פתיחת התפריט הראשי

פרשת אמורעריכה

אמור אל הכהנים כו׳ ואמרת אליהם כו׳. י"ל[1] על כפל לשון "אמור ואמרת", ומתחילה נפרש הפסוק "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל", דהנה יש ב׳ גווני צדיקים, יש צדיקים שנתקדשו מאבותיהם שהיו קדושים ויראים ושלימים והתורה מחזרת על אכסניא שלה, ויש צדיקים הנקראים נזירים על שם פרישותם מעצמם אף על פי שהם בני עניי הדעת, והצדיקים ההם לא במהרה הם יכולים ליפול ממדריגתם הקדושה, כי אין להם על מה שיסמוכו, והם נכנעים בדעתם ומשגיחים על עצמם בעינא פקיחא תמיד בלי הפסק, אבל הצדיקים הקדושים שנתקדשו מאבותיהם, אף שהם מלאים תורה ומצוות מחמת זכות אבותם מסייעתם, לפעמים יכולים לבוא ע"י זה לפניה וגדלות מזה ויפלו מהר ממדרגתם, וזהו "אמור אל הכהנים בני אהרן" פירוש רמז לאותן צדיקים אשר הם בני צדיקים והם נקראים "כהנים בני אהרן", תזהיר אותם מאד שלא יעלה על מחשבתם כלל יחוס אבותיהם, רק ינזרו ויפרשו לעצמם פרישות מחדש, ויבחרו להם הדרך הטובה, וזהו "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל", ר"ל שגם הם יהיו נזירים ופרושים מעצמם, וישגיחו ג"כ על עצמם מאוד, ולא ישגיחו על זכות אבותם כדי שלא יבוא להם חלילה איזה התנשאות מחמת יחוסיהם, ותועבת ה׳ כל גבה לב. וזהו "ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי".

וזהו "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" פי׳ אמור ואמרת רמז לב׳ מדריגות, שצריך אתה לחזור אליהם ולכפול להם הדבר, כדי שלא יחשבו שזכות אבותם מסייעתם ויפלו חלילה ע"י זה לגאות ולא יפעלו כלום, וזהו "ואמרת אליהם" פי׳ לא ישגיחו על זכות אבותיהם כי אם על עצמם, וזהו אמירה שתאמר להם תיבת "אליהם" פי׳ שיביטו על עצמם כאילו אין להם זכות אבות כלל, וזהו "לנפש לא יטמא בעמיו", כי ע"י עמיו הם היחוס אבותם, הם יכולין לטמא הנפש, לכך הכפל להם הדבר הזה מאד, ויהיה להם הרגל דבר, ויבחרו הדרך הישרה ואז טוב להם.

או יאמר כו׳ ואמרת אליהם פירש"י ז"ל "אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים", יש לומר כוונת רש"י ז"ל "להזהיר גדולים" דהיינו צדיקים גדולים, "על הקטנים" ר"ל על עבירות קטנים שאדם דש בעקבו.

או יאמר אמור ואמרת, דהכלל דדרך הצדיק כשרוצה להוכיח אדם אחד, אז צריך להיות האמירה הזה לכלל בני אדם, ואז ממילא יוחל הדיבור לאיש הזה, וזה בא להורות הפסוק, "אמור" ר"ל שיהא האמירה לכלל, "ואמרת אליהם" שיהא הדיבור יוחל לא׳, וזה פי׳ רש"י ז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" ר"ל שיהא האזהרה לכלל אף לגדולים, כשרוצה להזהיר על הקטנים. וק"ל.

בענין אחר נראה לפרש דברי רש"י ז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" להיות כל האדם בשעה שעוסק בתורה או בתפילה או באיזה דבר קדושה, אז הוא בגדלות המוחין, וכך הדרך הצדיקים שלפני התפילה המה מיישבים עצמם ומוחין שלהם לפני מי הם מתפללין, והקדושה ההיא מגביה המוחין בעת העסק בה, אבל אחר התפילה או עסק הקדושה ההוא, נופל לקטנות המוחין בהילוכו בהבלי הזמן, וזה אינו תכלית העבודה השלימה, כי אדם צריך להיות תמיד בקדושה ובטהרה בלי הפסק רגע א', לזה צריך לקשר עצמו ג"כ בעת הגדלות מחשבתו בהש"י ב"ה, שיהיה מחשבתו קשורה אף שילך ממנה, וזה "להזהיר גדולים" פי׳ בשעה שהם בגדלות, "על הקטנים" שישארו בקדושתם אף שיהיו בקטנות. וק"ל.


והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. פי׳ שעל ידו הולכים כל השפעות והרחמים שהם נקראים "שמן המשחה" לשון גדולה, "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" פי׳ שיש כח ביד צדיק כזה להלביש את הבגדים, כי בגד הוא מלשון בגידה, פי׳ היכולת בידו לכפר על עוון הדור, עושה מהם לבושי קודשא, שדרך הצדיק להוכיח עצמו תמיד בכל עת, ואומר בפני ב"א תמיד שהוא מקולקל במעשיו, והוא פורט לפניהם חטאים שעושים אותם שאר בני אדם ותולה הצדיק הזה בעצמו אותם חטאים כאילו עשאם הוא, ועי"ז הוא מכניס בלבם יראה גדולה והם שבים מעוונותיהם, וגדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות, נמצא אותם הבגידות עצמם, הצדיק בחכמתו עושה מהם זכויות ולבושי הקודש כמצוות עצמם, ואמר הכתוב הצדיק כזה "את ראשו לא יפרע" פי׳ לא יגלה החכמות שבראשו, רק צריך להסתיר אותם מאד בשעת דיבורו עם ב"א, "ובגדיו לא יפרום" ר"ל ומדריגה הזאת שמחזיק עצמו תמיד לשפל ונבזה וכבוגד חלילה, "לא יפרום" רק יחזיק זאת לעולם.


ואיש כי יאכל קודש בשגגה כו׳. דהנה יעקב אבינו ע"ה אמר "אם יהיה אלקים עמדי כו׳ ונתן לי לחם לאכול, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ולכאורה קשה על המובחר שבאבות ידבר בתנאי לו ית׳, כאשר יטיב לו אז יעשר לו. אך הענין הוא דדרך הצדיקים האמיתיים שהם כל ימיהם בתשובה, ובכל דבר שעושים מוצאין בו חיסרון שלא עשה הדבר כתיקונו, וע"י שמהרהרים בתשובה תמיד הם מעלים אותן הניצוצות שנפלו למטה מחמת חטא שאר ב"א, כ"ז הם מתקנים בכח הרהורי תשובתם, ואיתא בגמ׳ "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מנלן מיעקב" כו׳, וי"ל הפי׳ עד"ז "המבזבז" הוא ב׳ תיבות, המבזה בז, שהעוונות נקראים בז, שהם בזויים וכעורים מאד, והוא מבזה אותם, פי׳ שהוא מתחרט תמיד על מעשיו, שמוצא בהם חסרון ועוון יחשב לו ומהרהר בתשובה, "אל יבזבז יותר מחומש" פי׳ שעיקר עסקו יהיה בקדושה העליונה, ארבע ידות לה׳ לתורה ולמצוות, וחלק חמישית יתנהג בדרך הנ"ל.

וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה "אם יהי׳ כו׳ ונתן לי לחם לאכול" פי׳ שיתן לי מדריגה זה להעלות ניצוצות הקדושה תמיד ע"י הרהורי תשובה, שאזכה להסתכל תמיד על מעשיי שאני מקצר בעבודת הבורא, והיה ראוי שהלחם יאכל אותי, "ובגד ללבוש" מלשון בגידה, דהיינו לעשות מהבגידות לבוש עליון חלוקי דרבנן ע"י הרהורי תשובה, "ושבתי בשלום אל בית אבי" פי׳ שאתנהג כ"כ עד שאפעול להעלות הכל אל אבי שבשמים, "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" פי׳ שאחר כל זאת אחזיק העיקר בקדושה עליונה, רק חלק חמישית אחזיק בדרך זה כנ"ל.

וזהו "רגלי חסידיו ישמור" פי׳ הניצוצות הקדושה שנפלו למטה לרגליים, והחסידים מעלים אותם ע"י הרהורי תשובתם, וע"ז שומר השי"ת ומצפה אליהם תמיד. וזהו "ואיש כי יאכל קודש" פירוש שילך בקדושה תמיד, "בשגגה" פי' כנ"ל שמוצא תמיד חסרונות בעצמו, לומר ששגג בהם ולא עשאם כראוי, "ויסף חמישיתו עליו" רמז לבל יבזבז יותר מחומש, "ונתן לכהן את הקודש" הוא הקב"ה הנקרא כהן, שיעלה הכל אליו ית'. והבן.


שור או כשב או עז כו׳. דהנה האדם צריך להיות עובד הבורא ב"ה באלו המדריגות, האחד שצריך שילך תמיד בדביקות, גם צריך שיכסוף תמיד לעבודתו, גם צריך להתגבר בעבודה לבטל כל הדינים, ואם לא עשה א׳ מכל אלו אז צריך להתגלגל על זה, וזהו "שור" פי׳ מדריגת שור, דהיינו לשון הבטה, כמ"ש בנות צעדה עלי שור, דהיינו לחשוב תמיד בעיני שכלו רוממות אל ודבקותו ית', "או כשב" לכסוף תמיד לעבודתו ית', כי השין מתחלפת בסמך ובית בפא[2], "או עז" פי׳ שיתגבר עצמו לבטל הדינים, "כי יולד" ר"ל שבא בגלגול עבור אחת מהנה לתקנם ולא בשביל עבירה חלילה, "שבעת ימים" רמז למנין שנותיו של אדם שבעים שנה, "יהיה תחת אמו" פי׳ אמו היא השכינה, כנסת ישראל, והיא מתפללת תמיד על ישראל, ויהיה צדיק תחת אמו כנסת ישראל ג"כ להתפלל על ישראל ולהתעורר רחמים עליהם. אמן.


דבר אל בני ישראל כו׳ אלה הם מועדי. דהנה השי"ת ב"ה הוא למעלה מן הזמן, שבו ית' אין לתת בו זמן כלל כידוע, וכבר כתבתי דהעולמות נקראים מועדים לשון זמן ומועד, לפי שאצל העולמות שייך לשון זמן שהם תחת הזמן, והנה ידוע דהנהגת העולמות הוא ע"י שם הוי"ה ב"ה הנותן חיות ושפע להעולמות, וזהו "דבר אל בני ישראל מועדי ה׳" פי׳ העולמות הנקראים מועד, הם מתנהגים ע"י שם הוי"ה ב"ה, המשפיע בהם בכח הא"ס ב"ה.

אכן אחר "אשר תקראו אתם מקראי קדש" פי׳ ע"י שאתם תקראו אותיות התורה בקדושה ובטהרה, אתם מעלים את העולמות אל מדריגות גדולים שנשפעים ע"י הא"ס ב"ה בכבודו, כי האותיות התורה שהאדם מדבר ומקרב עצמו להבורא ב"ה, אז עושה יחוד בכל העולמות, ולזה נצטוינו לקרות בתורה בשבתות ובמועדים לייחד העולמות ולהעלותם, ומלמד אותנו הכתוב איך שנבוא למדריגה זו להעלות העולמות, "ששת ימים תעשה מלאכה" פי׳ כשתעסוק באיזה מלאכה, אל תכניס כל מחשבתך במלאכה, רק שתעסוק בה דרך עראי והמלאכה תעשה מאליה, כן תתנהגו כל ששת ימי המעשה, "וביום השביעי שבת שבתון" שתקדש עצמך כ"כ שע"י השבת שאתה שומר למטה, תתקן את השבת העליון שיהא שבתון שבת שלם, "שבת היא לה׳ בכל מושבותיכם" פי׳ בכל מקום שאתם יושבים, יהא ניכר ונראה הקדושה והאור של השבת, הן בבית הן בחוץ, בכל מקום יאיר ויזהיר האור של השבת קודש בכח קדושתכם הגדולה.


או יאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ד׳ כו' אלה הם מועדי. י"ל על כפל הלשון, דהנה השי"ת ב"ה נתן לנו המועדות שהם זמן שמחה ותענוג לנו, והשי"ת ב"ה עיקר תענוגו ושמחתו הוא כאשר אנחנו מתנהגים בקדושה במחשבות טהורות, וזהו "אלה מועדי ה׳" שנתן לנו השי"ת למועד ולשמחה, "אשר תקראו אותם מקראי קדש" פי׳ כאשר תקראו אותם בקדושה וטהרה, אז "אלה מועדי" פי׳ היא שמחתי ותענוגי, ואמר הכתוב הראיה לזה שהעיקר הוא המחשבה הקדושה, שהרי "ששת ימים תעשה מלאכה" פי׳ המלאכה נעשית מאליה, ולא פועל ידך עשתה המלאכה כ"א ע"י הבורא ב"ה, ואעפ"י שהמלאכה אפילו בחול נעשית ע"י הבורא ב"ה, אעפ"כ ייחשב לכם השביתה שאתם שובתים בשבת ממלאכה למצוה כאילו אתם שובתים ממלאכה ממש מחמת מצות שבת, וזהו "ולא תעשו מלאכה" שהכתוב תולה המלאכה בכם.


אלה מועדי ד׳ כו'. דהנה יש להבין מה שהצדיק מתפלל ונענה בתפילתו, הלא נראה כהשתנות, וחלילה להיחיד האמיתי מהשתנות. אך הענין הוא כך, דהצדיק המתפלל על איזה אדם, בשעה שהוא מתפלל, הוא מתפלל בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בלי שום מחשבה זרה, והוא מקשר אותו אדם שמתפלל בעדו ברמ"ח איבריו שלו והוא מקדשו, לזה הוא נענה, כי מהיכא תיתי יחסר לאדם, בוודאי מחמת עונש על חטא שעשה בא׳ מאברי גופו, ובעת שהצדיק מעטהו ומכסהו עמו, אז נעשה אברי אותו אדם עם אברי הצדיק אחד, וממילא נתתקן האדם, וכיון שנתקן החטא חלף עבר העונש ממנו, וזהו "כל עצמותי תאמרנה כו׳ מציל" כו׳, דהנה כאשר יחטא האדם, אותו חטא מביא אותו לידי מחשבות זרות ונטמאת מחשבתו חלילה, וזהו פי׳ "לנפש לא יטמא בעמיו" פי׳ שלא יטמא את המחשבה היא הנפש, בעמיו הם האברים, וזהו "כל עצמותי" כו׳, כשאני מתפלל במחשבה זכה וצלולה, וכל אברים הם מסכימים עמי בעבודה, ועי"ז "מציל עני מחזק ממנו" הוא האדם הצריך לאיזה דבר והוא עני בדבר, אז ניצול, כי אני מתפלל עבורו ומקשרו עמי וכדלעיל, וזהו "אלה מועדי ה׳" כו׳, דהקב"ה הוא למעלה מן הזמן ואין בו שום השתנות, ואמר הכתוב "אלה מועדי ה׳" שלפעמים יכול אתה למצוא אצל הבורא ג"כ זמן והשתנות, דהיינו אם אתמול היה איזה גזירה כנ"ל והיום נשתנה לטובה, ומפרש הכתוב מהיכן בא זה באמת אל הבורא האמיתי? ומפרש "אשר תקראו אותם" ואיתא בגמ' אל תיקרי אותם אלא אתם, ר"ל ע"י תפילת הצדיקים המתפללים בכל אבריהם, אתם דייקא, פי׳ בכל גופכם שלם בלי עירוב מחשבה זרה חלילה, וזהו "במועדם" דהעולמות נקראים "מועד", שהם תחת הזמן, והצדיקים המתפללים בכוונה, הם המקיימין העולמות ומשפיעין טובה וחיות לכל העולמות, ולזה הם הגורמים להפך מידת הדין לרחמים גמורים, כי המה המושלים בכל בכח חיותם אשר משפיעים לכל. וזהו "אם בחוקותי תלכו" כו׳, פי׳ דהעולמות הם נקראים "חוקים" מלשון חוק וזמן נתן להם, והיינו כשתתאמצו לילך במחשבותיכם הטהורים בעולמות העליונים, "ונתתי גשמיכם" הם גשמיות הדברים, והמחשבות העולים מהגוף יזדכך ג"כ ויעלו למעלה בעיתים העליונים.

וזהו "כי תבואו אל הארץ", דמחשבות טהורות באים מצד הנשמה, ומחשבות אחרות הם מהגוף, ואמר הכתוב כאשר תזכו להמשיך הנשמה כ"כ בקדושה גדולה שעל ידה יתקדש ג"כ הגוף במחשבות קדושות, ו"תבואו אל הארץ" פי׳ שתבואו לזה שתעיינו ותשגיחו אל הארציות ג"כ להכניס בקדושה, אז "וקצרתם את קצירה" פי׳ שמדריגה הזאת תשכיל אתכם להבין המיעוט והקיצור בעבודתו ית', ועד היכן צריך לתקן מעשיו, "והבאתם את עומר" הוא כמו אומ"ר באלף, כי מתחלף זה בזה באותיות אחה"ע, פי׳ שצריכים אתם לתקן את הדברים בטלים שדיברתם, ותראו להעלות אותם בקדושה שיעלו לרצון לפניו ית' הנקרא כהן, וזהו "אל הכהן", וזהו "ראשית קצירכם" כי הדברים בטלים הם המביאים את האדם לכל הקיצורים והם התחלה לכולם, "והניף את העומר לפני ה׳" ר"ל שתעלה ותניף את האומר לפני ה׳, "לרצונכם" ר"ל למחשבותיכם, דהיינו שיהא האמירה והמחשבה יחד בקדושה, "ממחרת השבת יניפנו הכהן" ר"ל והקב"ה ברחמיו יניף את האמירה זאת למעלה לעולם העליון, "ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה" פי׳ כשיהיה מחשבה והדיבור יחד בקדושה טובים, אז יעשה כבש ודרגא להעלות אותו הדיבור לעולה לה׳. וזהו "והעומר עשירית האיפה הוא", דאיתא גבי איוב שאמר לו הקב"ה איפה היית ביסדי ארץ, ופי׳ בספרים ששאל אותו השי"ת מאיזה "איפה" אתה מאדם הראשון, כי כל הנשמות הם היו תלויים באדם הראשון, ואמר לו אמור לי השורש שלך היכן הוא, וזהו "והעומר עשירית האיפה" דעשר רמז לקדושה, והיינו ע"י אמירות קדושות וטהורות מקדש את האיפה, היינו השורש שהוא בא משם.

ונחזור לביאור הכתוב "ומנחתו" ר"ל תפילת מנחה היא עיקרה לבטל דינים המתחילים לצאת אז משרשם, ונמתקים ע"י תפילת הצדיקים, וכדאיתא שאליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, וזהו "ומנחתו שני עשרונים" ר"ל ב׳ מדריגות קדושות, "סולת בלולה בשמן" רמז להשפעות שמשפיע לזה העולם, "אשה לה׳" הוא השפעות שמשפיע הצדיק לעולמות העליונים.

"וספרתם לכם ממחרת השבת" מלשון ספיר המאיר, דהיינו שתאיר קדושתכם ותשפיעו אור ושפע למעלה בעולמות עליונים, וזהו "ממחרת השבת" כנ"ל שתעלו הדיבור, "שבע שבתות תמימות תהיינה" פי׳ שתתקן כל שבעים שנה אשר אתה חי, "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" ר"ל אף אם יהיה עת שלא תהיו כ"כ במדריגה עליונה, כ"א למטה במושבותיכם, גם אז "תביאו לחם" יהיה יכולת בידכם להמשיך השפעות, "תנופה" עי"ז תנשאו למעלה למדריגתכם, "שתים" פי' ע"י שתי מדריגות אהבה ויראה, "שני עשרונים" היינו שכל אחד יהיה כלול משניהם, שעם היראה תהיה האהבה ועם אהבה תהיה היראה, "סולת תהיינה" ר"ל שכל מעשיכם יהיה נקי כסולת בקדושה וטהרה, "חמץ תיאפנה" פי׳ בכל זאת לא תחזיק עצמך לכלום, רק שתמצא בעצמך תמיד חסרונות תערובות חמץ, ותהיה תמיד בתשובה, "ביכורים לה׳" דכ"ף בקו"ף מתחלף באותיות גיכ"ק[3], זה הוא הדרך שצריך האדם לבקר בתחילה ולדרוש היטב שיהיו לה׳ לשמו הגדול, אמן כי"ר.


או יאמר אלה מועדי ה׳ כו׳ בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, ר"ל דהכתוב מלמד אותנו איך נעבוד השי"ת בהדרגה, דהיינו בהיות האדם קודם חצי שנותיו, ולזה רמז "ארבעה עשר לחדש" קודם חצי חודש, "בין הערבים" שאז אין האדם יכול לקבל אור הקדושה ולתקן את מעשיו לגמרי, ועדיין הוא בין הערבים, בין צללי ערב, שעדיין התגברות היצר על האדם, "פסח לה׳" פי׳ שצריך לתקן אז בפיו פה סח, שהפה ישיח וידבר תמיד בתורתו הקדושה, לה׳ לשמו, ולעסוק בעניני הלימוד היטב בגמ׳ ופוסקים ומפרשי הש"ס.

"ובחמשה עשר יום לחודש" דהיינו אחר חצי שנות האדם, "חג המצות לה׳" פי׳ שיתגבר בקדושה ויהיה עסקן במצוות ה׳ באהבה רבה, ואש בוערת לה׳ בהתלהבות גדול, "שבעת ימים מצות תאכלו" פי׳ עי"ז יתקן כל שבעים שנה של אדם המרומזים בז׳ ימים, ואמר הכתוב "ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם" פי׳ בהתחלת קדושתך לכנוס לעבודת הבורא ית׳, "מקרא קודש יהיה לכם" תתאמץ מאד שיהיה כל קריאתך הן תורה או תפילה רק בקדושה ולא לפני׳ ח"ו, "כל מלאכת עבודה לא תעשו" דהתפילה נקרא עבודה, איזה עבודה שבלב זו תפילה, ולפעמים נמצאים ב"א אשר יקריבו לעבודה כאשר יראו עיניו מעשה הצדיקים ותנועתם לשמו ית׳, הוטב בעיניו מאד התנועה ההיא לעשות גם הוא כמוהם להתנועע כך, כנוע עצי היער בלא טעם וריח, שסובר שהתנועה מחמת עצמה היא יפה והיא מלאכה בפני עצמה, ובאמת אינו כך, כי התנועה באה מרוב עבודה הזכה וצחות הנפש וחשקה הגדול לעבודה, אז ממילא נתהוה מכחה התנועה הנאה והיפה, וזהו "כל מלאכת עבודה לא תעשו" דהיינו התנועות והמלאכות שבעבודה, לא תעשו בכונה לדמות עצמו לצדיק לעשות כמעשהו, זר מעשהו בהיות שלא לשמה חלילה, אך ורק תעשו לשמו הגדול.

"והקרבתם אשה לד׳", דהנה אמרו חז"ל יצר ותינוק ואשה כו׳, י"ל שכל זה חד הוא, ר"ל יצר נקרא בעצמו אשה, שמתעצל את האדם בעבודתו ית׳ כאשה עצלה, ותינוק שעושה מעשה תעתועים כתינוק, וצריך האדם לקרבו להבורא ב"ה, לעבוד את הבורא בשני יצרים. וזהו "והקרבתם אשה" ר"ל דהיינו נקבות הוא צד היצר, תקריבו אותו "לה׳ שבעת ימים" הם כל ימי שנותיו של אדם, "ביום השביעי מקרא קודש" ר"ל אחר שיגיע לימי הזיקנה, צריך ג"כ להתגבר בקדושה שיהא מקרא קודש, בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך.

  1. ^ יש לעמוד
  2. ^ כוונתו, "כשב" כשתחליף ש' ב-ס', ו-ב' ב-פ', נמצא "כסף", לשון כיסופין.
  3. ^ וכאילו כתוב "ביקורים" מלשון ביקורת.