נפש החיים/שער ד/פרק יח

ולזאת האדם המקבל ע"ע עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה כמו שהתבאר לעיל פי' לשמה. הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם. ומושגח מאתו יתב' השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם. כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול. ומתקדש בקדושה העליונה של התוה"ק שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך ע"י הכחות הטבעיים. וזשרז"ל (פסחים נ ב) כתיב עד שמים חסדך. וכתיב מעל שמים חסדך. ל"ק כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה. היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתברך. אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה. רק אם אינו לקנטור ח"ו וכ"ש אם אינו מכוין לשום פניה. רק לפי שהורגל בכך. כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע ממאמרם ז"ל. עכ"ז עדין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתברך אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים. לכן כתיב בי' רק עד שמים היינו עד הכחות הטבעיים הקבועים בשמים. ולא למעלה מהם. אבל על העוסק בה לשמה. אמר מעל שמים. ר"ל שכל הנהגותיו יתברך עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעיים.

וז"ש ברע"מ פנחס (ח"ג רטז, ב) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא כו'. אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככבי ומזלי כו'. ובג"ד כל המשתדל באוריי' בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא. ואי לאו כאלו לא אשתדל בה ולא בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי:

ואדרבה הכחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם. כמ"ש בפרק התורה ונותנת לו מלכות וממשלה. כי נזר אלקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו. וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה. כמ"ש בזוהר צו (ח"ג לה, א) פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. תנינן כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא. קב"ה חפי עלי' ושכינתא פרשא עליה גדפהא הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. ובהקדמת הזוהר (ח"א יא, א), וכ"ה באותו הלשון בפ' ואתחנן (ח"ג רס, א) ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא. וכמה הוא עלאה על כולא. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ותתאי ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא. בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ויליף מיניה בכל יומא. דהא אורייתא תוליף לב"נ למיזל בארח קשוט תוליף לי' עיטא כו'.

ובפ' בשלח (ח"ב מו, א) ר"י פתח כו'. כמה חביבא אורייתא קמי' דקב"ה. דכל מאן דישתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא קב"ה אצית לי' למלולי לא שביק לי' בהאי עלמא ולא שביק לי' בעלמא דאתי כו' ע"ש.

ובפ' מצורע (ח"ג נב, ב) וכד איהו אשתדל בפולחנא דמארי' ולעי באורייתא כמה נטורין זמינין לקבלי' לנטרא לי' ושכינתא שריא עלי' וכלא מכרזי קמי' ואמרי הבו יקרא לדיוקנא דמלכא אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה: