נועם אלימלך/פרשת קדושים
פרשת קדושים
עריכהדבר אל כל עדת בני ישראל. נראה לפרש דהנה הצדיקים הגמורים נקראים ישראל והצדיקים שאינם גמורים נקראים בני ישראל, וצוה השי"ת "דבר אל כל בני ישראל" פי׳ שכולן שוין לטובה למדריגה הזאת, "קדושים תהיו" שהיא מדריגה גדולה, "כי קדוש אני ד׳" כו׳, פי׳ כי עיקר הקדושה הוא להסתכל תמיד על אלקותי שאני ד׳, ובבחינה זאת הם יכולים כולם להיות קדושים.
וזהו "וישא עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", דצריך האדם להסתכל תמיד רוממות אל שהוא אלקינו כנ"ל, וזאת ג"כ צריך להסתכל בשפלותו, והנה עקידת יצחק עפרו צבור לזכור עקידת יצחק לזרע ישראל, ואברהם אבינו ע"ה היה רוצה לתקן עוד לישראל דבר אחד שיהא להם לזכות כמו אילו של יצחק, וזהו "וישא אברהם וירא והנה איל אחר" ר"ל זאת ועוד אחרת תיקן לישראל שיהא כמו זכות האיל של יצחק, דהיינו "נאחז בסבך בקרניו" פי' שיאחוז במידה זאת להסתכל בשפלותו שיהא שפל ונבזה בעיניו כמו קוץ ודרדר, "בקרניו" פי׳ גם במידה זו להסתכל ג"כ רוממות אל וגדולתו. קרניו לשון שררה וגדולה. וק"ל.
או יאמר דבר אל כל עדת בני ישראל, ונקדים לפרש משנה באבות, ר׳ חנניא בן חכינאי אומר הנעור בלילה כו׳, דהנה כבר כתבנו בזה כמה פעמים דהצדיק צריך לעבוד את הבורא ב"ה וב"ש בשני מדריגות, לראות תמיד לחשב רוממות אל וגדולתו, ולחשוב ולראות תמיד בשפלותו, וזהו פי׳ המשנה "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים כו׳ דע מאין כו׳ מאין באת מטיפה סרוחה כו׳", ולכאורה היה לו לתנא לקצר ולומר הסתכל דע מאין באת מטיפה סרוחה כו׳, ולמה לו לכפול את דבריו. אך האמת שהתנא הורה לנו את דרכי ה׳ כנ"ל, שאנחנו חייבים להסתכל תמיד את רוממות אל ושפלותינו, ורמז תחילה באמרו "דע מאין באת" פי׳ ראה והסתכל וחשוב מחצבתך שנחצבת משם ממקום גבוה מתחת כסא הכבוד, "ולאן אתה הולך" פי׳ ותחשוב שצריך שתחזור נשמתך למקום שלוקחה למחצבה הראשון בלי שום פגם, וצריך אתה לזכך ולצחצח וללבן את נשמתך מכל סיג, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין", והשלש האלה הם רוממות האל, והזהיר התנא בלשונו הזך והטהור. ואח"כ פי׳ לנו התנא שנחשוב בשפלותיגו, והמה "מאין באת כו׳ ולפני מי כו'" ואיך תשא פניך לעמוד לפני מלך גדול ונורא בהסתכלך בשפלותך כזה שאתה הבל וריק וצל עובר, לכן יהיה תמיד נגד עיניך ותהיה תמיד בתשובה על עווניך ופשעיך, שהשפל כזה יכעיס שמו הגדול והנורא, ותראה תמיד את רוממות האל ואחדותו ליחד שמו הגדול באמת, ותדאג תמיד על צרות ישראל ולהתפלל עליהם על טובתם והשפעתם, שישפיע להם השי"ת ב"ה כל טוב, ולבטל מעליהם כל הגזירות.
וזהו "הנעור בלילה", פי׳ הצדיק שהוא נעור ולא ינום ולא יישן בגלות המר הזה נקרא לילה, ומתפלל תמיד על שמחת ישראל וגדולתם, "והמהלך בדרך יחידי" פי׳ שהולך בדרך האמת בבדידות בהצנע לכת שלא להראות חסידותו לאחרים, והולך באחדותו ליחד שמו הגדול, "ומפנה לבו לבטלה" פי׳ שפונה לבו מכל עסקיו ועניניו הנוגעים לו ואינו חושב ורואה אלא לבטל כל הגזירות מישראל, וכשתראה צדיק כזה הוי יודע שהוא רואה שפלותו ונאנח ודואג תמיד על עוונותיו, ורואה תמיד חוב לעצמו שמחסר בעבודתו ית"ש, ודומה לו כאילו עדיין לא עבד הבורא ית׳ אף רגע א׳, וזהו "הרי זה" פי' צדיק זה, "מתחייב בנפשו" פי' הוא מחייב את נפשו תמיד כנ"ל. וזהו ודברת בם ודרשינן בגמ׳ ולא בדברים בטלים, פי׳ כשתעסקו בתורה לשמה אז לא תהיה צריך לדבר לבטל דינים, כי ממילא הם בטלים.
וזהו "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים" פי׳ זהו דבר השוה לכל נפש להתקדש בקדושת הבורא ית"ש, "כי קדוש אני" כו׳, ואתם חלקי ממעל, וראוי הוא לכל עדת בני ישראל שקדושים יהיו, ואמר הכתוב "איש אמו ואביו תיראו" ר"ל כל איש יראה בזה בהסתכלו מאין הוא מקום צאתו מאביו ואמו כמאמר התנא מאין כו׳ מטיפה כו׳, זהו ראותו בשפלותו, וז"ש דוד המלך ע"ה ובחטא יחמתני אמי, "ואת שבתותי תשמרו" והיינו רוממות אל, שזה הוא חידוש העולם כמ"ש וינח ביום השביעי, ושתי שבתות ע"י שתקיימו שבת תחתון תתקנו שבת העליון, וזהו מלה כפולה שבתותי היינו שבת תחתון ועלינו[1] ליחד אחד אל אחד.
"אני ד׳ אלקיכם" פי' אף המדה"ד יתהפך לרחמים, ואז ממילא יתמלא כל העולם מילי מיטב, וזהו "אל תפנו אל האלילים" שלא תפנו אל מדעתכם, "ואלקי מסכה לא תעשו לכם" כי ממילא לא תצטרכו לדאוג על כסף וזהב כלל.
"קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם" וכו׳. נראה שהאדם צריך לקדש עצמו מלמטה, ולהאמין בשם הוי"ה ב"ה המנהיג העולמות כולם ע"י עשר ספירות, וישראל עם הקודש מאמינים בא"ס ב"ה, אשר השתלשל העולמות כולם ע"י עשר ספירות בהשפעת השם הוי"ה ב"ה המאיר בהם, אבל האומות אינם מאמינים בשם הוי"ה ב"ה, ומכח זה נתפקרו המינים באמרם שהעולם קדמון, מחמת שאינם מאמינים בהשתלשלות העולמות ע"י עשר ספירות בכח השם הוי"ה ב"ה. וזה אומרו "קדושים תהיו כו׳ אני ד׳ אלקיכם" פי׳ שאני מהוה העולמות כולם בכח השם הוי"ה, ו"אלהיכם" ר"ל אלהותכם, פירוש שלכם אבל לא של האומות, כי הם אינם מאמינים בזה, וזה הוא המצוה "קדושים תהיו" שגם האדם למטה יקדש עצמו כהעולמות העליונים הקדושים, כי העולמות מכוונים וכל מה שיש בעולם הזה השפל יש דוגמתו בעולמות עליונים הקדושים, ובכל דבר שאדם עושה צריך לקדש עצמו בשורש הדבר של מעלה הוא כך. וזה "איש אמו ואביו תיראו", למטה יש אב ואם ודוגמתו למעלה יש עולמות הנקראים או"א, זה הוא "ואת שבתותי תשמורו" שהעולמות נקראים שבת ע"ש קדושתן ומנוחתן, "תשמרו" ר"ל בכל מה שתעשו תשמרו במחשבתכם הכוונה בעולמות העליונים וק"ל.
או יאמר קדושים תהיו כו'. נראה לפרש דאיתא בגמ׳ "כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה", ולכאורה מלת לאמתו הוא מיותר, אך נראה דרז"ל רמזו לנו בזה על הצדיק שהוא מבטל הדינים, והוא הנקרא דיין שכאשר ידין ויגזור כן יקום, שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, והוא אע"פ שקושטא הוא שחלילה שקודשא בדיך הוא יעביד דינא בלא דינא, וגזירתו הוא באמת שהדין הוא שיהיה כך כי הוא היודע האמת, אך הצדיק למראה עיניו ישפוט ואמירתו ונראה לו שכך הוא הדין האמת, והקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדיו מסכים עם הצדיק, וזהו "לאמיתו" דייקא היינו אמיתתו של הצדיק נוטה כך. וזהו פי׳ "איזה דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ר"ל תפארת הם הרחמים שזה תפארתו של הקב"ה, והיינו "תפארת לעושיה" ר"ל להבורא ב"ה שברא הרחמים, "ותפארת לו מן האדם" פי׳ שהתעוררות צריך שיבא מן האדם מכחו כנ"ל. וזהו פירוש המדרש "קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם", ולכאורה אינו מובן כלל המדרש, ועפ"י דרכנו יבואר היטב, דהנה השפעות הרחמים מהבורא ב"ה הוא בא בהשתלשלות מעולם לעולם, כי אלולי זה לא היה באפשרי לקבל השפע מרוב בהירות, וזהו "דבר אל כו׳ קדושים תהיו יכול כמוני" ר"ל שאתם תרצו להתנהג עצמכם בקדושתכם כמו שאני נוהג עצמי בקדושה שלי, הם ההשפעות שיורדים לכם בהשתלשלות, ותרצו גם אתם לעשות כן ולא תעוררו הרחמים בפעם א׳, "ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם" ולכן צריך ההשתלשלות מפני הבהירות הגדול וכנ"ל, וההשתלשלות הוא ע"י שם הקדוש הוי"ה ב"ה וע"י שם "אני" אבל אתם צריכין לעורר הרחמים הכל כאחת וק"ל.
או יאמר קדושים תהיו כו׳. דאיתא בגמרא "הלל אומר אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן", ולכאורה יש להבין וכי היה הלל מתפאר עצמו כך? אך נראה כוונת הדברים בעזה"י, דהנה האדם הוא כלא ואין נחשב, ובלתי אפשר שיאמר אדם על עצמו "אני" שהוא משמע דבר חשוב וממש, והאדם כאין נחשב אם לא כשאדם ממשיך על עצמו קדושת הבורא ב"ה, ומשרה שכינתו הקדושה עליו הנקראת "אני" כידוע, אז האדם הזה נקרא בשם "אני" מחמת השכינה השורה עליו, אבל כל זמן שאינו במדריגה זו צריך האדם להיות שפל בעיני עצמו כלא, וזהו "אם אני כאן" ר"ל שיוכל להיקרא בשם "אני", "אז הכל כאן" פי׳ הוא בוודאי שלם בכל המידות וזה כל האדם, "ואם אין אני כאן" פי׳ שאינו במדריגה זו שתשרה שכינה עליו, "מי כאן" צריך להשפיל עצמו לומר מי אנכי שאיני כלל, כן הוא הדרך שיתנהג בו האדם, אבל הבורא ב"ה ברוב רחמיו הוא מקבל מאתנו אף המיעוט שעושים בעבודתו ית', וזהו פי׳ הגמ׳ "ופערה פיה לבלי חק, ודרשינן בגמ' חד אמר אף מי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אלא חק א' מוכרח לבא בגיהנום חלילה, א"ל לא ניחא למרייהו לומר כך, אלא מי שלא קיים אפי׳ חק אחד כו׳", ולי נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיינו ע"פ הנ"ל שהאדם בעיני עצמו צריך להיות כלא, וידמה בעיניו שפלותו תמיד וכאילו אינו עושה כלל, אבל השי"ת מקבל הכל מאתנו כנ"ל, וזה שאמר "אפילו מי שלא חיסר אלא חק א׳", זה קאי על האדם שידמה בעיניו כך שאפי׳ אם לא יחסר אלא חק אחד יוכרח להיות בגיהנום חלילה, "א"ל לא ניחא למרייהו" כו׳ ר"ל להבורא ב"ה לא ניחא לומר כן, כי הבורא ב"ה בודאי לא יאמר כך כמו שאדם צריך לחשוב בעצמו, שהוא מקבל הכל מאתנו אפי׳ חק אחד, וזהו "דבר אל בני ישראל קדושים תהיו" פי׳ כולכם שוין לטובה אצלי וכנ"ל, רק שיהיה באופן "כי קדוש אני" כו׳, ר"ל כשיש צדיק כזה שהוא נקרא בשם "אני" וק"ל.
אל תפנו אל האלילים. בגמ' אמרו "אל תפנו אל מדעתכם". נראה פירושם ע"פ שכתב בספרים שבכל אבר או תנועה שאדם עושה בה מצוה או דבר קדושה, אז הנשמה שורה באבר ההוא, וכשהנשמה שורה באותו האבר אז האבר מתנועע מכחה ומחמת זה נראית התנועה בחוץ, וזה משתנה באדם לפי מעשיו הם תנועותיו, ובשביל זה התנועות של הצדיקים מתוקים וטובים לרואיהן, כי מכח הנשמה היא התנועה והנשמה היא חלק אלוה ממעל אשר כל הטוב בו, ולזה כשאדם עושה תנועות חבירו, אינה מקובלת לשום אדם, מחמת שאינו שלו ולא היה נשמתו באבר ההוא כשעשה התנועה והיא בלא קדושה, והוא ר"ל כע"ז שעושה תנועה שאינו חלק אלקות, כ"א מחמת שאהב התנועה שראה מחבירו ותמצא חן בעיניו, וזה אינו יודע שזה היה מחמת החלק אלקות השרויה בהאבר, לזה הטעם התנועה מתוקה ומצאה חן בעיניו, אבל לא מחמת התנועה עצמיות כ"א מכח הנשמה השרויה בה, והוא עושה בלא שכל ובלא כוונה כ"א מחמת יפה התנועה, וא"כ הוא עובד להתנועה, ועושה האבר שעושה בה התנועה כמסכה לעבוד האבר ההוא, וזה הוא "אל תפנו אל האלילים, אל תפנו אל מדעתכם" כו׳, שאלהותכם אשר חלק לכם הבורא בחסדו, היא הנשמה הקדושה, אל תפנו מכם, "ואלקי מסכה לא תעשו לכם" פירוש לא תעשו לעצמכם במסכה בתנועות כוזבות שאין בהם חיות אלקות, כ"א תעשו בדעתכם ובכוונה, וזו היא "אני ד׳ אלקיכם" ר"ל מכח האלהות שהיא הנשמה הקדושה השרויה בכם.
וכי תזבחו זבח כו׳, שהתורה מלמדת אותנו כשנזבח זבחי היצה"ר, "שלמים לה׳" ר"ל יהיה הזביחה שלימה כולה לה׳, ומפרש הכתוב "לרצונכם תזבחוהו" פי׳ שתזבחו להרצון שלכם, שלא תהיה כוונתכם באכילה למלאות תאות נפשכם, אלא כל כוונתכם יהיה לעבודת הבורא, שיהיה לך כח ובריאות לעבודתו. וזהו "ביום זבחכם יאכל" פי׳ כאילו נאכל ממילא, שבלתי אפשרי בלא זה, ועיקר כוונתו להמשיך השפעות ע"י אכילתו, "וממחרת" ר"ל שיקבל שכרו לעוה"ב, ע"ד שאמרו חז"ל "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", "והנותר ביום השלישי" פי׳ אם תרצה שיותר לך ליום השלישי, פי' לזמן משיח צדקנו, שזה נקרא ביום שלישי, כמ"ש "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", " באש ישרף" צריך אתה לעבוד הבורא בלהבות אש ודביקות גדול ברשפי אש ושלהבת ובאמת ותמים.
או יאמר וכי תזבחו כו׳, ונקדים לפרש פסוק "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳" ופרש"י זרע פשתן היה, ולכאורה קשה מה היה חטאו גדול כ"כ, הוא היה עובד אדמה והביא מפרי אדמה. אך נראה דהנה ד׳ פעמים כתיב "בד" בפ׳ אחרי גבי בגדי כהונה, כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד, ואבנט בד, ומצנפת בד. וי"ל שזה רמז גדול ללמוד עבודת הבורא ית"ש, דהנה השי"ת ב"ה ברא עולמות עד אין קץ ואין מספר, וכולם נאחזים בשמו הקדוש הוי"ה ב"ה, וצריך האדם לדעת את ד׳ ע"י מעשיו הנפלאים והנוראים, ולקשר העולמות עד אין סוף ב"ה, שזה הוא עיקר עבודתו ית"ש, ולא יאמר האדם בעצמו שדי לו בזה שמאמין שיש בורא אחד אמיתי, ומעתה אין לו לחקור ולדרוש על מעשיו הנפלאים, לא זו הדרך האמיתי, רק צריך לדעת את ד׳ ע"י מעשיו, כמאמר הכתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו", והוא ע"י מעשיו הנפלאים, כי הבורא ב"ה אינו גוף ולא דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, כ"א ע"י מעשיו, וצריכים אנחנו לעבוד מתתא לעילא.
וזה רמז ד׳ פעמים בד, דבד הוא מלשון אחד, דכל אות מהשם הקדוש יש בו עולמות רבים עד אין מספר, וצריך האדם לקשרם אחד לאחד, ומתחיל הכתוב לפרש בהדרגה, כתונת ומכנסים ואבנט ומצנפת, שהם לבושים מתתא לעילא, וי"ל שזה היה חטא קין שהביא מנחה מזרע פשתן, דפשתן עולה בד בד, והיינו שהיה מחשב רק בד אחד פי׳ שיש בורא אחד אבל לא חישב בעולמות כנ"ל. וזהו שאמר התנא "המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות" פי׳ האדם שהוא המקבל השדה, ר"ל שמקבל על עצמו לעבוד את הבורא ב"ה, ו"שדה" רמז לשדה תפוחין, "מחבירו" השי"ת כביכול נקרא חבירו, כדכתיב רעך כו׳, "לשנים מועטות" דימי שנותיו של אדם שבעים שנה החולפין ועוברים כמעט רגע, "לא יזרענה פשתן" מובן כנ"ל, ופרש"י שזרע פשתן מכחיש לז׳ שנה, י"ל שאם לא יחשוב כלל על העולמות שברא השי"ת, נמצא הוא מכחיש כל הז"ס שהם העולמות.
ומה דאיתא שהבל חטא ג"כ, היה חטאו שהיה מביא מנחה מבכורות צאנו, דהיינו שהיה מציץ במקום שאין רשות להציץ, ע"ד דאיתא בגמ' ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי הציץ כו׳, והיינו ע"ד שאמרו חז"ל האומר מה למעלה מה למטה כו׳, דעיקר צריך האדם לעבודת השי"ת לקשר העולמות עד א"ס ב"ה וב"ש, והעולם אשר אין לנו רשות להציץ ולית מחשבה תפיסה בו כלל זה נקרא "צמר לבן", ושאר העולמות נקראים צמר סתם. וזהו שאמר התנא "הנותן צמר לצבע", דהנה העולמות הם חלוקים במיני גוונין, כל א׳ גוון לעצמו כידוע, וצריך האדם ליחד הגוונין שזה נקרא המתקה, והשי"ת נתן לאדם כח לצבוע גווני העולמות דהיינו להמתיקם, וזהו "הנותן צמר לצבע והקדיחו היורה" פי׳ שהקדיח קצת מחמת היורה, דהיינו ע"י הגוף שהוא חומר עב ולא תיקן כראוי," נותן לו דמי צמרו" פי׳ שהש"י נותן לו שכרו לפי עבודתו. ומפרש התנא "אם השבח יתר" כו׳, רמז כפי עבודתו כן שכרו.
נמצא העולה לנו מזה שצריך האדם לעבוד השי"ת ב"ה לקשר העולמות עד א"ס ב"ה, ואין מספיק לחשוב זה לבד שיש בורא אחד אמיתי, רק צריך לדורשו ע"י מעשיו כנ"ל, וגם להציץ יותר מה[2] שניתן רשות לאדם, אסור לו. וזהו "עשתה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה", י"ל שזה קאי על הנשמה של אדם הדורשת את שני החטאים האלה הם חטא קין והבל, שזה קלקל ע"י פשתן וזה בצמר כנ"ל, "ותעש בחפץ כפיה" פי׳ ולכן היא עושת את מעשיה ע"י החפצים, הם העולמות הנקראים חפץ, חפצי השי"ת, ע"ד כל אשר חפץ ד׳ עשה, דהיינו שעיקר מעשיה לקשר העולמות עד א"ס ב"ה כנ"ל. וזהו "שאת כצמר לבן" זה א׳ מ"מראות נגעים", דמראות הוא לשון המראה הגדול, רק שצריך ליזהר מאד שלא יתפוש איזה נגע חלילה במראה הגדול, ומפרש התנא "שאת" פי׳ דלפעמים יש לאדם מראות גדולות, דהיינו שהוא עוסק בתורה ומצוות, רק שהוא מנשא עצמו בהם ומתפאר בהם, "כצמר לבן" פי׳ גם זה נחשב כחטא של צמר לבן, פי׳ כחטא המציץ במקום שאין לו רשות להציץ כנ"ל, והאדם המתנהג עצמו בעבודת הבורא ית"ש כנ"ל, הוא עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ע"ד שהתפלל יהי רצון שתהא שלום בפמליא של מעלה וכו׳.
וזהו "וכי תזבחו זבח שלמים לד׳" פי' כשתרצה לזבוח לה' כדי לעשות שלמים למעלה ולמטה, "לרצונכם" ע"ד שפירשתי כבר "בטל רצונך מפני רצונו" פי׳ שהש"י נתן הבחירה לאדם שיעשה כרצונו, הן לטוב והן להיפך חלילה, ומזהיר התנא "בטל רצונך" דהיינו בחירתך מפגי רצון הבורא החפץ בהצדקך, "כדי שיבטל רצון אחרים" ר"ל שיבטל כל הדינים ממך. וזהו "לרצונכם תזבחוהו" פי׳ שעיקר שתזבחו את רצונכם, היינו הבחירה שלכם, ולבחור בחיים.
ואמר הכתוב כשיעשה כך שכרו יהיה הרבה מאד על פי פעלו, "ביום ההוא יאכל" פי׳ הפירות יאכל בעוה"ז, "וממחרת" והקרן קיימת לעוה"ב, "והנותר עד יום השלישי" כבר פירשתי ע"ד "ביום השלישי יקימנו" שקאי על מקדש אחרון שבב"א[3], והיינו אם תרצה שיוותר לך לעולם התחיה, "באש ישרף" צריך האדם לעשות מעשיו לו ית"ש בהתלהבות אש גדול.
ואמר הכתוב "ואוכליו", דהנה יש כמה בני אדם שעומדים על הצדיקים וכמעט רוצים לאוכלם, "עוונו ישא" אזי ידע נאמנה שעוונותיו משיאין אותו לדבר בהם דברים אשר לא כדת. ועוד אמר "ובקוצרכם כו׳ ארצכם לא תכלה" כו׳, דהצדיקים נקראים "ארצכם" שהם המקיימים לכם את הארץ, שאלולי הצדיקים לא היה העולם מתקיים, וכאשר הבני אדם מדברים בהצדיק לומר שהוא מקצר בעבודה, והיינו "ובקוצרכם כו׳ ארצכם" פי׳ כשתדברו בקיצור עבודה של ארצכם הם הצדיקים כנ"ל, "לא תכלה פאת שדך" זה רמז דהנה האדם צריך לגלח השערות, שהשערות הם דינים, וצוה השי"ת להניח פאות הראש כדי שיראה האדם באמת שהשערות הם למעלה רחמים גמורים, היפך מלמטה שהם דינים, וכמו כן הצדיקים גמורים אף שלפעמים הם מקצרים בעבודתו, אבל באמת הוא ההיפך, שצורך שעה להם לקצר, נמצא כשאתם מחשבים את הנראה לעיניכם שהצדיק מקצר בעבודתו כן האמת חלילה, נמצא אתם מכלים את הפאות, כי השערות הם דינים כנ"ל, ולא עוד ע"י שאתם מדברים בהצדיקים גמורים אין לכם פנאי לעשות המוטל עליכם, דהיינו "ולקט קצירך לא תלקט" דהאדם ההולך בטל חלילה לפעמים, אם אח"ז מיד מתחרט על שמיעט וקיצר בעבודתו ית"ש, שלא למד את שיעורין גמרא ופוסקים ושאר ספרים, שגם זה נלקט א׳ לא׳ ועולה לרצון לפניו ית' ומקבלו, ונמצא אם תפנה לדבר בצדיקים, אין לך פנאי ללקט את המיעוט מקיצור שלך להתחרט עליהם כדי שיעלה לפניו ית', וזהו "ולקט קצירך לא תלקט" כו׳, "וכרמך לא תעולל" פי׳ בא הכתוב להזהיר ג"כ את הצדיק שהוא נקרא "כרם ד׳ צבאות", שיהא נזהר ג"כ לשמור עצמו שלא יעשה ג"כ דברים הנראים לבני אדם ח"ו שהוא מקצר בעבודתו ית"ש, שלא יביאם לחטא חלילה שידברו בו לפי הנראה לעיניהם, אף שבאמת אינו מקצר כנ"ל, אעפ"כ צריך שימור שלא יכשיל ב"א לדבר בו.
ועוד מזהיר הכתוב את הצדיק "ופרט כרמך לא תלקט", פרט לשון פרטיות, היינו שלא תפרוט את מעשה כרמך הם המעלות ומע"ט, אל תפרוט אותם ללקטם ולספרם בפני ב"א, חלילה לך מעשות כדבר הזה, רק "לעני ולגר תעזוב אותם" פי׳ עני הוא העני בדעת ובמצוות ה׳, ולגר הבא ללמוד ממעשה הצדיק, תעזוב להם שהם יספרו את מעשיך הטובים כדי שיבוא להם יראה ואהבה בלבבם לעבודתו ית׳ ולקבל אלהותו, וזהו "אני ד׳" כו׳, כדי שיבינו שאני אלקיכם. ואמר התנא "איזה פרט ואיזה עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף" פי׳ דלפעמים הצדיק מספר בשבח עצמו ופורט את מעשיו הטובים, וכוונתו בזה כדי להשפיע לעולם השפעות רחמים וברכה, שהוא כמלמד זכות על עצמו לפני הבורא לומר שהוא צדיק וכך טוב עשה ועבור זה ראוי למלאות משאלותיו להשפיע לישראל כל טוב, נמצא כוונתו אינו להתנשאות, כ"א להביא ברכת טוב על ישראל, והשם הטוב חוקר לב ובוחן כליות עשתונותיו, וגומר בעדו לטובה לכל דבריו ומחשבתו הקדושה, או כדי לתמוך ולסעד את איזה אדם בדבריו ליראת השם הנכבד והנורא, או לאיזה צורך שעה, ודברים כאלו מי יתן דבר ידבר, אבל הדיבור שאינו "לא כתף ולא נטף" פי׳ "כתף" היינו לתמוך, ו"נטף" לשון נטיפה להטיף השפעות, "זה הוא עוללות" שמעליל לב"א לדבר בו. והשם ברחמיו יזכנו לקדש עצמנו שיהא י דיבורנו בקדושה תמיד עד עולם אכי"ר.
או יאמר "וכי תזבחו כו׳ לרצונכם כו׳ ואוכליו" כו׳. כי השלמים רומזים למדריגות עליונים וגדולים שהם שלום לבעלים ולמזבח ולכהנים, והם רומזים להצדיק גמור שעושה שלום בפמליא של מעלה וממשיך השפעות לעולם התחתון, וכשאדם רוצה להיות כך, צריך פרישות גדול לזה, ולא יהיה לו רצון לשום דבר כלל, ולא יתאוה כ"א רצון הבורא ב"ה וב"ש, וזה פי׳ "כשתרצו לזבוח זבחי שלמים", פי׳ לעשות שלום בעולמות עליונים ותחתונים, "לרצונכם תזבחוהו" תזבחו את רצונכם, שלא יהיה לכם רצון כלל עבורכם כ"א רצון הבורא לבדו, וכשתעשו כך "ביום זבחכם יאכל" פי׳ שתאכלו הפירות בעולם הזה, "וממחרת" שהקרן קיימת לעוה"ב בגן עדן בין הצדיקים תאכלו הוא התענוג הגדול עד אין קץ ותכלית, "באש ישרף" שאהבת הבורא תבער בו כאש בוערת לפרוח בין הצדיקים שהקב"ה עושה להם כנפים, כי שם לא יהיה אכילה שהיא תענוג גשמי, כ"א אהבת הבורא ב"ה.
וזהו "ואם האכל יאכל" וכו׳, פי׳ ע"פ שכתוב בספרים שלעתיד כשיבוא משיח צדקנו, יקבץ את העם המפוזרים, והצדיקים יהיו סמוכים אצלו תמיד, ואותם אנשים שהתנהגו בזה העולם בגלות כשורה, אך לא היה להם שכל של אמת לעבוד את הבורא ב"ה בכל האופן, והיו אוהבי ממון רק ששמרו עצמם מן החטא לפי שכלם, אז משיח מביא אותם אל הים אוקיינוס ופותח להם האוצרות הגנוזים שם, ומלא שם אבנים טובות וכסף וזהב הרבה מאד, ונוטלין משם כל חפצם, והולכים לביתם ברב בצע כסף והון רב, וכשמשיח פורח לגן עדן בקדושתו הגדולה, אז הצדיקים שבדור פורחים אחריו לג"ע בכח קדושתן ופרישותן הגדולה, ואותם אנשים שקבלו טובתם ורצונם באוצרות הזהב, כשרואים הגדולה הזאת הם רוצים ג"כ לעשות כן ולפרוח ביניהם, ואינם יכולין מחמת כובד משאם גשמיותם שדבקו עצמם בכסף וזהב, וזה הוא "ואם האכל יאכל ביום השלישי" פי׳ שגם ביום השלישי יהיה להם אכילה גשמיות, שיקבלו תענוג מאכילתם ומכספם וזהבם, "פגול הוא לא ירצה ואוכליו כו׳ ונכרתה הנפש" כו׳, פי׳ כי אף שיתן להם משיח כל חפצם ורצונם, אבל נפשם תכרת ביום ההוא מעם הקדש בעת פריחתן לג"ע, וישארו הם למטה, משא"כ הצדיקים אשר חפצם ורצונם היו תמיד לעבוד את הבורא ב"ה בשלימות גדול, והלכו תמיד בדביקות גדול עמו ית', והורגלו בכך כל ימי חיותם, ונעשו כלי מוכן לכך, ויהיה להם קל הדבר מאד בביאת משיחנו ב"ב אמן סלה.
ובקוצרכם את קציר ארצכם כו׳. נראה דהתורה מלמדת אותנו דרכי התשובה, והיינו שצריך האדם לתקן מה שקלקל ולשוב על חטאת נעוריו, וזה נקרא מחצדי חקלא, שהוא קוצר את הקליפות שנבראו ע"י חטאיו, ואמר הכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם" פי׳ הארציות והחומריות, כשתתחיל לחצוד ולקצור הקליפות, "לא תכלה פאת שדך" שהנשמה נקראת שדה, היינו שדה תפוחים, לא תכלה אותה ע"י שתסגף אותה בתעניות וסיגופים יותר מדאי, רק הכל בהשכל, כדי שלא תכלה ח"ו את נשמתך שלא תוכל לעבוד הבורא ב"ה, ע"י חלישת כחך שתחליש חלילה.
וזהו "עיניך בשדה אשר יקצרו הנערים", ונקדים לפרש פסוק "עיני ה׳ אל צדיקים" כי אצל הבורא ב"ה וב"ש אין שייך לתארו בשום דמות ותואר חלילה, וכיון שאנו רוצים לומר בו איזה השגחה שהוא משגיח בדבר, אין שייך לתת בו לשון עינים, אלא מכח הצדיקים העושים רצונו וגורמים ההשגחה, אנו אומרים בו מלשון עינים, שהשפעתו הולכת על ידי הצדיקים ובהם שייך לשון עינים, וזהו "עיני ה׳ אל צדיקים} כלומר בשביל הצדיקים הגורמים השגחה שישגיח עלינו הבורא ב"ה בעינא פקיחא,, שייך לומר עיני ה׳. וזהו "עיניך בשדה" פי׳ כמדבר אל השכינה הנקראת רות כידוע, "עיניך בשדה" שתשגיח על ישראל ע"י "אשר יקצרון הנערים" הם אשר מתחרטין ועושין תשובה על חטאת נעוריהם. וזהו "וירא אלקים את האור כי טוב" שהקב"ה משגיח על ישראל להטיב להם, וזהו "וירא אלקים את האור" הם הטובות הגדולות המאירין עיניו של אדם, "כי טוב" ע"י הצדיק הנקרא טוב.
ונחזור לביאור הכתוב "ולקט קצירך" כו׳, אם תרצה לעשות שניהם כא׳, דהיינו ללקוט כסף וזהב ועשירות מלשון וילקט יוסף, וגם תרצה לקצור את חטאת נעורים, "לא תלקט" לא תעשה כך, רק תעשה תשובה בשלימות, " לעני ולגר תעזוב אותם" פי׳ ע"י צדקה, כמש"ה וחטאך בצדקה פרוק.
או יאמר ובקוצרכם כו׳. כי לפעמים אף הצדיק הגדול אשר כבר יש לו שמירה מן השמים, אעפ"כ לפעמים עושה דבר בחסרון כל שהוא, כגון שאינו מכוין כראוי באיזה ברכה בתפילתו הזכה והדומה לזה, ומאין בא זה לצדיק כזה? נראה שהוא על דרך הכתוב בספרים שיש קליפת נוגה הסמוך לקדושה, כי משם יונקים, לזה היא סמוכה אל הקדושה שיהיו להם מקום לחיות, והכל תלוי בצדיק, וכיון שלא היה לצדיק שום פגם כלל, אז לא היה מקום לקליפת נוגה לינק מהקדושה ולא היה לה חיות כלל, לזה צריך הצדיק הנ"ל להיות לו איזה חסרון במקצת, למען יתן להם חיות ג"כ, וזהו "ובקוצרכם" פי׳ כשתרצו לקצור את הקליפות ולבערם, "לא תכלה פאת שדך לקצור" ר"ל שתעזוב להם איזה חיות קצת ממה לינק, וק"ל.
וכרמך לא תעולל. כי כרם מרומז לדביקות עליון, רמז ליין המשומר בענביו, והפסוק מוכיח לאדם ואומר לו לכשתהיה במדריגת כרם, שהוא הדביקות העליון, "לא תעולל" פי׳ לא תעזוב את מדריגתך להיות כעולל ויונק אשר בער מאיש ולא בינת אדם לו, אך תראה לעלות מעלה מעלה, וכשתהיה כך, "ופרט כרמך לא תלקט" פי׳ כי האדם צריך לקדש איבריו וגידיו בעובדין טבין, ולייגען במעשים טובים, שיהיו האיברים מקודשים בדביקות הבורא ב"ה ולעבודתו, ומזומנים שלא יעכבו כלל במחשבת רוממות האל ית׳, ולזה נצטוינו במצות העבודה בידים ובכל הגוף, למען התקדש גופנו שיהיה מוכן לעבוד הבורא האמיתי, והעיקר הוא לדבקה בו, ולזה נברא העולם להטיב לברואים, וההטבה הוא לקרבם אליו, כמש"ה ועתה ישראל כו׳ ולדבקה בו כו׳ לטוב לך, וכשהאדם נגמר בעבודתו וכל אבריו הגשמיים כבר מקודשים ומוכנים לעבודה לדבקה בו באמת בלי שום מניעה מהם כלל, אז א"צ כלל לעשות המצוה בגופו ממש, דהיינו למשל לעשות סוכה בידיו ממש כדי לייגע גופו בעבודה, כי כבר גופו מקודש, אלא צריך לקיים המצוה ההיא לישב בסוכה, ותיעשה המעשה המצוה ע"י מי שצריך עדיין לקדש איבריו, או לטחון חיטים לפסח, הטחינה גופא אינו צריך ע"י צדיק גמור, כ"א קיום המצוה ההיא בלא העבודה, והעבדות המעשה של המצוה נקרא "פרט" לשון פרטיות, וזו היא "ופרט כרמך" פי׳ כשאתה במדריגת "כרם" המרומז לדביקות כנ"ל, "לא תלקט" הפרט שבה, כי אינך צריך לזה כבר, "לעני ולגר תעזוב אותם" הם המדריגה השפלה ממך, הנכנסין לעבודה ולא נתקדשו אבריהם עדיין כל צרכם, הם יתנהגו כך כדי שיבואו אל הדביקות העליון, הולך ואור עד נכון היום.