נועם אלימלך/פרשת ויחי

פרשת ויחיעריכה

ויחי יעקב בארץ מצרים. נ"ל ע"פ דאיתא בגמרא "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי כו', אמרו לו מנין אתה יודע, אמר אם תפלתי שגורה בפי היא מקובלת". לכאורה מלת "שגורה בפי" אינו מובן, היה לו לומר "אם תפילתי יוצא מפי בלי גמגום בידוע שהיא מקובלת". אך הענין הוא, דהנה לכאורה יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החולה והוא מתרפא, ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי וחלילה לחשוב ולומר כך. אך הענין דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחילה קודם בריאת העולם בכח א"ס ב"ה, ואח"כ כשעלה ברצונו הפשוט לבוראם הוציאם מכח אל הפועל, וכל מה שיהיה הוא שהיה בכח הא"ס ב"ה וב"ש, ונמצא אין כאן שום השתנות, כי כל זאת היה בכח הא"ס שזה יהיה חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפילתו, והוא שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, שע"י התפילה הצדיק מתדבק בהבורא יתעלה, וזה תענוגו של מקום שהצדיק עולה ומתדבק בו. ואיתא בספרים הטעם שאנו רואים שלפעמים באים שני בני אדם ואוהבים זה את זה מאוד גם שלא היו מכירים זה את זה מקודם כי אם עתה מקרוב באו ונתוועדו יחד ושניהם דבקו יחדיו באהבה רבה, והטעם מחמת שהיו שכנים זה אצל זה בישיבתם בגן עדן יחד ועתה בבואם להדדי נתעורר בהם אהבה הישנה שהיתה בהם בגן עדן. וזהו שאמר רבי חנינא בן דוסא "אם תפלתי שגורה", ר"ל התפילה הזאת שאני מתפלל עתה היא שגורה בפי, כמו דבר הרגיל שהורגל בה כבר, ומה הוא ההרגל? היינו מה שהזכרנו לעיל שהיה הדבר הזה והתפילה הזאת והצדיק היו כולם בכח הא"ס, על דרך שני צדיקים שאוהבים זא"ז מחמת שהיו ביחד, "בידוע שהיא מקובלת", מחמת שכבר היה בכח הא"ס ב"ה ואין השתנות לפניו חלילה, "ואם אין תפילתי שגורה בפי", נמצא לא היתה התפילה הזאת בכח הא"ס רק האדם מעצמו הוא מתפלל, "בידוע שהוא מטורף".

והנה עיקר החיות של הצדיק היא ע"י התפילה שעל ידה הוא מתדבק בהבורא יתעלה כנ"ל, וידוע שע"י שם הקדוש היוצא מפסוק 'את 'השמים 'ואת 'הארץ נברא העולם, והוא גימטריה טו"ב, ועיקר תפילת הצדיק היא על השכינה הקדושה, וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים", 'מצרים' לשון מיצר ים, דהיינו ע"י שהיה מצער עצמו על גלות השכינה הנקראת 'ים', עי"ז היה לו חיות שהיה מתדבק בהבורא ב"ה, "שבע עשרה שנה", פירוש שכל זאת היה בכח הא"ס בתחילת הבריאה כשברא כל הנבראים וכל עולמות ע"י שם הקדוש שהוא גימטריה י"ז כנ"ל שבו נברא העולם.

וזהו "ברוך ה' אשר לא הסיר תפילתי" שאני מתפלל, לא הסיר אותה ממני מחמת שהיה אז בכח הא"ס ב"ה וממילא היא מקובלת, "וחסדו מאתי", פירוש ועל כל זאת אודה יה, מאחר שהיה התפילה הזאת בכח הא"ס, נמצא שאין זה מחמתי מצד פעולתי שיהיה ראוי להנתן לי שכר על זה, ואעפ"כ נותן לי השי"ת שכר כאילו היתה הפעולה ממני, "וזהו וחסדו מאתי", שאודה לו ית"ש על חסדו הגדול שמעלה עלי כאילו היה מאתי. והבן.


או יאמר "ויחי כו'" ע"פ הפסוק "זמרו כבוד שמו שימו כבוד תהלתו", נראה פירושו היות התחלות אדם בעבדות הבורא ב"ה בוודאי אינו יכול תיכף בהתחלתו [ל]עלות במדרגת עליונים, כי עדיין סבבוהו זרים במחשבתו הדבוקה בעוה"ז השפל ובהבליו, אבל צריך אדם מקודם לפנות מחשבתו ולזמר עריצים, המה הקליפות המבלבלים אותו מעבודתו, ולזה צריך עבודה רבה, ואח"כ יפנה עצמו לעלות במחשבת קדושים ביחודים וכוונות עליונים, ואז נחשב לו אותה העבודה שעבד בתחילתו והיא לזמר עריצים כאותה העבודה החשובה העיקרית שעולה בה לתכליתו, כיון שכוונתו הכל לשם שמים והכל אחד, וזהו "זמרו כבוד וכו'", פירושו כנ"ל שהעבודה של זמיר עריצים הוא חשוב כמו "שימו כבוד תהלתו", ש'תהלה' נקרא המדריגה הגדולה של הצדיק שמאיר לעולמות עליונים, ותהלה הוא לשון אור, כמו עטישותיו תהל אור.

וזהו ג"כ הפירוש כאן, "ויחי יעקב בארץ מצרים", ששם היה עבודתו במדריגת קטנות, וזה רמז "שבע עשרה שנה" גימטריה טו"ב, שהוא השם הקדוש במספר קטן, מחמת שהיה בארץ מצרים מקום הקליפות והיה עיקר העבדות לזמר עריצים, אעפ"כ היה נחשב לו זה כשאר שנותיו שהיה עובד בהם במדריגת גדלות, וזהו "ויהי ימי יעקב שני חייו", פירוש שזה היה נחשב לו במנין שאר שנותיו בשוה כנ"ל.


או יאמר "ימי יעקב שני חייו כו'", לפי שעיקר החיות של הצדיק הם אותן הימים שמוסיף בהם אור העבודה, והם נקראים 'ימים' ע"ד שנאמר "ויקרא אלהים לאור יום", וזהו "ויהי ימי יעקב", פירוש הימים שהיה מוסיף בהם אור, הם היו עיקר "שני חייו". וק"ל.


או יאמר "ויחי כו'", ונקדים לפרש הפסוק "הודו לה' כי טוב כו'", דהנה הצדיק ע"י תפילתו הזכה והצלולה הוא ממשיך את הבורא ב"ה וב"ש לעוה"ז, והרי הוא כמו שמביא שמו הגדול אל הקטנות, כי עיקר גדולתו על השמים כבודו, וגדולתו על כל העולמות, והצדיק ממשיכו לזה העולם הוא כמו קטנות, והשם הקדוש בקטנות גימטריה י"ז, אך עי"ז שממשיך את הבורא לעוה"ז אזי מלאה הארץ חסדו בהשפעות וברכות וטובות הרבה, וזה "הודו לה'", היינו שתתפללו לפניו והודו לו, "כי טוב", ר"ל הגם שתביאו אותו ית"ש ויתעלה כמו אל הקטנות, דהיינו השם הקדוש הויה ב"ה בקטנות גימטריה טוב כנ"ל, "כי לעולם חסדו", ר"ל כי עי"ז תפעלו להמשיך לעוה"ז חסדו, היינו השפעות חסדים וטובות.

וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", ר"ל ע"י שם הקדוש שהמשיך למטה והוא גימטריה י"ז כנ"ל, עי"ז היה לו חיות והשפעות טובות בארץ מצרים. וזהו "ברוך ה' אשר כו' וחסדו מאתי", דהיינו שע"י תפילתי אני גורם להמשיך חסדו לעולם כנ"ל. וק"ל.


או יאמר "ויחי יעקב כו'", דהנה ראוי להשכיל ולהבין על קבלת שכר המצוות, הנה מצד השכל והדין אינו מחמת קיום המצוות, כי מאחר שהבורא ית"ש ויתעלה בראנו לכבודו, ואין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף כו' על הטובות כו' שעשה עמנו, וראוי ונכון היותינו מקיימים מצוותיו הקדושים כמאמר התנא "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק כו' כי לכך נוצרת", אך עיקר קבלת שכרינו הוא מצד שהבורא ית"ש נתן בנו יצה"ר המסית אותנו בכל עת ורגע ומתגבר עלינו להתאוות תאוה ולהרהר חלילה בעבירה וכל יצר מחשבותיו רק רע כל היום, והאדם עומד כנגדו ובתחבולות יעשה מלחמה נגדו להזהר ולהשמר מכל דבר רע, מחניפות ושקרים וליצנות ולשון הרע ותאוות והרהורים והדומה להם, לזה צריך מלחמה ועבודה רבה לשבר כח התאוות היצה"ר, וזהו עינוי וסיגוף גדול, עי"ז הקב"ה מקדשו ומטהרו כאילו עשה מצוה, כי ע"י המצוות אנו מתקדשים ומתטהרים כאמור "אשר קדשנו במצותיו", וזהו דאמרינן בגמרא "היושב בטל ואינו עובר עבירה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה", והיינו כנ"ל, ע"י שהוא משבר כח התאוה של היצה"ר שלא לחטוא חלילה עי"ז והוא[1] מתקדש כאילו עשה מצוה.

וזהו שהתפלל משה רבינו ע"ה "שמחינו כימות עניתנו", פירוש שתשמחנו בקדושתך כימות עניתנו ע"י היצה"ר שאנחנו מוכרחים לשבר כח תאוותו, "שנות ראינו רעה", פירוש כל השנים אשר ראינו והסתכלנו ברעה להזהר ולהשמר ממנו, עי"ז "יראה אל עבדיך פעליך", ר"ל יחשב לפניך כאילו עשינו כל מצוותיך ופעליך, כנ"ל שע"י עינויים וסיגופים מהיצה"ר לשבר כחו, יחשב כאילו עשיתי כל המצוות.

תהו "תאות לבו נתת לו כו'", זה שנתת לאדם הבחירה שיעשה כתאות לבו, "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", שלא מנעת ממנו לדבר בשפתיו כרצונו, כל זאת עשית לטובת האדם, "כי תקדמנו ברכות טוב", פירוש עי"ז שהבחירה לאדם והיצה"ר מסיתו והוא כובש את יצרו, עי"ז יקדמנו השי"ת ברכות ושכר גדול, ע"י השם הקדוש שם הויה ב"ה שהוא גימטריה טוב[2], והיינו אפילו בגלות המר שהשם הוא בקטנות, כי לעתיד שיהיה השם בגדלות, בוודאי אין קץ וסוף להשפעתו, וזהו "הודו לה'", ר"ל להשם הויה שמו הגדול ית"ש, "כי טוב", ר"ל אף בגלות המר שהשם בקטנות, אעפ"כ הוא בגימטריה טוב, וזהו "כי לעולם חסדו".

וזהו "יששכר חמור גרם כו'", פירוש "יש שכר" לאדם ע"י שהחמור - הוא הגוף החומר - החומד ומתאווה והאדם משבר כח תאוותו, הוא גורם לו לשכר הגדול, "רובץ בין המשפתים", פירוש הלשון[3], שהוא רובץ בין המשפתים, שהבחירה בידו לדבר בלשונו כרצונו, "וירא מנוחה", פירוש ואדם משבר כח תאוותו ואין רואה רק שיהיה לו מנוחה מהתאוות והמחשבות זרות, עי"ז גורם לו "כי 'טוב'", פירוש שיש לו השפעות משם הרחמים שהוא גימטריה טוב.

וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים", פירוש ע"י שהיה משבר כח התאוויות היצה"ר הנקראים 'ארץ מצרים' שהיא הקליפה, עי"ז היה לו חיות והשפעה מהשם הרחמים שהוא גימטריה "שבע עשרה" כנ"ל. וק"ל.


או יאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים כו'", דאיתא בגמרא "שהירח היתה טוענת לפני הקב"ה האיך אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי מעטי עצמך, אמרה לפניו רבש"ע בשביל שאמרתי דבר הגון לפניך אתה אומר לי כך, אמר לה הקב"ה עתידין צדיקים שיקראו בשמך, דוד הוא הקטן שמואל הקטן, ראה שאינה מתפייסת אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח" עכ"ל הגמרא.

ונראה לפרש כי ידוע שהשמש והירח הם שני עולמות שני שמות הקדושים, ואיתא "אשר נשיא יחטא" ודרשו חז"ל "אשרי שהנשיא יחטא", ולכאורה אינו מובן. ונראה פירושו, כי הצדיק נקרא 'נשיא', ע"ד "נשיא אלקים אתה בתוכינו", והנה הצדיק הוא במדריגתו הגדולה למעלה מן העם, וידוע דשני מעלות יש, קטנות וגדלות, וקטנות היא מדריגה קטנה, ועיקר הוא הגדלות, כמשל התינוק כשהוא בקטנות אין רוח אביו נוחה הימנו כ"כ שעדיין אינו יוכל להבין כלום, וכשהבן בא אל הגדלות אזי רוח אביו נוחה הימנו שיוכל להבין וללמוד ולפלפל, כן ביראת הבורא יתברך שמו, כשהאדם הוא בקטנות אין יראתו ואהבתו שלימה, אלא כשבא אל הגדלות אזי נתחזק אהבה ויראה שלו, ורוב המון עם אינם יכולים להגביה עצמם לעבודת השי"ת מגודל הגשמיות שלהם שמגושמים ביותר, והצדיק הולך ומתגבר תמיד בגדלות וביראה. ואיתא בגמרא על פסוק טבעו בארץ שעריה שמחו בני קרח, משל לשפחה שאבדה קיתון של חרס בתוך הבאר ואח"כ הלכה בת מלך והפילה קיתון של זהב בתוך אותו הבאר, שמחה אותה השפחה, ע"ש, כן הוא המשל כאן, שהעולם אינם יכולים להגביה עצמם לעבודתו, ולכן הקב"ה ברחמיו שולח איזה חטא להצדיק כדי שיבוא גם הוא בקטנות, ואחר שהצדיק יתגבר להעלות את עצמו לקדושתו יגביה גם את העולם עמו, וזהו "אשרי הדור אשר נשיא יחטא", למען עי"ז יתנשאו כל העולם עמו בחזירתו להגביה עצמו בקדושתו.

וזהו פירוש הגמרא "ר"ע כשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה", ר"ל שהיה מקטין את עצמו אל הקטנות, והחזיק עצמו שהוא "מקצר" בעבודת הבורא, "ועולה" אח"כ ומגביה את העולם עמו, "וכשהתפלל ביחיד", ר"ל כשהיה במדריגה גדולה באחדות העליון, "אדם מניחו בזוויות זו", ר"ל שהעולם היו סוברים שהוא בעוה"ז, "ומצאו בזוית אחרת" שעמד בעולמות העליונים, שהיה כ"כ בגדלות.

והנה הירח הוא א' משמותיו של הקב"ה, וטענה לפניו יתברך "האיך אפשר לשני מלכים כו'", דכל העולמות הם דכר ונוקבא, משפיע ומקבל, והיתה רוצה שגם הם יהיו בדכר ונוקבא, דהיינו מקבל ומשפיע, והשיב לה השי"ת "לכי מעטי עצמך", דהיינו שתהא היא המקבל, "אמרה לפניו רבש"ע בשביל שאמרתי דבר הגון כו'", והיינו שהיה רצונה שתהא היא המשפיע, והשיב רצונך להשפיע? אני אתן לך השפעה, היינו "שצדיקים יקראו על שמך", ור"ל דהנה כתבנו שהצדיק צריך לבוא אל הקטנות בשביל העולם כנ"ל, וכדי שלא ישאר גם הוא בקטנות, ולכן כאשר יקראו בשמך דוד הקטן כו', היינו כאשר יהיו בקטנות והיה[4] להם אחיזה בך ויוכלו להגדיל את עצמם לחזור לקדושתם העליונה ע"י אחיזתם בך, ויעלו את העם עמם, "ראה שעדיין לא נתפייסה", ולמה באמת לא נתפייסה? לפי שסברה איך יהיה באפשר להצדיק לעשות כדבר הגדול הזה לעלות כל העם עמם, מאחר שכמשא כבד[5] יכבדו אותו, היינו הגשמיות וחטאים יעכבם מלעלות במעלות קדושים, לזה אמר לה השי"ת "הביאו (עלי כפרה)", ר"ל אל תחוש לזה, רק עליכם מוטל "להביא" אלי דהיינו אתערותא דלתתא, "(ו)עלי כפרה", ועלי מוטל לכפר הכל כל חטאתם, ולא יעכבם שום חטא ועון להגביה עצמם לעבודתי.

היוצא לנו מזה מחמת שהצדיק צריך להעלות את העם עמו, לכן בשביל זה היה מיעוט הירח, כדי שיהיה להם אחיזה בהירח ויוכלו להגדיל עצמם אל מדריגות גדולתו כנ"ל. וזה שאמר דוד המלך ע"ה "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", פירוש מה לכם שאקטין את עצמי לבוא אל הקטנות בשבילכם כדי להעלות אתכם וצריך מיעוט הירח כדי שיהיה לי אחיזה, מוטב תבואו גם אתם אל מדריגות גדולות, "ונרוממה 'שמו' יחדיו", דהיינו הירח שהוא א' משמותיו של הקב"ה כנ"ל, ונרוממהו ולא יהיה צריך שום מיעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה.

ובאמת הצדיק יש לו אחיזה בשם הויה יתברך, ושם הויה במספר קטן עולה בגימטריה טו"ב, ונמצא אפילו בקטנות נשאר טו"ב, ולכן גם בעת שהצדיקים הם בקטנות אעפ"כ יש להם אחיזה בטו"ב, וזהו שאמר הכתוב "הודו לה' כי טו"ב", ר"ל אפילו כשהוא בקטנות הוא טו"ב, ונמצא "לעולם חסדו", שהצדיקים יש להם אחיזה בשמו הגדול הן כשהוא בגדלות הן בקטנות.

וזהו "ויחי יעקב בארץ מצרים", ר"ל אף כשהיה בקטנות בארץ מצרים, אף על פי כן היה לו חיות מכח שהיה לו אחיזה בטוב, וזהו "שבע עשרה שנה" רמז לטו"ב כנ"ל. וק"ל.


ויקרבו ימי ישראל כו'. ונקדים לפרש הפסוק "שבענו בבוקר חסדך", ולכאורה הלא טוב לנו להתפלל שישבענו בחסדו חסד אל כל היום? אך נראה דהנה החסדים נקראים 'בוקר', וזהו "וישכם אברהם בבוקר", פירוש דאברהם אבינו ע"ה שהיה צדיק גדול והקדים ע"י מעשיו הטובים להשכים ולהקדים את הבוקר, היינו לעורר החסדים הנקראים בוקר, אבל אנחנו דלי מעש וחסרי לב, אנו מתפללין להשי"ת ב"ה שהוא ישבענו בבוקר חסדיו, שהוא יעורר עלינו החסדים, והשי"ת ברוב רחמיו שומע תפילת עמו ישראל ומקבל ברחמים וברצון את תפילתינו.

ויש לכוון הפירוש במה שתקנו לנו בשלש ברכות ראשונות לומר "גומל חסדים טובים", ר"ל 'חסדים טובים', היינו החסדים שהשי"ת נותן להצדיקים הנקראים טובים, ו'גומל' הוא מלשון ויגמל אברהם כו', פירוש השי"ת הוא גומל את החסדים טובים ואינו ממתין עד שיתעוררו החסדים ע"י צדיקים, רק "קונה הכל", פירוש השי"ת ברוב רחמיו מקבל את כולנו, ולא עוד אלא "וזוכר חסדי אבות", דשלש ברכות הראשונות נקרא 'אבות', והם השלש מוחין הנקראים 'ראש', ובאותן שלש ברכות אין שם תפילה כמבואר בשו"ע או"ח, ויש ליתן טעם לשבח לזה, מפני ששלש ברכות הראשונות הם בעולמות העליונים ושם אין קטרוג כלל, לכן אין צריך שום תפילה רק תהלות ותשבחות, כי אין תפילה אלא במקום קטרוג, וזהו "וזוכר חסדי כו'", פירוש תיכף ומיד בהתחלותנו שבחין, הם הג' ראשונות, מיד הוא זוכר את חסדיו לעשות כל צרכינו מיד ב'אבות', היינו שלש ראשונות, קודם גמר תפילתינו הוא יעננו טרם נקרא.

וזהו פירוש "תאות לבו נתת לו", דהתאוה והתשוקה של הצדיק תמיד שיהיו כל ישראל מלאים ושבעים כל טוב, והשי"ת נותן התאוות האלו בלב הצדיק כדי שיתפלל לפניו, שהקב"ה מתאוה לתפילתן כו', "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", פירוש והשי"ת שומע תפילתו של הצדיק, ולא עוד אלא "כי תקדמנו ברכות טוב", פירוש וקודם שיתפלל עדיין, הוא מקדים כל ברכות טוב על ידי ש"תשית לראשו עטרת פז", פירוש מחמת שמיד בהתחלת שלש ראשונות הנקראים 'ראש' אתה עושה מהם עטרת פז, ולכן טרם יקרא אתה תענה, כי שם אין צריך לתפילה כנ"ל. וזהו "התהללו בשם", פירוש בעולמות ששם רק תהילה, וממילא "ישמח לב מבקשי ה'" מיד קודם שיתפללו.

וזהו "ויקרבו ימי ישראל למות", פירוש יעקב אבינו ע"ה היה מחשב תמיד את יום המיתה שהוא קרוב ושמא ימות היום, וזהו "ויקרבו כו'", ר"ל שכל ימיו היו בעיניו קרובים למיתה, ועי"ז היה מזכך את גופו והיו כל מחשבותיו בעולמות העליונים, וזהו "ויקרא לבנו ליוסף", פירוש זה רמז אף כשהיה בעניני עוה"ז, דהיינו "לבנו" וכדומה, אף על פי כן היו כל מחשבותיו "ליוסף", דהיינו עולם העליון הנקרא 'יוסף'.


או יאמר "ויקרבו ימי ישראל כו' שים נא ידך תחת ירכי", נראה דהנה העיקר הוא ליחד שמו הגדול באמת, והוא שימסור אדם נפשו על קדושת שמו יתברך ויתעלה, ולכן מצות עשה בתורה לקרות ק"ש ערב ובוקר, שזה יחוד שמו שאנו מוסרים נפשינו לשמו הגדול יתברך, רק שצריך האדם לדמות בנפשו באמת כאילו עתה נמסר נפשו על יחוד שמו הגדול, וכן הוא דרך הצדיקים.

וזהו "ויקרבו ימי ישראל למות", פירוש שתמיד היה מוסר נפשו כ"כ באמת שהיה קרוב למיתה, "ויקרא לבנו ליוסף", לכאורה היה לו לומר 'לבנו יוסף'? אך הענין הוא מה שהאדם מקיים התורה שאינו עובר על מצוותיו, אינו אלא במדריגת 'עבד' שאינו עובר על מצות אדוניו, אבל להיות נקרא 'בן' למקום, צריך לעשות לעצמו גדרים וסייגים ולהוסיף בעבודה לפי שכלו הזך ממדריגה למדריגה, וזהו "ויקרא לבנו" פירוש מי הוא בנו? "ליוסף" שמוסיף תמיד כנ"ל, "שים נא ידך", לפי שהצדיק הגדול המוסיף תמיד בעבודה צריך לשמור עצמו שלא יפול לגאות מחמת שיסבור שהוא טוב ומטיב בעבודה להוסיף בה תמיד, והתקנה לזה הוא לזכור תמיד ולחשוב שכל זכויותיו אינם כדאי להנצל פעם אחד מחטא קרי ר"ל אם נזדמן לו, ובזה יכנע וישפל, וזהו "ויקרא לבנו ליוסף" כנ"ל, "שים נא ידך", פירוש כל כחך, הם התורה והמצוות שאתה מקיים, שים הכל "תחת ירכי" רמז על החטא הנ"ל, אם ח"ו נזדמן לך אז הכל חלף ועבר ח"ו, ובזה תנצל מן הגאוה, וזהו "אל תקברני במצרים", הם הקליפות הנקרא מצרים. וק"ל.


ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו כו' מימין ישראל וישלח כו' והוא הצעיר כו' שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויש לדקדק הלא עיקר כוונת הכתוב הוא לפרש שהבכור היה מימין ישראל והצעיר משמאלו, וימין ושמאל של יוסף הוא מיותר.

אך נראה שעיקר מחשבת יעקב אבינו ע"ה היה להמשיך לישראל אחריו כל הימים השפעות והברכות כולם להיותם קיימים תמיד, ורצה להמשיך ע"י ב' צדיקים הללו אפרים ומנשה, כאומרו "בך יברך ישראל כו' כאפרים וכמנשה", והטעם למה דוקא ע"י אלו הצדיקים? היות שהעולם צריך תמיד לב' מיני צדיקים, האחד הוא שיחשוב תמיד בעולמות העליונים וביחודים להוסיף אור תמיד למעלה למעלה, ואחד לחשוב בצורכי עולם, מה שהעולם צריכין פרנסה וברכה וחיים ושאר הצטרכותם, ובב' מיני צדיקים הללו הוא קיום העולם, ולזה רצה להמשיך ולפעול זאת על ידם, "כי מנשה הבכור" היה במדריגתו לעלות תמיד ממדריגה למדריגה ולא לחשוב בעניני העוה"ז כלל, ואפרים היה צעיר ממנו בעבודה שלא היה כ"כ הולך במדריגות, כי אם שהיה חושב תמיד המשכת השפעה על ישראל, וזה היה חשוב בעיני ישראל אבינו יותר, כי עיקר מגמתו היה למשוך טוב על ישראל, וכוונת יוסף היה היפך, שהיה סבר[6] שמנשה חשוב מחמת רוב כוונתו ועלייתו, ולזה לקח את אפרים לימין עצמו, כי כוונתו היתה ג"כ בשביל ישראל להמשיך הברכות ע"י ב' הצדיקים הללו, אך שסבר שדי לאפרים כח ימינו במה שהעמידו לימין עצמו, בזה יהיה די לפעול הברכות לישראל וכנ"ל, ועיקר היה אצלו מנשה לפי שהיה עובד במדריגות גדולות ולכך העמידו לימין אביו, ולא כן היה דעת יעקב אבינו ע"ה, אדרבה להיפך, לפי שהיה אפרים הצעיר לכך שכל את ידיו לברכו בימין, כי זה היה עיקר פעולת יעקב להטיב אחריו לדורותיו שיהיו מזומנים כל טוב השפעה ורחמים, וזה היה מדריגת אפרים.

וזהו שאמר יעקב "ידעתי בני ידעתי", פירוש שאמר ליוסף הידיעה של בני, ידעתי מזה ג"כ שמנשה הוא היותר גדול במדירגתו, "ואולם אחיו הקטן" במדריגתו "יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים", שיהיה כל העולם מלא מהשפעותיו וטובו, ולכך הוא חביב בעיני יותר, לזה "וישם את אפרים לפני מנשה".

וזהו "סוד ה' ליראיו (ובריתו להודיעם)", פירוש היראים - הם הצדיקים הממשיכים השפעות, צריכין לעשות בסוד בהסתר מפני הקטרוג שלא יקטרג על הטוב ההוא, "ובריתו" הוא צדיק המתנהג ע"פ הברית והתורה, "להודיעם" פירוש שיודיע זאת לבני אדם שילמדו ממנו הדרך הטוב ההוא.


שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ולכאורה הטעם הוא ההיפך של עשיה, אלא למדה תורה דרך ארץ שינהוג אדם כבוד בחבירו לפי הראוי לו, ואעפ"י שהיה יכול יעקב אבינו ע"ה לחזור ולהעמידם כרצונו זה לימינו וזה לשמאלו, אלא שכוונתו היה שלא לבייש את מנשה ולכך שכל את ידיו בראשם. וק"ל.


שמעון ולוי אחים כו'. ע"ד הרמז נ"ל, דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק העובד ה' בדביקות וזה נקרא בשם 'לוי', שהוא מתלווה ומתדבק להבורא יתעלה, והצדיק הזה אין דיבורו חוזר ריקם וכל יכול לפעול בדיבורו, וזהו שאמרו חז"ל "וללוי אמר תומיך (ואוריך)" ודרשו חז"ל "שמשלימים דבריהם", רמז על הנ"ל שהצדיק הזה משלים דבריו שאינן חוזרין ריקם, "ואוריך שמאירים דבריהם", דהיינו שמביאים יראה ואורות גדולים ע"י דבריהם לבני אדם, ויש צדיק שהוא מתפלל תמיד כל צורכו והשי"ת שומע כל תפילותיו, וזה נקרא בשם 'שמעון' ע"ד שאמרה לאה כי שמע ה' כו'.

ואמר הכתוב "שמעון ולוי אחים", דהיינו שניהם מדובקים כאחד, "כלי חמס מכרותיהם", דהצדיקים הרוצים לפעול ע"י דיבורם ותפילתם, צריכין לפרוש עצמם מכל תענוגי ותאוות עסקי עוה"ז, וצריך לעשות הפקר כל גופו להתמכר כל החומריות ואז נוטלים השפעות בזרוע, ע"ד שאמרו חז"ל "שמעו נא אבירי לב הרחוקים מן הצדקה - אלו צדיקים, כל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע", וזהו "כלי חמס", ר"ל שיש להם כלי חמס ליטול בזרוע, ומהיכן הוא להם הכלי הזאת? ע"י "מכרתיהם", שהם מתמכרים כל גופם וכל החומריות ואין משגיחים כלל על עסקי עוה"ז.

וזהו שרמז התנא[7] "המוכר את הספינה מכר את התורן", דהגוף נקרא ספינה, ע"ד דאיתא [ב]זוהר הקדוש, ויונה ירד אל ירכתי הספינה, יונה זו הנשמה ירדה אל הגוף ע"ש, גם הגוף הוא כמו ספינה המטורפת בים, דעוה"ז הוא כמו ים כאדם המשוטט, כן צריך האדם לחשוב תמיד שאין לו בעוה"ז רק לשוט אותו כמו השט בים, ואמר התנא "המוכר את הספינה" היא הגוף כנ"ל, שאין חושש כלל על הגוף החומר, "מכר את התורן", דהיינו שאין צריך להיות עוד כתורן בראש ההר, כי מאחר שאינו חושש על עסקי עוה"ז הוא מדובק בהשכינה ואינו כתורן בראש ההר.

"בסודם אל תבא נפשי", דאיתא בספרים דהתפילות עולות למעלה דרך מערת המכפלה והוא מעורר את האבות, והיינו עם הפנימיות של אדם כפי מדרגתו, דהיינו אם יש לו מדריגת נפש והוא מתפלל עם פנימיות נפשו, הוא מעורר הנפש של אבות, ואם יש לו מדריגת רוח הוא מעורר הרוח שבאבות, ואם יש לו מדריגת נשמה הוא מעורר נשמה שבאבות. ועיקר לעורר את יעקב שהוא המובחר שבאבות. והעיקר התעוררות הוא ע"י ענוה, וזה רמז "ויחי יעקב", שלכאורה למה לא נכתב 'ויחי ישראל'? אך הרמז ע"י עקב היא ענווה כמש"ה עקב כו', עי"ז הוא עיקר החיות מהיו"ד, ולזה רמז "יעקב" היינו יו"ד עקב, והיה יעקב מתפלל "בסודם", ר"ל כשיבואו לעורר אותי בתפילתם ע"י פנימיותם, "אל תבא נפשי", ר"ל לא יהיו במדריגה זאת לבד לעורר רק את נפשי, אך יהיו עכ"פ במדריגה לעורר הרוח.

"בקהלם אל תחד כבודי", דהנה הצדיק המתפלל על כללות ישראל הרי הוא כמקהיל ומכניף את כל ישראל יחד וע"י התפילה הזאת הוא גורם יחוד למעלה בעולמות העליונים, והיה מתפלל יעקב שלא יגרמו בתפילתם זאת לבד יחוד בעולמות העליונים, אלא שגם זאת תפעול תפילתם להמשיך השפעות גדולות, וזהו "אל תחד כבודי", ר"ל שלא אגרום דבר אחד לבד דהיינו יחוד קב"ה ושכינתיה, אלא שגם יגרמו השפעות, וזהו "כינוס לצדיקים נאה להם", ר"ל שהם ממשיכים השפעות לעולם, "ונאה לעולם", היינו עולם העליון ליחד קב"ה כו'.

"כי באפם הרגו איש", ע"ד דאיתא דהיצה"ר נקרא מתחילה אורח ואח"כ הולך ואח"כ איש, שהוא כבעל בית ואז צריך כח גדול לשבר אותו ולהרוג אותו, כמ"ש חז"ל על פסוק "ולבי חלל בקרבי" שהרג את היצה"ר, והיינו "באפם", ר"ל שהיו מרגיזים היצר טוב על היצר הרע ו"הרגו" אותו אף שהיה "איש", "וברצונם עקרו שור", היינו שור המועד, גם שהיו מועדים בדבר, עקרו אותו, וראויים הם להשפעה.

וזה שרמזו חז"ל במסכתא שבת "המוציא שט"ח בשבת", פירוש האדם הרוצה להוציא את השט"ח אשר חתם ידו בו על עוונותיו, ורוצה להוציאו לקרוע אותו שימחול לו הקב"ה על עוונותיו, 'בשבת' ע"י שמכניס עצמו בהקדושה הנקרא שבת וחוזר בתשובה עליהם, "אם עד שלא פרעו", דאיתא בגמרא "גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כשגגות, ואיתא שזדונות נעשין לו כזכיות, ואמרו חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה", וזהו "עד שלא פרעו" מלשון וראשה פרוע, דהיינו ר"ל אם לא עשה תשובה רק מיראה וזדונות נעשין כשגגות, ונמצא עדיין אינו מגולים ויבוש בהם כי עכ"פ שגגה הוא וגם שוגג צריך כפרה, "חייב", פירוש חייב לשוב עוד בתשובה שלימה מאהבה לעשותם זכיות שיהא מגולים בלא בושה, "ומשפרעו פטור", מובן ממילא, שעשה תשובה מאהבה אזי הוא פטור, "ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו", ר"ל הגם שעשה תשובה מאהבה ונעשין כזכיות, אעפ"כ אינם כעושה מצוה מתחילה, רק הם מצוה הבאה מעבירה, וצריך ליתן להם תמיד חיות קדושה להעלותם לפניו יתברך, וזהו "חייב מפני שצריך לו", ר"ל להעלותם לו יתברך ויתעלה.

או יאמר "אם עד שלא פרעו כו'", דהנה כל אדם יש בו חלק אלקי ממעל, וגם בשעה שעושה עבירה חלילה אילולי החלק אלקי שבו לא היה בו כח להתנענע בשום תנועה בשום אבר לעשות, וההכרח לחלק אלהי להתלבש בלבושים על גבי לבושים לסבול הצער הגדול של העבירה, וזהו סוד גלות השכינה, ואח"כ כשאדם חוזר בתשובה ובוכה על עוונותיו, זה הוא שבוכה על גלות השכינה, ועי"ז הוא משבר את הלבושים שהוכרח החלק אלקי להתלבש בהם ונתגלה בתיקונו כשמתקן עוונו, וזהו "עד שלא פרעו", ר"ל שעדיין לא הסיר וגילה את הלבושים מחלק אלקי, שעדיין לא עשה תשובה כהוגן "חייב", "ואם משפרעו פטור", כנ"ל, "ר"י אומר (וכו')", כנ"ל.


יהודה אתה יודוך כו'. דהנה אנו מתפללים בברכת אהבה רבה "ותן בלבנו לאהבה וליראה את שמך", ולכאורה הוא ההיפך, היראה מביאה לידי אהבה. אך אמנם האמת שניהם צדקו יחדיו, דאית יראה ואית יראה, אית יראה תתאה הנקרא 'אימא תתאה', וממדריגה זו בא לידי אהבה, ואהבה זו נקראת בשם 'אח' שעדיין אינה אהבה שלימה, וממדריגת אהבה זאת בא לידי אהבה שלימה הנקרא בשם 'אב', וממדריגת אהבה זאת בא לידי יראה עילאה הנקרא בשם 'אם', וזהו שנאמר "איש אמו ואביו תיראו", רמז ליראה תתאה, נאמר אם קודם לאב, ואצל כיבוד שהיא אהבה נאמר אב קודם לאם.

וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה לאבימלך "וגם אמנם אחותי בת אבי", פירוש מחמת שהיה בדרך לא היה יכול להשיג מדריגת אהבה עילאה הנקרא בשם 'אב', ולא היה כי אם במדריגת אהבה תתאה הנקרא בשם 'אח', שהיא כמו בת למדירגת אהבה עילאה, "אך לא בת אמי", שאינו במדריגת אהבה שהיא כמו 'בת' ליראה עילאה הנקרא בשם 'אם', "ואומר לה בכל מקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא", רמז שאני במדריגת אהבה הנקרא בשם 'אח'.

וזהו "יהודה אתה", דהיינו כשאתה בנגלות, דהיינו מדריגת 'אתה' שהוא הנגלה, כמו שאנו אומרים 'ברוך אתה' הוא הנגלה, 'אשר קדשנו' הוא הנסתר, ובמדריגה הזאת "יודוך אחיך" ר"ל אותם שהם במדרגת 'אח' כנ"ל, אבל "ידך בעורף אויביך", פירוש כשתהיה במדריגה עליונה שיש כח בידך לכלות האויבים והדינים, אז "וישתחוו לך בני אביך", אותם שהם במדרגת 'אב'. והבן מאוד.


יששכר חמור גרם כו'. נראה לפרש, דהנה הצדיק המתפלל צריך להסתיר דבריו בכדי שלא יבין המקטרג לקטרג חלילה, ואילולי הקטרוג היה הצדיק יכול להוציא בשפתיו כל דבריו שירצה, רק מחמת הקטרוג צריך לכחד דבריו תחת לשונו ושפתיו, וזהו "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", פירוש הגוף, הוא החומר, גורם לצדיק שמוכרח להיות רובץ את דבריו בין השפתים, 'משפתים' לשון 'שפתים', היינו כנ"ל שצריך להסתיר את דבריו בין שפתיו שלא לדברם בפירוש מפני המקטרג שיכול לקטרג על הצדיק מחמת גוף החומר, ולכן חכם בדעת ידבר ויתפלל, ותפילתו יעלה לרחמים ולרצון. אמן.

לא תראה חמור אחיך רובץ תחת משאו כו'. דהאדם העוסק בעניני ועסקי עוה"ז, הרי העולם עליו כמשא ורובץ תחת משאו, ואמר הכתוב "לא תוכל להתעלם", אזהרה לצדיק שיתפלל עליו.[8] וק"ל.


  1. ^ יתכן שצריך לומר "ועי"ז הוא".
  2. ^ רצה לומר במספר קטן, כנ"ל בדברי רבינו.
  3. ^ כוונתו לפרש מלשון שפתיים, לשון ודיבור.
  4. ^ כנראה צ"ל "יהיה".
  5. ^ בחלק מהדפוסים הנוסח "שהמשא כבר", וט"ס הוא.
  6. ^ כנראה צ"ל שסבר או שהיה סבור.
  7. ^ תחילת פרק חמישי דבבא בתרא.
  8. ^ הפסוק הזה אינו כלל בפרשתינו, והדרוש הזה מובא כאן אגב דדרש חמור מלשון גוף וחומריות. ויתכן באמת שזו השמטה ששייכת לפרשת משפטים או לפרשת כי תצא. ואגב. הפסוק לא מובא כאן כצורתו, והוא מין הכלאה של הפסוק בשמות כג,ה עם דברים כב,ד.