נצח ישראל/נט

<< · נצח ישראל · נט · >>

מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)

הנה אמרנו לך כי בלק, גם בלעם, היה חושב באולי ימצא מקום אשר אפשר שתחול הקללה. והיה בוחן את ישראל בכל שלש בחינות; אם מצד התחלה שלהם, ואם מצד השלימות והסוף, ואם מצד האמצע. והוא החלק הנכבד, כמו שיתבאר, שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי. וכבר בארנו לך, כי כל ברכה ראשונה (במדבר כג, ט-יא) נאמרה על ההתחלה של אומה זאת. וכל ברכה שניה (במדבר כג, יט-כד) נאמרה על שלימות האומה הזאת. והברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) נאמרה מצד האמצעי, החלק הנכבד יותר. ומזה תבין, כי בברכה שלישית לא נאמר כמו שנאמר בשני ברכות הראשונות, שלא נאמר כאן שראה בלעם קצה העם, רק נאמר (במדבר כג, כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן". וזה מפני כי התחלה והסוף שניהם מצד מה, ולכך הראה לו קצה העם. ואילו כאן לא נאמר קצה העם, לטעם אשר אמרנו לך למעלה, והוא דבר ברור מאוד:

וכאן נאמר (במדבר כד, ב) " וירא את ישראל שוכן לשבטיו". ורוצה לומר כי היו ישראל שוכן לשבטיו מסודרים בסדר, בלתי מבולבלים יחד, רק מסודרים. ודבר זה סגולת האמצעי, שהוא מסודר יותר מכל החלקים, הן התחלה הן השלימות. וזה תבין, כי הקצה במה שהוא קצה, הוא יוצא מן השווי, לכך נקרא 'קצה'. אבל האמצעי אין לו יציאה, רק הוא בשווי. לכך כאשר היה בוחן את ישראל מצד הזה, יש כאן עליהם רוח הקודש נבדל. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי האמצעי ראוי שהוא נבדל מן הגשם. שהגשם הוא שיש לו רחקים, ומפני כך הקצה שיש לו רוחק, מסוגל לגשם אשר הוא בעל רוחק. אבל האמצעי שאין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר. כמו שתמצא פעמים הרבה בזה החבור. שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם. וכמו שהחליטו רבותינו זכרונם לברכה המאמר בספרי בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) מכאן שהאמצעי משובח, כמו שהארכנו בזה למעלה מאוד:

ולפיכך הבחינה שיש לישראל מצד ההתחלה, והבחינה שהיא מצד שלימות, מפני שהם קצוות, אין מצד זה הקדושה הנבדלת כמו שהוא הבחינה מצד האמצעי. לפיכך כאן כתיב (במדבר כד, א) "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". כי בבחינה הזאת טוב בעיני ה' לברך את ישראל, "כי שם צוה את הברכה חיים על העולם" (ר' תהלים קלג, ג). ושם ברכת יעקב, שהוא השלישי שבאבות, ברכה שהיא בלי מצרים. ופירוש "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד, א), פירוש באולי יכול למצוא מקום לקללה. וכאשר ראה כי לא היה יכול לפעול דבר זה מצד כח הניחוש, התחיל לומר (שם שם ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כל הדברים האלה כמו שאמרנו למעלה, על קדושתן של ישראל ועל פרישותם:

ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס. ), שנו רבותינו, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח. מנא הני מילי, דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא", מה ראה, שאין פתחיהן מכוונין זה נגד זה. אמר, ראויין אלו שתשרה שכינה עליהן, עד כאן. הנה בארו הכתוב הזה שאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" על קדושת ישראל וצניעותם. כי האהל שם הצניעות, ולכך אמר שראוי שתשרה שכינה עליהן:

ועוד בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב), אמר רבי אלעזר, מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו; בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות, אמר "מה טובו אוהליך יעקב". בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, "משכנותיך ישראל". לא תהא מלכותם מושכת, "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו). לא יהיה להם זתים וכרמים, "כגנות עלי נהר" (שם). לא יהיה ריחן נודף, "כאהלים אשר נטע ה'" (שם). לא יהיה להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים" (שם). לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו" (שם שם ז). לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים" (שם). לא תהא מלכותן עזה, "וירום מאגג מלכו" (שם שם ח). לא תהא אימה למלכותו, "ותנשא מלכותו" (שם). אמר רבי אבא, וכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסת ובתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", ולא קללות לברכה, עד כאן:

הנה תמצא בכאן עשרה ברכות זו אחר זו, כנגד ברכת יעקב, שהם גם כן עשרה. וכל אלו עשרה ברכות הם כולם מצד קדושת ישראל. ומדריגה הנבדלת שיש בישראל, והקדושה, ראוי לה מספר י', ולכך יש כאן עשר קדושות. ואמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", על שיש בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר הם מקדש מעט. וכאילו אמר 'מה טובו קדושתך יעקב', כי האוהל והמשכנות הוא מיוחד לקדושה. וכן מה שאמרו 'לא תהא מלכותן נמשכת', המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד שהיה מלכותו נמשכת. וכן מה שאמר ש'לא יהיה להם זתים וכרמים'. אין בכל האילנות שהם צריכין לקדושת ישראל כמו זתים למנחות, וכרמים לנסכים. ומפני זה ישראל, שצריכים להם אלו דברים לקדושתם, אמר שאל יהיה להם זתים וכרמים, אף אלו דברים שהם שייכים אל הקדושה, כל כך יהיו רחוקים מן הקדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה ריחו נודף'. רצה לומר שלא יהיה בעלי שם טוב, כי זהו גם כן מעלה קדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה להם בעלי קומה', רצה לומר מלך, שאין לו יראה מאחר. כי זה ענין שהולך בקומה, שאין לו יראה. וזה מורה על חשיבותם, שאין להם יראה מאחר, וכדכתיב (ויקרא כו, יג) "ואוליך אתכם קוממיות", שלא יהיה להם יראה מאחר. וכן אמר ש'לא יהיה להם בן מלך', הוא מלכות יותר במדריגה כאשר הוא מלך בן מלך. כי בודאי מלך בן מלך מלכותו יותר. וכן המלכות שהיא שולטת בשאר אומות, הוא מלכות עוד יותר במדריגה. וכן התוקף אשר יש למלכות, והאימה שיש למלכות, כל הדברים האלו הוא מעלת המלכות ותוקפו. וכל עוד שהמלכות יותר בתוקף, היא מלכות יותר מאוד, כמו שהתבאר. וגם לפי זה "מה טובו אהליך יעקב" נאמר על מעלת ישראל, שיש להם מדריגה עליונה. לכך דרשו כתוב זה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שדבר זה קדושת ישראל, שהם "מקדש מעט":

ובמדרש, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), לפי שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים", אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב", 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא "אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". וכן הוא אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב "ויעקב יושב אהלים", אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה. והתבאר לך הכתוב שאמר "מה טובו אוהליך יעקב וגומר":

ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע:

ובגמרא במסכת נדרים (פא. ), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי:

ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד:

ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי:

ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה:

ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת, והבן זאת מאד. ומכל מקום התבאר לך מה שאמר "יזל מים מדליו", שנאמר על השפעת תלמיד חכם, שהוא השכל הנבדל האלקי:

ואמר "וזרעו במים רבים" (שם), דבר זה נאמר על התפשטות הרבוי. וכן תרגם אונקלוס, שתרגם (שם) 'יסגא מלכא דיתרבא מבנוהי ישלוט בעממין סגיאין'. ואלו שני דברים; "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון שיהיה לו. ואחר כך אמר שיתפשט השפע הזה. והנה יהיה לו הברכה מצד שני דברים; שיהיה לו השפע, וגם יתפשט השפע הזה. וזה שאמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים":

ואמר עוד (במדבר כד, ז) "וירום מאגג מלכו". דבר זה ענין נפלא מאוד. כי אגג הוא מתנגד לישראל תמיד, שהוא מזרע עמלק (ש"א טו, ח), אשר התבאר ענין עמלק בכמה מקומות למעלה. "וירום מאגג" היא מעלה עליונה לישראל. ומפני שלא אמר רק "וירום מאגג מלכו", ודבר זה נאמר על שאול המלך, שיהיה מתרומם על אגג בלבד. אבל "ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז) הוא התנשאות בתכלית:

ואמר אחריו (במדבר כד, ח) "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה "אל מוציאו ממצרים", ולכך "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". ולא מצינו לשון זה למעלה, רק אמר (במדבר כג, כד) "לא ישכב עד כי יאכל טרף". תלה בטרף בלבד, וזה מורה על הגבורה והכח למלחמה, וכמו שהתבאר למעלה. אבל כאן מדבר על ענין אחר, שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מט ע"ב), והוא ברור:

ואמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" (במדבר כד, ט). דבר זה מורה על חוזק שלהם במציאות. והם נמשלים כמו ארי וכלביא, אשר ישכב בחוזק, ואין אחד מתחבר אליו להקים אותם משם. וכך ישראל לא יהיה להם שיתוף וחיבור כלל, מפני שהם נבדלים מכל האומות:

ואחר כך אמר (שם) "מברכיך ברוך ואוררך ארור". ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו. וכן היפך, המברך את ישראל, שהם עצם המציאות, והוא מוסיף מציאות וקיום עליהם בברכתו, הרי זה נמשך ונכנס תחת המציאות, ובזה מקבל ברכה ותוספת מציאות. כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאת. לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר. ואשר מברך ישראל, ומוסיף מציאות, הרי זה נכנס תחת המציאות, הפך אשר מתנגד לו, לכך ראוי לו הברכה, והוא תוספות מציאות:

ותדע כי לא נאמר כך רק אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". וכן ביעקב כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך". וכל זה מפני כי אברהם היה עיקר מציאות העולם, שכן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז ט. ) שני אלפים תוהו, עד שבא אברהם. והוא ראשית הבריאה נחשב, וכמו שהתבאר למעלה כי אברהם היה יסוד העולם. ובשביל כך הבטיחו השם יתברך "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", לומר כי הוא יסוד ועצם עולם, שהכל תלוי בו, ולכך זכה אל ברכה זאת:

וכן יעקב היה עצם העולם. שכן אמרו זכרונם לברכה במדרש בפרשת בחקתי (ויק"ר לו, ד), רבי פנחס בשם רבי ראובן, אמר [הקב"ה לעולמו], עולמי עולמי, מי בוראך ומי יצרך. אומר לך מי בוראך, אומר לך מי יוצרך; יעקב בוראך, ישראל יוצרך, דכתיב (ישעיה מג, י) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל". רבי יהושע דסכניה בשם רבי לוי אומר, אף בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב, דכתיב (ר' איוב מ, טו) "הנה נא בהמות אשר עשיתי אתך". רבי יהושע בשם רבי חנן בר יצחק אמר, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב", ואין עדות אלא שמים וארץ, שנאמר (ר' דברים ל, יט) "העדותי בכם את השמים וארץ". רבי ברכיה אמר, שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אמר רבי אבהו, לא נברא הכל אלא בשביל יעקב, שנאמר (ר' ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב יוצר הכל", עד כאן:

וכל אלו הדברים ידועים למשכילים, כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא עיקר, והכל הוא טפל אליו. משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם. אבל יעקב הוא דומה אל גוף האילן, אשר ממנו מתפשטים הענפים, שהם חלקי האילן לכל צד. הרי כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא גוף האילן. מכל מקום אלו הם המציאות. ולכך היה מתברך בברכה זאת "אורריך ארור ומברכך ברוך", כמו שהתבאר למעלה. וכן ישראל נתברכו בברכה זאת, במה שהם עיקר ועצם העולם. ודבר זה נרמז בברכה זאת, ולכך היא אחרונה לכל הברכות:

ומה שהקדים בלעם הברכה לקללה (במדבר כד, ט), הפך יצחק שאמר (בראשית כז, כט) "אורריך אאור ומברכיך ברוך". אמרו זכרונם לברכה (ב"ר סו, ד), מפני שהרשעים - מברכיהן קודמין למצעריהן. אבל הצדיקים - אורריהן קודמין. פירוש זה, כי הצדיק שלימות מעלתו הוא באחרונה, כאשר יושלם. והפך זה הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו. ובסוף שלו הוא אמתת עצמו, כמו שהתבאר למעלה בכמה מקומות. ואף על גב כי ברכה זאת נאמרה לישראל, מכל מקום כיון שאצל בלעם - ברכת הרשע בתחלה וסופו קללה, זכר בלעם סדר שלהן איזה קודם רק. ואמר "מברכך ברוך וגו'". אבל יצחק שהוא צדיק, ואצלו המקללין קודמין, זכר סדר שלהן, והבן זה:

והנה כל הברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) היא על ישראל, שיש להם מעלה אלקית עליונה. וכאשר תבין תדע, כי אלו שלש ברכות; "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), וכן "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג, כא), "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה), הם נגד שלשה אבות. "כי מראש צורים אראנו" הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא "צור מחצבתם בו". וברכה שניה נגד יצחק. כבר אמרנו כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השם יתברך כלל, ודבר זה בזכות יצחק. ודבר זה רמזו זכרונם לברכה במדרש (ספרא ויקרא כו, מב) שכל האבות נאמר בהם זכירה, חוץ מיצחק. שנאמר (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי את אברהם אזכור". הרי בכל האבות נאמר בהן זכירה, חוץ מיצחק. ואמרו, מפני שאפרו צבור על המזבח לפני ה', ואינו נפרד מן השם יתברך כלל. ו"מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" הוא בשביל זכות יעקב, כמו שהתבאר, דכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים וגו'":

וקאמר בגמרא (סנהדרין קה ע"ב), שכלם נהפכו לקללה, חוץ מן בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי כל הברכות שברך בלעם, אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לישראל כמו ברכה זאת מה שאמר "מה טובו אהליך יעקב", כמו שהתבאר. ולכך הקדים אותה בברכה שלישית, לומר "מה טובו אהליך יעקב", כי ברכה זאת היא קרובה לישראל לגמרי. וכאשר הפך השם יתברך את הקללה לברכה, לא נהפכה הברכה שהיא שייכת לישראל לגמרי, ולא חזרה לקללה. ושאר הברכות שאינם כל כך קרובים אל ישראל, חזרו לקללה, עד לעתיד, אז יחזרו כלם לברכה: