נפש החיים/שער א/פרק כ

וביאור פרטות סדר תיקונם והתקשרותם ע"י התשוב' שכאשר פגם האדם בחינת נפשו או אף גרם ח"ו שנפסקו ונכרתו כל הט' ספירותי' מחכמה ולמטה מהתקשרותה הנ"ל ותרד פלאים לעמקי מצולות הקליפות ח"ו. אז ע"י וידוי דברים באמת מעומקא דלבא. בעקימת שפתיו בחינת נפש דרוח. מעורר בקול דברים שלו עד לעילא ולעילא. וגורם שיתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה. ומשם לנשמתו ורוחו. והרוח מבהיק אורו הגדול הנשפע עליו. גם על בחי' הנפש מצד ההתקשרו' שנשאר עדיין ביניהם כנ"ל. לכלות ולהתם הכחות הרע ומדרגות הטומאה ולהוציא ממסגר אסיר כל בחינותיה ולחזור ולקשרם כבראשונה עם בחי' הרוח:

וכן אם פגם וקלקל בחי' רוחו ח"ו. בדבורים אשר לא טובים או בשאר עונות התלויים בבחי' הרוח. וביטול תורה כנגד כולם. והגביר לעומת זה כח רוח הטומאה ר"ל. ואז גם נפשו אינה שלימה כמקדם. כי היא מקבלת שפע חיותה ואורה ע"י הרוח כידוע. הנה ע"י החרטה אמיתית בלב ומתמרמר על גודל חטאו. כענין צעק לבם אל ה'. ומהרהר הרהורי תשובה במחשבה שהיא משכן נצוצי אור הנשמה. (והוא מלכות דתבונה) מעורר ג"כ עד לעילא להשפיע תחלה תוספת קדושה ואור על שרש הנשמה. ומשם לנשמתו והיא מבהקת זיו אורה שנשפע עליה. גם על בחי' הרוח. וזבחי אלקים רוח נשברה ושובר כח רוח הטומאה שהגביר בעונו. ומטהר בחי' רומו הקדוש להתקשר בבחי' הנשמה כבתחלה. ומשם ממילא יושפע גם על נפשו להשלימ' בשלימות' הראשון:

וכן אם חטא ח"ו במחשבה אשר לא טהורה. וגרם בזה שיסתלקו מעליו נצוצי זהר נשמתו שהיתה עד הנה בהלה נרה עלי ראשו. אז ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו. מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו. ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה. להשכילו בתו"הק בבינה יתירה בסתרי טהוריה. ומאותו הקדושה והאור משתלשל ונשפע על רוחו ונפשו להשלימם בשלימותם:

ולכן אמרו ז"ל שבת (דף קיט:) כל העונה אמן יש"ר מברך בכל כחו. קורעים לו גזר דינו. ואפי' יש בו שמץ של עכומ"ז מוחלי' לו כי עיקר כוונת זה השבח הוא. שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל הד' עולמות אבי"ע.. וזהו יהא שמי' רבה מברך. היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו ית"ש. עד לעלם הוא עולם האצילות. ומשם גם לעלמי הם ב' עולמות בריאה יצירה. עלמיא הוא עולם העשיה. והם שורש הד' דרגין של האדם שרש הנשמה ונר"ן וכשמכוון האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שרש נשמתו. ומשם על נשמתו ורוחו ונפשו. גורם בזה להתם ולכלה כל עו. וחטא אשר חטא באיז' בחי' מאלו הג' והיו כלא היו. וזה כל עיקר ענין התשובה האמיתית כנ"ל. לכן מוחלין לו על כל עונותיו:


הגהה: ואמרם ז"ל בכל כחו סובל ב' פירושים. או בכל כחו של העונה, או שיתברך השם 'יה' בכל כחותיו (כענין ועתה יגדל נא כח אדני). אמנם ב' הפרושים המה בחדא מחתא. ששרש מקור שפע קדושה והברכות הוא בשם י"ה. וממנו משתלשל ומתמלא עולם הבריאה (הוא עולם המחשבה) ממילוי הה' [ה"י] של שם 'יה' ביו"ד. ומעולם הבריאה מתמלא עולם היצירה (הוא שרש התחלת הדבור והגיון הלב) ממילוי הה' באלף [ה"א]. ומעולם היצירה מתמלא עולם העשיה (הוא עולם המעשה) ממילוי אות ה' שבשם 'יה' באות ה' [ה"ה]. והן המה שורש הנר"ן של אדם; שהם כל כחותיו של העונה, וכל כחותיו של השם 'יה' (היינו כל מלואיו). וזהו י' ה' א' שם 'יה' רבא מברך וכו'. ועיין תוספות ברכות ג' ע"א ד"ה ועונין וכו'.


וזה ג"כ ענין מאמרם ז"ל עכומ"ז (דף ח.) שור שהקריב אד"הר קרנותיו קודמות לפרסותיו היו. שכיון בהקרבתו לתקן אשר עיות. לבנות הנהרסות. לקרב אשר הרחיק וליחד אשר הפריד. והעלה טוהר קדושת מחשבתו וכוונתו. להאציל תחילה שפעת אור וקדושה על הבחינ' ומדרגות העליונות שבו דמיון הקרנים. הם שרש נשמתו ונשמתו. ומשם המשיך אח"ז על רוחו ונפשו. לטהר כל אבריו מראשו ועד רגליו. ע"ד והיה עקב תשמעון וגו' מצות שאדם דש בעקביו. והוא הפרסות של נפש הבהמית וז"ש (ברבה ויקרא פ"ב וקהלת ז') שתפוח עקבו היה מכהה וכו':

הגהה: וז"ש דוד המע"ה "תורת ה' תמימה משיבת נפש", שע"י עסק האדם בתורת ה' והיא תמימה אצלו כראוי היא משיבת נפש האדם לשורשה בשלימותה. וסיים שם "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ו'נזהר' מלשון יזהירו וכו'. היינו שע"י ששמר כל המצות המכוונים נגד כל אברי האדם -- נזדכך נפשו וגופו עד שגם בעקבו היה אור וזהר רב. כענין תפוח עקיבו של אדה"ר היה מכהה וכו'.
ופנימיות הענין -- "גם עבדך נזהר וגו' עקב רב" כי תכלית עלייתה של מדת דוד המלך ע"ה בשרש שרשה העליון הוא ברישא דלא אתידע, שהוא מלכות דאדם קדמאה, שורש נשמת אדם הראשון. וכענין הכתוב (דה"א, יז) "מי אני ה' גו' כי הביאתני עד הלם" (ואין הלם אלא מלכות) "ותקטן זא"ת בעיניך אלקים ותדבר על בית עבדך למרחוק וראיתני כתור האדם המעלה ה' אלקים" (ובשמואל ב' ז' כ' "וזאת תורת האדם"). ותור הוא גילופין דאדני[1]. והמשכיל יבין.    ולכן השאיר אדה"ר לדוד שבעים שנותיו האחרונים. ז"ת דמ"ל דא"ק ז' תחתונות דמלכות דאדם קדמון. וראוי היה לחיות עוד ל' שנה להשלים ג' ראשונות דילה. כענין "נאם הגבר הקם ע"ל" (שמואל ב, כג).     והוא ג"כ שורש נשמת משיח שכתוב עליו (ישעיה, נב) "ירום ונשא וגבה מאד", ודרשו ז"ל ע"ז מאברהם וממשה ומאד"הר (ר"ל אחר החטא). וזהו "נאם הגבר הקם על משיח אלקי יעקב" -- שאז תתגדל ותתעלה כבוד מלכותו ית' במקום שרשה הראשון.


  1. ^ אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד - ל"ף ל"ת ו"ן ו"ד -- ויקיעורך