נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/רא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן רא עריכה

תשובה

להגאון מוהר"ר ישעי' נר"ו אב"ד דק"ק ברעסלי:

מה שכתב על מה שפסק רמ"א בי"ד בסוף סי' שכ"ב וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק) וכן הוא בתוס' פ' כל שעה. וכתב מעלתו שלא מצא זה במהרי"ק וגם המקום בתוס' פכ"ש לא נודע לו: הנה מה שנרשם מהרי"ק הוא טעות הדפוס וצ"ל מהרי"ו וכן הוא בד"מ והוא במהרי"ו בסופו בדרשה של פסח וז"ל שם החלה בבית שאין בו כהן שאין הכהן נהנה ממנה צריך לעשות לה היסק בפ"ע דישראל אסור ליהנות ממנה דכתיב את משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואיתקש להדדי מה תרומה טהורה לכהן כו' תוס' פכ"ש עכ"ל מהרי"ו. הרי שמהרי"ו כתב זה בשם התוס' פכ"ש. ומ"ש מעלתו שלא נודע לו באיזה מקום הוא בתוס' בפרק כ"ש הנה הוא בדף ל"ד ע"א בד"ה מחמין לו חמין:

ומה שהקשה עוד לפי מה דקיי"ל בתרומה גדולה בזה"ז ששיעורה בכל שהוא שהיא עומדת לשריפה וניתנת לכל כהן שירצה והכהן רשאי לקיימה ולהניחה עד שעה שיוכל ליהנות ממנה בשעת שריפה כמבואר ביו"ד סימן של"א סעיף י"ט ע"ש. ומצוה ליתן טעם הגון מדוע נשתנה דין חלה בזה"ז שכתב רמ"א בס"ס שכ"ב כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע ולמה לא יתנו החלה לכהן והוא רשאי ליהנות הן להסיקו תחת תבשילו והן להחם בו תנורו בימי הקור כו' לענין נתינה לכהן למה גרע שם נתינת חלה מענין תרומה גדולה:

והנה באמת לענין הדין נוכל לומר שבאמת דין שניהן שוה וגם החלה אם הישראל רוצה ליתנה לכהן והכהן יחזיקנה עד שיוכל ליהנות ממנה בשעת שריפה הגון לעשות כן. אלא כיון שהחלה בזה"ז שיעורה בכ"ש ואין בה כדי נתינה לכהן להטריח הישראל בשביל כל שהוא אין הדבר כדאי ואם נימא שהישראל יחזיק אצלו עד יצטרפו אצלו חלות הרבה ויוליכם לכהן יש לחוש לתקלה שהישראל עצמו יסיק בהם התנור והרי אין הישראל רשאי ליהנות משריפתה לכן לא הזכיר הש"ע נתינתה לכהן. אבל בתרומה כיון שיש תרומת מעשר שיש לה שיעור וזה ודאי צריך להוליכה לכהן ולפעמים הלוי עצמו יש לו תבואה והוא נותן תרומה גדולה וגם תרומת מעשר ומצרף התרומה גדולה עם התרומת מעשר ומוליך לכהן ולכן כתב רמ"א בסעיף י"ט בתרומה גדולה דין זה ועיקר כוונתו לבאר פרטי הדינים שיוכל ליתנה לכל כהן שירצה ושיוכל הכהן להניחה עד שעה שיוכל ליהנות משריפתה ונ"מ בכל דינים הללו אף דלא שכיח בתרומה גדולה שיוליכם לכהן מ"מ שכיח בתרומת מעשר. הא חדא:

ועוד אמינא דגם לדין יש חילוק בין חלה לתרומה דהרי הש"ך שם בסי' של"א ס"ק ל"א כתב ויכול להניחה כו' ולא חיישינן שיבוא לידי מכשול בה שהכהנים נזהרים בזה כיון שידוע לכל שעכשיו אין שום תרומה נאכלת עכ"ל הש"ך. וזה שייך בתרומה אבל חלה כיון שיש חלות נאכלות כגון במקום שמפרישין שתי חלות כגון מכזיב עד אמנה וכמו כן כל הארצות מאמנה ולחוץ כמבואר בדברי המחבר בסימן שכ"ב סעיף ד' לכך החלה הנשרפת אין הכהנים רשאים להשהותה פן יבוא מכשול שיאכל ממנה וכיון שאין רשאי להשהותה אין בהן תועלת לכהן כי מה יסיק במשהו. אלא ששוב זה נכון לדעת המחבר אבל לדעת רמ"א שם בסימן שכ"ב אין שום חלה נאכלת מ"מ הדבר נכון שהרי מסיים רמ"א שם ששורפין אותה כמו שהיו עושין כשהיו מפרישין שתי חלות ע"ש. אף שעיקר כוונת רמ"א היינו שאין לה שיעור מ"מ גם לענין שנשרפת נוכל לומר הטעם שנשרפת מיד כמו שהיה כשהפרישו ב' חלות:

ומה שתמה על ש"י במנחות ע"ז ע"ב בד"ה ונילף מתרומת חלה דהוי אחד מארבעים ושמונה. וע"ז תמה מר תרי תמיהי. חדא דשיעור חלה הוא רק מדרבנן וסמכו על מה דכתיב תתנו אבל מן התורה אין לחלה שיעור כמבואר בפוסקים רובם ככולם ברמב"ם פ"ה מבכורים ובטוש"ע סימן שכ"ב ורש"י בחומש פ' שלח לך כתב תרומת גורן שלא נאמר בה שיעור וחטה אחת פוטרת אבל חכמים נתנו בה שיעור לבעל הבית כו'. ומה שכתב רש"י בפסוק שאחריו תתנו לה' תרומה כבר כתב המזרחי דאינו אלא דרך אסמכתא וכן כתב הסמ"ג עשין קמ"א, אמור מעתה יתכן לפרש שאלת הש"ס ונילף מחלה דסגי בכל שהוא עכ"ל דרום מעלתו. ועוד הקשה דרש"י אחז אחד ממ"ח והרי בבעה"ב שיעורו אחד מכ"ד וצריך לומר דדקדק רש"י לאחוז היותר מועט ותפשת מועט כו' א"כ למה פירש"י לעיל מזה בד"ה ונילף מתרומת מדין דהוה אחד מחמשים והוה ליה לאחוז המועט דהיינו תרומת אלעזר שהיא אחד מה' מאות. והנה באמת קושיותיו חמורות ואעפ"כ צריכין אנו למשכוני נפשין ליישב דברי רש"י על נכון:

ואומר אני שמה שברור למעלתו שאין לחלה שום שיעור מן התורה אין אני מסכים עמו לחלוטין ויש לי לומר בזה דבר חדש לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק והוא זה, כי המצוה הזאת של הפרשת חלה אם כי היא מצוה אחת יש בה שני ענינים. הענין האחד הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה כי קודם ההפרשה היא אסורה באכילה וע"י הפרשת החלה מן העיסה כבר הופקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה ואף אם אח"כ יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט והעיסה הותרה באכילה. ואמנם המצוה העיקרית ליתנה לכהן, וזה הענין השני שאמרתי שיש במצוה זו, ושני ענינים האלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה ואפילו משהו פוטר העיסה כתרומת גורן * [הגה"ה מבן המחבר דע שמה שחידש אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל בחלה ובתרומה דלהוציא מידי טבל חטה אחת פוטרת כל הכרי אבל מ"מ צריך לקיים מצות נתינה שיהיה בכדי נתינה לכהן, אין הכוונה שיש כאן שתי הפרשות זו אחר זו ואם הרים משהו הותר הכרי בתרומה והעיסה בחלה ואח"כ צריך להוסיף עוד ולהפריש שיעור כדי נתינה לכהן, זה אי אפשר לומר משום כמה טעמים, חדא דבמסכת שבת כ"ה ע"א ובמסכת יבמות ע"ד ע"א דרשינן משמרת תרומותי שתרומה טמאה מותרת בהנאה ודרש תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ובבכורות דף ל"ד דרשינן משמרת תרומותי בשתי תרומות אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה. ומקשים התוס' במס' שבת ובמסכת בכורות שם איך יליף שלש תרומות מקרא זה טהורה וטמאה ותלויה ומתרצים התוס' דמלך דריש אתרומה טמאה להתיר בהנאה ומשמרת שייך בתלויה ע"ש. ומעתה אי צריך בכל תרומה שתי הפרשות אחת להתירה מטבל ואחת למצות נתינה לכהן אכתי קשה מנ"ל למידרש תרומה טמאה דלמא תרומותי דהיינו שתי תרומות קאי אחד על תרומת כל שהוא שמתיר מטבל ושני אתרומת שיעור כדי נתינה. ועוד שם בבכורות פריך הגמ' ור' יהושע ומשני תרומותי כתיב אמאי לא משני דר"א ור"י פליגי בזה דר"א מוקי משמרת תרומותי שתי תרומות לטהורה ולתלויה ור"י מוקי לשתי תרומות אחת שבא להתיר מטבל ואחת הניתנת לכהן, ועוד איך אפשר לומר דבהפרשה כל שהוא הותר הכרי בתרומה והעיסה בחלה הא כל זמן שחסר עוד הפרשה דבכדי נתינה עדיין אסור הכרי והעיסה כדילפינן במס' סנהדרין דף פ"ג מנין לטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בנ"י אשר ירימו לה' בעתיד לתרום הכתוב מדבר ע"ש וחלה ותרומה מחד קרא נפקא לן כדאיתא בפ"א ממסכת חלה משנה ט' וע"ש בפירוש המשנה להרמב"ם ובברטנורה שם, וא"כ האי הפרשת כל שהוא מה טיבו הא עדיין לא הותר כל זמן אשר עתיד לתרום ממנו ועדיין הוא באזהרה מקרא ולא יחללו את קדשי בנ"י אשר ירימו לה'. מכל זה מוכח שאין כאן אלא הפרשה אחת דודאי אם עבר ותרם כל שהוא כבר הותרו העיסה והכרי ושוב אין שם תרומה ותלה על מה שיוסיף ואם יתן לכהן חולין הוא נותן. ואמנם כוונת אאמ"ו הגאון ז"ל במה שכתב שיש שני שיעורים כוונתו שלכתחלה צריך לתרום שיהיה כדי נתינה ולא בשביל להתיר השיריים שבשביל זה היה סגי בכל שהוא אך שהכתוב הצריך שיעור כדי לקיים כדי נתינה לכהן ואם עבר והפריש רק חטה אחת כבר הותר הכרי וכן בחלה כבר הותרה העיסה והוא מעוות שלא יוכל לתקון לקיים עוד מצות נתינה שכבר עבר ההפרשה וגם יש נפקא מיניה בכהן עצמו שיש לו כרי או עיסה שגם הכהן אסור לאכול טבל אינו צריך להפריש כי אם כל שהוא להתיר הכרי והעיסה אבל מצות נתינה לכהן לא שייך לגבי עצמו שהוא כהן: ובזה נדחה גם מה שהוכיחו התוס' במסכת מנחות ס' ע"א בסוף ד"ה ומי בעינן כו' דחטה אחת פוטרת את הכרי מדאמרינן בסוף מסכת ע"ז דטבל בכל שהוא כהיתרו כך איסורו ע"ש בתוס' ולפי דברי אאמ"ו הגאון ז"ל אין מזה ראיה דזה הוא אם עבר והפריש או כהן לעצמו מפריש לכתחלה כל שהוא ומתיר הכרי בחטה אחת. ולפ"ז מתורץ נמי מה שתמהו התוס' שם במסכת מנחות למה לא חשיב תרומה בהדי הנך דאין להם שיעור ולפי דברי אאמ"ו הגאון ז"ל לא מצי לחשוב תרומה דאכתי יש בו שיעור לכתחלה בכדי נתינה לכהן. ודוק היטב בכל זה:] שחטה אחת פוטרת כל הכרי, ואמנם הענין השני לקיים מצות נתינה לכהן זהו יש לו שיעור מן התורה כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ"ד או אחד ממ"ח כאשר נבאר אח"כ הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד, ואפרש הדבר ונאחז דרך משל שהוא אחד מכ"ד וזהו יש בו שיעור חשוב לקיים המצוה נתינה לכהן ואמנם זהו השיעור אחד מכ"ד בעשרון שהוא שעור חלה וכשיש אחד מכ"ד בעשרון כבר הוא כדי נתינה ושוב אין חילוק מן התורה בין אם העיסה היא רק עשרון אחד ובין אם העיסה היא ממאה סאה כי לענין לפטור העיסה אפילו משהו פוטר ולענין נתינה לכהן הרי יש כאן כדי נתינה ומה לו להכהן אם העיסה קטנה או גדולה, וזהו הצד שהוא השיעור מן התורה שהוא חלק כ"ד מן עשירית האיפה. ואמנם הצד שהוא מדרבנן הוא שחז"ל תיקנו שצריך שיתנו חלק כ"ד מן העיסה כמות שהיא ואם העיסה היא גדולה כ"ד עשרונות צריך שיתן לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ"ד מן אותה העיסה. זהו מה שנלע"ד בשיעור חלה:

ועתה נתקע בה מסמרות מדברי הפוסקים הראשונים והמפרשים וראשון לציון דברי רש"י בחומש בפ' שלח לך בד"ה כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור אבל חכמים נתנו שיעור לבעה"ב אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח. ואח"כ בד"ה תתנו לה' תרומה פירש לפי שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה. ולכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי ולכן כתב המזרחי וז"ל שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה (בספרי) ואין זה אלא אסמכתא בעלמא שהרי גבי תרומת גורן נמי כתיב בה נתינה ועם כל זה אמרו שאין לה שיעור מן התורה אלא חטה אחת פוטרת כל הכרי וכן גבי גט כתיב ונתן עם כל זה אמרו כתבו על גבי איסורי הנאה כשר, והראיה הגמורה על זה שהרי כתיב בה כתרומת גורן מה תרומת גורן אין לה שיעור מן התורה אף חלה אין לה שיעור מן התורה אלא ע"כ לומר שמה שאמרו שיעור חלה של בעה"ב אחד מכ"ד ושל נחתום אחד ממ"ח וסמכו דבריהם על מקרא זה דתתנו אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן רש"י ז"ל למעלה כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור כו' אבל חכמים נתנו בה שיעור עכ"ל המזרחי. והנה מה שהביא ראיה מתרומת גורן תלה תניא בדלא תניא דבחלה תניא בהדיא בספרי שדרשינן מקרא דתתנו שיהיה בה כדי נתינה ובתרומת גורן לא מצינו בהדיא שאמרו שא"צ מן התורה כדי נתינה רק מצינו שאמרו חטה אחת פוטרת כל הכרי ומזה נדבר אח"כ וכעת נדבר מן הראיה שהביא מגט שכתבו על איסורי הנאה כשר:

והנה הגם שגם רבותינו חקרי לב בעלי תוס' אמרו דבר זה אלא שהם אמרו לאידך גיסא שלכך גט שכתבו על איסורי הנאה כשר שהרי חטה אחת פוטרת הכרי, ולפי שיש לי לדון על דבר זה לכן אביא דברי התוס' והוא במסכת גיטין דף כ' ע"א בד"ה דלמא נתינת הגט הוא וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו לא בעינן שוה פרוטה אע"ג דכתיב ונתן וכן גבי תרומה חטה אחת פוטרת כל הכרי אע"ג דכתיב תתן לו ובמתנות דם חטאת כו' והא דאמר א"ש בפ' כל שעה כו' וכן לא יתן עליה לבונה וצריך כזית היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן כו'. והנה מה שיש לנו לדון על גוף דברי תוס' אחר נשיקת עפרם נדבר בסמוך ואמנם אף מדברי התוס' עצמם אין ראיה שיאמרו שמה שדרשו בספרי מתתנו לה' דכתיב בחלה שיהיה כדי נתינה יהיה רק אסמכתא ואדרבה גם התוס' מודים שהיא דרשה גמורה והטעם הוא הטעם עצמו שכתבו גבי לבונה שהרי גם בחלה התחיל הכתוב בלשון תרימו והיה באכלכם וגו' תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה ולבסוף כתיב מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה ולמה שינה הכתוב מלשון תרימו והוה ליה ג"כ לכתוב מראשית עריסותיכם תרימו לה' תרומה ולמה כתיב כאן תתנו אלא עד כאן דיבר הכתוב לפטור העיסה ולזה סגי בכל שהוא לכן לא כתיב לשון נתינה ולבסוף מדבר הכתוב מנתינה לכהן כתיב תתנו ליתן בה שיעור כדי נתינה לכהן ומה שהקיש לתרומת גורן היינו להפקיע איסור טבל מן העיסה. וכל זה אני אומר לפי דבריהם בגיטין אבל על עיקר דבריהם אני דן וח"ו שהייתי מהרהר אחר דברי רבותינו אלמלא שמצאתי שהם עצמם במקום אחר לא כתבו כן דבשבת כ"ה ע"ב בד"ה תתן לו כו' כתבו וא"ת מידי ולא לאורו כתיב אימא תתן לו ולא דבר שאין ראוי לו כלל וי"ל דא"כ לא לכתוב אלא תתן דאין נתינה פחות משוה פרוטה ומדכתיב לו משמע לו ולא לאורו עכ"ל התוס'. ולפי דבריהם בגיטין איך משמע מתתן שיהיה ש"פ והלא בגט כתיב ונתן ואפ"ה אפילו איסור הנאה מקרי ונתן א"ו שאני ונתן דכתיב בגט שאין הכוונה אלא נתינת הגט ואף שאינו שוה מאומה מקרי נתינה שדבר גדול נתן לה שעל ידו מותרת לעלמא, והראיה שהביאו משלף איש נעלו דלא בעינן ש"פ אני תמה והרי כך איתא בב"מ מ"ז ע"א תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ ומה ראיה יש מכלי על דבר שאינו כלי והרי אף לענין טענה וכפירה יצאו כלים למה שהן אפילו אין בהם ש"פ הם חשובים כשתי כסף ולכן גם לענין נתינה חשיב ונתן, ואם כוונת התוס' תינח לר"נ דסובר שאין קונין אלא בכלי אבל לרב ששת דאמר אף בפרי, אומר אני וכי היכן הוזכר בדברי ר"ש שאפילו פחות מש"פ ומדברי רש"י משמע בהדיא כדבריי, דרש"י פי' אבל בפרי לא אפילו שוה הרבה וכוונת רש"י דאילו באינו ש"פ גם לר"ש אין קונין בפרי. ותדע שכן הוא דאל"כ קשה לר"ש למה שנינו בברייתא קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ ניתני סתמא קונין אף במה שאין בו ש"פ וא"כ אין להתוס' ראיה מנעל, ואמנם התוס' לשיטתייהו דגם לענין טענה וכפירה ס"ל דגם בכלי אע"פ דלא בעינן שתי כסף אבל ש"פ בעינן דפחות מש"פ אף אם הוא כלי אינו חשוב ממון כמבואר בדבריהם בקידושין י"א ע"ב בד"ה והרי טענה ובשבועות ל"ט ע"ב בד"ה מה כלים ע"ש. אבל לדידן דקיי"ל כרבינו האי והרמב"ם דנשבעין על הכלי אפילו אין בו ש"פ כמבואר בש"ע ח"מ סימן פ"ח א"כ אין ראיה מחליפין כלל ומה שהביאו ממתנת דם על המזבח אני תמה מאד וכי מביאין ראיה מנתינה מאדם לאדם שהכוונה להנהותו ויש חילוק בין הוא כדי נתינה למתן דמים על המזבח וכי מה יתרון יש למזבח אם הוא ש"פ או לא. ומה שהביאו ראיה מחטה אחת שפוטרת כל הכרי אני אומר ערבך ערבא צריך כי אני אומר שמה שאמרו שחטה אחת פוטרת היינו להתיר הכרי לאפקועי איסור טבל אבל ידי נתינה לכהן צריך דבר שיהיה בו כדי נתינה ולפי שסתם כרי יש בו הרבה מסתמא באחד מששים יש בו יותר מכדי נתינה:

ועוד אני אומר דאפילו יהיבנא לרבותינו בעלי התוס' דבתרומת גורן לא בעינן כדי נתינה היינו משום שאפילו אין לו אלא מעט חטים שאין בכל הטבל כדי נתינה אפ"ה אסור עד שיפריש ממנו תרומה ושאר מתנות ובודאי צריך ליתן לכהן תרומתו וא"כ ע"כ לא הקפידה התורה על כדי נתינה וגם בזה אינני מודה לחלוטין והיכא דאי אפשר שאני אבל היכא דאפשר ליתן כדי נתינה חייב ליתן כדי נתינה, אבל בחלה שהתורה לא חייבה בחלה רק אם יש שיעור חלה ובשיעור הזה יש בחלק מ"ח ממנו או עכ"פ בחלק כ"ד ממנו כדי נתינה חייב ליתן כדי נתינה, והיינו לצאת ידי נתינה לכהן. באופן שאני נשאר שריר וקיים בדעה זו ששיעור הזה הוא מה"ת. באופן שיש ג' פרטים בהפרשת חלה שלהתיר העיסה באכילה אפילו לא הרים אלא כ"ש לחלה הותרה העיסה, ולצאת ידי נתינה לכהן חייב מן התורה ליתן חלק א' ממ"ח או מכ"ד מעשרון לכהן ואפילו העיסה גדולה מאה עשרונות יוצא בחלק המגיע בעשרון אחד, ומדרבנן החיוב על כל עיסה לפי גדלה חייב הבעה"ב ליתן אחד מכ"ד בכל העיסה והנחתום אחד ממ"ח בכל העיסה:

ומעתה יתפרשו דברי רש"י בפירושו בפ' שלח לך על נכון. כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור כו' והיינו לפטור העיסה שוב כתב אבל חכמים נתנו שיעור לבעה"ב אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח, היינו מכל עיסה לפי גדלה וזהו מדרבנן. ושוב בפסוק שאחריו בפסוק תתנו כתב לפי שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהיה בה כדי נתינה וזהו מן התורה לקיים מצות נתינה ובין שתהיה העיסה גדולה מאד ובין שתהיה העיסה שיעור עשרון אחד השיעור שוה שיהא כדי נתינה, זה העולה מדברי רש"י. ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה במס' חלה פ"ב משנה ז' זה לשונו מה שחייבו לבעה"ב אחד מכ"ד לפי שהוא לש עיסה קטנה וצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתתו לכהן כמו שאמר הש"י תתנו שיהא בו כדי נתינה ועל כן אין ראוי להיות פחות מחלק כ"ד מן השיעור המשוער לחלה שהוא חמשת רבעים אבל הנחתום שהוא לש הרבה אפילו חלק מארבעים ושמונה היא שיעור שיש בו כדי נתינה. העתקתי דברי רבינו הגדול ולמדנו ממנו שחלק אחד מכ"ד בחמשת רבעים הוא כדי נתינה אין חילוק בין תהיה העיסה רק חמשת רבעים ובין תהיה עיסה של כמה כורים ולהכי דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שאין ראוי להיות פחות מחלק כ"ד בהעיסה אבל דקדק וכתב מן השיעור המשוער לחלה ועוד שהרי לכך יש בעיסת הנחתום כדי נתינה בחלק אחד ממ"ח. הארכתי בזה לאפוקי מדברי הגאון בעל מגן אברהם בספרו זית רענן שעל מה שאמרו בספרי שיהא בה כדי מתנה כתב וא"ת א"כ בעיסה גדולה מאד יתן אחד ממאה ויהיה ג"כ כדי מתנה או איפכא בעיסה קטנה אפילו אחד מכ"ד אין בו כדי מתנה וי"ל דלעולם אין בו כדי מתנה אא"כ יתן אחד מכ"ד דאם יש בו הרבה צריך ליתן הרבה עכ"ל הזית רענן. והנה מבואר בדברי הרמב"ם ההיפך ולעולם חלק כ"ד מעשרון הוא כדי מתנה אפילו בעיסה גדולה דלכך סגי בנחתום חלק ממ"ח ואמנם האמת הוא שצריך ליתן אחד מכ"ד מכל עיסה לפי גודלה והיינו מתקנת חכמים וחלק אחד מכ"ד בעשרון אפילו לכמה עשרונות הוא מן התורה לקיים מצות נתינה וכן מורה לשון הרמב"ם שצריך להוציא שיעור שיהיה ראוי לתת לכהן כמו שאמר הש"י תתנו שיהיה בו כדי נתינה. ובאמת דברי הזית רענן הם נגד הסברא ומה חילוק יש לכהן בין אם החלה היא מעיסה גדולה או קטנה אם היא לו כדי נתינה. ולדברי הז"ר קשה בחולין דף קל"ז ע"ב גופא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו' תרומה בששים והאנן תנן עין יפה כו' דאורייתא בששים דרבנן בארבעים דאורייתא בששים והאמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי כו' ולדברי הז"ר א"כ אין כאן קושיא דמה דאמר שמואל חטה אחת פוטרת היינו להתיר הכרי אבל לא יצא ידי נתינה כי אם בששים דהרי גם בתרומה כתיב נתינה אלא ודאי שאין שייך בתרומה לשער כדי נתינה אחד מששים כיון שאין שיעור ידוע לכרי שיתחייב בתרומה ובאיזה כרי נשער חלק ששים אם כרי של קב או כרי של מאה כור דלענין שיהיה בו שעור נתינה אין לומר כל כרי לפי מה שהוא:

ונחזור לדברינו שדברי רבינו הגדול בפירוש המשנה מבוארים שיש עכ"פ שיעור מן התורה לנתינת חלה לכהן, אמנם דבריו בחיבורו פ"ה מהלכות בכורים שם סתם וכתב בהלכה א' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה כו', ובהלכה ב' ומד"ס שמפרישין אחד מכ"ד מן העיסה כדי שיהיה בה מתנה לכהן שנאמר תתן לו תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה כו'. והנה לפי הנראה שעכ"פ שיהיה ראוי ליתנו מתנה הוא מן התורה אלא שחכמים שיערו שבחלק כ"ד הוא כדי מתנה ועיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ועכ"פ כבר הראיתי מקום ששיעור חלה הוא מן התורה. ואמנם אם הוא חלק מכ"ד בעשרון או חלק ממ"ח בעשרון זה תלוי בשני פירושים שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה, הפירוש הראשון הוא מה שהבאתי לעיל ומזה משמע דחלק אחד מכ"ד הוא השיעור האמיתי * [הגה"ה מבן המחבר לפי דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות בכורים מוכח דשיעור האמיתי הוא חלק ממ"ח, דהרמב"ם כתב שם בהלכה ב' דהנחתום שעשה עיסה קטנה אחד מארבעים ושמונה עכ"ל ע"ש, ואי ס"ד דשיעור האמתי הוא חלק כ"ד מעשרון למה יפטר הנחתום כשעושה עיסה קטנה בחלק ממ"ח הא ליכא כדי נתינה ומשום טעם שלא לחלק בעיסות אין כח ביד חכמים להפקיע מה שהוא מחוייב מן התורה. והנה שני הפירושים שהביא הרמב"ם בפירוש המשנה הוא פלוגתא בירושלמי בין ר"י לחכמים ע"ש בפ"ב ממסכת חלה וחכמים שם אמרו הטעם דבנחתום שעיסתו מרובה הוא בכדי נתינה אחד ממ"ח ובבעה"ב שעיסתו מועט הוא אחד מכ"ד. ולפ"ז לדברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל צ"ל לדברי חכמים ששיעור אמיתי מן התורה הוא אחד מכ"ד ולר"י השיעור האמיתי הוא אחד ממ"ח. וצ"ל דסתם משנה בפ' ב' ממסכת חלה משנה ז' דתני וכן האשה שעושה למכור בשוק אחד ממ"ח ופי' הברטנורא שם אע"פ שעיסתה מעוטה ג"כ מפרשת אחד ממ"ח שלא לחלק בעיסות וכן פירש הר"ש שם ועיין בב"י ריש סימן שכ"ח ובש"ך ריש סימן שכ"ב א"כ ע"כ צריך לומר דהך סתם משנה ר' יהודה היא דמפרש הטעם שם בירושלמי שהנחתום עינו יפה ובעה"ב עינו רעה וכשעושה אשה למכור בשוק ג"כ עינה יפה כמו שמתרץ בירושלמי שם ודוק היטב:] אלא שבנחתום החלק מ"ח שלו הוא כמו חלק כ"ד של בעה"ב שעיסתו הוא רק כשיעור חלה. ואמנם הביא עוד פירוש והוא מהספרי שלכך נתנו לבעה"ב שיעור אחד מכ"ד לפי שהוצאת חלה בבית הוא ניתן להאשה והאשה עינה רע וכשמצריכין אותה ליתן חלק אחד מכ"ד ולואי שתוציא אחד ממ"ח ולפי פירוש זה חלק אחד ממ"ח הוא השיעור האמיתי ומה שנתנו לבעה"ב שיעור אחד מכ"ד היינו שע"י זה תוציא עכ"פ אחד ממ"ח. וא"כ בידינו לומר שרש"י סובר כפירוש הזה האחרון וסובר ששיעור זה הוא מן התורה ולכן שפיר פריך ונילף מתרומת חלה שהוא אחד ממ"ח ונתיישבו קושיותיו דרום מעלתו דלא משום תפסת מועט אחז רש"י אחד ממ"ח רק משום דשיעור זה הוא מן התורה:

ואמנם מה שהקשה על מה שפירש"י דנילף מתרומת מדין שפירש"י שהוא אחד מחמשים דהיינו מה שנטלו הלוים מחלק העם והרי היה רש"י יכול לפרש אחד מחמש מאות שהוא מה שלקח אלעזר הכהן מחלק יוצאי הצבא ויותר נראה פירוש זה שתרומת אלעזר נקרא שם בכתוב תרומה אבל חלק הלוים לא נזכר בו תרומה. הא ודאי צריכא עיונא ותיתי לי שקודם שראיתי דבריו נתקשיתי בזה. ועוד יותר תמוה בעיני דכל הני קושיות שהקשו בסוגיא ונילף מבכורים ונילף מחלה הוא הכל דבר הניתן לכהן כשם שתרומת לחמי תודה הם לכהן וכמו דילפינן מתרומת מעשר שניתן לכהן וא"כ היה לרש"י לפרש א"כ תרומת מדין מה שניתן לאלעזר הכהן דהיינו חלק אחד מחמש מאות אבל חלק אחד מחמשים לא ניתן לכהן רק להלוים, וכעת הדבר צ"ע אצלי:

זולת זה דברי אגדה שהזכיר והישוב שעלה ע"פ סוד העיבור שהצדיקים באים גם בדורות האחרונים בסוד העבור. הנה רום מעלתו שיודע בעצמו שצדיק גמור הוא אולי מתקיים בו סוד ה' ליראיו ואת ישרים סודו. אבל אני בעניי אני שמח בחלקי חלק הנגלה בש"ס ופוסקים ואין לי עסק בנסתרות והלואי שחלק הנגלה יעלה בידי, וה' יורני נפלאות בתורתו וינחני בדרך אמת הדרך שדרכו בו רבותי נוחי נפש:

ויען שאני מגזע רש"י יגעתי ליישב דברי רש"י על נכון ונתתי לב ליישב גם דברי הרמב"ן בהשגותיו על השרשים שהקדים הרמב"ם בספר המצות שלו בשורש השלישי שתמה הרמב"ם על בעה"ג שמנה תרומת מדין במספר תרי"ג מצות והיא היתה רק לשעה. וכתב הרמב"ן בסוף השורש הזה שאולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' כו'. ועל זה השיב בעל זוהר הרקיע הביאו המגילת אסתר שהרי במנחות ע"ז ע"ב הקשו בגמרא ונילף מתרומת מדין ומשני דנין דבר הנוהג לדורות כו' ואל יוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. ובאמת זו היא תמיה גדולה בעיני על מאור עינינו הרמב"ן שיהיה ח"ו נעלם ממנו סוגית הגמרא. ולכן אומר אני שאף בלי הקדמת דברי הסוגיא הנ"ל ג"כ אי אפשר לומר שתרומת מדין תהיה נוהגת לדורות כי אם בתרומה שהופרש מחלק אנשי הצבא אבל מה שהופרש מחלק העם איך אפשר לומר בו שינהג לדורות ואטו היה לדורות להעם היושבים בביתם חלק בביזה הלא כל הביזה הוא להיוצאים למלחמה ופוק חזי בימי דוד שלא רצו ליתן חלק אפילו להיושבים על הכלים עד שדוד שם חק ומשפט כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו כמבואר בקרא שמואל א' קאפיטל למ"ד אבל העם הנשארים בביתם ולא ירדו למלחמה כלל אין להם חלק בביזה כלל ולכן אם דעת בעה"ג שהיא מצוה לדורות היינו יוצאי צבא שיתנו לכהן כמו שניתן אז לאלעזר. ובסוגיא זו דמנחות יש לנו לדקדק דהרי בברייתא בתחלת הסוגיא כבר השיב ת"ל ממנו תרומה לה' כו' וא"כ איך הקשו כאן דנילף מתרומת מדין והרי בתרומת מדין לא כתיב רק תרומת ה' אבל לא כתיב ממנו ובשלמא מה שהקשה מתרומת חלה אתי שפיר שהרי באמת השיב דנין דבר שנאמר בו ממנו ואף שכבר מבואר זה בברייתא ראשונה נגד בכורים מכל מקום הביא דברי ר' ישמעאל שאמר זה נגד חלה ור' ישמעאל תנא הוא ואין להקשות עליו שכבר שנינו בברייתא אבל על תרומת מדין קשה. ולכן נלע"ד שלא מצד ג"ש רצה ללמוד שנאמר כאן תרומה כו' אבל רצה ללמוד על פי מה דאיתא בירושלמי מסכת תרומות פ' ד' הלכה ג' אחד מחמשים אמר ר' לוי כתיב וממחצית ב"י תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שתאחז ממקום אחר הוא כזה כו'. ובאמת זהו אסמכתא כי שעה אינו מלמד לדורות והמקשה כאן היה סבר ללמוד ממה דכתיב אחד אחוז מחמשים שזה ילמד על תרומת תודה ועל זה השיב שתרומת מדין אינה נוהגת לדורות והיינו חלק העם אבל מחלק אלעזר מאנשי הצבא בלא"ה אין ללמוד דשם לא כתיב אחוז ועל זה אמר שפיר שאינו נוהג לדורות וא"כ דברי הרמב"ן וגם דברי רש"י נכונים:

אחר שכתבתי זה נזדמנתי עם הרב הגדול חד מב"ד הגדול מוהר"ר יעקב ג"ב נר"ו והזכירני שגם ביומא גבי תרומת הדשן ג"כ איתא אי ילפינן מתרומת מדין. ובבואי הבית עיינתי שם דף כ"ד ע"א ואמרתי שישו בני מעי כו' שבפירוש כתבו שם התוספות בד"ה מתרומת מעשר כו' שיותר נראה ללמוד ממדין אחד מחמשים מללמוד מאחד מחמש מאות מכח דברי הירושלמי הנ"ל דגבי אחד אחוז מחמשים דרשינן כל מה שאתה אוחז במקום אחר יהא כזה ונתתי לב ג"כ לתרץ שיטת רש"י שם דפירש מתרומת מדין דהיינו אחד מחמש מאות וטעמא דשם תרומה מתרומה ילפינן ושם גבי תרומת הדשן לא כתיב ממנו ושפיר ילפינן מתרומת מדין אחד מחמש מאות דכתיב ג"כ לשון תרומה והרמות ומארד מחמשים מטעם אחוז לא רצה לפרש לפי שלהמסקנא דכאן דורות משעה לא ילפינן משא"כ תרומת אחד מחמש מאות שהוא מאנשי הצבא שפיר היא מצוה לדורות כמו שפירשתי לעיל דברי הרמב"ן ומתורץ שם קושיית התוס' שהקשו פשיטא דיותר יש ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות דגם תרומת אחד מחמש מאות הוא דורות מדורות ודברי רש"י נכונים בשתי הסוגיות. והיה זה שלום. כ"ד א"נ הד"ש: