נתיבות המשפט/ביאורים/פא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משטה הייתי בך. עש"ך סק"א דטעיתי עדיף ממשט'. פי' במקום דאינו הודא' גמורה שיכול לטעון משטה לכך טענת לא דקדקתי בחשבוני עדיף מטענת השטא' אבל במקום דהוי הודא' גמור' כגון בשכ"מ וכיוצא דא"י לטעון משט' אף טעיתי אינו יכול לטעון דבשע' שאדם מוד' בהודא' גמור' מדקדק בחשבונו כדמוכח בכמה דוכתי ופשוט וכ"כ התומים:

העשיר. עש"ך עד כל שאינו עני. ועיין תומים שהבי' לשון גוף התשוב' שכ' שעיקר החיובא הוא משום נדר וצדקה. ושיעור דעני היינו שאין לו ר' זהובים שראוי ליטול צדקה ע"ש ואף שהי' מעבורת לפניו או חליצה מוטעה נראה דאין לחלק בין עשיר לעני מדסתמו הפוסקים ש"ה שהי' מוכרח לדבר הוי כנדרי אונסין מה שא"כ הכא שאמר כך בלא שום הכרח נראה מסברא שבודאי הבטיח לו בכוונה ונתחייב לו משום נדר ואם מת פטורים היורשים כמו בנדר ומת. ולפ"ז אם הי' קנין ושטר חייב ול"ד לחליצ' בסי' קס"ט דלא מהני קנין ושטר דשם הוי כידוע האונס דנתבטל' המתנ' אבל כאן דאינו אונס בדבר מהני קנין ושטר אבל אתם עידי לא מהני כמ"ש הש"ך ובתומים ובקצה"ח כ' דחייב משום שכירות וליתא דכיון שהוא מחוייב בדבר לית ביה משום שכירות דהוי כמו שאמר עשה לך סוכה או תפילין לעצמך דלית ביה משום שכירות והגה"מ שכתב הטעם דמשט' דס"ל כשנתכוין להתחייב ולעשות מצוה בממונו הוי כשכירות רק שיכול לטעון משטה והש"ך חולק וסביר' ליה דשאני חליצ' דחשיב כעשה לי סוכה כיון דהחליצ' היא טובת' כיון שהוא רוצה לייבם משא"כ הכא ובתירוץ השני כתב דאפי' להגה"מ דצריך לטענת משטה מ"מ לא מהני אתם עידי:

אבל שכ"מ. עש"ך ס"ק ז' שהוכיח דהיינו דוקא ליורשים לא טענינן אבל הוא בעצמו כשקם יכול לטעון משטה ועיין בתומים שהוכיח דאפי' הוא מעצמו אינו יכול לטעון משטה מהא דאחרים שהודו לו שאינן יכולין לטעון משטה אף בחיים והוא נלמד מהך דינא דשכ"מ שהודה אלמא דאף בעצמו אינו יכול לטעון משטה, ועוד הביא ראיה מדברי בעה"ת ושאר פוסקים שכתבו בהדיא דאף בעצמו אינו יכול לטעון ובן עיקר, ולענין הראיה שהביא הש"ך ע"ש בתומים מה שדחה ראייתו דהא שם בש"ס בעי אי צ"ל כתובו ופשוט דא"צ לומר כתובו מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ופשוט דדברי שכ"מ לא הוי כמסורין ורק שיהי' כמלו' בשטר לגבות מן היורשים ונגד לקוחות כשהוא בחיי' דדברי שכ"מ לא הוי ככתובין וכו' רק לאחר מיתה כידוע ע"כ האיבעי' הוא נגד היורשים והוכיחו התו' שפיר:

וה"ה אחרים שהודו עיין בט"ז מה שתמה ע"ז ובתומים הסכים לדברי הט"ז ונראה ליישב דעת הרמ"א דהנה בתשו' מהרי"ט סי' ק"ו וקי"ד הוכיח מהא דתקפה א' בפנינו דשתיק' כהודאה דמיא וכן בכמה תשובות הוכיח כן. אמנם נראה דדוקא כשטען שהוא שלו ותקפה בחזקה שהוא שלו הוי שתיק' כהודאה ודוקא ששתק מתחלה ועד סוף דהיינו עד שהלך ממנו כמבואר בש"ס ובמפורשים ומבואר עוד בש"ס ובתוס' שם דה"ה שאם הקדישה בפניו ושתק מתחלה ועד סוף דהוי כהודא' מטעם כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ולפ"ז א"ש דברי ראב"י דמיירי באשה שצות' לבנה ליתן לקרובים והיתה שכ"מ וכיון דדברי שכ"מ ככתובין וכו' דמי להקדש דהוי כתקפה מטעם דהוי כמסירה כיון ששתק מתחלה ועד סוף הוי הודאה כמו בהקדש וכן ל' שכ' הרב בהג"ה ששתקו לצוואתו משמע שצוה ליתן לאחרים דבזה ודאי הוי שתיקה כהודא' מטעם דדמי למסיר' לאחרים והוי כתקפ' ושתק אבל ודאי שכ"מ שצו' שפלוני חייב לו או שיש לו שטר פרוע ופלוני שתק לא הוי שתיק' כהודא' וכמ"ש הט"ז וזה ברור:

מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו. עיין תומים שתמה על זה דהא שתיק' לא הוי כהודא'. ולפעד"נ כה"ג שעושה מעשה בשל חבירו ע"פ דיבורו בפניו ושתק דהוי כריצוי כגון באחד שאמר לחבירו הנני לוקח חפץ שלך בסך זה והנני אני מושכו לקנותו בסך זה ומשכו בפני חבירו ושתק הוי כהודא' וריצוי לכ"ע וה"ג מיירי דהבחור התחיל ללמוד עם בן חבירו בידיעתו מש"ה הוי כהודא' וריצוי לכ"ע (ועש"ך ס"ק ך' יש ט"ס בד"ה וגם מדברי הרא"ש וכו' וכצ"ל דא"ל אתם עדי אף על גב שאינם לפניו אפ"ה לא מצי וכו'):

הודא' בפני ע"א. עש"ך ס"ק כ"ב שחולק על המחבר וס"ל דלא מהני הודא' בפני ע"א אבל כשמוד' בפני ב' זה שלא בפני זה מהני ובקצה"ח הקשה דניחוש דלמא א' משקר ולא נשאר רק אחד בהודא' ולאו כלום הוא ולק"מ די"ל דגזירת הכתוב הוא כיון דמצרפינן עדותן לא חיישי' לשום אחד דמשקר ותדע דהא בקידושין כתב הר"ן הטעם דעדות מיוחדת פסול מטעם דדמי לד"נ משמע דאי לא הי' דמי לד"נ כשר ואמאי לא ניחוש דלמא אחד משקר וע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בשטר שחתמו שני עדים זה שלא בפני זה כשר לגבות בו ממשעבדי ול"ח דלמא אחד משקר אלא ודאי גזירת הכתוב הוא דלא ניחוש לזה, אמנם בתומים כתב דהלכה רווחת בישראל כהמחבר:

ערי ושכבי. בס' קצה"ח כ' דטב"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון וצריכין העדים שיראו דוקא בראיית העין ולא בשמיעת קול וליתא דהא לענין סימנים אמרי' בב"מ כ' דחמירא איסורא ממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף בממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בטביעת עינא דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין מכ"ש דמהני לענין ממון והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בד"נ היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראיה וידיעה משא"כ בד"מ דמתקיים בידיעה שלא בראי' כמבואר בסימן ל' ע"ש ועסמ"ע ס"ק ל' ויש שם ט"ס וכצ"ל וכתב כגון בפניו להרמב"ם וכו' ותיבת שכתבו ט"ס וגם בסמ"ע ס"ק ל"ד יש ט"ס וכצ"ל אפ"ה לא מיקרי הודאה וכו'):

ודוקא כת"י. עש"ך ס"ק מ"ה עד דאפי' בכת"י שתחת ידו כו' נרא' דגם להש"ך צריך שיודה בפני עדים בע"פ כמ"ש הסמ"ע דבלא"ה רק שבותב לפני עדים שחייב לפלוני כך וכך ודאי דלא מהני דהא י"ל דכותב כן שיהי' מוכן בידו ליתנו כשילוה לו. ולא פליגי הסמ"ע והש"ך רק בטעם הדבר דלהסמ"ע הטעם כשאין מוד' בע"פ לפני העדים דלא מהני הוא משום שלא להשביע ולהש"ך לא שייך בזה שלא להשביע רק שהוא פטור מטעם שי"ל שמכין עצמו ליתן לכשילוה, עוד כתב הש"ך דכשכותב על חפץ שהוא של פ' שייך שלא להשביע. ועיין בתומים שתמה על זה דהא במרדכי יליף לי' מהא דהטמין ואמר של פלוני מעשר ואם כמערים לא אמר כלום, וקשה א"כ איך תנן כפ"ד דמעשר שני אם נמצא כתוב על הכלי מ' אמרינן מעשר הוא הא י"ל שלא להשביע כ' כדאמרי' במעשר שני ובהגהת מרדכי ב"ק יליף מהכא דאם נמצא כיס מעות כתוב עליו צדקה הוא דהוי צדקה ופסקו הרב בהלכות צדקה סי' רנ"ט בהג"ה, וקשה הא' י"ל שלא להשביע כמ"ש להדיא שם דאם אמר לבניו מעות אלו של צדקה הם אם כמערים י"ל שלא להשביע. ולפענ"ד נראה ליישב דשאני גבי מעשר שיש בו איסור לאכלו חוץ לירושלים וכן ת' תרומה יש בו איסור לאכלו לזר וכשאומר שהוא תרומה או מעשר יש בו משום שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כמו באמרה טמאה אני בכתובות כ"ב רק כשאומר אמתלא מהני כמו בטמאה אני דמהני אמתלא וכשהוא ע"י מעשה כגון הוחזקה נדה בשכינותי' לא מהני אמתלא ויכול לעשות חתיכ' דאיסורא על כל העולם כידוע. ואפי' למאן דס"ל בי"ד סי' א' טבח שעשה סימן בראש כבש שהוא טריפ' דמהני אמתלא מ"מ בעינן שיאמר האמתלא בפירוש וכל זמן שלא אמר האמתלא האוכל לוקה משום טריפה דהא הוחזק' נדה בשכינותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה. והטעם כתב רמ"א בתשוב' סי' ב' משום דבעלה א"י מהאמתלא. מש"ה מצא כלי כתוב מעשר דלא ידע מהאמתלא אסור משום שוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא מכ"ש להפוסקים דס"ל במקום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לא מהני אמתלא כשעביד מעשה מטעם שכתב הרמ"א בתשו' שם דכיון שהוחזק למלקות א"י לבטל אמיר' שלו המלקות. משא"כ גבי ממון י"ל דאף כשעביד מעשה טוענין עבורו שלא להשביעו וגדולה מזו נרא' דאף רק כשאומר שהוא של מעשר או של צדק' בעינן דוקא שיהי' ניכר שהוא כמערים אבל בכתם אין טוענין עבורו שלא להשביעו כמבואר לעיל דהא גבי שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא בעינן שיאמר האמתלא בפי' כמו גבי טמאה אני משא"כ בממון טענינן שלא להשביע כמבואר לעיל ועוד נראה לחלק גבי ממון טענינן שלא להשביע דאינו חושש שמא אותן אחרים יתבעו ממנו דיש לומר שהן מוחזקין בעיניו לנאמנים לענין זה משא"כ בצדקה אין טוענין עבורו שלא להשביע דמה"ת יעשה כן ולא יחוש להב"ד שאינם יודעים מזה שיתבעוהו ממנו מש"ה בעינן שיהי' ניכר שהוא כמערים ומ"מ למד המרדכי דינו כי משוה דין ממון שאינו ניכר שהוא כמערים למע"ש שהיא ניכר שהוא כמערים ולענין מה שהקש' הש"ך על הרמ"א שכתב כשהוא ביד חבירו דהא מתני' הוא הוציא עליו כת"י וכו' י"ל דקמ"ל דאפי' במקום שיש לו מגו דפרעתי דנאמן אפי' לטעון אמנה במגו דפרעתי כמבואר לעיל בסי' ס"ט קמ"ל במקום שלא להשביע א"נ לטעון אפי' כשיש לו מגו דפרעתי כנ"ל ברור (ועש"ך ס"ק מ"ט ויש שם ט"ס ובצ"ל ואע"ג שר"ת ושאר פוסקים מפרשים הסוגיא בע"א וכו' בכה"ג כ"ש דמהני לענין הודא' וכן פי' הב"ח וכו' ועש"ך ס"ק נ' וכצ"ל בחזקת שהוא ח"ל דאל"כ אע"ג דנתברר דאינו ח"ל וכו' עכ"ל סמ"ע וכו' ובהגהת הש"ך בס"ק זה יש ג"כ ט"ס וכצ"ל שבש"ס לא הוזכר ומיירי שטען שלא להשביע כו'):

הדין עם ראובן. עסמ"ע ס"ק י"ד שהעתיק ל' תשובת הרא"ש עד לאו טענה הוא כיון שלא מסר מודעא בפני עדים. ולכאורה הוא תמוה דמשמע מדברי הסמ"ע דדוקא במקום שהוא יכול לגבות מאיזה מהן שירצ' ע"ש וכן משמע מהמחבר ושאר פוסקים שהעתיקו התשוב' ולפי טעם זה מחמת שלא מסר מודע' אין חילוק כללי לכן נראה דט"ס הוא וצ"ל ועוד דמה שטען לוי שאנוסים היו מחמת השטר לאו טענה הוא כיון שלא מסר מודעא וכו' ושני טעמים יש חדא כיון שהי' כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה שירצ' וטעם שני הוא מפני שלא מסר מודעא וכשנתן אח"כ בסתם נתרצ' ולא מהני טענותו כיון שלא מסר מודעא. ולטעם הראשון אפי' מסרו מודעא אין בטענות לוי ממש. אמנם עם כל זה תמוה לי מ"ש הסמ"ע דהיינו דוקא שאין ללוי ממון כדי חלקו וכו' והוא תמוה דהא אפי' יש לו לשלם הא כיון שהשותף כופר הוי כאין לו כמבואר לעיל בסי' ע"ז סעיף ה' בש"ך ס"ק י"ב ע"ש וגם דהטעם אינו מובן כל כך. לכן נראה כיון דמתחלה נתן שמעון בעצמו המנה מש"ה לדעת הרא"ש שהן קבלנים והוי כאילו שמעון בעצמו הלוה וכיון שלפי דברי ראובן ששמעון הודה לו מקודם שמגיע לו ריוח על חלקו כ"ה זהובים הרי יכול ראובן לתפוס מהמנ' שנתן לו הכ"ה זהובים על הריוח כמבואר בסי' פ"ג ונשאר השט"ח בתקפו על הכ"ה זהובים מש"ה ראובן נאמן אף ששמעון מכחישו ואמר שלא הודה כיון שהשט"ח בידו. אבל לפי מה דקיי"ל שאינן קבלנים רק ערבון א"כ בשעת נתינ' כשנתן שמעון בעצמו המנה לא הי' יכול לתפוס כל הכ"ה זהובים על הרווחים מחמת שלא תבע עדיין ללוי דאולי יודה לוי ויתן בעצמו דאפי' הב"ד שגבו מערב קודם שתבע ללוה הדין חוזר ואפי' מנכסי לוי אינו יכול לתפוס קודם שתובע גופו דנכסי דבר אינש אינון ערבין כמבואר בב"ב ובבכורות מ"א ולא הי' יכול לתפוס על רווחים רק י"ב זהובים וחצי והמותר על הקרן והרי שטר חוב נמחל שיעבודו על סך פ"ז זהובים וחצי ומש"ה אינו יכול לתבוע שמעון רק חלקו דהיינו י"ב זהובים וחצי והי"ב זהובים וחצי של חלק לוי א"י לתבוע שאינו נאמן אף שיש שטר בידו כיון שהוא נמחל שיעבודו על חלק זה אינו נאמן במגו להוציא כמבואר בסי' נ"ז סעיף ב' ובסי' פ"ג סעיף ד' וזה דוקא כשלא נתנו עדיין הרווחים דהוי מיגו להוציא אבל כשנתנו לו כבר אף שנתנו באונס א"י לחזור ולתבוע כיון שלא מסרו מודעא וכטעם שני של הרא"ש והסמ"ע לא הקשה רק על מה שלא כתב בש"ע הטעם שני של הרא"ש דמשמע דאפי' מסר מודעה או שלא נתנו עדיין יכול לתבוע מכח השטר וזה אינו רק כשהן קבלנים, ומ"ש בסמ"ע דוקא שאין ללוי מעות וכו', פי' שכבר תבעו וטען שאין לו, ומ"ש דהי' יכול ראובן לגבות ממעות שותפות שנמצא ביד שמעון, הכוונה אם כבר נתנו לו המותר ג"כ חוץ להק' זהובים הנ"ל אף שמסר לוי מודעה. ואף כי כל זה דחוק בלשון הסמ"ע מ"מ הדין ברור כמ"ש. והנה בספר קצה"ח הקשה דאף על הרווחים לא נעשה ערב בלא קנין כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"ע סק"ה. ולק"מ דדוקא ברווחים שמקבלים מהעכו"ם לא מהני ערבות אבל בעיסקא הוי כשנים שקיבלו פקדון ביחד שהן קבלנים לדעת הרא"ש ובוודאי אף על השבח שנשבח חלק הפקדון ביד המקבלים הן קבלנים כיון שקיבלו שמירה על חלק הפקדון ועל שבח שישבח דהא קיבלו לידם השבח ועוסקים בהן לטובתן ולהנך דס"ל דב' שקיבלו פקדון הן ערבים גם כן הוי ערבים כיון דאי היה חוזר בו א' מלעסוק היו צריכין להחזיר להנותן וכשעוסקין הוי כמוציא ממון ע"פ ומש"ה כ"א ערב בעד חבירו בעד השבח שיופסד אחר שעסקו בו משא"כ בסי' קכ"ט ששמעון לבד קיבל בעיסקא ולוי נעשה ערב על השבח הוי כערב שלא בשעת מ"מ דבשעה שמקבל שמעון השבח לא הגיע לידו ע"פ של לוי ובשעה שלוי נעשה ערב עדיין לא בא השבח ליד שמעון וזה פשוט ואין להקשות אטעם השני שכתב הרא"ש כיון שלא מסרו מודעא הא נתינה זו הוי כמתנה ובמתנה מהני אונס בלא מודעא רק במכירה לא מהני אונס בלא מודעא והכא דמי למתנה וכיון דמיירי שהי' אונס כמבואר בתשובת הרא"ש מהני אונס בלא מודע' לק"מ דהודא' שאני דדוקא כשנתן מתנה בלא תביעה מהני אונס לחוד אבל כשתבעו ונתן לו מעצמו בלא דין אף שהי' מחמת אונס מהני הודאתו אף שהוא אונס בלא מודעא: