נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/ר
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ר
עריכהתשובה
לכבוד הרבני המופלא ומופלג בתורה ובחכמה מוהר"ר שמואל נר"ו חד מבי דינא רבא דק"ק מנהיים יצ"ו:
ע"ד אשר שאל על אשר שמע מאחד מתלמידיי בשמי לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ו ממעשר שני הל' י"א תיבה שנשתמש בה כו' מחצה על מחצה חולין שלכאורה תמוה למה פסק לקולא. ואמרתי הטעם שהמעות מוקמינן לי' על חזקתו הראשונה והרי בודאי היה פעם אחת חולין ונשאר על חזקתו * [הגה"ה מבן המחבר ובזה יש לתרץ קושית הפ"י בסוגיא דפת שעיפשה פסחים ז' ע"א שהקשה מאי פריך הגמרא ממעות שנמצא לפני סוחרי בהמה כו' דלמא הא דאזלינן בתר בתרא היינו רק לחומרא אבל לא לקולא ולכך צריך לרב רבתה מצה. ולפי דברי אאמ"ו הגאון ז"ל שפיר פריך הגמ' מדהך סברא דאזלינן בתר בתרא מועיל להוציא המעות מחזקתו חזקת חולין מכלל שהיא סברא אלימתא לסמוך עליה גם לקולא. גם אל תתמה הא רש"י שם בסוף ד"ה רוב אוכלי בשר כתב ואע"ג דאיכא למימר מיד המוכר נפלו ומעות חולין הן ספק איסורא לחומרא עכ"ל ואמאי לא נימא דאוקמינן המעות על חזקתו חזקת חולין. זה אינו דכאן במעות שנמצא לפני סוחרי בהמה איתרע הך חזקה דהא כשהיה ביד הלוקח בודאי היה מעשר דהא רוב אוכלי בשר הוא משל מעות מעשר והספק הוא אי מיד הלוקח נפל והוא מעות מעשר או מיד המוכר נפל ונעשה מעות חולין ביד המוכר בזה אזלינן לחומרא ואמרינן כיון שזה המעות בודאי היה מעשר כשהיה ביד הלוקח אוקמיה אחזקתו לחומרא ועדיין הוא מעשר וכן כתבו התוס' במסכת ב"מ כ"ו ע"א ד"ה לעולם מעשר ע"ש ודוק:] ועל זה הקשה מעלתו ממה שפסק הרמב"ם עצמו שם סוף הלכה י"ב להחמיר במעות הנמצא בין חולין למעשר שני אם הוא מחצה על מחצה ומעלתו רצה לתרץ דשם יש לפנינו חזקת איסור שהרי מונח שם לפנינו מעות מעשר מצד זה ומעות חולין מצד זה ומיחשב ספיקו של זה שנמצא באמצע כחתיכה משתי חתיכות: הנה גם לפני עלה כך במחשבה אלא שאין צורך לזה דהרי אנן קיי"ל אי אפשר לצמצם אפי' בידי אדם וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות רוצח הל' ח' וא"כ מעות הנמצא ממוצע בין מעות חולין למעות מעשר שני דהיינו מחצה על מחצה היינו באומד הדעת הוא נראה ממוצע אבל בבירור ובאמת שיהיה ודאי כן אי אפשר דהרי אי אפשר לצמצם וא"כ נשאר הספק לאיזה מקום הוא קרוב יותר והוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולכך דינו להחמיר בספיקו. דברי הד"ש: