פתיחת התפריט הראשי

פרשת שמותעריכה

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' איש וביתו באו. לתרץ השינוי לשון שמתחילה אומר "הבאים" בלשון הוה, וסיים בלשון עבר "באו", גם מתחילה קראם על שם "ישראל" ולבסוף קראם על שם "יעקב". הכוונה בזה היות שהצדיק הגדול הנתחזק [1] ונתיישן בצדקו ימים רבים, אזי אף שעושה דברים גדולים וצדקות רבות, אעפ"כ הוא ניצול מגדלות, כי אדרבה הוא מוצא בעצמו חסרונות לומר שהוא מקצר עדיין בעבודה והוא מיצר עצמו על זה, ומה גם שמצער עצמו על צורכי ישראל וגלותם המר במסים וארנונית [2] וכל התלהבותו ודבקותו בעבודה אינו שוה לו כלל מרוב דאגתו עליהם כנ"ל, והמה עמודי עולם הנקראים בשם "ישראל". ואותן הצדיקים המתחילים בעבודה חדשים מקרוב באו, בהיותם עושים איזה דבר קדושה נתלהב בקרבם הגדלות והמה סוברים שכבר הגיעו לתכלית העבודה האמיתית, ואעפ"י שהם צדיקים המה נכשלים בעון הגדלות, המה אשר בשם "יעקב" יכונה.

וזהו רמז הכתוב באמרו "בני ישראל הבאים מצרימה", לומר שהצדיקים הגדולים המה תמיד במיצר ודאגה על העבודה לומר שהם מקצרים עדיין, ובזה הולכים למעלה תמיד בלי הפסק וזהו "הבאים" בלשון הוה. "את יעקב איש וביתו באו" - בעבר - לרמוז על אותן הסוברים שכבר שלמו בעבודה מבלי שום חסרון אליהם הגיע, שלא כן מדרגת האמת אלא להשגיח תמיד על שפלותו למען ינצל מגדלות ואז טוב להם. וק"ל.


או יאמר "ואלה שמות בני ישראל כו'". ומתחילה נפרש הגמרא "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים", והיה לו לומר המענג את עצמו בשבת, וגם השכר שנותנים לו נחלה בלי מצרים מה מדה כנגד מדה הוא, גם מה שדרשו חז"ל "נשמה יתירה נותנין לו לאדם בשבת ולמוצאי שבת נוטלין ממנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש", והקושיא מפורסמת מה אומרם כיון ששבת כו', הרי איבוד הנפש היתירה הוא אחר השבת כאמרם ולמוצאי שבת ניטלת הימנו.

אך הענין הוא, דאיתא בזוהר הקדוש דהצדיק נקרא "שבת", מחמת שיש לו בחול נשמה כשאר בני אדם בשבת, אך מה יש בו תוספות מעלה בשבת, יש לומר דהנשמה נתוספת בקדושה יתירה עד שהוא מענג להבורא יתברך, וזהו "כל המענג את השבת", דקב"ה נקרא שבת, ע"ד דאיתא שם מהו שבת שמא דקב"ה, "נותנין לו נחלה בלי מצרים", דהצדיק הזה הוא תמיד מקושר ודבוק בעולמות העליונים אשר אין להם סוף ומיצר וגבול, דעולם הזה יש לו גבול, וביד הצדיק הזה לקשר כל העולמות עד אין סוף ב"ה. וזהו שאמרו חז"ל "כיון ששבת", פירוש האדם שאין לו נשמה יתירה בחול רק בשבת נותנים לו נשמה יתירה, "ווי אבדה נפש", פירוש ווי שהנפש נאבד בחול, שאין לו בחול הנפש הזה, ולא זכה להקדושה הנוספת בשבת להצדיק שיש לו נשמה יתירה בחול.

והנה יש צדיק שאינו דבוק תמיד בעולמות עליונים, מחמת שצריך עדיין לתקן את מידותיו ביראה וענווה, וצריך לירד מדביקותו כדי לתקן, אך אעפ"כ הוא תמיד בפנימיותו שאינו נכשל חלילה בשום חטא בירדו למטה ממדריגתו. וזהו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", פירוש הצדיקים הנקראים בשם "ישראל" היורדים לפעמים ממדריגתם ובאים אל מצרימה, דהיינו בירידתם למטה נקרא "מצר ים", שהוא כדי לתקן את מידותיו ביראה וענווה, וזהו "את יעקב" רמז לענווה ויראת חטא כמו שאמר הכתוב עקב ענווה יראת חטא. "איש וביתו באו", פירוש הצדיק הזה הוא בטוח שלא יכשל בשום חטא ויבוא יחד איש וביתו, ד"איש" נקרא הדבוק, ו"ביתו" היינו פנימיותו, דהיינו היראה והענווה שבו שניהם יחד יבואו וכאלו כבר באו. וזהו "ויעקב איש תם יושב אהלים", ופירש רש"י ז"ל "מי שאינו יודע לרמות נקרא תם", רמז לדברינו הנ"ל, שהצדיק שהוא ביראה וענווה הוא איש תם בשני אוהלים, דהיינו אז ביורדו מדביקותו למטה, אעפ"כ הוא תם שאין יודע לרמות, שאינו נכשל בשום חטא, דיש צדיק אשר לפעמים כשנופל ממדריגתו יכול להכשל באיזה חטא חלילה, אבל הצדיק היורד בכדי לתקן את ביתו ביראה וענווה לא יכשל לעולם.

וזהו פירוש המשנה "איזה תם ואיזה מועד וכו'", יש לומר שהתנא מרמז לדברינו הנ"ל, "איזה תם", ר"ל התם הנקרא בשם תם יושב אהלים, "ואיזה מועד", כבר כתבנו "מועד" הוא רמז לעולמות העליונים, לשון מוֹעֵד בחולם, ואמר "איזה מועד" פירוש איזה הוא הצדיק שהוא תמיד מקושר ודבוק בעולמות העליונים, "מועד כל שהעידו בו שלשה ימים", דאיתא במקרא[3] ומשנה ותלמוד הם מעוררים את הנפש ורוח ונשמה, וזה רמז "שהעידו בו וכו'" , פירוש שנתעורר בו הנפש רוח ונשמה לעלות לעולמות להיות תמיד דבוק בהם, "ותם משיחזור בו שלשה ימים", דהיינו כנ"ל, גם שיורד ממדריגתו הוא חוזר לתמותו שאינו נכשל חלילה, וצד תמותו במקומה עומדת. וק"ל.


או יאמר "ואלה שמות כו'", דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שאינו משגיח כלל על העולם רק כל עבודתו כדי לזכך ולתקן את נשמתו להעלותה לשורשה למקום מחצבתה, ויש צדיק קדוש וטהור שהוא דואג ומיצר תמיד על צרות ישראל וכל מגמותיו ומחשבותיו לעולם כל טוב להשפיע, ואיתא בגמרא ברכות "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא תעשה" ומקשה הגמרא "אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב יהא עובר בלא תעשה דכתיב לא יקרא כו'", ומשני "שאני התם דאהדריה קרא", גם זה יש להבין למה באמת אהדריה קרא. ועוד איתא במסכת תענית דף ה' "יעקב אבינו לא מת" ומקשה הגמרא "וכי בכדי חנטוהו וספוד ספדינהו א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב כי הנני גואלך מרחוק וזרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ומקשים מכל מקום קשיא וכי בכדי חנטוהו כו'.

ונראה דכך הוא פירוש הגמרא, דאיתא בבבא בתרא גבי דוד נאמר וישכב דוד לפי שהיה מניח בן ממלא את מקומו ע"ש, והכי פירושו "מה זרעו בחיים", דהיינו שהם צדיקים הנקראים חיים כמש"ה "ועמך כולם צדיקים", אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד מלכיות, "אף הוא בחיים" כאילו לא מת, וכמו שיעקב אבינו ע"ה היה לו צער גידול בנים, וכל מגמותיו היה על בניו להשפיע להם כל טוב למען יהיו צדיקים גמורים שלא יהיה להם שום מניעה בעבודת הבורא יתברך שמו, כן הצדיק ההולך בעקבותיו המשגיח על העולם להשפיע להם תמיד נקרא בשם "יעקב". ונוכל לומר להכי אהדריה קרא וקראו יעקב, לרמז שצורך הוא המדריגה הזאת להשפיע לישראל כל צורכיהם, אבל אברהם כשהוסיף לו השי"ת אות ה' על שמו, היה נשאר קשור בעולמות העליונים ולא ירד שוב ממדריגתו.

ואיתא בגמרא (ברכות ז, ב) "מנלן דשְמָא גָרִים שנאמר (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַמות אלא שֵמות", ואיתא בזוהר הקדוש דשם זה הקוראים לאדם ביום המילה הוא השם עצמו שבשרשו, ונמצא הצדיק שאינו משגיח על העולם להשפיע להם אלא על נשמתו להעלותה לשורשה, הוא נקרא בשם "ישראל", שזה הוא עיקר השם בשורשו. וזהו "ואלה שמות", רצה לומר הצדיקים הללו שאינם משגיחים אלא [על] העלותם לשורש שמשם באו להם נשמתם ושמותם, "בני ישראל" הם מכונים בשם "ישראל" לבד, אבל "הבאים מצרימה", דהיינו אותם הצדיקים הבאים במיצר ודאגה תמיד על כללות ישראל, "את יעקב" פירוש הם ג"כ במדריגת יעקב כנ"ל, "איש וביתו באו" פירוש כל איש מישראל וביתו, דהיינו בני ביתו, באו כולם כאחד שווין לטובה לפניו להשגיח עליהם, ודעתו ומחשבתו על כולם להתפלל עליהם ולהשפיע להם ברכה ורחמים וחיים וכל טוב. וק"ל.


או יאמר ע"פ דאיתא דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם 'שמות', דעיקר השם הנקרא לאדם כגון ראובן או שמעון זה השם הוא להנשמה ולא להגוף, והחקירה לזאת הוא שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו, וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו. וזהו שמתמה הכתוב ואמר "ואלה שמות בני ישראל", ר"ל הצדיקים הקדושים אשר בשם "ישראל" מכונים שהיא מדריגה גדולה, "הבאים מצרימה", פירוש מאחר שהם במדריגה גדולה, מהיכן בא להם זאת שנופלים לפעמים ממדריגתם ובאים אל מצרימה, רמז שבאים אל מדריגה קטנה, ואמר הכתוב "את יעקב", פירוש בשביל "יעקב" דהיינו הפשוטי עם הנקראים בשם יעקב, בעבורם ההכרח שיפול ממדריגתו, שיהא לו שייכות וחיבור עם פשוטי עם כדי להעלותם אל הקדושה, דאילולי זאת לא היה שום שייכות להצדיק עמהם. ואמר הכתוב באיזה סיבה יכול להעלותם אל הקדושה, דהיינו "איש וביתו באו", ר"ל הצדיק נקרא איש וביתו, היינו פנימיותו, דהיינו ע"י שהוא מעורר הפנימיות שלו נתעורר ג"כ הפנימיות שלהם ובאים יחד אל הקדושה, וזהו "איש וביתו באו".

וזהו (תהילים קט, ל) "אודה ה' מאוד בפי", דהנה הכל הולך אחר המחשבה, ויכול אדם לתפוס במחשבתו דברים הרבה מה שאין הפה יכול לדבר, ואמר דוד המלך ע"ה "אודה ה' בפי", ר"ל הגם שאי אפשר להוציא בשפתים כל מה שבמחשבתי, אעפ"כ אודנו בפי שהיא מדריגה קטנה. כי כוונתי "ובתוך רבים אהללנו" פירוש כדי שיתהלל שמו בתוך רבים כנ"ל, כשהצדיק הוא במדריגה קטנה יכול להעלות גם את פשוטי עם אל הקדושה. וק"ל.


או יאמר "ואלה שמות", לתרץ הדקדוק שהיה לו לומר "הבאים עמו". דהנה יש לדקדק בפסוק "ותקרא שמו ראובן כי ראה ה' בעניי", ופירשו רבותינו ז"ל שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, ולכאורה הלא הטעם מפורש בפסוק כי אמרה כי ראה כו', ומה ראו רבותינו לדרוש טעם אחר בדברים.

אך נראה כונת רז"ל דהנה כל הנשמות הנבראים צריכין להיות מקושרים למעלה בעולם העליון, וגם למטה בעולם התחתון, דכל נשמת אדם בשעת ביאתה לעולם נברא עמה עולם למעלה למען תהיה קשורה באותו עולם למעלה, וגם צריכה להיות קשורה למטה בעולם התחתון, והטעם צורך קשירתה למעלה הוא למען יעלו למעלה כל העבודות והתורות והתפילות ממטה למעלה ע"י התקשרותה בעולם העליון, והצורך שתהא קשורה למטה הוא ממילא, דאילולי זאת לא היה באפשרי שתהיה הנשמה העליונה הרוחנית בעולם השפל, לכן צריך לה קישור בעולם השפל. והתורה שבכתב היא כנגד עולם העליון, ותורה שבעל פה היא כנגד עולם התחתון.

ולכן קראה שמו ראובן בכדי שיהא מקושר בשני עולמות כנ"ל, וזהו שכתוב בתורה "כי אמרה כי ראה ה' כו'" הוא התקשרותו בעולם העליון כמ"ש כי ראה ה' דייקא, והוקשה לרבותינו ז"ל הלא גם בעולם התחתון צריך התקשרות והאיך נתקשר ע"י שם זה, ולכן אמרו שבשם זה נכלל גם ההתקשרות העוה"ז, ופירשו "ראו מה בין בני כו'", כי בעוה"ז אנחנו רואים שיש הפרש בין ישראל ובין האומות, אבל בעולם העליון אין להאומות שום אחיזה ואין ניכר ההפרש שביניהם, ונמצא ע"י שם זה נתקשר בשני עולמות.

וזה נקרא "פי שנים" מה שאמרו חז"ל "בכור נוטל פי שנים", רצה לומר הצדיק נקרא "בכור", בני בכורי ישראל, הוא "נוטל פי שנים", פירוש שיש לו אחיזה בשני עולמות, אבל צריך לזה שיהא צדיק גמור בכל מעשיו ומוחזק בצדקו לבל יתמוטט עוד, וזה נקרא חזקה, וזה רמז מה שאמרו חז"ל ש"אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק", וע"י דבר מה יהיה מוחזק בצדקתו? הוא ע"י שמרגיל עצמו בכל מידה ומידה שעושה ובכל גדר אשר יגדור לעצמו עד שנעשה אצלו כטבע, אז הוא מוחזק במעשיו הישרים. וזהו פירוש מה שאמרו חז"ל "מאימתי הוי חזקה מכי דייש אמצרי", ר"ל אחר שמורגל בגדריו שגדר, "דייש" הוא לשון "כיון דדש דש".

ואחר שיהיה הצדיק מקושר בשני עולמות ומוחזק במעשיו הקדושים, אזי כל התורות והתפילות והעובדות שלו הולכים אל הים העליון הנקרא ים התלמוד, אך באופן שבכל זאת ידע בבירור שעדיין לא עשה כלום להבורא יתברך כראוי לעבוד אליו יתברך שמו הגדול, שאם ח"ו יחשוב בעשותו איזה דבר טוב שעשאו בתכלית השלימות ויהנה במעשיו, אזי כל מעשיו אין נחשבין לכלום, וזהו פירוש "כל הנחלים הולכים אל הים" ר"ל כל המידות טובות הנקראים "נחל", שעל ידם הולכים כל השפעות והחסדים כנחל המתפשט ממעלה למטה, כל המידות האלה הולכים אל הים העליון, ובאופן "והים איננו מלא", פירוש שיחשוב בעצמו שפלותו ולא יהיה מלא ממעשיו.

וזהו "ואלה שמות כו'", דידוע ד"ישראל" הוא מדריגה עליונה הנקרא ישראל כידוע, ו"יעקב" הוא מדריגה תחתונה, וזהו שאמרו חז"ל "לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר" כו' ע"ש, דשני השמות הוצרכו, שם ישראל בשביל קישור העולם העליון, ושם יעקב בשביל קישור עולם התחתון כנ"ל, והצדיק גמור אשר בשם ישראל יכונה הוא מקושר בעולם העליון, והצדיק שאינו במדריגה ישראל יש לו אחיזה בשם יעקב שהוא מדריגה תחתונה, ובלבד שילך עכ"פ בתמימות אעפ"י שאינו יכול להשיג מדריגה העליונה הנקרא ישראל, וזהו "ואלה שמות בני ישראל", ר"ל אותן הצדיקים שבשם ישראל מכונים שיש להם אחיזה בשם ישראל, "הבאים מצרימה", פירוש הם באים ע"י המיצר, דהיינו ע"י הגדרים שגדרו לעצמם, והם מוחזקים בהם בכשרותם בטבע, ועולים במדריגתם אל הים העליון, וגורמים השפעות טובות לעולם, וזהו מצרימה - "מיצר ים", "מיצר" לשון מכי דייש אמצרי כנ"ל, ו"ים" רמז לים התלמוד.

"את יעקב", פירוש אותן הצדיקים שיש להם אחיזה בשם יעקב שהיא מדריגה תחתונה, "איש וביתו באו", פירוש צריך שיבוא בכל ביתו, דהיינו בכל גופו ותמימות כנ"ל, וזהו "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", ר"ל שהשי"ת ברוב רחמיו מבטיח לנו שגם מי שיחזיק במדריגת יעקב, אעפ"כ יגרום השפעות מנחל העליון, "כי פי ה' דבר", פירוש רק שיהיה בתמימותו, שכל אשר יצא מפיו יהיה דבר ה' דהיינו תמימות, ואז גם הוא ישפיע השפעות טובות וברכות מנחל העליון לישראל לעולם. אמן.


ובני ישראל פרו וישרצו כו'. "פרו" יש לומר הוא לשון פירות, דהיינו ע"י קדושתם עשו פירות, "וישרצו", דהנה כתיב "ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ", יש לומר הפירוש דעיקר הוא באדם יסוד המים מהארבעה יסודות שבאדם, ומים נקרא התורה, ור"ל שציוה השי"ת שהעסק התורה יהיה בהכנעה, וזה רמז "ישרצו" דהיינו דבר השורץ על הארץ בנמוך והכנעה, "נפש חיה" פירוש וע"י זה יבוא לו חיות לנפשו, "ועוף יעופף על הארץ", ר"ל שגם הגוף והחומר של אדם יעופף ויעלה בקדושה רבה. וזהו "וישרצו", היינו שהיה להם הכנעה כנ"ל.

או יאמר "וישרצו" ופירש"י ז"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נוכל לומר שזה רמז שעשו הולדה בששה קצוות, שהצדיקים ע"י קדושתם עושים הולדה בששה קצוות הנקראים ומכונים בשם "כרס", שיהיו מתגדלים על ידם. והבן זה.

"וירבו" ר"ל שהמשיכו השפעות עוה"ז שזה נקרא "רב", דעוה"ז הוא עולם הפירוד לכן נקרא בשם רב, "ויעצמו במאוד מאוד", דאמר התנא "מאוד מאוד הוי שפל רוח", ולכאורה היה לו לומר מאוד תשפיל רוחך, אך הפשוט שהתנא הזהיר שיהא האדם תמיד שפל רוח בלי הפסק, וזהו "מאוד הוי שפל רוח" - "הוי" לשון דבר ההוה תמיד. וזהו "ויעצמו במאוד מאוד", ר"ל שעשו עצמיות במידה הזאת, שלא היה מקריות אצלם לפעמים כך ולפעמים כך, רק תמיד היו במידת שפלות בעצם הנקרא עצמיות, "ותמלא הארץ אותם", ר"ל שגם הארציות דהיינו החומר והגוף שלהם מילא אותם את קדושתם, שהיו כ"כ צדיקים וקדושים עד שהיה הגוף מזכירם ומסייעם לעבודת הבורא יתברך. וק"ל.


ויבן ערי מסכנות לפרעה. נ"ל ע"ד המוסר, דלשון "מסכנות" הוא לשון הנאה, כמו דדרשינן בגמרא לך נא אל הסוכן כו' ויליף לה מקרא ותהי לו סוכנת, וזהו הפירוש כאן, מי שהוא בעל הנאות אזי הוא בונה ערים לפרעה, דהיינו להקליפה שנקרא פרעה, אבל מי שמסגף עצמו ומענה עצמו מהנאות יתירות, אזי יכול לבוא למדריגה גדולה, וזהו "וכאשר יענו אותו", ר"ל כנ"ל שמענה עצמו, "כן ירבה וכן יפרוץ" בקדושה ובכל העולמות. וק"ל.


וייטב אלהים למילדות וירב העם ויהי כי יראו המילדות כו', ויעש להם בתים. יש לדקדק הלא הטובה היתה למילדות שעשה להם בתים כהונה ולויה כפירש"י ז"ל, ולמה הפסיק בוירב העם? ונראה לפרש דהנה כתבנו מזה פעמים הרבה דהצדיק צריך להיות עובד השם באהבה וביראה, אהבה היא רוממות אל יתברך, ונקרא בשם "ישראל" שמודה ומשבח להבורא יתברך ויתעלה בשירות ותשבחות, וזהו "ישר אל", והיראה נקרא בשם "יעקב" כמבואר לעיל, והצדיק הנקרא בשם יעקב משגיח תמיד על העולם להשפיע להם כמדת יעקב כנ"ל, הוא יכול להשפיע לעולם את שלש אלה, דהיינו בני חיי ומזוני, והמשכת שלשתם הוא ע"י מדריגת הנקרא בשם "יוסף", כמ"ש ברחל "יוסף ה' לי בן אחר", דהיינו שהיתה מרמזת למדריגה זו להמשיך לאותו מדריגה "בני", ויוסף אמר "העוד אבי חי" רמז להמשיך "חיי" ע"י מדריגה זו, כי למעלה מזו יש מדריגה הנקרא בשם אב והיה ממשיך משם חיי, ונאמר "ויכלכל יוסף את אחיו", היינו "מזוני" הוא ג"כ ע"י מדריגה זו, ושלש אלה הם נשפעים על ידי הצדיק הנקרא בשם יעקב.

והנה רש"י ז"ל פירש "אלה תולדות נח - עיקר תולדותיהם הם מעשים טובים", יש לומר הכוונה ע"י שהם מתקנים את העולמות העליונים הנקראים טובים, ע"י זה הוא עיקר התולדות בעולם שהם ממשיכים, והוא ע"י אהבה, דהיינו שירות ותשבחות כנ"ל, אבל הצדיק שהוא ג"כ במדריגת יעקב הנקרא בשם יראה, והוא תמיד משגיח ומטה את עצמו לעולם להשפיע להם, יכול להשפיע להם כל השלש הנ"ל דהיינו בני חיי ומזוני.

וזהו "וייטב אלקים למילדות", דהיינו כשהיו המילדות במדריגה זו של הטבה, שהיו מתקנים את העולמות העליונים כנ"ל, "וירב העם ויעצמו מאד", פירוש היה זה לבד שהמשיכו תולדות לעולם, אבל "ויהי כי יראו המילדות", פירוש שירדו ממדריגתם קצת להטות את עצמם להשגיח ג"כ על העולם, והיינו מדריגת יראה הנקרא בשם יעקב כנ"ל, "ויעש להם בתים", כהונה לויה מלכות, דהיינו שהמשיכו כל הנ"ל, "כהונה" רמז לבני, דע"י הכהן הוא "ונקתה ונזרעה זרע", "לויה" רמז למזוני, דלווים ניתן להם את המעשר, "מלכות" רמז לחיי, דמאן מלכי רבנן והתורה היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. וק"ל.


ותתצב אחותו מרחוק כו', איתא בגמרא "כל הפסוק הזה נאמר על השכינה, ותתצב אחותו שנאמר אמור לחכמה אחותי את, מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי". נ"ל ע"פ הדברים שכתבנו לעיל דהצדיק צריך להיות ג"כ במדריגה זו להשפיע על ישראל ולבטל מהם כל הרעות והשפלות, והוא ע"י שהצדיק מעלה אותו הדבר עד מדריגות חכמה ושם נעשה "אין" וכלא היה, וזהו "החכמה מאין תמצא", והצדיק הזה נקרא בשם דוכרא, כי כל דבר שבקדושה יש לו דכר ונוקבא, והצדיק המשפיע נקרא בשם זכר, אבל הצדיק שאינו במדריגה זו להשפיע נקרא בשם נוקבא. וזה שאמר פרעה "כל הבן הילוד כו'", כי פרעה אמר "לי יאורי", דהיינו שהיאור היה לו לאלקות, והקליפה אין כח בידה להיותה יונקת מהקדושה רק מצד הנוקבא של הקדושה, כי הקליפה נקראת ג"כ בשם נוקבא, אבל מצד דוכרא אין לה רשות כלל וכלל לנגוע ולינק, והיה פרעה רוצה להכריח חלילה להיות יונק מצד דוכרא, ואמר "כל הבן הילוד" דהיינו צד דוכרא, היה רוצה לכפות ולהכניע חלילה, וזהו "היאורה תשליכוהו", "וכל הבת תחיון", דהיינו צד הנקבות, משם הוא מקום חיותו.

ונחזור לענינינו, דהצדיק שהוא במדריגה לבטל כל הרעות והשפלות מישראל, הוא ע"י שמעלה את הדבר עד החכמה ונעשה "אין", וזהו דאמרינן בגמרא "אחות לנו קטנה זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד", והיינו כנ"ל, כי הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, פירוש שזוכה לפעול דברים הרבה, להטיב ולהשפיע ולבטל גזירות רעות ושפלות, ועילם לא זכתה ללמד דהיינו להטיב לאחרים, וזהו "אחות לנו קטנה זו עילם" שהיה לימודם בקטנות, "ושדים אין לה" שלא היתה יכולה להשפיע לאחרים, ואמר שלמה המלך ע"ה "מה נעשה לאחותינו", פירוש שאנחנו צריכין לעשות את אחותינו, דהיינו לימודינו, עד שיעלה למדריגת "מה" דהיינו חכמה, "ביום שידובר בה", פירוש כשאנו צריכין לדבר לפעול איזה דבר ידובר בה באותה מדריגה. וז"ש משה רבינו ע"ה "ונחנו מ"ה כי תלינו עלינו", דהיינו שהוא היה מדבר עמהם למטה וכוונתו היתה אף כי תלינו עלינו אנחנו יכולים להביא אותו הדבר עד מדריגת מ"ה, ונמצא שם בטל ומבוטל ונעשה "אין".

וזהו "ותתצב אחותו - זהו שנאמר אמור לחכמה אחותי את", פירוש שתהיה במדריגה זו להעלות התורה עד החכמה, "מרחוק - דכתיב מרחוק ה' נראה לי", פירוש ע"י זה הוא בא לאותו המדריגה הנ"ל, ע"י שידאג תמיד ומחשב שעדיין ה' רחוק ממנו, ומחמת זה הוא מוסיף והולך בקדושה יתירה, "לדעת מה יעשה לו", דהצדיק שרוצה לבטל ומעלה אותו דבר עד מדריגת חכמה, צריך מתחילה להעלות עד מדריגת דעת, ומדעת לחכמה, וזהו "דעת קנה הכל קנה", דהצדיק נקרא "הכל", שהוא כללות ישראל להשפיע להם, והיינו "דעת" כשבא למדריגת דעת, "הכל קנה", פירוש הצדיק הנקרא "כל" קנה הכל, ר"ל שפועל ועושה הכל. וזהו "לדעת מ"ה", פירוש כשמעלה את דבריו עד דעת ומדעת לחכמה הנקרא מ"ה, אז "יעשה לו" הכל מה שחשקה נפשו ורצונו. והבן.


ויהי בימים כו' וימת מלך מצרים. נ"ל ד"מלך מצרים" נקרא היצר הרע, ואמר הכתוב שמדרך בני אדם ברוב הימים אשר יגיעו ויתעורר לבבם בקרבם ויהרהרו בתשובה ויתחרטו על מעשיהם ורוצים להמית היצה"ר, ויש שאינו משכיל לעשות תשובה כהוגן ולתקן העיקר הם המידות רעות ולטהר מחשבותיו שיתפלל בלי מחשבות זרות, רק אחר שיהרהר בתשובה אמר יאמר בלבו שבזה הוא מתוקן כראוי, ומרפה עצמו מן התורה ומן התפילה שהיא עיקר עבודה שהיא בלב זו תפילה.

וז"ש "ויאגחו בני ישראל מן העבודה", כאדם המתייגע ועומד לפוש אזי הוא מתאנח מיגיעתו ואינו עושה כלום, "ויזעקו", ר"ל רק ביום כנופיא ותענית שאומרים סליחות אז זועקים ובוכים, אבל בשאר הימים אין מתאמצים כלל בתפילה ואין זו תשובה נכונה, אעפ"כ השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו מקבל צעקתם כאילו הם מתפללים בכוונה שלימה, וזהו "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", פירוש כאילו היתה עבודה בלב זו תפילה שלימה, "וישמע אלקים כו' ויזכור את בריתו", פירוש אם יש לו לאדם איזה זכות אזי זוכר לו, ואם לאו "את אברהם כו'", פירוש אעפ"כ הוא מזכיר לו זכות אבות, "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלהים", ר"ל וגם מי שתמה זכות אבותיו, אעפ"כ השי"ת ברוב רחמיו הוא היודע עתידות ורואה מה שעתיד האדם הזה לעשות תשובה שלימה, ומקבל צעקתו עתה עבור העתיד להיות. וק"ל.


וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה כו'. נראה לפרש דהנה השורש הוא לאדם שישבר את מידותיו כמו השנאה והקנאה והגאוה והתאוה והחמדה וכדומה כל המידות המגונות, צריך שיתקנם ומתוך כך יכול האדם לבוא למדריגה גדולה ולמראות גדולות והתלהבות ודביקות גדול בעבודת הבורא ית"ש. וזהו "וירא כו' בלבת אש מתוך הסנה", פירוש מתוך המידות המגונות שהם כקוצים, בא אל מדריגה שהיה לו התלהבות אש, "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל", פירוש שראה שהיה לו התלהבות גדול ואעפ"כ לא נפרד ממנו כל המידות המגונות לשרוף אותם לגמרי, "ויאמר אסורה נא (ואראה)", פירוש אסורה נא לגמרי מן המידות המגונות, "ואראה את המראה הגדול", אז אבוא אל מדריגות גדולות לראות מראות גדולות, "מדוע לא יבער הסנה", "יבער" לשון ובער בשדה אחר, ור"ל מדוע לא יכלו ויסורו לגמרי המידות המגונות שהם כסנה.

וזהו פירוש "מראות נגעים", ר"ל נגעים הם המידות המגונות, וכשמתקן האדם מידותיו יוכל לבוא למדריגות גדולות כנ"ל, "בהרת (עזה כשלג)", פירוש אם יש לו איזה מידה מגונה שהיא נגע בגופו של אדם כבהרת, "עזה", פירוש צריך להיות עז כנמר להתגבר מאוד עד שיתקנה שתהיה "כשלג" ע"ד "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", "שניה לה כסיד כו'", ר"ל אחר זה יכול הוא לבוא עוד למדריגה "כסיד ההיכל" רמז לקדושה עליונה.

"וירא ה' כי סר לראות", שהשי"ת ראה שמשה רבינו ע"ה רוצה להסיר כל המידות לגמרי כדי לראות כנ"ל, שיוכל לבוא לידי ראיית מראות גדולות, וזה בלתי אפשרי עד שיבוא משיח צדקינו ואז והעביר ה' רוח טומאה מן הארץ לגמרי, "ויאמר אל תקרב הלום", פירוש שאמר לו השי"ת זה בלתי אפשר שתקרב אל המדריגה הזאת, אלא "של נעלך מעל רגליך", "של" הוא לשון שאלה, היינו שזה יהיה אצלך כדבר המושאל ובלתי אפשרי להסיר לגמרי עד ביאת המשיח במהרה, "כי המקום כו' אדמת קודש הוא", פירוש אלא שצריך אתה לראות להתאמץ בכל המקומות שיש בו איזה חומריות לקדש אותו הדבר. וק"ל.


או יאמר "וירא אליו כו' מתוך הסנה והנה הסנה בוער כו' איננו אוכל ויאמר כו' מדוע לא יבער הסנה". יש לדקדק על השינוי לשון, שאמר "והסנה איננו אוכל" ואח"כ אמר "מדוע לא יבער הסנה", והיה לו לומר מדוע לא "נאכל" הסנה.

ונראה ע"ד המוסר, דהנה הצדיקים, גם היצה"ר נהפך אליהם לטוב, כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, אך אעפ"כ אין להאמין לעצמו, רק צריך תמיד להזהר ולהשמר ממנו. וזהו "וירא מלאך ה' אליו (בלבת אש)", דהיצה"ר נקרא ג"כ מלאך ה', "[בלבת אש]" פירוש והוא מראה עצמו להצדיק בהתלהבות גדול כנ"ל, שנהפך גם הוא לטוב, "מתוך הסנה", שהיה בו מתחילה כמו סנה, "וירא והנה הסנה בוער באש", פירוש ואמר הכתוב אעפ"י שרואה שהסנה, הוא היצה"ר, ג"כ בוער באש התלהבות לעבודת הבורא ית"ש, אעפ"כ "והסנה איננו אוכל", ר"ל וצריך להזהר ולהשמר ממנו עד יום מותו, "ויאמר אסורה נא ואראה", דהצדיק עולה תמיד ממדריגה למדריגה, כאשר יתמיד בעבודתו ית"ש באמת ובתמים אזי זוכה לבוא לידי ראייה שכלית כמבואר בחובות הלבבות ששומע בלי אזנים ורואה מבלי עינים, ואז כאשר הוא במדריגה זאת, כל מה שעושה בעבודת הבורא יתברך דומה בעיניו שהוא ממעט בעבודתו ית"ש, וזהו "ויאמר משה אסורה נא ואראה כו'", ר"ל הצדיק מתמיה על עצמו ואומר בלשון תימה מאחר שבאתי לידי ראייה שכלית "מדוע לא יבער הסנה", פירוש כנ"ל, שמוצא בעצמו חסרונות שממעט בעבודת הבורא ויש בו עדיין יצה"ר, ואומר "מדוע לא יבער הסנה" בעבודתו יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים. אמן.


ויאמר ראה ראיתי כו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו'. ולכאורה היה ראוי לומר "ראה ראיתי את עני עמי כו' וצעקת בני ישראל באה אלי וארד להצילו" כו'[4]. ועוד מה צורך שהבטיח להם השי"ת ב"ה להביאם אל ארץ טובה כו', היה די שיאמר להם שיוציאם ממצרים, כדאיתא בגמרא שאמרו ישראל באמת הלוואי שנצא בעצמינו משל לעבד ע"ש.

ונראה לפרש דאיתא בגמרא "העומד בחוץ לארץ ומתפלל יכווין לבו כנגד ארץ ישראל, העומד בא"י יכוין לבו כנגד ירושלים, העומד כו' יכוין כנגד בית המקדש, והעומד כו' יכוין כנגד [בית] קדשי קדשים", ולכאורה אם בכוונה תליא מלתא, גם העומד בחוץ לארץ יכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים. אך נראה דרבותינו ז"ל הורו לנו דרכי התפילה באופן שיעלו לרצון לפני השי"ת ב"ה וב"ש, דהיינו "העומד בח"ל", דקדושת ארץ ישראל היא יותר מח"ל, וקדושת ירושלים היא יותר מארץ ישראל, וכן כולם קדושתם זו למעלה מזו, וזה בודאי אי אפשר לאדם שיאחוז בקדושה רבה העליונה בפעם אחד, רק צריך לילך ממדריגה למדריגה, ואמרו חז"ל מי שהוא עדיין בח"ל, יאמץ ויקדש עצמו בקדושה יתירה שיבוא לקדושת א"י, ואחר שיזכה לקדושה יתירה והיינו "העומד בא"י, יכוין לבו" לאמץ עוד בקדושה נוספת "כנגד ירושלים", וכן כולם. וכשיתנהג אדם כך, אזי באיזו בחינה שיהיה, תפילתו רצויה לפניו יתברך ויתעלה, אבל בוודאי מי שעומד בח"ל, דהיינו שהוא עדיין לא נתקדש כלל, והוא מלא מחשבות זרות ותאוות וגשמיות, בלתי אפשרי שתעלה תפילתו לפניו יתברך.

והנה כשהיו ישראל במקום טומאה ונתגשמו מאוד מחמת צרות עול שעבוד וסבלות מצרים, בלתי אפשרי היה שתעלה צעקתם לפני השי"ת ב"ה, ולכן אמר השי"ת "וארד להצילו כו' ולהעלותו אל ארץ טובה כו'", ר"ל שאעלה אותם ואביא אותם אל קדושת ארץ ישראל, "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". וק"ל.


ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כו' וכי אוציא את בני ישראל כו'. לכאורה הלשון כפול כמו שהרגיש רש"י ז"ל בזה. גם בפסוק "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך כו' תעבדון את כו'", גם זה אינו מובן לכאורה שאמר לו השי"ת אות שיהיה אח"כ, ורש"י ז"ל פירש בטוב טעם.

ולענ"ד נראה ע"פ הפסוק "ויירא יעקב מאוד ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי כו'", ולכאורה מלת "אין" הוא מיותר, והיה לו לומר "מה נורא המקום הזה זה בית אלקים". ונראה דהתורה הקדושה מורה לנו בכל זה איך נתנהג בעבודתו ית"ש ויתעלה, דהנה האדם הבא לו אהבה והתלהבות בלבבו בתפילתו או בלימודו, וכן בכל מעשיו אשר יעשה לשמו ית"ש, ראוי לו שיחשוב מי יודע אם אין זו התלהבות אש זרה חלילה וחלילה, ואם לבו מתלהב עוד בפעם אחר פעם, יחשוב אפשר המקום גורם קדושה והתלהבות הזאת, דהיינו שעומד עם צדיקים ולא יתלה בעצמו כלל וכלל, רק שיהיה שפל מאוד ויחשוב איך אפשר שאיש שפל כמוני יזכה לזאת, ואם יוסיף עוד ולא יפסוק, יחשוב אמת בוודאי זה הוא דבר אלקים שנתן לי השי"ת מתנה והלוואי שיהיה לבבי זה כל הימים, ויתפלל תמיד להשי"ת שיעזור לו וישמור אותו שלא יכשל ח"ו בשום נדנוד חטא, שלא יגרום החטא ח"ו לכבות אש התלהבותו בעבודת הבורא ית"ש.

וזהו "ויירא יעקב מאוד כו'", דהיינו כאשר ראה סולם מוצב ארצה ומלאכים עולים ויורדים בו, וראה המראה הגדול הזה שהשי"ת ב"ה עם כל המרכבה העליונה נצב עליו, "ויירא מאוד ויאמר מה נורא", ר"ל מי יודע מה הוא המורא הזאת, כי מי אנכי שאזכה למראה הגדול הזה, ואח"כ חשב ואמר "המקום הזה", אפשר המקום גורם הקדושה הגדולה הזאת, ואח"כ אמר "אין זה כו'", כיון שראה הקדושה הזאת בלי הפסק, אמר בודאי "אין זה רק בית אלקים", והתחיל להתפלל להשי"ת ב"ה "וידר נדר אם יהיה אלקים כו' ושמרני כו'", דהיינו שלא יגרום החטא ח"ו להפסיק ממנו הקדושה הזאת.

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "מי אנכי כי אלך כו'", שהיה עניו מכל אדם ושפל בעיני עצמו, ואמר איך אפשר שאגיע למדריגה הזאת, "וכי אוציא כו'", פירוש וגם אם היה באפשרי שאבוא למדריגה זאת שאלך אל פרעה, איך אני ראוי למדריגה גדולה כזאת להוציא את בני ישראל, "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך כו' תעבדון כו'", דהנה סימן טוב לאדם כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאד מאד שיזכה גם הוא לעבוד השי"ת באמת, זה הוא סימן טוב שהשם עמו וזה דבר ה', וזהו "וזה לך האות" שאני אומר לך "בהוציאך כו' תעבדון על ההר הזה", זה יהיה לך לסימן ולאות, אם יהיה לבך בוער ומתלהב לעבודתי בשומעך זאת, בזאת תדע שאני עמך.

וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה "השיבה לי ששון ישעך", ר"ל זכני להשיבני אליך, ושיהיה לי סימן טוב דהיינו ששון ישעך, ר"ל כשאשמע מספרים "ישעך", דהיינו מעוסקי תורתיך ומצוותיך שזה הוא הישועה להשי"ת, כאשר יהיה לי זאת לששון ולשמחה, בזה אדע כי אתה עמדי. וה' יזכנו להיות מעובדי ה' באמת ולשמוח עם הצדיקים. אמן.


ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים כו' אהיה אשר אהיה ויאמר אהיה שלחני כו' ויאמר עוד כו' ה' אלקי אבותיכם כו'. ופירש רש"י ז"ל שאמר משה רבינו ע"ה די לצרה בשעתה כו', ופירשו קמאי לא שהשכיל משה מה' כו'.

וגם אנכי אענה חלקי, דאיתא במדרש דשמותיו של הקב"ה הם רבים, והשי"ת אמר שמי הוי"ה היה הוה ויהיה, שדי שמי שאמרתי לעולמי די ע"ש, והנה כל עבודתינו הוא לתקן ולטהר העולמות ולקשרם יחד, ולכן תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בשלש ברכות הראשונות אלקי אברהם כו', מחמת שהאבות בחרו להם ועבדו ותיקנו שלש מדריגות, וע"י זה אנו מקשרים עצמינו בהם ועל פיהם אנו חיים, ולמעלה מהם יש עוד שלש מדריגות כידוע. וזהו "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ר"ל לתקן העולמות העליונים.

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "ואמרו לי מה שמו", פירוש אם יאמרו לי באיזה בחינה נעבוד אותו יתברך? "ויאמר אלקים אהיה אשר אהיה", היא המדריגה העליונה כידוע ליודעי חן מלת "אשר", וכתיב עוד "ויאמר כו' אהיה", היא מדריגה למטה מזו, "ויאמר עוד כו' כה תאמר ה' אלקי אבותיכם אלהי אברהם כו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", דהיינו באותה מדריגה אנחנו חיים וקיימים לעולם על ידי שכבר תיקנו לנו אבותינו המדריגה הזאת ואנו מקשרים עצמינו כנ"ל ועל פיהם אנו חיים לעולם בכל דור ודור. והבן.


ויאמר ה' בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך כו' ואני אחזק את לב פרעה. ולכאורה אינו מובן, ורש"י ז"ל פירש לפי דרכו, ואענה גם אנכי את חלקי. דהנה הצדיק המדבר דברי הבורא יתעלה, בלתי אפשרי שלא ישברו הדברים האלה את לב השומעים, והנה השי"ת ברוך הוא היה רוצה שיחזק פרעה את לבו, ואיך אפשר שיחזק את לבו מאחר שישמע דברי השי"ת מפי משה? ולכן אמר לו השי"ת "ראה כל המופתים", ואיתא בסנהדרין "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה", ופירש רש"י ז"ל "אדם האומר שילמוד כך וכך דפין אזי בוודאי אי אפשר שיקיים את דבריו", ולכן אמר לו השי"ת "בלכתך" בדרך, תחשוב הכל שכן תעשה המופתים לפני פרעה ועל ידי זה תשבר לבו, ובאמת המחשבה מועלת ולא תועיל דבריך לשבר את לבבו, לכן "ואני אחזק". וק"ל.


וישב משה אל ה' כו' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת. לכאורה "הצל לא הצלת" הוא כפל לשון, כיון שאמר "הרע לעם הזה" ממילא לא הציל אותם.

ונראה כך פירושו, דהנה אנחנו בגלות המר הזה אשר בצרותינו לו צר וגלתה השכינה עמנו, אין לנו לדאוג ולהתאונן אלא על גלות השכינה, ולא לחשוב כלל על צרותינו כי אם על צער וגלות השכינה, ואילו היה מגמותינו וצערנו רק על צער השכינה ולא צערנו, בודאי היינו נגאלים מיד, אך כי בשר אנחנו ובלתי אפשר לסבול לנו צרותינו ומכאובינו, לכן ארכו לנו הימים בעוונינו הרבים בגלות המר, מחמת שאנו משתתפים צערינו עם צער השכינה ואנו חוששים על צערינו, ואילו היה צדיק אחד כנ"ל, היה מציל את כל העולם כולו מן הגלות.

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "ומאז באתי לדבר בשמך", פירוש כל דבורי לא היה רק בעבור שמך הגדול והקדוש שהוא בגלות ולא בשביל גלותינו, והסימן וראיה שאמת אתי שכוונתי לא היתה רק בעבור שמך הקדוש, כי אני רואה שפרעה "הרע לעם הזה", שזה סימן לאדם הרוצה להוכיח את חבירו או לדבר דברי קדושה, איך ידע שכוונתו היה רק לשמים בלי מחשבה ופניה אחרת? אם רואה בדברו לפני אנשים שאינם מהוגנים והם כועסים על דבריו, בודאי היו דבריו בכוונה שלימה לשמים לבד, ובעזה"י דבריו יעשו רושם, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה כל דברי לא היו לשום כוונה אחרת רק בשמך ממש, והא ראיה שהרע לעם הזה, ומאחר שהיו דברי רק למען קדושת שמך, מן הראוי היה שיגאלו ישראל מיד "ומדוע הצל לא הצלת".

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "השיבה לי (ששון ישעך)", פירוש גאל אותנו והשיבנו מהר לארצינו, כי כל כוונתי אינו אלא למען "ששון ישעך", שתגאלנו גאולה קרובה למען ישועתך, להשיב את שבותך היא השכינה הקדושה, ולא למענינו כי אם למענך. והשם יגאלנו במהרה ונגילה ונשמחה בישועתו. אמן.

  1. ^ לכאורה צ"ל שנתחזק
  2. ^ לכאורה צ"ל וארנוניות
  3. ^ אולי צ"ל דמקרא
  4. ^ כלומר דלכאורה ירד להציל משום שהצעקה באה אליו, והיה לו להקדים ביאת הצעקה לפני וארד להצילו.