בזה הפרק נוסיף ביאור שלא יהיה השתנות לגאולה העתידה, והיא נשארת קיימת לעולם ולעולמי עולמים. כבר התבאר לך, כי הגאולה האחרונה היא שלימ[ו]ת העולם, ולפיכך היא באחרית הימים, שכל דבר מתהוה בזמן הראוי לו, ואין זמן יותר ראוי אל השלימות רק [ה]זמן האחרון, מפני ששלימות הדבר הוא בא בסוף. ודבר זה ידוע, כי הדבר אשר מתהוה ויוצא אל הפ[ו]על, שלימות אותה ההויה באה בסוף הויה. ולפיכך ראוי שתהיה הגאולה האחרונה, שהיא שלימות העולם, בסוף. וכמו שהתבאר פעמים הרבה. והדבר שהוא ידוע, שהדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החיסרון, שהחיסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חיסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם. ולכך הגאולה האחרונה, שאז יהיה העולם שלם לגמרי, לא יהיה לה הפסד.

ובמדרש (מכילתא פרשת בשלח פרשה א)

"'שירו לה' שיר חדש, תהלתו מקצה הארץ' (ישעיהו מב י), '(כי) [אמרו] גאל ה' עבדו יעקב' (ישעיהו מח כ). כל השירות כולן קרואות בלשון נקיבה, כשם שהנקיבה יולדת וחוזרת ויולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה להיות, אין אחריה שעבוד, לכך נקראת בלשון זכר, שנאמר 'שאלו נא [וראו] אם יולד זכר, מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו' (ירמיהו ל ו). שכשם שהזכר אינו יולד, כך התשועה העתידה לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים, לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד' (ישעיהו מה יז)". עד כאן.

וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי השירה מורה על שהדבר הוא שלם, ומצד השלימות שבו הוא אומר שירה. הפך האבל שיש לו העדר וחיסרון, ומפני כך הוא יושב ודומם. ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה, עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי בערך הזכר. ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החיסרון, כמו שנמצא החיסרון בנקיבה בערך הדבר שהוא שלם. והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, שהנקיבה יולדת. וביאור עניין זה, שהנקיבה שהיא יולדת היא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת איילונית[1], מלשון איל. ואיל לשון קושי, מלשון "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז יג). וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונ(ו)[י]ת אין השתנות לה, נקראת אייל[ו]נ(ו)[י]ת שהיא קשה כמו דוכרנית זכריית, ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות. ומפני כך הגאולות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, אשר לחולשת(ם)[ן] יש השתנות אל הגאולות הראשונות. אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה, ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר.

ועוד תבין גם כן, כי הגאולה הראשונה לא היה לה מעלה הנבדלת לגמרי. ולפיכך השירה בלשון נקיבה, שהיא חומרית. אבל לעתיד השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית. ומפני זה גם כן הגאולות הראשונות כול[ן] היה לה[ן] שנוי, שהדבר אשר הוא חמרי, או מתייחס אל החומר, יש לו שנוי, כאשר ידוע מעניין החומר. אבל הגאולה האחרונה יהי(ו)[ה] העולם נבדל לגמרי, ולכך הגאולה האחרונה השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה שאינה גשמית, ולא אל החומר כלל, ודבר שהוא בלתי ח[ו]מרי הוא אין לו שנוי, רק עומד קיים מבלי שנוי.

ובמדרש (ילקוט שמעוני, ישעיהו נא, תעד):

"אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן:

במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת אנכי מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת אני ובין מלת אנכי, כי מלת אנכי הוא מורה על עצמו של המדבר, כאילו אמר אני עצמי עשיתי זה. אבל אני מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת אתה, כי מלת אני למדבר בעדו, ואתה לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של אני, ובתרגום אנת. אבל מלת אנכי אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון אנכי על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלהיך", כאילו אמר אני עצמי אלהיך. ובמקרא הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלהיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלהיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלהיך הנה זה בעצמו, הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלהיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול.

ולא נאמר רק אנכי פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלהיהם, ולא (נתן להם) [נתנם] לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה, מה שהוא בעצמו אלהיהם, מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב אנכי אנכי שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך[2] יהיה אלהיהם, הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא.) "שנה עליו הכתוב לעכב". הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר, רק פעם אחד אנכי, (אנכי) ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל [ה]חיבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה, ממה שהיה קודם, עד[3] כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החיבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב, שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים, למי שיבין דברי חכמה.

ומפני כי התורה לא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים אנכי. כי הכפל מה שכתוב אנכי ה' אלהיך, אנכי אל קנא. אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק אנכי פעם אחד, לא חשיב אנכי אל קנא, שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים אנכי. ואמר דבר אחר "באנכי בראתי וכו". וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון אנכי הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך באנכי ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון אנכי, לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד. אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו.


ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אשה שאיננה יכולה ללדת, שיש לה הלכות אחרות מאישה רגילה. מקור למושג במשנה, מסכת יבמות ו' ה', משנה מסכת כתובות י"א ו', מדרש רבה במדבר פרשה ט' פסקה מ"א ועוד רבים.
  2. ^ במהדורת לונדון שגיאת כתיב
  3. ^ במהדורת לונדון שגיאת כתיב