד שכתבו בהדיא טעם זה ולפ"ז נ"ל שיש הרבה חלוקים בין אומר להלו' שלח ביד פלוני או שישלח ע"י שליח לומר לו ששלחו שישלח ע"י פלוני ובין אם עושה אותו שליח לקבלה ואמר לו הוי שליח לקבל' דבאמר לו שלח ע"י פלוני כתב השיטה מקובצת שם דהוא מטעם ערבות דדמי לאומר תן לפלוני להוציא ממון ע"פ ע"ש ונרא' דזהו טעם מחלוקתן של הרש"ל והש"ך הנ"ל דמאן דס"ל דלא מהני בלא עדים ס"ל כטעם הראשון שכ' בש"מ שם דהוא מטעם שליחות ובשליחות בעינן עדים משא"כ טעם השני שכתב בש"מ שם דהוא מטעם ערבות דדמי לאומר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ובאומר תן מנה לפלוני ודאי דאין חילוק בין אמר כן בפניו ובין אמר כן שלא בפניו ואם שלח ע"י שליח לאחד לומר לו תן מנה לפלוני ואתחייב לך דחייב. ולפ"ז נרא' דמהני אפי' ע"י עכו"ם וחש"ו כמבואר בסעיף א' וה"נ באומר כן שלא בפניו כיון שהגיע לו דבריו מהני וכמ"ש הרא"ש ס"פ ראשון דגיטין העוש' שליח לקבל' ע"פ עכו"ם דמעש' קוף בעלמא עביד ה"נ בזה דהשליח שהלך לומר לו שיתן מנה לפלוני ואתחייב לך מעשה קוף בעלמא עביד להביא דבריו משא"כ בשליח קבלה באומר תתקבל מפלוני שעשאו בעדים דסעיף ב' שכ' הש"ך דהוא מטעם שליח קבל' ובעינן דוקא שימנ' אותו בשליח כמ"ש הש"ך ודאי דבעינן שיהי' השליח בר שליחות ועכו"ם חש"ו לאו בני שליחות הן ולדעת הש"ך דס"ל דאפי' בשלח ע"י ג"כ בעי' עדי' נרא' דס"ל דל"ד לערב דדוקא באומר תן מנה לפלוני דבשע' שנתנן לפ' נעש' הממון של פ' והוי בהוציא ממון מרשות לרשות ע"פ ודמי לערב אבל בשלח ע"י פלו' דכ"ז שלא אמר זכה יכול לחזור וליקח מיד השליח כמבואר בש"ך ס"ק י"ד ולא הוציא ממון מרשות לרשות ע"פ ולהכי אין לדמותו לערבות ואינו רק מטעם שליחות משום הכי יש לחלק בין אמר שלח בפני עדים בין אם שלא בפני עדים אך העיקר דהוא מטעם ערבות ואפי' שלא בפניו וכתי' השני בש"ס דגם זה דמי לערב, ובמ"ש י"ל קושית התו' בב"ק ד' ק"ד בד"ה שכירו ולקיטו שהק' אמאי לא פריך מעיקרא ממתני' והדר הו"ל למיפרך מההיא דשואל ולפי מ"ש י"ל דהמקשן הי' מסופק בהא דר"ח דס"ל דשליח שעשאו בעדים דהוי שליח אי ס"ל כן אפילו בשליח קבלה ובאומר שלח ע"י לכ"ע מהני וכמ"ש התוס' בשיטה ראשונה שם או דלא אמר ד"ה דהוי שליח רק באומר שלח ע"י אבל בשליח קבלה כרבה ס"ל רלא הוי שליח דה"ק לי' אינש מהימנא הוא ואם נאמר דדעת המקשה הי' כפי' השני ל"ק ממתניתין דב"ק דהא אף דלא יתן לשלוחו דבכל גוונא מיירי דאפי' בשליח דשלח ע"י לא מהני דאלת"ה קשה הא דתני אבל נותן לשליח ב"ד ליפלוג בדידי' דנותן הוא להשליח דשלח ע"י וכמו שהקש' על התו' דשכירו ולקיטו ומ"מ לא קשה אר"ח אמאי לא יתן לשליח דשלח ע"י די"ל כיון דשלח ע"י הטעם דחייב משום דדמי לתן מנה לפלוני ומטעם ערב וכיון דמתני' בגזלן ונשבע מיירי וגזל ונשבע אפי' אמר היה לי בידך פקדון לא מהני כמבואר שם בב"ק דף ק"ד דבעינן דוקא מטי לידי' דנגזל ע"י וכיון דלא הוי שליח קבלה של הנגזל רק מטעם ערבות הוא דחייב ובאמת אילו היה רוצה הגזלן לחזור וליקח מיד השליח היה יכול ליקח כיון שלא אמר זכה וגם לא הוי זכות לנגזל במה שנותן להשליח דהא הגזלן צריך להוליך אחריו למדי ואם יפטור ע"י שנתן לשלוחו אין לו חוב גדול מזה ואף שאמר לו לשלוח ע"י מ"מ כיון דלאו זכות הוא י"ל שחזר בו כמ"ש התוס' בגיטין פ"ק וכיון דלא הוי רק כפקדון של הגזלן ביד השליח לא הוי השבה לענין שיהי' יכול להביא אשם כפרה משא"כ בשליח קבלה אי הוי שליח כשמוסר לשלוחו הוי כמוסר לנגזל עצמו ולזה מקשה ממתני' דהשואל דעכ"פ הי' לו להיות מועיל בשליח דשלח ע"י דהי' לו להמקשה דוחק לומר דמתני' מיירי רק בשליח קבלה ותי' לו התרצן בשכירו ולקיטו ומזה הי' לו להמקשן הוכחה מדלא תי' לו התרצן דמיירי מתני' בשליח קבלה כיון דבלא"ה מתרץ לו דמיירי מתני' רק בחד גוונא ומדלא משני הכי ע"כ דידע התרצן דאפי' בשליח קבלה סובר ר"ח דהוי שליח ולזה מקשה לו אם כן ממתני' דב"ק דהיה לו להיות מהני עכ"פ בשליח קבלה ובשליח דשלח ע"י או בשכירו ולקיטו הי' דוחק לו לאוקמי מתני' משום קושיא שמקש' אח"כ דליפלוג וליתני בדידי' והתרצן דמשני בשכירו ולא משני דמיירי בשליח דשלח ע"י דלשון שלוחו משמע יותר שהוא שליח של הגגזל והיינו או בשליח קבלה או בשכירו ולקיטו וקרי אותו שלוחו שהוא מיוחד תמיד להיות שלוחו. עוד יש חילוק בין שליח דהביאם לי שהוא שליח קבלה ובין שליח דשליח ע"י לענין אם מת המשלח או ביטל השליחות ויתבאר בסימן קכ"ב אי"ה:
אמר י"ל מעות. עש"ך ס"ק י"א עד ואינו חייב הלו' ונרא' דט"ס הלוה וצ"ל הנפקד דדוקא נפקד ושומר פטורין כשמסרו לשומר דרגיל להפקיד אבל לוה אפי' מסר לאשת המלו' חייב כמבואר בסי' ק"כ ופשוט:
לא עשאו שליח. עש"ך ס"ק י"ב עד ומיהו יש שטה אחרת וכו'. והיינו דוקא כשמסר לו ג"כ הדיוקני ועש"ך ס"ק י"ג וי"ש שם ט"ס וכצ"ל דהתוס' לא כתבו שם כן אלא לפי לשיטתם וכו' ועש"ך ס"ק ט"ו וכצ"ל דה"ק הסמ"ע אבל לא שמינה השליח לאמר וכו'.
ויחרים. עש"ך ס"ק י"ז עד היינו כיון שאין הלוה מכיר הדיוקני וכו' נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל הכת"י שע"נ הדיוקני דהא מיירי כעדים מעידין על הדיוקני ומה לי אם מכיר או לאו ועכצ"ל כיון שאינו מכיר הכת"י שע"ג הדיוקנים והיינו דדעת הש"ך להלכ' הוא רק דבין בשליחות דשלח על ידו ובין שליח דהביאם לי בעינן דוקא שליח שעשאו בעדים ובלא עדים לא הוי שליח אמנם כשכתב ככת"י ושיתן לפלוני או אפי' ויכת"י אחר וחתם שמו דהוי ככ"י מהני בלא עדים והוי שליח אבל כשהכתב הוא כת"י אחר ולמטה הוא חותם דיוקני כגון ציור כוורא או מכותא ואינו מגדולי הדור דאצל גדולי הדור הוא כחתימ' גמורה אבל בשאינו מגדולי הדור לא נחשב כחתימ' ואין משלחין מעות על ידו רק כשהוא שליח שעשאו בעדים לדעת התוס' אפי' מודה המלו' שמסר לו הדיוקני ועשאו שליח מ"מ לא הוי כשליח בעדים רק כממציא לו שליח כיון שלא עשאו בעדים ודעת הש"ך בשמוד' שעשאו שליח ומסר לו הדיוקני אף שלא עשאו שליח בעדים הוי כשליח שעשאו בעדים רק דמיירי שהוא כופר ואמר שלא מסר לו הדיוקני עבור שליחות רק איזה ענין אחר או שמצא או שגנב הדיוקני אז נאמן המלו' אף שיש דיוקני תח"י השליח אף שבכת"י וחתימה גמורה לא היה נאמן בטענות אלו מ"מ בדיוקני נאמן בטענות אלו וכן אפי' נכתב ע"ג הדיוקנא שישלח ע"י פ' והשליח אומר שזהו כת"י המלו' גם על הדיוקני יש עדים שמכירין שהוא דיוקני של המלוה רק שאינן מכירין הכת"י אם הוא כת"י של המלו' והמלוה טוען שהכת"י שע"ג הדיוקני הוא זיוף ואינו כת"י כלל רק שמצא השליח הדיוקני שלו וזייף וכתב ע"ג הדיוקני שישלח ע"י ואומר בשקר שהוא בת"י של המלוה ג"כ נאמן המלוה בטענה זו. ועוד נלפע"ד ליישב דעת הרמ"א כיון דבכתב שלה סתם ושלח ע"י מוכ"ז פטור דהוי כשלח ע"י משום מנהג התגרים כמ"ש הסמ"ע וסובר הרמ"א דה"ה אם שלח עם דיוקני ואמר שלח סתם ומסר להמביא דיוקני דדמי למסר למביא הכתב דמהני משום מנהג תגרים כנ"ל ליישב דבריו:
שישבע. עש"ך ס"ק ך"ח הנה התשובת מבי"ט אינו בידי ובתומים מסיק דבנאמנות פטור ע"ש:
אין הלוה נאמן עש"ך ס"ק ל' עד שהתנ' עמו אל תפרעני וכו'. ול"ד לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אף דיכול לפרוע ע"י כת"י כמו לפני עדים ש"ה כיון דהכת"י לפנינו וא"א לקיימו ריע טענותיו וצריך מגו דפרעתיך דוקא וכיון שא"י לטעון פרעתיך א"נ גם כן לומר שמכיר שהוא כת"י:
שאומר שנאנסו. עש"ך ס"ק ל"ה עד ואינו חנוני או שולחני משמע מדבריו דבחנווני או שולחני חייב באחריות. ואישתמיטתי' להש"ך דברי הב"י בי"ד סימן קס"ט בד"ה ול"ד למעות וז"ל וכל שאין מקבל אחריות יותר מדינו אין רשות להשתמש בו דאינו אלא שומר אפי' הוא שולחני והן מותרין אין לו רשות להוציאם כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן אלא כדי שימסרם מיד ללוה וכן בחזירתו שימסרו מיד למלו' ע"ש וזה ברור ומכ"ש במקום שמסרן הלוה ואמר הולך או זכי שיעשה המעות של המלוה והמלוה לא מסרן לידו מותרין ואין כאן הוכחה שהמלוה מתיר להשתמש בהם אבל כשהמלוה עשה שליח לקבל המעות מיד הלוה מותר השליח להשתמש בהם דהוי כאילו הפקיד בידו מותרין וכ"כ הרשב"א הובא בתומים קכ"ח ע"ש ואפשר דגם הש"ך לא קאמר אלא בשליח שעשה המלוה אך לשונו לא משמע כן:
ללוה או לנפקד. עש"ך ס"ק מ' דגרס למלוה או למפקיד ע"ש ואף העיקר הטעם שכ' הש"ך בס"ק ט"ו דמהני צירוף להחשיב לטענת ברי להשביע הוא מטעם שהי' מעותיו בוודאי בידו ונאבד נתקלקל וכו'. ע"ש והכא לא ידעינן אם הי' המעות כלל ביד שליח מ"מ כיון שהשליח קיבל עליו השליחות מחמת זה יכול לפטור הלוה עצמו בטענותיו הוי כידעינן שהי' החוב של המלוה ביד השליח ונתקלקל מידו וצריך לישבע ע"י צירוף שכדבריו בן הוא כמו בהי' מעותיו בידו משא"כ בשולח מעות ללוי לקנות סחורה שהביא הש"ך בס"ק מ"ב לא ידעינן אם היה שום דבר ביד לוי מש"ה א"צ לישבע ולענין אם פרע להשליח ולא לקח השטר מיד השליח ע"ל סי' נ"ח בביאורים ס"ק ח' מש"ש ועש"ך ס"ק מ"ב ויש שם ט"מ וכצ"ל אא"כ פוטר אותו משבועה לגמרי כיון שישבע א' מהן ודאי שבועת שוא ותיבת בין ט"ס:
תוליך לפלוני עש"ך ס"ק מ"ד עד תנו או זכו תו לא מ"ל אהדרינהו וכו' ויש שס ט"ס וכצ"ל כי אמרו פרענו אינן נאמנים ועוד יש ט"ס וכצ"ל אי נמי הפוסקים לא איירי השתא מדין זכי' וכו' לכאורה להך דיעה דס"ל בס' רצ"א במסר הפקדון לאשתו ובניו דאפי' פשעו בו ואין להם לשלם דפטור וא"כ נראה דאם כפרו בו דפטור ע"י שבועה שנשבע שמסר להן כיון דחשיב שמירה כשמוסר להן הרי נשבע ששמר כראוי ומה בכך שכפרו א"כ אפי' בזכו י"ל אהדרינהו ניהלך בתורת פקדון דפטור כמבואר בט"ז בסי' קכ"ה ובמ"ש שם ע"ש וכיון שהחזיר למי שרגיל להפקיד אף שכופר פטור מ"מ נראה דהך שבועה שנשבע השומר שמסר לאמו דפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) שהביא הש"ך בס"ק מ"נ הוא גופי' שבועת השומרים הוא דהוי כנשבע שאינו ברשותו ושמר כדאוי שמסר לאמו לשומרן וכיון דחייב בשבועת השומרים הדר חו"ל עד שצריך שבועה דאינו עד:
ישבע השליח ואם נאנסו ישבע השליח שנאנסו ויכלל שעשאו שליח דאי לא עשאו חייב באונסין ועש"ך ס"ק ט"ו ויש שם ט"ס וכצ"ל והוא שסעון אינו הלוה וכו' פי' רק שהוא שמעון אחר:
ואפי' יפטור. עש"ך ס"ק נ"ב שהקשה מסי' ק"מ ולפענ"ד נראה ליישב דש"ה דכשמחזיר לו המשכיר השכירות וכשהשכירות הוא ביד השוכר נאמן בלא מגו ועד כשר הוא ואין לנו לפוסלו מעד ולומר שהוא נוגע מטעם שעשה לו טובה שפטרו דז"א דאין לומר בהעד שהוא נונע מטעם שעשה לו טובה דהא אפי' נתן מתנה להעד ביום שמעיד לא חשיב נוגע משא"כ הכא דאפי' קודם שתיקן ר"נ שבועת היסת מ"מ אינו עד מטעם דחשדינן להעד שמחזיק המעות לעצמו וע"כ צריך לשקר רק דאמרי' דנאמן מטעם מגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה וע"ש בתוס' שהקשו דהוי מגו בתרי וכיון דמטעם מגו הוא וכיון שהלוה עשה להן טובה ניחא להו יותר לשקר ולומר שמסרו למלוה מלומר שהחזירו ללוה ולכפור בטובה ולאו מגו הוא ולא מהימני':
הם עדים עסמ"ע שהקשה מה חילוק יש בין ע"א לב' עדים והנה לפמ"ש הש"ך בס"ק נ"ז דמהימני' מטעם מגו י"ל הקושיא דהתוס' בקידושין הקשו דהא הוי מגו בתרי ותירצו לפטור מממון מכווני עדותן וא"כ כשאומר המשלח שהלך עמהם ואין בו כלל משום פטור ממון דהוי התובע כאומר ודאי לי שאינך חייב לי וא"צ להשיב כלל וא"כ כל ענין מגו שלהם הוא רק לענין שיהיו נאמנים בעדותן שוב הוי מגו בתרי משא"כ בע"א מהני מגו.
והוא כופר עש"ך ס"ק ס"א ועמש"ל בס"ק א':
לוי שבא בשליחות ראובן. עש"ך ס"ק ס"ב בסופו שהביא תשובת מבי"ט ומה שסתר דבריו ולא כתב הדין באם לא אמר ראובן ללוי שישלח ביד מי שירצה ונראה דלמאן דס"ל בסימן צ' דעשו תקנת נגזל בפקדון ע"ש בש"ך ס"ק ט"ז ה"נ נשבע שמעון שכך וכך מסר ללוי ולוי פשע במה ששלח המעות שלא ע"י שליח המלוה וראובן נשבע שלא הגיע לידו אלא כ' ולוי חייב לשלם ולא גרע שבועת שמעון מהא דקיימא לן בנגזל דאפי' אשתו או שכירו נשבע כמה נחסר והגזלן מחויב לשלם כמבואר בסי' צ' וה"נ שמעון שהוא שומר שלו נשבע ולוי ישלם כן נראה לי: