נועם אלימלך/פרשת קרח
פרשת קרח
עריכהויקח קרח תרגומו ואתפליג. נ"ל בהקדים לפרש פסוק "יהי רקיע בתוך המים" כו', דהנה יש להבין על שברא הקב"ה בעולם שיהיו צדיקים ורשעים, והלא אין חפץ הש"י ברשעים, אך מחמת ש"אין צדיק בארץ כו'" ולמען שלא יהא ח"ו קטרוג על הצדיק, כי הצדיק צריך לתקן העולמות שזה הוא מעשה דקות ורוחניות, וע"י הרשעים ניכר ונראה צדקת הצדיק, כמ"ש שלמה המלך ע"ה "כיתרון כו' כן יתרון החכם מן הכסיל" ופירשו המפרשים כמו שע"י חושך ניכר מעלת האור כן ע"י הכסיל ניכר מעלת יתרון החכם בחכמתו, ובראות המקטרג רשעת הרשעים נגד צדקת הצדיק שבחר בחיים בבחירתו שנתן לו הש"י אז נסתם פיו מלקטרג עוד עליו. וזהו פירוש "יהי רקיע בתוך המים", ר"ל הצדיק שנקרא בשם 'רקיע' ע"ש הדקות והרוחניות מלשון "וירקעו פחי הזהב", שיהיה לו כח לתקן ע"י התורה הקדושה הנקראת "מים". "ויהי מבדיל בין מים למים" כלומר ע"כ הוכרח להיות הבדל בין מים למים, והיינו שיהיה צדיק, וגם ניתן רשות ובחירה לאדם להיפך ח"ו, ואף גם הוא יש לו חלק בתורה כמו שאמרו "רקנין שבך מלאים כו'", ובראות המקטרג ההבדל שבין הצדיק והרשע אין יכול שוב לקטרג עליו ויכול הצדיק לפעול פעולתו כנ"ל.
וזהו פירוש הפסוק "ונתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך", כפרך הוא מלשון כפירה וחטא ח"ו, והיינו אם ח"ו הצדיק נכשל קצת בחטא קל כנ"ל, לעומת זה נתן הקב"ה רשעים, כמו למשל מצרים ושאר אומות כוש וסבא בעולם, כדי שעי"ז לא יהיה כח למקטרג לקטרג על הצדיק. ולכן כתיב "תחתיך" שפירושו שהם כבושים תחתיך, כי כיון שנסתם פי המקטרג ממילא כבושים תחת הצדיק כל האומות. וזהו "ויקח קרח" תרגומו "ואתפליג" דהיינו שעשה חלוקה והבדל, שע"י רשעתו היה ניכר צדקת אביו שהיה צדיק גדול, ולכך מייחסו אחר אביו. וק"ל.
או יאמר "ויקח קרח - ואתפליג", כי בריאת אדם ונשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, לזה צריך להיות עיקר דירתו בעולמות עליונים וליתן השפעות מעולם התחתון עד א"ס ב"ה, וכשאדם עובר עבירה ח"ו, אז הוא מפריד עצמו מהעולמות עליונים ואין להם בו שייכות כלל, ונשאר גופו ונשמתו בעולם השפל הזה. וזה תרגמו "ואתפליג", פירוש שהפריד עצמו מעולמות, וזהו "אוהב ה' שערי ציון כו'", כי העולמות הם שערים לאדם שיחזור דרך שם למקום חוצבו, ולהשכין נשמתו תחת כסא הכבוד, וזהו "אוהב ה' שערי ציון" הם השערים המצויינין בהלכה, והם העולמות שנותן בהם השפעה וחיות, ואימתי הוא אוהב אותם? "מכל משכנות יעקב" פירוש כשישראל שוכנים תחת כסא הכבוד.
או יאמר "אוהב כו'" ע"פ הפסוק "מה טובו אהליך יעקב כו'", דמדריגת יעקב הוא מדריגה התחתונה וישראל הוא מדריגה עליונה, ואהל הוא בנין עראי ומשכן הוא הקבוע, וזהו "מה טובו אהליך יעקב" פירוש מה טוב הוא כשהמוני עם קובעים לתורה עיתים כאהל שהוא בנין עראי, "משכנותיך ישראל" פירוש הצדיק השלם שהוא קובע עצמו בקביעות בעבודת הבורא כמשכן הקבוע.
והנה דרך הצדיק העובד ה' בקביעות, נדמה אליו תמיד שעדיין לא התחיל כלל לכנוס בעבודת הבורא, ודומה לו שאינו עומד אלא על שער העבודה, וזהו שאמר "אוהב ה' שערי ציון" שאוהב השם הטוב אותם הצדיקים המצויינים בהלכה והם בעיניהם כעומדים על השער עדיין, "מכל משכנות יעקב" פירוש מאותם הנקראים בשם יעקב והם סוברים שכבר עשו בעבודתם בנין קבוע כמשכן הקבוע. וק"ל.
ויש לפרש עוד בדרך אחר. "ויקח קרח" דאיתא במדרש "למה תורת ה' תמימה? בשביל שהיא משיבת נפש". והנה המדרש הוא מופלא הפלא ופלא. ונראה כי המקובלים כתבו שקרח היה גלגול קין, לכך נאבד ע"י פתיחת הארץ כדי לתקן אשר פצתה האדמה את פיה לקחת דמי הבל אחיו, ולזה הוצרך קין להתגלגל בקרח לתקן זה, ולמה לא תיקן קין אז בעצמו זה הדבר באותו הפעם? אלא שברא השי"ת ב"ה בגלגולים כדי שיהיה תורתו שלימה, שאל"כ היה חסר פרשת ויקח קרח בתורה. ובזה דברי המדרש המה מבוארין היטב "למה תורת ה' תמימה? בשביל שהיא משיבת נפש" פירוש בשביל שהקב"ה ברא העולם ע"י גלגולים כנ"ל .
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. פירש רש"י "ולא הזכיר בן יעקב שביקש כו' והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן". ויש לדקדק על קושיות רש"י ז"ל "והיכן כו'", מה היה קשה אם לא היה נזכר שמו בשום מקום? ויש לפרש שרש"י ז"ל כיון בקושיתו להורות לנו דבר גדול, כי היה קשה לרש"י בהפסוק מה לנו ליחוסו בן יצהר כו', אלא פירושו הוא שלקח את היחוס הזאת למחלוקתו וחלק עליהם מחמת יחוסו, ולא זכר את יחוס של יעקב במחלוקתו שביקש כו', ושורש הדבר שזכות אבות הוא דבר גדול ועומדת לו לאדם בשעה שהוא רוצה לעבוד את ה' שיהיה לו סייעתא מן השמים לעשות המצוה בשלימות, וזאת אינו אלא כשלא לקח מעלת היחוס לצד אחר אזי בודאי עומדת לו לעבודת הבורא, וזה שפירש רש"י "ולא הזכיר בן יעקב" וכיון שלא נזכר שמו על המחלוקת, אזי בודאי שנזכר שמו לעבודת הבורא, והיכן נזכר שמו? ומפרש שנזכר שמו על הדוכן. והבן.
ויאמרו אליו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' כו'. דהנה יש לדקדק "כי כל העדה" מה זה נתינת טעם על הקודם? אך הענין הוא דכך אמר להם "רב לכם" פירוש הגדולה שיש לכם לא בא לכם מצד עצמיותיכם שאתם ראוים לגדולה, רק מצד ש"כל העדה כולם קדושים" ע"ד דאיתא במדרש שהקב"ה הראה לאדה"ר דור ודור ודורשיו כו', דור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור, והיינו אם הדור צדיקים גם הדורשים הם צדיקים, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" ע"ד שפרשתי "אשר נשיא יחטא" ופירשו בגמ' "אשרי הדור שהנשיא חוטא", ופירשתי בדרך הזה, דהנה הצדיק הוא מופרש ומובדל מכל עניני עוה"ז ואין לו שייכות עם העולם כלל, ועי"ז קשה להעולם שיעלה הצדיק אותם כי אין לו שייכות עמהם. אך אם יארע לצדיק איזה חטא ח"ו, אז יורד ממדרגתו ומהרהר בתשובה, עי"ז יוכל לחזור גם העולם עמו בתשובתו, וזהו שאמרו "אשרי הדור שהנשיא חוטא", עיין בפ' ויחי באריכות, ואח"כ כשהצדיק עושה זה העובדא ומעלה את העולם עמו, הוא בא למדריגה גדולה יותר עבור זה. וזהו שאמרו "ומדוע תתנשאו כו'", פירוש שאתם מתנשאים עצמכם שיש לכם מדריגה זו להעלות העולם עמכם, ובאמת א"צ לזה "כי כל העדה כולם קדושים". וזה שאמר משה "לא חמור אחד מהם נשאתי" פירוש לא באתי כלל למדריגתי על ידכם, כי לא נשאתי את חמורם זו גופם, "ולא הרעותי את אחד" פירוש לא אירע לי שום חטא ורעה ח"ו שאפול ממדריגתי להתערב עמהם כנ"ל.
וידבר כו' בקר ויודע ה' כו' ואת הקדוש ויקריב אליו כו', פירוש לא כדבריכם שעל ידיכם באתי למדריגה זו, לא כן הוא, כי אם מחמת שנהגתי עצמי בדרך הזה, שתיכף ומיד בקומי ב"בקר" יחדתי שמו הגדול והנורא ביהודים ודביקות, וזהו "ויודע ה'" מלשון וידע את חוה שפירושו יחוד, וזהו "בקר ויודע ה' את אשר לו" שיחדתי קב"ה ושכינתיה עם העולמות, "ואת הקדוש" פירוש דהצדיק אח"כ מקדש עצמו במחשבות טהורות, "והקריב אליו" פירוש שמקרב עצמו להשי"ת להתפלל לפניו ואחר כך "אשר יבחר בו יקריב אליו" ר"ל מי שהש"י ב"ה בוחר בו, יקריב אליו - הוא מקרב אליו במדריגות קדושות, ולא כדבריכם שאתם אומרים שעל ידכם באתי למדריגה זאת. וק"ל.
או יאמר "בקר ויודע" כו'. כי משה רבינו ע"ה רצה דווקא לעשות להם טובה שישארו חיים, לכן אמר שימתינו עד אור הבקר שאז הרחמים גוברים וחסד אל מתגלה, וכשהחסד גובר אז אעפ"י שהאדם חייב אעפ"כ הקב"ה מרחם עליו, בהיות שמרחם על מעשה ידיו שהם ברואיו לבלתי השחיתם, או מחמת שהקב"ה רואה זכות הצדיק שבדור ובזכותו מרחם על הדור ומכפר להם הכל, לכך אמר להם "בקר" שהחסד גובר, "ויודע ה' אשר לו" פירוש שהש"י ירחם עליכם בשביל שאתם שלו ופועל ידיו, או "ואת הקדוש והקריב אליו" שיקריב אליו זכות הצדיק הקדוש ויגן עליכם למחול לכם. וק"ל.
או יאמר "וישמע משה ויפול על פניו" כו', י"ל ע"פ דרך הלצה, כי איתא בגמרא אסור לאדם ליפול על פניו אלא א"כ יודע שנענה כיהושע כו', ומשה רבינו ע"ה היה עניו מאד והיה שפל בדעתו מכל אחד, והיה מתיירא ליפול על פניו, ואחר ששמע מקרח שאמר שהוא הרב והנשיא שבישראל ולו ראוי הגדולה, התחיל ליפול על פניו, ולזה נאמר "וישמע משה ויפול" כו'.
ויאמר משה אל קרח קחו לכם מחתות קרח כו' קטורת. כתב רש"י "וכי טפשים היו הלא התרה בהם אלא הם חטאו בנפשותם וקרח שפקח היה" כו'. ולכאורה תמוה מה התירוץ הם חטאו כו', ע"ז ג"כ קשה למה חטאו וכי טפשים היו, אלא נראה דהנה בודאי שכוונתם היתה גדולה מאוד לשם שמים, כי תשוקתם היתה לכהונה גדולה ולהקטיר קטורת לפני ולפנים, וקשה הלא צריך לזה דביקות גדול, אלא ע"כ צריך לומר שזה גופא היתה כונתם, כי הם היו ראשי סנהדראות כולם, לכן היו מתאוים אל העבודה הזאת כדי שעל ידה יוכלו לתקן את שלימות נפשם ולבוא אל הדביקות היותר גדול. ומשה הבין זה ג"כ, אך שהבין עוד יותר שהם לא יוכלו לגמור זאת בדביקות שלהם, כי צריך בהכרח לזה דוקא בני אהרן המובחרים ולא שאר העם, כי לדביקות צריך יראה גדולה שלא יהנה ממנה להנאת עצמו כלל רק התפשטות גמור, וזה היה חטא נדב ואביהוא כאשר נבאר אי"ה בתוך הביאור.
ותחילה נפרש דברי הגמרא שאמרו "מאי טעמא מתו בני אהרן על שהורו הלכה כו', וחד אמר שתויי יין נכנסו למקדש". ולכאורה תמוה, הלוא בפסוק כתיב בהקריבם אש זרה, והם מפרשים טעמים אחרים. ונראה כי הם לא אמרו רק הטעם הפסוק כי חטא בני אהרן היה על שהקריבו אש הדיוט, ובאמת אמרינן אע"פ שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, וא"כ עשו כדת ולמה נענשו? ולזה באו המפרשים הנ"ל לפרש החטא ולמה היה העונש. והפירוש הוא כך, שכוונת נדב ואביהוא היה לטובה מאד, כי היה להם דביקות גדול מאוד, והדביקות נקרא "אש" ע"ש שהאדם מקרב עצמו אל אור שכינתו ובוער בקרבו האור הגדול כאש בוערת, ויש ג"כ אש אחר, והיינו שיש לאדם חשק ותענוג גשמי ולבו בוער לדבר ההוא, ואש הדביקות נקרא "אש מן השמים", וזה הגשמי נקרא "אש מן ההדיוט", והאדם צריך להעלות הכל למעלה, אפילו כל ההנאות הגשמיות, הן אכילה ושתיה ובכל המידות צריך להוציא יקר מזולל, וזו היא "אע"פ שבא אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", אלא שבשעה שאדם מדבק עצמו אין רשאי לערב בתוכה שום צורך הנאתו, שח"ו פוגם במקום ההוא אשר הדביקות שם שורה.
והנה הם היו בדביקות גדול מאוד ולא היו רשאין לקרב לשם באש זרה ולכך נענשו, וידוע שהדביקות מרומז בשם "יין המשומר בענביו", ולכך אמרו בגמרא שנענשו על האש זרה כנאמר בפסוק, והוא משום הטעם "שנכנסו שתויי יין", והרמז על הדביקות הגדול המרומז ביין, ולא היה להם להקריב במקום ההוא האש של הדיוט. "וחד אמר על שהורו" כו', ג"כ כך שקאי על בהקריבם, אלא שמפרש מה היה האש זרה שפירושו הנאה גשמי כדלעיל, ומפרש שהיה להם תענוג גדול מזה על שבאו על דבר האמת להקריב אש זרה כמו שבאמת הוא מצוה כנ"ל, והיה להם תענוג מזה שכוונו האמת, וזו היה "על שהורו הלכה בפני רבן", פירוש שהם עשו כך בדעתם קודם ששמעו מפי רבן, וכוונו האמת ובאו לידי הנאה מזה, ובשעת הדביקות לא היה להם לחשוב הנאתם כלל.
וזה עצמו היה חטא ר"נ איש שרצו להקטיר קטורת למען התקרב אל האור העליון לתקן נפשם, אך שמשה ידע שהם אינם במדריגה זו, שצריך לזה בהירות גדול בלי שום הנאה עצמיות, לכך אמר להם "קחו לכם מחתות" פירוש ואז תבחנו אם תוכלו להיות במדריגה זו להתקרב בעבודה, ובשביל זה הכוונה שכוונו עצמם לשמים אמר הש"י ב"ה לאהרן "הרם את המחתות כו' כי קדשו", פירוש שיש להם קדושה לאלו המחתות, מחמת שכוונתם היה לשמים אלא שלא היו במדריגה זו וכדלעיל, "ואת האש זרה הלאה" פירוש האש הדביקות שלהם ישאר למטה שלא ידבק עצמו שום אדם בזה הדביקות, לכך זרה הלאה למרחוק שלא יתקרב לשום אדם, וזה כוונת רש"י במ"ש "הם חטאו בנפשותם", פירוש הם סברו שיתקנו בזה את נפשם. והבן מאד ותרבה הדר והוד.
וידבר ה' אל משה קח מאתם מטה כו'. נ"ל בהקדים לפרש דברי התנא "ראה את המציאה" כו', דהנשמה נקרא "מציאה", ע"ד שאמרו מצאתי דוד עבדי ודרשו חז"ל היכן מצאו בסדום, ונמצא הנשמה נקרא מציאה, ולהבין הטעם נראה שהוא ע"ד דאיתא בספרי המקובלים טעם למה יצאו אברהם מתרח וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה, ופירשו מחמת שהמקטריגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה אינם מניחים לה לצאת לעולם ועושים כל התחבולות לעכבה, מה עושה הקב"ה? נותן אותה בגוף טמא ואז מניחין אותה ועי"ז באה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבוודאי א"א שתעלה במעלות קדושים, ונמצא היא כמו מציאה, וזהו "ראה את המציאה", ר"ל אדם שזכה אל מציאת נשמה, "ונפל עליה" פירוש שפגם בה כמו ונפל עליו והכהו, "ובא אחר והחזיק בה" פירוש שבא צדיק והחזיק בה בהנשמה והעלה אותה אל הקדושה, "זה שהחזיק בה זכה בה", שזכותו גדול מאד שהוציא יקר מזולל. ומקשה הגמרא "והא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום", פירוש קושית המקשן לפי דברינו הוא כך, דאיתא בפירוש רש"י "וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה" כו', פירש רש"י "צבר עפרו מד' רוחות העולם שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה", ואין לו לאדם כי אם ד' אמות של קבורה, ונמצא הפירוש הוא כך, "בא והחזיק בה" שהעלה את הנשמה, וע"י מה העלה אותה? ע"י שהוכיח לאותו האדם על פניו וחיזקו בדברים ערבים, באמור לו אדם חשוב ומהולל כמותך יעשה כזאת וכזאת, ועי"ז חזר בתשובה אותו האדם, נמצא זה שפעל כל זאת זכותו גדול יתר מאד על שהוציא יקר מזולל, וזהו לשון "והחזיק בה" מלשון התחזקות בדברים טובים ונעימים, ע"ד שמצינו ברבי ששאל אם יש בן לאותו צדיק ואמרו לו כל זונה כו' ע"ש, וסמכו וקרא אותו רבי וכו' אמר ליה רבי קרית לך ואמרת איזיל לקרייתא עד שקבל על עצמו שלא יעשה עוד כדבר הרע כו' ע"ש הלשון, ומקשה הגמרא הלא העיקר הוא הכנעה, וההכנעה בא לאדם ע"י שזוכר את יום המיתה הוא הגורם לאדם הכנעה בזכרו שאין לו בעולמו כי אם ד"א של קבורה, וזהו ג"כ פירוש "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה", פירוש שזה עיקר התענוג של השי"ת ב"ה כשאדם לומד הלכה בהכנעה גדולה, וזוכר ד"א בלימוד הלכה ואין מתגאה בלימודו הטוב, לזה מקשה שנמצא העיקר הגדול הוא להשפילו ולהוכיחו בהכנעה ולא לגדלו בחשיבות? ומשני "כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד"א לא ניחא ליה דלקני", פירוש "כיון דנפל" ר"ל כיון שקלקל כ"כ שהפיל את נשמתו לרגלים ממש והכה בפצע וחבורה, "גלי אדעתיה" כו', ר"ל נראה מדעתו דניחא ליה בהשפלתו וקלקלתו מעשה תעתועים, ובלתי אפשרי לאדם כזה להחזירו ולהחזיקו ע"י הזכרת שפלותו ויום המיתה, כי אדם כזה למיתה לא חייש, וזהו "בד"א לא ניחא ליה דלקני" וצריך חיזוק ע"י גדלות, להחשיבו שהוא חשוב ומעולה במעלות ואין נאה לו לעשות כמעשים האלו ע"ד הנ"ל שקראו רבי.
וזהו "קח מאתם" פירוש זאת תקבל מאתם לעיקר בעיניך, "מטה" פירוש הכנעה, שיהיו מוכנעים ושפלים בעיניהם, "מטה לבית אב" שיכנעו עצמם ולא יתגאו ביחוס אבותיהם, "מאת כל נשיאיהם" פירוש וביותר יוכנעו בנשיאות עצמם, שלא יתגאו בחשיבות עצמם וגדלותם לאמר בלבם שהם בעצמם גדולים וחשובים, " שנים עשר מטות" דהנה יש י"ב גבולי אלכסון שהעולם מתנהג בהם, צריך להיות הכנעתו גדולה כ"כ בכל הגבולים, בכל העולם הגבוה מחבירו שם צריך שיהיה הכנעתו ג"כ גדולה, "איש את שמו תכתוב על מטהו", דהנה כתיב ויקרא את שמו יעקב, ובעשו כתיב ויקראו כו', ופירש רש"י הקב"ה קראו יעקב, והענין הוא באמת שכל העולם קראו יעקב, רק מחמת שכוונו אל אמיתת שמו בשורשו העליון, שגם בשורשו נקרא כן ושם הוא אחדות גמור לכן נאמר בלשון יחיד ויקרא, ע"ד שפרשתי על פסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", ולכאורה אין מובן פירושו, בודאי כאשר קרא אותם כך הוכרח להיות שמם, אך הפירוש הוא כנ"ל, "הוא שמו" בשורש, שכיון ברוח קדשו לשמות כל א' בשרשו העליון, אבל עשו שאין לו שורש למעלה והוא בעולם הפירוד, לכך נאמר בלשון רבים ויקראו כו'. וזהו "איש את שמו תכתוב על מטהו" ר"ל בשביל הכנעתו הגדולה הנקרא "מטהו", יגרום שיכתוב שמו בשורשו למעלה, ויעשה שורש למטה ופרי למעלה. אכי"ר.
וידבר ה' אל אהרן כו' ואני הנה נתתי כו' לחק עולם. נקדים לפרש הפסוק "יחר למשה כו' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את" כו'. ויש לדקדק הלא המה העוברים על עיקר הדת שאמרו אין תורה מן השמים, ומה אמר אל תפן, הלוא בוודאי ידע באמת שהם מנחותי שאול חיים ואיך היה ההוה אמינא אצלו שיפן השם אל מנחתם, ועוד האיך תלוי בזה שאמר לא חמור א' כו', דמשמע אם היה לוקח מהם חמור או הרע להם לא היה ראוי להם עונש על אמרם אין תורה כו', והענין מופלא.
אך נראה דהנה מדרך הצדיק שאינו יכול לראות בצער בני אדם כלל וכלל, וגם בבני אדם רשעים אין רוצה שיענשו בזה העולם כי אינו יכול לראות בצערם, וכן טבע הצדיקים, ואם אמנם שחטאו וההכרחי שישולם להם עונשם רוצה שיענשו בעוה"ב ולא שיראה בצערם בעוה"ז, וזה שאמר "אל תפן אל כו' לא חמור" כו', בתוך הדברים התנצל לפניו ית' שלא יענשו בזה העולם, ולימד זכות עליהם באמרו "לא חמור אחד מהם" כו', דהנה כן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו אז ההנאה הזאת תביאהו שלא במהרה הוא חוטא להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה, וגם זאת אם הצדיק גוער באיזה אדם, גם הגערה הזאת פועל בו שלא ישתקע בחטאו, כי הצדיק בגערתו שגוער בו הוא משבר הכח הקליפה של הרשע, וזהו שאמר "לא חמור" כו', כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"י שלא לקחתי מהם זה גרמה להם שחטאו, שאם נהניתי מהם היה מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו, וגם "לא הרעותי את אחד מהם" בשום רעה וגערה, ונמצא אינם חייבים כ"כ לעונש בעוה"ז, וגם עוה"ב ראוי ליתן להם אחר העונש שיענשו על חטאם, וזה שאמר משה "לכן אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר" פירוש שהשיאו עצה טובה שלא ישאר בגיהנם עולמית, ואמר לו תראה שיהיה לך התקשרות עם אהרן "לפני ה' מחר" רמז לעוה"ב, כדרך שאמרו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
והיוצא לנו מזה שע"י נתינה לצדיק נשברים כח הקליפות, ונתקשר בקשר של קיימא עם הצדיק שלא ישיאהו היצר לחטוא בחטא גדול ח"ו, ואדרבה יתקדש ע"י הצדיק, וזהו "ואני הנה נתתי" דהש"י ב"ה צוה לתת תרומה לכהן, ואמר לו הש"י הנה הדבר הזה אני מטיל עליך להיות נתון בידך, שתהא אתה ה"משמרת של תרומתי", שע"י התרומה שיתנו לך יהיו משומרים, "לכל קדשי בני ישראל" שיתקדשו ע"י הנתינה הזאת בכל מיני קדושות, "לכל קרבנם" אם יביאו קרבן יהיה בקדושה, "ולכל אשמם אשר ישיבו" היינו אם יאשמו בחטא וישיבו בתשובה, תגרום להם הנתינה זאת שיהיה תשובתם שלימה, כן תפעול להם בלקיחתך מהם התרומה, "למשחה" ופירשו חז"ל לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, דאיתא בגמרא לעולם ישתדל אדם לראות מלכי אומות שאם יזכה יבחין כו', ולהבין מה היא הבחינה הזאת, נראה שיבחין לראות איך מידת מלכות מושפלת עתה בגלות המר, ויבחין בביאת משיחנו במהרה שיתנשא אז כתר מלכות, ויבין גדולת מלכות איך מעלתה גדולה לאין חקר, וזהו "כדרך שמלכים אוכלים" פירוש שיהיה אכילתם בקדושה, שע"י אכילתם יתקנו מידת מלכות, "ולבניך" ר"ל כמוך כמוהם כך "לחק עולם".
זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כו'. נ"ל בצירוף הפסוק "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה שנים עשר מטות וכו' מטהו יפרח". ונדקדק למה ציוה השי"ת ב"ה ליקח שנים עשר מטות, הלא עיקר הסימן היה הפריחה שזה דבר הפלא, והיה די בלקיחת מטה אהרן לבד וכאשר יראו שיפרח מטהו יהיה לאות ביניהם ויסור תלונותם, ואם יאמרו לבחון אולי גם מטותם יפרח כשיניחום באוהל מועד, אז מי שירצה לידע זאת ילך ויבחן וינסה לעצמו, ולמה ליקח כל הי"ב בפעם אחת. אך הענין הוא דהנה כתיב "אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום", ולכאורה על דלתי הוי ליה למימר בפתח, והוא ג"כ לשון רבים. אלא נראה שאדם צריך לדבק עצמו ולעבוד השי"ת בכל מידותיו, ואל יאמר שדי לו לבחור לעצמו איזה מידה - או ללמוד או להתפלל או ליתן צדקה או איזה מידה אחרת, רק צריך האדם לקבל על עצמו לדבק את עצמו בכל נפשו בכל מידותיו האפשרי בכל ההתאמצות, ולכן נאמר "דלתותי", לומר שמחויב לשקוד על כל דלתות, דאילו נאמר "דלתי", הייתי אומר מיעוט דלתי שנים, לכן הוסיף הכתוב לכתוב דלתותי להורות הריבוי האפשרי.
והנה עיקר כללות המידות הם שנים עשר כנגד י"ב שבטי י"ה שהם כנגד י"ב גבולי אלכסון, שכל שבט בפני עצמו הוטבע בו מידה אחת היותר מוטבע אצלו מבשבט הב' וכן כולם, אבל באמת כל האדם צריך להתחזק ולהתאמץ בכל המידות לעבוד בהם הבורא ב"ה, ולזה ציוה השי"ת לקחת שנים עשר מטות, לרמוז שהחיוב מוטל להחזיק בכל המידות לשקוד בהם, וזה שפירש רש"י "כשהוכר הפרי הוכר שהיה שקדים", פירוש שרש"י מתרץ זאת שבני ישראל לא ידעו מה זה הציוי לקחת כל הי"ב מטות הלוא היה די במטה אהרן לבד, אך כאשר ראו הפריחה של שקדים הבינו שנס הגדול הזה בא מחמת "שקדים", פירוש ע"י שהוא שוקד על כל המידות טובות והוא כולל בטובו את כל השבטים, וזהו "הוכר שהן שקדים", פירושו שהוכר שלכך בא למדריגה הזאת הוא מחמת שקדים, ששקד על דלתות יום יום כנ"ל. וזהו "זה יהיה לך", "זה" בגימטריה י"ב, רמז לו הש"י שיחזיק בכל המידות של שנים עשר שבטי יה. והבן.
או יאמר "ואני הנה נתתי כו' משמרת תרומותי" כו'. נ"ל ע"פ דדרשינן בגמרא "אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית וקדם למעשה בראשית", והפירוש הוא כך, דהבורא ב"ה וב"ש תחילת בריאתו ברא את האדם בעולם המחשבה וקשרו שם, ואחר כך נשתלשל עד שבא לעולם השפל, וזהו "אחור למעשה בראשית" היינו בעולם הזה, "וקדם למעשה בראשית" היינו בעולם המחשבה, וכל זה עשה הקב"ה בחסדו הגדול למען יוכל אדם לילך ממדריגה למדריגה, ברא אותו בעולם השפל וקשרו בעולם המחשבה, ובזה יכול אדם לפעול בצדקתו שיוכל לחזור ולשוב לשורשו העליון בעודו בחיים חיותו. ומחמת זה מדריגות הצדיק יותר להשיג בגדולת הבורא מחיות ואופני הקודש, דאצל חיות כתיב "והחיות רצוא ושוב", כי רצים ועולים וסוברים שמשיגים המראה הגדול והנורא שלמעלה מכסא הכבוד, ומגודל הפחד והאימה שבים לאחוריהם וזהו רצוא ושוב, אבל האדם יכול להשיג בשכלו הזך יותר ע"י כח מעשיו הטובים.
ובזה יתורץ שהקשה "משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה" כו', כי הפירוש הוא כך, כי לא יראני "האדם וחי" במדריגה א', ו"חי" הוא מלשון חיות הקודש, והיינו האדם וחי אינם רואים אותו בסיגנון א', כי לא ראיית זה כראיית זה, שהאדם יכול להשיג יותר בראייתו השכלית, וכל זה הוא ע"י שאדם מדבק עצמו בבורא ב"ה בדביקות ולהבות אש הקדושה שבו ע"י מעשיו הטובים ובקבלת עול מלכות שמים שלימה בלב ונפש שהבורא ב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד. וזהו דאמרינן בגמרא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם אומרים שמע ישראל כו' ואני מי כעמך ישראל גוי אחד כו', והיינו כמו שאנו מדבקים עצמינו בבורא ב"ה כביכול, כמו כן הבורא ב"ה מדבק בנו ונעשה הכל אחד באחדות גמור, ועי"ז באים השפעות גדולות בעולם עד בלי די.
וזהו שאמרו בגמרא "וראית את אחורי מלמד שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין", ר"ל "תפילין" הוא לשון התחברות ודביקות, ע"ש נפתולי נפתלתי כו', והראהו הקב"ה ה"קשר", שיעשה קשר בין הדבקים, שאנחנו נקושר בו והוא כביכול בנו שיהא הכל א', והיינו "קשר של תפילין".
וזהו שאמר התנא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העוה"ב", פירוש "יפה" לפני הקב"ה "שעה אחת", ר"ל שנעשה אחדות בתשובה ומע"ט, כי ע"י התשובה ומע"ט אנחנו נדבקים בו והוא כביכול בנו ונעשה אחת, "בעולם הזה" היינו מה שאנחנו עושים בעוה"ז, "מכל חיי עוה"ב", ר"ל מכל התענוגים שיש לו בעולמות העליונים, כי תשוקת ותענוג השי"ת ב"ה אינו אלא להתאחד בנו להטיבנו, "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עולם הזה", ר"ל ויפה שעה אחת כנ"ל דהיינו שאנחנו פועלים להמשיך את הבורא ב"ה לעוה"ז להיות שכינתו בתוכנו, ועי"ז יש להבורא ב"ה קורת רוח כנ"ל, וחשוב בעינינו הקורת רוח של עוה"ב, פירוש התענוג שיש להבורא הוא הנקרא עוה"ב, והתענוג שלו יפה לנו מכל חיי ותענוגי עוה"ז שלנו, כי זה עיקר הבריאה.
וזהו דאמרינן בגמרא "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת", פירוש שהיו "שוהים שעה" ומקשרים עצמם בדביקות, "אחת" פירוש בשביל אחת כנ"ל שיהא להם אחדות כביכול ב"ה, "קודם התפילה" ר"ל החיבור והקישור שיתדבקו בכביכול ב"ה ע"י מחשבתם הקדושה כדי שיפעלו ע"י מחשבתם הקישור כנ"ל, "ושעה אחת אחר התפילה", היינו אחר שנעשה החיבור והקישור ואחדות ביניהם היו שוהים שעה ומכוונים מחשבתם להנות מהתענוג שיש להבורא ב"ה בהתחברו בנו כנ"ל, שזהו תענוגים שיש להקב"ה כביכול תענוג ושעי"ז באים השפעות לישראל.
וזהו "ויאמר אל אהרן בארצם לא תנחל כו' אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", דהצדיק ברצותו להשפיע לישראל צריך שלא יהא כוונתו להנאת עצמו, וזהו שאמר לו הש"י "בארצם לא תנחל" פירוש שלא יהיה כוונתך לצורך עצמך, רק "אני חלקך" פירושו כנ"ל, שיהא כל כוונתך לדבק עצמך בי שיהא אני חלקך "ונחלתך" יהיה "בתוך בני ישראל", פירוש ההשפעות שאשפיע להם זה יהיה עיקר נחלתך.
וזהו "ברית מלח עולם הוא", "ברית" היינו התורה הנקראת ברית, "מלח" ר"ל מלשון ממולח שפירושו מעורב, והיינו כשהצדיק מערב התורה במחשבות קדושות וטהורות כדי שיהא באחדות עם כביכול ב"ה, "עולם הוא" פירוש עי"ז הוא ממשיך הבורא ב"ה בעולם הזה להיות שכינתו בתוכנו ולהשפיע לנו כל טוב.
והנה הדביקות שיש להבורא ב"ה בנו הוא נקרא בשם "תרומה", והטעם מחמת שהש"י מרומם ומגביה אותנו בקדושתו ולכן נקרא תרומה לשון התרוממות, והדביקות שלנו נקרא "משמרת", לפי שאנחנו חייבים לשמור עצמנו תמיד שלא יפסיק דביקותינו מהבורא ב"ה כביכול חלילה אפילו רגע. וזהו "וידבר ה' אל אהרן" הוא הצדיק הנקרא כהן, "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי", ר"ל שאינך צריך רק לשמור הדביקות שלא יפסוק דבקותי הנקרא תרומה ממך, וזהו משמרת תרומתי. "לכל קדשי בני ישראל" ר"ל שזה שייך לכל הצדיקים הקדושים שבבני ישראל, ועי"ז גורמים הצדיקים להשפיע לישראל את שלש אלה, הם בני חיי ומזוני, וזהו "לך נתתים" פי' שהכל בידך לפעול ע"י מעשיך הטובים, "למשחה" היינו מזוני, ע"ד שאמרו כדרך שבני מלכים אוכלים בגדולה, והיינו שולחן מלכים, "ולבניך" היינו בני, דאיתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין חשוכי בנים שאין יודעים בצער גידול בנים, ולכן צריך להיות להצדיק בנים כדי שישפיע לישראל כמו שהוא מרחם על בניו, "לחק עולם" היינו חיי, דכל מה שהאדם מאריך ימים ושנים בעולם הזה, עי"ז הוא מקיים מצות בוראו יותר ויותר באמונה שלימה בלי שום ספיקות חלילה, דהנה החוקים שהשטן ואומות העולם מונין עליהם כפרש"י, וע"י שאדם מאריך ימיו, מתחזק אמונה בלבו בזיכוך וצלילות גדול לקיים המצוות חוקיים כמו המצוות השכליות, והיינו חיי, וזהו לחק עולם. וק"ל.
ועבד הלוי הוא את עבודת אוהל מועד. נראה דהנה התורה נקרא "אוהל מועד", ואמר להם "ועבד הלוי" דהיינו יעבוד להש"י שיכניס את "הוא" דהיינו הקב"ה נקרא "הוא", "את עבודת אוהל מועד" פירוש בתוך התורה, דהיינו תורה לשמה, "והם ישאו את עונם חוקת עולם לדורותיכם", פירוש שיהיה צדיק גמור ושלם שלא יבא לעולם חטא על ידו, רק זה שירד ממדריגתו קצת, דהיינו מעולמות עליונים שהם אצלו חק ודירה קבוע, "לדורותיכם" לשון דירה, "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה", ר"ל דהצדיק צריך להיות במדריגה זו להרים הקדושה, מעשר נקרא הקדושה, "על כן בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה", פירוש שלא יהיה נחלתו למטה בעולם השפל רק בעולמות עליונים. וק"ל.
ונחשב לכם תרומתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם. פירוש כי במשנה פרקי אבות יש "מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות" כו', ויש לדקדק הלא התנא כונתו במשנה זו להורות לנו דרכי ה' איך להתנהג ולעשות גדרים לעבודת הבורא, ולמה לו ליתן לנו עצה איך להתעשר באמרו מעשרות סייג לעושר, המשמעות הוא שהעצה הוא בשביל קיום העושר, ואמר שהמעשר הוא גדר לקיום העושר. ונראה כי האדם ביותר צריך לקדש עצמו במאכל ובמשתה ובממון יותר מן התורה או תפילה, כי שם אין יצה"ר כ"כ שולט מחמת שהוא עוסק בדבר קדושה, אבל בתאוות הגשמיות שהיצה"ר מצוי מאד, צריך פרישות יתירה שלא לבוא ח"ו אל התגברות התאווה, וגם בממון צריך לקדש עצמו מאוד שיהיה משאו ומתנו באמונה ולשם שמים, כדי שלא יהיה ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, לזה אמר התנא "מעשרות סייג לעושר", פירוש שאתה צריך לקדש עצמך כ"כ בממונך עד שהמעשרות לא יהיה כי אם סייג אל העושר, והעושר יהיה עיקר הקדושה יותר מקדושת מעשר.
ולזה הכיון הוא בכאן בפסוק "ונחשב לכם" כו', פירוש שהקב"ה אומר אל הצדיק המקדש עצמו במאכליו בקדושה, שכמן כן יקדש עצמו אל התורה ותפילה כמו אל הגשמיות, ו"תרומתכם" הוא רמז לדברי קדושה מלשון התרוממות, וזהו "כתבואה מן הגורן וכמלאה כו' כי שכר הוא" כו', פירוש כי אצליכם אין חילוק בין תורה או תפילה או אכילה ושתיה, הכל הוא אצליכם עבודת הבורא, ואינו אלא חילוף מעבודה לעבודה, וזהו "חלף עבודתכם". וק"ל.
"ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו" כו'. דהנה הצדיק בשעת תפילתו הוא בודאי בדביקות ובקדושה במחשבות טהורות וצלולות וזכות, ובעת אכילתו מחמת שהוא דבר גשמי, אז מורא עולה על ראשו לבל יתגשם וינתק מהקדושה ח"ו ע"י האכילה, ולכן הוא מתחזק ומתאמץ לקדש עצמו יותר ויותר בעת אכילתו לדבק עצמו בקשר ודביקות גדול, ונמצא בעת אכילת הצדיק הוא מקדש את עצמו יותר מבשעת תפילתו, אבל לא כן שאר העם שבעת תפילתם יכולים להתקדש יותר מבשעת אכילתם, וזהו פירוש "וקוי ה' יחליפו כח", דהקדושה שאדם מקדש ומטהר עצמו בעת תפילתו ואכילתו, עי"ז הוא נותן כח בפמליא של מעלה, "וקוי ה'" הם אותם הצדיקים השלימים המקוים ומצפים לתשועת ה' הוי"ה ב"ה שיתמלא במהרה ושיהא השם שלם בקרוב, הם מחליפים הכח, פירוש מחליפים משאר העם, שאצל ההמון עם בשעת תפילתם הם יותר בקדושה, אבל הם מקדשים ומטהרים עצמם באכילתם יותר ויותר מבשעת תפילתם, וזהו "ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו" ר"ל כשתרימו הקדושה והדביקות שזה נקרא בשם "חלב" כמו בהקרבן שלא נקרב ממנו אלא החלב, כך בתפילה - הקדושה שבה היא העולה למעלה, וזהו בהרימכם את הקדושה, "ונחשב לכם תרומתכם כתבואת גורן", ר"ל קדושת תרומתם בתפילתם יחשב כמו בעת אכילתם, וזה רמז "תבואת גורן ויקב" היינו האכילה שהיא בקדושה וטהרה כנ"ל. וק"ל.