פתיחת התפריט הראשי

פרשת חוקתעריכה

זאת חוקת התורה כו'. פירש רש"י "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לכך כתיב בה חוקה לומר גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה". ויש להקשות שלהלן כתב רש"י בשם ר' משה הדרשן טעם על מצוה זו "תבא פרה כו'", א"כ קשה כיון שיש טעם למה כתיב בה חוקה.

ונראה לתרץ כי באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ובכל אבר או גיד תלוי מצוה אחת, גם ביעקב אבינו ע"ה "ותקע כף ירך יעקב כו' על כן לא יאכלו" מיד שהיה המעשה ההוא ביעקב תיכף קבלו ישראל המצוה התלויה בגיד ההוא, והאומות מקטרגים תמיד על ישראל לראות אם הם שלמים במצוותיהם, ובמצוה זו של פרה אדומה אינם יודעים מה ענינה, כי הם מונין האברים והגידים של ישראל ואינם מוצאין מצוה זו במנינם, לכך שואלים מה טעם יש בה. והתירוץ להם הוא כך, כי בגמרא אמרו לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה לרבים, ולזה הוקם להם מעשה פרה לכפר, להראות כי התשובה מועלת לרבים, נמצא כל עיקר הטעם פרה הוא בשביל חטא העגל, והחטא גופא לא היה כי אם להורות תשובה והוא בעצמו חוקה, לכך כתיב בה חוקה אעפ"י שיש בה טעם כדברי ר"מ הדרשן. והבן.


או יאמר "זאת חוקת כו'", דהנה יש לדקדק דה"ל למימר "זאת חוקת הפרה" דהא בפרה קמיירי. וגם קשה על מה שפירש רש"י "לפי שהאומות כו' נאמר בה חוקה", אדרבה איפכא מסתברא, בשלמא אם היה צריך הטעם בשבילנו שלא יקשה לנו מה טעם, היה שפיר שכתב בה חוקה לומר אין להרהר על מצוותיו ית"ש, אבל עתה שהאומות העולם מונין אותנו, טוב היה לפרש הטעם בכדי שנדע מה נשיב לאפיקורוס.

אך הענין הוא, וכך פירוש "זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר", דהנה הש"י ב"ה נתן לנו תורתו הקדושה הכלולה בנגלה ונסתר כנגד אהבה ויראה, דהיראה הוא הנגלה, דהיינו מחמת שאנו רואים את מעשה נוראותיו ונפלאותיו אנו יראים מפניו ית"ש, ומצד נוראותיו מורא עולה על ראשינו והוא הנגלה, ואהבה הוא הנסתר, דאהבה יוכל להיות לאדם כשמזכירים לפניו איזה דבר יופי ומהולל ומשבחים לפניו הדבר ההוא, אז לבו מתלהב לדבר זה מאד ונפשו משתוקק שיזכה לראות הדבר ההוא, והנגלה הוא דבר שיש לו קצבה, כי בלתי אפשרי שיהיה האדם במורא בלי הפסק תמיד באימה וחרדה כי יבוטל ממציאות, ואהבה הוא דבר שאין לו קצבה.

וזהו "שמש ומגן ה' אלקים" פירוש כמו שה"שמש" שהיא הבהירות בהתפשטות שאין לו קצבה, וה"מגן" דהיינו כשעושין מחיצה בפני השמש הוא יש לו קצבה, וכן התורה הקדושה הנתונה לנו בנגלה ונסתר, אם היה הטעם מפורש היה דבר שיש לו קצבה, ולכן סתמו הכתוב ולא נאמר הטעם מפורש, למען נבין מעצמינו טעמו של דבר, וזה הוא דבר שאין לו קצבה, כי כל טעם שנזכה להבינו יש לו עולם מיוחד, באמירתינו הטעם נעשים שמים חדשים בכל פעם.

וזהו "אשר צוה ה' לאמר", פירוש שהש"י ב"ה צוה לנו שאנחנו נאמר הטעם של חוקת התורה כדי שיהיה דבר שאין לו קצבה, וזה שפירש רש"י "לפי שהשטן ואומות העולם מונין" הוא לשון מנין, שמונים וסופרים המצוות וחוזרים ומשיבים עליהם, שאפילו נאמר להם הטעם של המצוה ההיא, הם בהבלי שטותיהם ושקריהם משיבים גם על הטעם, ואם היה טעם מפורש היה חלילה הכח בידם לדחות אותו הטעם חלילה באיזה הבל או שטות, וטעם אחר לא היינו יכולים לומר להם מחמת שהיו אומרים שאינו כתוב זה הטעם בתורה, אבל עתה שלא נאמר הטעם מפורש, אם ישיבו אותנו בדבר אז נוסיף להם טעם לשבח אחר, והכח בידינו להפילם ולשבר את כחם בכל פעם בעולם הנתחדש לנו. וק"ל.


או יאמר דהנה הצדיקים העוסקים בתורה לשמה הם בונים עולמות כמ"ש וכל בניך כו' אל תקרא בניך אלא בוניך, והעולמות נקראים "חוק" ע"ד חק וזמן נתן להם, וזהו "זאת חוקת התורה" ר"ל שציוה הש"י שנעסוק בתורה לשמה כדי לעשות "חוקת" היינו לבנות העולמות, "אשר צוה ה' לאמר" לכאורה מלת "לאמר" אין לו ביאור כיון שכתוב "דבר אל בני ישראל", אך הענין הוא לרמוז שצריך האדם להיות הולך בעבודתו ית"ש מדי יום ויום יותר מיום העבר, והיינו גם אם עסק בתורה לשמה ודביקות ביראה ואהבה היום, אז למחרתו יוסיף לפשפש במעשיו ולראות על הלימוד שלמד אתמול שלא יצא ידי חובתו ושלא היה כראוי, וצריך ללמוד היום בבחינה יותר בקדושה וטהרה ופרישות רתת וחיל ורעדה, וכן בכל יום ויום, וזהו "אשר צוה ה' לאמר" ר"ל לאמר בכל יום בבחינה אחרת התורה בעומקו בה.

וזהו (איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד", דכבר פירשנו מה שאמרו חז"ל "הפרה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים", האנשים אשר הם שלמים ויראים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ומדמים בנפשם שהם יוצאים י"ח בעבודתם להש"י, בודאי הם טמאים לנפש ועדיין הם מלוכלכים בעוונות וחטאים ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל הצדיק העובד ה' באמת הוא להיפך, שכל מעשיו ועבודתו להש"י מדמה הכל בנפשו שאינו עושה כלום, ומוצא בעצמו תמיד חסרונות שמחסר בעבודתו ולא עשה כתיקונו, ועי"ז הולך ומתגבר בכל יום בעבודתו, ותמיד אינו נוח לו ממעשיו ואין לו מנוחה והולך עד אין קץ ותכלית, וזהו "מטמא טהורים" ר"ל הצדיקים הטהורים היא מטמאת, פירוש שמדמים בעצמם שהם טמאים ח"ו בחטאם, "ומטהר טמאים" ההיפוך ברשעים החוטאים שחושבים תמיד שהם הצדיקים הטהורים. וזהו "מי יתן טהור מטמא לא אחד", ר"ל מי יתן טהור מטמא, פירוש שיהיה לו טהרה מזה שהוא מטמא עצמו, דהיינו שעי"ז יהיה לו טהרה באמת, כי לפעמים נמצא אדם שאומר שמחסר בעבודתו ית"ש ומטמא עצמו ובאמת הוא כך, אבל הצדיק האמיתי עי"ז יבוא לו טהרה ופרישות יותר שהוא מתאמץ ומתגבר בכל יום, וזהו "מי יתן כו' לא אחד" ר"ל מי שהוא במדריגה אחד תמיד ואינו מתחזק יותר להיות הולך בעבודה, זה אינו טהור מטמא.

ונחזור לביאור הכתוב "דבר אל בני ישראל" פירוש שציוה ה' למשה ולאהרן שידברו עם בני ישראל ויתחברו עמהם, דגם הצדיקים גדולים צריכים התחברות לשאר הצדיקים הקטנים מהם ועל ידיהם יבוא להם מדריגות יותר, וזהו "דבר אל בני ישראל" פירוש תתחברו עמהם, ועי"ז יפעלו לך "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה", היינו מה שהצדיק מוצא בעצמו חסרונות שהוא כ"פרה" סוררה ומלוכלך בחטאים הנקראים "אדומה" ע"ש אם יהיו חטאיכם כשנים, יהיה המדריגה הזאת עמו "תמימה", ר"ל שיהיה תום לבבו באמת שכן הוא שאינו עובד השם כלל, אבל באמת "אין בו מום" כלל בהצדיק הזה, שאין בו נדנוד חטא ועוון כלל. "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן" ר"ל המדריגה הזאת תמסרו גם להצדיקים הקטנים מכם, "ושחט אותה" ר"ל שגם הוא ישחוט וימסור נפשו על הדבר הזה ויהרהר בתשובה על שהוא מקצר בעבודה, "לפניו" פירש רש"י זר שוחט ואלעזר רואה, "לפניו" הוא לשון פנימיות, דכיון רש"י ז"ל בזה דקשה היתכן דצדיק גמור יהיה צריך לשחוט ולמסור נפשו כשמוצא איזה חסרון בעצמו כמו זר שהוא זר לגמרי בעבודת הבורא, לזה אמר "זר שוחט" פירוש שמי שהוא זר בעבודה צריך למסור נפשו ולעשות תשובה גמורה, "ואלעזר רואה" ר"ל אבל הצדיק גמור אשר באמת אין בו מום רק מחמת גודל צדקתו הוא מוצא בעצמו חסרונות תמיד, זה א"צ רק לראות שיסתכל תמיד כך וילך ממדריגה למדריגה בהרהור תשובה לבד ויתכפר לו. וק"ל:


או יאמר "זאת חקת התורה" בצירוף הפסוקים "זאת התורה אדם כי ימות באהל", "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

דהנה השי"ת ב"ה הוא למעלה מן הזמן, והעולמות אשר ברא הנאצלים מאתו ית' הם נקראים "מועדים" לשון זמן, דכל דבר נברא יש לו זמן, וזהו "להקריב לי במועדו" ר"ל דרצון ותשוקת הבורא ב"ה שיתייחד בעולמות ע"י אתערותא דלתתא כשישראל עושין רצונו ית', עי"ז הם ממשיכים את הבורא ב"ה לעולמות, וזהו "להקריב לי במועדו" ר"ל להקריב אותי אל העולמות שנקראים "מועדים" ע"י מעשיהם הטובים, וע"י עוסקם בתורה לשמה לתענוג הבורא ב"ה כדי להעלותה עד מקום שורשה ששם נקראת התורה "בית", דהעיקר התורה היא משם, והש"י ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את תורתו כדי שע"י התורה נהיה יכולים לעורר את הבורא ב"ה בחדוה ושמחה רבה להשפיע לנו כל טוב, וכאן נקראת התורה בשם "אהל" שהוא לחסות בצל כנפים כאהל. וזהו "וידבר ה' אל משה מאהל מועד לאמר", ר"ל שהש"י ב"ה לימד למשה רבינו ע"ה איך יהא התעסקו ולימודו בהתורה הקדושה, דהיינו מעולם התחתון עד העלותה לעולמות עליונים לשורשה, והיינו "מאהל מועד לאמר" פירוש שתאמר את התורה מ"אהל" היינו מעוה"ז, עד העולמות עליונים הנקראים "מועד" ששם הוא מקום שורשה של תורה.

וזהו "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" ר"ל משה רבינו ע"ה למד לפני בני ישראל ג"כ סדר הלימוד כך כמו שמסר לו הש"י, וזהו דאמרינן בגמרא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, דלכאורה הוא דבר רחוק שיהא הכח ביד האדם להעלות התורה עד מקום שורשה, אך מחמת שאדם נחצב מתחת כסא הכבוד ממקום שורש התורה ובזה הוא יכול להעלות עצמו עם התורה לשרשה, והיינו אשרי מי שבא כו', למשל האדם שלוה מחבירו מעות ובהחזירו לו הוא נושא מעותיו צרורות בידו בשמחה להשיבו את מעותיו, כמו כן התורה שנחקקה עמו בהחצבו מתחת כסא הכבוד הוא מביאה בידו לשם.

וזהו "זאת חקת התורה" מלשון חקיקה, דהיינו שהתורה נחקקה עם האדם ועי"ז יוכל האדם לעורר חדוה ושמחה להשפיע ע"י התורה הנקראת "זאת", אך "זאת התורה" שעל ידה יכול לפעול כנ"ל, ["אדם כי ימות באהל"] היינו מי שלומד במסירות נפש, יכול להעלות התורה בעודו בחיים, ע"ד שאמרו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, היינו שלומד במסירת נפש, וזהו "זאת התורה אדם כי[1] כו'".


או יאמר דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ב"ה בשני מדריגות, יראה ואהבה, ויראה הוא לחשוב שסופו לעפר, כי מחמת שיש באדם יסוד העפר שהוא ממשיכו לתאוות רעות ח"ו וצריך לשבר תאותו ג"כ בדבר הדומה לזה, והיינו שסופו לעפר וזהו היראה. ואהבה היא רוממות אל, וזהו תמיד לאדם מלחמה כבידה מלחמת היצה"ר המסיתו תמיד, וזהו "על כן יאמר בספר" ר"ל שהאדם צריך לקדש עצמו כ"כ עד שתהיה הקדושה נשרשת אצלו בטבע כאילו הספר התורה שלומד נאמרת ממילא בקדושה מתוך גרונו, וזהו "יאמר בספר" והיינו ע"י שאדם לוחם תמיד מלחמות היצר עד שתושרש הקדושה בו, וזהו "מלחמת ה'". "את והב בסופה" ר"ל שהמלחמה מתנהגת ע"י ב' אלו שהם "את והב" הוא לשון אהבה, ומדריגה הב' שיחשוב מה יהא בסופו, וזהו "בסופה" היינו יראה.

וזהו "זאת חקת" דהיינו המצוה שאין לה טעם, האדם העושה אותה הוא מצד אהבה שאוהב את הבורא ומקיים מצוותיו וחוקיו, וזהו "זאת חקת התורה" שיהא לימוד התורה באהבה כחוקה, ומדריגה הב' "וזאת התורה אדם כי ימות" היינו יראה, שיזכיר יום המיתה. ובזכות זה נזכה במהרה שיקוים בנו מקרא שכתוב בלע המות לנצח[2]. אכי"ר.


או יאמר דהנה התורה הוא מרפא לכל, ולכאורה אסור להתרפאות בדברי תורה, אלא שהענין הוא כך, שהרשימה הנשארת באדם והקדושה שנרשם בו ע"י לימוד התורה, על ידם יכול האדם הזה לרפאות חולים, וזהו "זאת חקת" מלשון חקיקה, הוא רשימה הנשארת באדם מהתורה, אבל באיזה אופן יהיה לימוד התורה שיורשם בו קדושה? "וזאת התורה אדם כי כו'" פירוש שימסור נפשו עליו בגודל אהבה ויראה. כן יזכנו ה' הטוב ללמוד תורתו[3]. אמן.


או יאמר "זאת חקת התורה כו'", דהנה הצדיק הוא גוזר אומר ויקם והרי הוא כאילו מצוה להשי"ת כביכול והשי"ת מקיים את דבריו, וזהו "ויאמר ה' אל משה ואהרן לאמר" לישראל "זאת חקת התורה", ר"ל באופן זה צריך להיות לימוד התורה כ"כ בקדושה וטהרה לשמה עד שיוכל לצוות להש"י כביכול, וזהו "אשר צוה ה' לאמר" בכדי שיוכל לומר צוה להשם שיהיה כך והש"י ב"ה יקיים את דבריו לטוב.


או יאמר "זאת כו'", דהצדיק כשרוצה לפעול איזה דבר צריך להלביש אותו הדבר באיזה תורה, והתורה היא העולה ומעלה אותו הדבר לפני הש"י ב"ה, ואין לך דבר בעולם שלא יהא לו לבוש בהתורה, וזהו "זאת הקת התורה" ר"ל שהתורה נאמרה כדבר חוק, ועי"ז יוכל אדם לפרש בה ולהלביש בה כל דבר שע"י התורה יפעול כרצונו, וזהו "לאמר" שיוכל לומר על ידה כל מה שירצה. וק"ל.


ויקחו אליך . הנה רש"י ז"ל פירש מלת אליך. ואמנם עוד לאלוה מלין. ואפשר לפרש כי הנה עבודת מתנה נתונה להצדיק להיות מושל באלקים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, ואף גם זאת ביד הצדיק להשפיע לכל העולם, ושלש אלה יעשה להם לישראל בפעולותיו ומעשיו הקדושים, הלא המה חיי ומזוני ובני, ואיזה היא עבודה שהצדיק יכול על ידה לבטל גזירות ולהשפיע לעולם? הוי אומר זו מסירת נפשו הקדושה והטהורה בשביל כל ישראל ונתאחד באחדות השלימות האמיתי, ועי"ז הצדיק נדמה להבורא ב"ה שהוא יחיד בעליונים ובתחתונים, וכמו כן הצדיק במסירת נפשו ובאחדותו עם כל ישראל נקרא כן, ועי"ז מבטל גזירות ומשפיע להם כנ"ל. ומצינו כתוב בתורה "ויקרא לו אל אלקי ישראל", ואיתא שהקב"ה קרא ליעקב אל, ו"אל" הוא לשון כח כמו שנאמר ואת אילי הארץ לקח, ר"ל שהקדוש ברוך הוא נתן ביד הצדיק כח של עוז ותעצומות לבטל גזירות.

והנה הדבר הזה צריך זיכוך וטהרה גדולה, ולבל ימנע לצדיק א' מאלה הנ"ל, והיינו מחשבת מזוני כי פן ואולי עי"ז יהיה קצת מניעה לצדיק מעבודתו, לזה תקנו לנו אנשי כנה"ג התפילה, והם שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות, ואמרינן בגמרא "המתפלל צריך שיכרע עד שיראה איסר כנגד לבו", ר"ל שצריך לכרוע ולהשפיל ולהכניע עצמו עד שיראה איסר היינו "מעות" הפרנסה כנגד לבו, פירוש כאילו הוא מזומנת ומוכנת כנגד לבו, שלבו בטוח בהש"י שיש לו כל צרכו, ועי"ז אין לו שום מניעה ויכול להיות מסירת נפשו בזכות ובצלילות ויגיע לאחדות האמיתי, כדבר הידוע למביני שכל ומדע ששלש ראשונות בלתי אפשרי להיות כי אם ע"י מס"נ ואחדות, ואחר זה הם הברכות האמצעיות, ונכלל בתוכם השלש אלה הם בני חיי ומזוני. ואמנם האמת שהברכות האמצעיות הם סודות נפלאות אין חקר כידוע ליודעי חן, שהם כנגד י"ב גבולי אלכסון, אך הג' הנ"ל ג"כ נכללים בתוכם.

וזהו ג"כ שלש ארונות שעשה בצלאל, והאמצעי של עץ שהוא דבר גשמי והוא כנגד מזוני, ואמר הכתוב "ועשית לו זר זהב סביב", ר"ל שהצדיק אוכל בקדושה ובטהרה ובמחשבות קדושות, ואם היה באפשרי בלא אכילה לא היה אוכל כמבואר בספרים, והצדיקים אוכלים בסתר וביחידות מחמת הבושה שבושים לאכול, כי נפשם חשקה תמיד בדביקות הש"י ולהיותם כמלאכי אלקים שאין בהם אכילה, אך מחמת שהוא דבר בלתי אפשרי הם עושים "זר זהב" סביב לאכילתם בקדושה גדולה. וזהו ג"כ נרמז גבי שולחן הקודש שהוא ג"כ נגד מזוני, נאמר בו ג"כ "ועשית זר זהב".

ושורש הדבר נמצא שהצדיק מחמת מס"נ והגיעו באחדות האמיתית, מביא רחמים גדולים לעולם לבטל כל הגזירות ולהשפיע להם כל טוב וכל מיני ברכה. ולזה רמז הכתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", ר"ל הכתוב מתמה מי הוא זה שיכול ליתן טהור מטמא, דהיינו רחמים גדולים מהדינים והקליפות להפכם לרחמים, "לא אחד" זהו בלתי אפשרי כי אם ע"י אחדות של הצדיק המוסר נפשו באחדות שלימות.

וזהו ג"כ אמר איוב "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו איותה ויעש", פירוש איוב היה מתמה מאחר שהקב"ה אחד ואין יחיד כיחודו, "ומי ישיבנו" לבטל גזירותיו? ואמר "נפשו איותה" ר"ל נפש של הצדיק המתאוות ומשתוקקת ומוסר נפשו ומגיע לאחדות אמיתי, והוא ג"כ נקרא "אחד" כנ"ל, "ויעש" הוא העושה העשייה הזאת לעורר רחמים גדולים ולבטל כל הגזירות.

וזהו ג"כ נרמז בגמרא "שמעון העמסוני היה דורש כו' כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש עד שבא רבי עקיבא כו' לרבות תלמידי חכמים", והנה כמו זר נחשב ששמעון העמסוני לא היה יכול לדרוש הדרש הזה של ר"ע, וע"פ דברינו יבואר, שדוקא ר"ע היה דורש, דאיתא בגמרא בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה זמן ק"ש היה וקיבל עליו עול מלכות שמים שלימה, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל לבבך ובכל נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו', ואיתא בספרים שח"ו שיאונה לצדיק מקרה זה, אך שנדמה להם דמות אותו צדיק, והנידון היה מהם רק שר"ע בהגיע זמן ק"ש קיבל עליו עול מ"ש ומסר נפשו ביחודא שלים והיה מתחזק יותר ויותר במס"נ, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, ופרש"י בחידושי אגדות עדיין אינך מניח כוונתך, אמר להם כו' ואקיימנו. פירוש שהיה מצפה תמיד שע"י מס"נ יפעול כ"כ שיהא הדבר קיום לדורות הבאים שגם הם יהיו יכולים לפעול במס"נ, וזהו לשון "ואקיימנו" שאקיים הדבר ההוא לדורות. וזהו "לרבות תלמידי חכמים", ר"ל שת"ח אף שהם רבים, בהתאחדם באחדות שלימות והצדיק השלם העולה על גביהם הכולל כולם במס"נ ביחודא שלים, ידמה לה' לבטל גזירות להשפיע, לכן נקרא "את ה'".

וזהו "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'", דהמן וענני כבוד ובאר היו בזכות השלשה צדיקים משה ואהרן ומרים, והשלש האלה הם כנגד חיי ומזוני ובני, דהיינו מן הוא מזוני, וענני כבוד הוא חיים שהיה מגין עליהם מאבני בליסטראות, והבאר הוא בני ע"פ דאיתא ג' נזדמנו להם זיווגם ע"י הבאר. והצדיק יכול להמשיך ולהשפיע כל זאת במס"נ כנ"ל, ולא היו מאמינים ע"ז שהצדיק יכול לפעול זאת, לכן נקרא שרבו בני ישראל "את ה'" אלו תלמידי חכמים.

וזהו ג"כ הפירוש כאן, "זאת חוקת התורה ויקחו אליך", פירוש חקה שתלכו בחוקותי, פירוש במדותי, שתתאחדו במסירת נפשכם ועי"ז תבואו למדריגה הזאת, ומפרש "ויקחו אליך" שהקב"ה אמר למשה שכל ישראל יקחו עצמם אליך ויתאחדו בך כאיש אחד, ואתה הוא הצדיק הכולל את כולם תפעול במס"נ ובאחדותך שתהא "פרה אדומה", דהיינו "אדומה" הם הדינים הנקראים אדום ע"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כו', תגרום שתהא "תמימה" שתהפכם לרחמים גדולים, שיהא הכל בתמימות ושלימות. וגם רמז לזה שע"י יחודך השלם תגרום להעלות השכינה הנקראת פרה אדומה כידוע, רק שיהא באופן זה "אשר אין בה מום" דהיינו שלא יהא במס"נ ויחודך שום מום, כי אם הכל בשלימות וזיכוך וצלילות גדול. וק"ל.


או יאמר "ויקחו אליך כו'", דאיתא בגמרא על פסוק "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ודרשו חז"ל שהפסוק הזה אמר שלמה המלך ע"ה על מעשה הפרה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים, ולכאורה היה לו לומר אמרתי חכמתי כו' לשון עבר, אך נראה דהנה האדם המתחיל להתחזק בעבודתו ית', אז הבורא ב"ה מתרחק ממנו לטובת האדם כדי שיתחזקו עוד יותר ויותר בכל פעם כמ"ש "מרחוק ה' נראה לי", וזהו פירוש "ביום השלישי וישא כו' וירא את המקום מרחוק", דשלישי הוא רמז על הקדושה הגדולה, כמ"ש ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, וכאשר בא אברהם בקדושה הגדולה ראה את המקום מרחוק. וזהו "אמרתי אחכמה כו'", ר"ל שאמרתי שאתחיל לבא אל החכמה עליונה "והיא רחוקה כו'" כנ"ל, ופרה הוא רמז על התשובה, שמחויב האדם לתקן את חטאיו, ד"פרה" היא רמז על השכינה כידוע, וה' של תיבת פרה היא רמז על הה"א אחרונה שבשם שמעלה אותה האדם בעשותו תשובה, דתשובה היא "תשוב ה"א", וכמו שדרשו רז"ל למה כרעיה דה"א תלויה כו' ע"ש, וכבר פרשתי זה פעמים הרבה. וזה שדרשו חז"ל על "מעשה פרה שמטהרת הטמאים", דהיינו בעשות האדם תשובה כהלכתו ומתקן את מעשיו אזי הוא טהור מחטאיו, ואח"כ כשיעלה אדם בקדושה יתירה אז הקב"ה מתרחק ממנו כנ"ל כדי שיתאמץ יותר בקדושתו, ואז נראה לו לאדם שהוא חלילה טמא בעוונות וחטאים ועי"ז הוא מתחזק מאד בקדושה רבה בכל פעם, וזהו "שמטמא את הטהורים".

וזהו שאמרו בגמרא "מטמאין היו הכהן השורף את הפרה" רמז לדברינו, שהכהן השורף היה טעון פרישה ז' ימים ומחמת פרישה זאת היה בא אל הקדושה רבה והיה נראה בעיניו שהוא רחוק מאד מהבורא ית' כנ"ל, וזהו "מטמאין כו'" פירוש כאילו מטמאין אותו, "כדי להוציא מלבן של צדוקין כו' במעורבי השמש היתה נעשית", פירוש שהרשעים היו אומרים שרשות לעשות הכל בערבוביא, דהיינו לערב הבהירות והקדושה המרומז בשם "שמש" לערבו חלילה עם הטומאה, והיינו באמרם שהחטאים אינם מזיקין למצוות שעושה, ולא כן הוא, דבאמת עבירה מכבה מצוה וכל הגדול מחבירו בקדושה יותר צריך שימור מכל נדנוד חטא ועוון קל, כמ"ש וסביביו נשערה מאוד, והקדושה והפרישה של הכהן הוא מוציא מכללם, פירוש שאין מידות כמדתם של צדיקים.

וזהו "ויקחו אליך פרה אדומה" רמז על התשובה למטהר את הטמאים. ואחר כך מפרש מדרגת הקדושה, והיינו "ואסף איש טהור את אפר הפרה", דאל"ף הוא רמז על התורה הפותחת באנכי ה' כו', והצדיק גמור מתחילה שומר ומקיים את התורה בתחילתו מיד, וכמו כן צריך הבעל תשובה להתאמץ ולהתחזק בהתורה הקדושה שיעשה מפרה אפר, ר"ל דאלף הוא רמז על התורה כנ"ל, וצריך האדם להיות מוכנע עם התורה שלומד ומקיים שלא יתגאה בה חלילה, ולזה רמז אפר כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר, לפי שאברהם היה מוכנע בעיניו כעפר שהוא באמת דבר עב מאד, אך אם היה צריך לתפילה להתפלל, היה מתנשא קצת לאמר שמקיים מצוותיו ותורתו ית' הנרמז באלף של אפר כנ"ל, ובכל זאת בהכנעה גדולה כנ"ל, וזהו "ואסף כו'" כמו אסף את חרפתי, "את אפר הפרה" ר"ל כנ"ל שמתחילה צריך לתקן הה"א אחרונה ולבוא אל מדרגת אלף שהיא התורה הקדושה ובכל זאת יהיה מוכנע כמו אפר, "והניח אל מחוץ למחנה", פירוש שכל מעשיו הטובים וקדושתו יניח ממחשבתו, דהיינו שידמה לו שעדיין הוא מחוץ למחנות קדושים, "אל מקום טהור" פירוש כל כוונתו יהיה לשמים שיהיה תמיד אצל הקדושה.

וזהו "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" פירוש בכל מעשיו היה משכיל תמיד עליהם ומסתכל בהם שאינם עשויים על מכונם, "וה' עמו", ואעפ"כ היה תמיד אצל הקדושה של שמו ית'.

וזהו "מקצה הארץ אליך אקרא" פירוש אחר שאני בקצה ארץ למטה, דהיינו שאני מאשים עצמי שאני בגשמיות וארציות בקצה האחרון, "אליך אקרא" ע"ד ה' מרחוק נראה לי. והבן.


או יאמר עד"ז "ויקחו אליך פרה אדומה", ר"ל שע"י התורה ימשיכו למטה פרה אדומה כידוע, "תמימה", פירוש שיהיו ישראל תמימים שלא יהיה להם חסרון בשום אבר מאבריהם, "אשר אין בה מום" פירוש שלא יהיה להם חסרון בשום דבר הצריכה להם, "אשר לא עלה עליה עול", ר"ל שלא יהא כח לעלות עליהם עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל זה יפעול ע"י התורה, דכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו' ועול דרך ארץ, וגורם חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות.

וזהו פירוש "על כן יאמר בספר מלחמות ה' כו'", דדוד המלך ע"ה אמר "השמים מספרים כבוד אל", מספרים מלשון "ספיר", והיינו ע"י שאנחנו רואים בו את גבורת ה', עי"ז אנו מהללים ומשבחים כבוד תפארת גדולתו, "ומעשה ידיו מגיד הרקיע", דרקיע הוא לשון דקות ורוחניות כמ"ש וירקעו פחי הזהב, והצדיקים נקראין מעשי ידיו של הקב"ה, וזהו "מעשה ידיו" דהיינו הצדיק, "מגיד" הוא לשון המשכה, שהוא ממשיך דברים דקים ורוחניים במעשיו הקדושים שבורא עולמות בקדושתו.

וזהו "על כן יאמר בספר מלחמות ה'", ר"ל ע"י הצדיק המאיר במאור הגדול ע"י מלחמת ה' שבו תמיד ללחום במלחמתה של תורה ומצוות, על הצדיק הזה יאמר "את והב בסופה", דלעתיד לבוא כשיבוא משיח צדקנו במהרה, נאמר בו ונהרו אליו גוים, והיינו שיהא לאומות גודל אהבה אליו ויתנו לו מתנות רבות, כמ"ש יובילו שי למורא וכהנה רבים, והצדיק בצדקתו גורם שגם בגלות המר הזה יהיה לנו חן בעיני האומות ושתהא אהבתם עלינו, וזהו "את והב בסופה" ר"ל האהבה הזאת והנתינות שיתנו לנו האומות בסופו כשיבוא משיח צדקנו, "יאמר" לנו כעת שגם עתה בגלות יהיה כן כנ"ל, "ואת הנחלים ארנון" ר"ל שזה פועל הצדיק הכל ע"י תפילותיו הזכים והטהורים וע"י התורה הקדושה, ש"נחלים" הוא רמז על התפילה, ע"ד דאיתא בגמרא המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, ו"ארנון" הוא רמז על התורה שהיתה מונחת בארון, וזהו "ואת הנחלים ארנון" שכל זה הצדיק גורם ע"י "נחלים" שהוא לשון חולה והיינו תפילה, וע"י "ארנון" הוא לשון ארון דהיינו התורה.

"ואשד הנחלים אשר נטה כו'", דאיתא בגמרא כנחלים נטיו כאהלים נטע ה' למה נסמכה אהלים לנחלים מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים שהם התורה מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות, ואיתא בגמרא תפילות אבות תיקנום ר' יהושע אומר תפילות כנגד תמידין תיקנום, וי"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיינו באמת האבות תקנו התפילות, אלא דבזמן שבהמ"ק קיים היו הקרבנות מכפרים, תמיד של שחר על עבירות שבלילה ותמיד של בין הערבים על העבירות של יום ונמצא היו תמיד בלא חטא, ועתה בעו"ה שחרב בית המקדש התפילות מכפרין במקום התמידין ולזה תקנו התפילות. וזה יכול להיות שרמזו חז"ל "מה נחלים" ע"פ דברינו הנ"ל שהנחלים היינו תפילות, "מה נחלים כו' מטומאה לטהרה" דהיינו שמכפרים, "כך אהלים נטע" היינו התורה מכפרת. וזהו פירוש "ואשד הנחלים" כפרש"י שפך הנחלים, דהיינו השורש הנמשך מהנחלים הם התפילות, "אשר נטה" היינו התורה כנ"ל כאהלים נטע, דעי"ן מתחלפת בה"א[4], ועי"ז נמשך שאנחנו קיימין בגלות המר, וזהו "לשבת ער" הוא לשון עורר, שאנחנו יכולים לישב בין האומות העוררים עלינו, "ונשען לגבול מואב" ר"ל השורש הנשען שהתפילות גורמים לנו כל הנ"ל הוא באבות, שהם תקנו לנו שלא יהיו האומות יכולים לשלוט בנו לעבור הגבול, כמ"ש והיה זרעך כחול הים, והיינו כמו שהים יש לו גבול ואינו יכול להעבירו כך האומות לא יהיו יכולים לעבור הגבול עם זרעך להרע להם ח"ו, והוא מחמת התפילות שלנו שמכפרים עלינו אין כח בידם לעבור הגבול, וזהו "ונשען לגבול מואב" הוא לשון מאב דהיינו מאבות, "ומשם בארה", דהנה האבות נזדמנה להם זיווגם אצל הבאר, יצחק ויעקב ומשה, ו"אשה" הוא כינוי להנשמה כידוע, וזהו "ומשם בארה" דהיינו שהצדיק הנ"ל שאנחנו עסוקין בו, בהיותו מתנהג כסדר האמור למעלה, זוכה עי"ז לנשמה הנקראת בשם אשה שנזדמנה לצדיקים על הבאר, וזהו ומשם בארה, וכשזוכה לנשמה אז יכול להשפיע לכל ישראל כל טוב שפע רחמים, רק יראה הצדיק ההוא שיהיה לישראל אחדות, וזהו "היא הבאר" פירוש כשזוכה לנשמה, "אשר אמר ה' למשה" ר"ל שאז פועל הצדיק שהש"י אומר למשה, רמז לצדיק המכונה בשם משה, ע"ד שמצינו בגמרא "משה שפיר קאמרת", "אסוף את העם" פירוש שיהיה להם אחדות, "ואתנה להם" אז אתן להם רחמים גדולים המרומזים בשם "מים". וק"ל.


באר חפרוה שרים כרוה כו' במשענותם. יראה לפרש דהנה מלת "חפרוה" הוא גדולה, ו"כריה" הוא מלשון חפירה קטנה ודקה, ורמז לזה ג"כ דכתיב "כי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם", נראה דהתורה מרמזת להצדיק אשר בידו הכח וגבורה להמתיק הדינים והקליפות, והיינו "כי יכרה איש" הוא הצדיק הנקרא "איש" יעשה כריה דקה ב"בור" הם הקליפות הנרמזים בתיבת בור, רק לא יבטל אותם לגמרי היות כלה גרש יגרש אותם לנוקבא דתהומא רבא רק ימתקם קצת, וזהו "ולא יכסנו" בתהומא רבא, ועדיין כח בהם להיותם נאחזים בעם הדומים לשור ולחמור, וזהו "ונפל שמה שור כו'", ואמר הכתוב "בעל הבור ישלם" הוא הקב"ה הוא בעל הגבורות לעשות בהם כרצונו, "ישלם" ר"ל יתקן אותם בני אדם הדומים לשור וחמור להיותם שלמים לבל ידח מהם נדח.

וזהו ג"כ פירוש הפסוק "באר חפרוה שרים" הם משה ואהרן שהם שקולים נגד כל ישראל, עשו חפירה גדולה בבאר הזאת שהוא חיי ומזוני ובני, ש"באר" הוא רמז להשלש האלה, והיו הם יכולים לפעול גם להשפיע לישראל, ואף בגשמיותם היו יכולים לפעול, "כרוה נדיבי העם" דהיינו שע"י משה ואהרן נמשך שגם נדיבי העמים הם הצדיקים המנדבים את לבם ונפשם בשביל כל ישראל שיכולים גם הם להמשיך ולהשפיע אותם לישראל ע"י כריה דקה, "במחוקק במשענותם" היינו גם המחוקקים שהם הצדיקים שאינם עושים כי אם חקיקה בעלמא, שהיא יותר דקה מכריה, גם הם יכולים להמשיך ולתקן "במשענותם" משען לחם ומים, ונכלל ג"כ בזה חיי, כי למאן יהיב מזוני? לחיים.

  1. ^ סיום הפסוק אדם כי ימות באהל, ומזה דרשו חז"ל במי שממית עצמו עליה, אלא שדרך רבינו לפעמים להשמיט לשונות לא טובים, ואם הוא מוכרח להעתיק, תיכף הוא ממתיק בלשון ברכה.
  2. ^ כאן מזכיר רבינו לשון מיתה, היות שזה מתפרש לענין הזכרת יום המיתה כדרך להתעורר ביראה, אבל מיד ממתיקו רבינו עם ברכת ובלע המות לנצח.
  3. ^ גם כאן, אף שרבינו השמיט תיבת "ימות", וגם פירש על ענין מסירות נפש בעת הלימוד, ובכל זאת הוא ממתיק עם תפילה הכוללת הבהרה שהנושא הוא רק אופן הלימוד.
  4. ^ כוונתו אשר "נטה", הא מתחלפת בעין, וכאילו נכתב אשר "נטע" שמורה על התורה.