נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קלז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלז
עריכהתשובה
לכבוד אהובי ידידי וחביבי הרב המאה"ג המופלג בתורה ויראה כבוד שמו מוהר"ר מנדל אב"ד דגליל טאבר י"ץ:
מכתבו הגיעני, ועל דברי תורה בא לשאול מקוה שאינו מי מעיין רק מי גשמים שנקוים לבור והבור עשוי בנסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים ביתדות של ברזל. וז"ל מעלתו על עמידת האשה בשעת טבילה על הנסרים לא נעלם ממני דברי הש"ך בסימן קצ"ח ודברי שו"ת פנים מאירות כו' אמנם ידוע שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט והנסרים הקבועים ביתדות של ברזל המה מונעים שלא יובלעו בקרקע וע"י העמדה זו נשאר במקוה שיעור הראוי והוי המעמיד הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה ואפי' במקוה שנסדק כתב הש"ע סימן ר"א סעיף נו"ן ואם בא לסתום לא יסתום אותו בדבר המקבל טומאה כ"ש בנדון דידן, ומה שכתב שם בסעיף נ"א דנבלעים מעט מעט בקרקע כשר היינו דלא מקרו זוחלין שאינו ניכר משא"כ בנדון דידן, ע"כ דברי מעלתו. והנני מחזיק לו מלא חפנאי טיבותא ובודאי זה היא שאלה וחן חן לו שנתן לבו לדבר:
ולגוף הדין אמינא בודאי כשעושים מקוה זה בתחלה ראוי שלא לקחת יתדות ברזל שכבר נשתמשו בהם בכלים רק לתקן היתדות מתחלה לצורך זה ביחוד לתקוע אותם בנסרים שיקבעו בבור הזה לחברם בקרקע ובדופני הבור ואז כיון שתחלת עשיית היתדות לקובעם בקרקע וכן הוא קובעם באמת במחובר לקרקע אינם מקבלים טומאה כלל ולא גרע ממה שמבואר בסעיף מ"ח בסופו שכתב המחבר ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע עכ"ל הש"ע שם. ואדאידון בו צריך אני להודיע שהמחבר סתם הדברים במקום שהיה לו לפרש דמיירי בסילון שתחלת עשייתו היה על דעת לקבעו בקרקע וכן מבואר בדברי הרא"ש בסוף מס' נדה בדיני מקואות סימן י"ב שכתב שאלני על מקוה כו' ואמרתי דאפילו סילונות בנויות מחוברות לקרקע דאין תורת כלי עליהם ואינן מקבלים טומאה כההיא דפרק י"א דכלים כו' שנעשו לקרקע וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואינן מקבלים טומאה ע"ש. הרי שכתב הרא"ש בסיום דבריו שנעשו להיות מונחים שם תמיד ומזה משמע שתחלת עשייתן לשם כך נעשו וכן הוא לשון הרא"ש בתשובה כלל ל"א סימן ז' שכתב שם אמנם יש להתיר מקוה שהמים נכנסים לתוכו דרך סילונות של מתכת מטעם אחר משום שאינן מקבלים טומאה משום שמשמשין את הקרקע כדתנן בפי"א כו' ואפילו אינן מחוברים לקרקע טהורים כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע וכן הני סילונות כו' כיון שנעשו להיות מונחים בקרקע תמיד אינן מקבלים טומאה כו'. הרי שדקדק הרא"ש בלשונו כיון שנעשו להיות מונחים בקרקע ולא כתב כיון שמונחים בקרקע תמיד אלמא דהכל הולך אחר תחלת עשייתן לשם מה נעשו ולכן גדלה התמיהה בעיני על הש"ע שנתן מקום לטעות ולא פירש בהדיא דבר זה. ולפי שגם רבינו הטור ג"כ סתם וכתב וז"ל ואם הסילון של אבר או של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה ואם הוא מחובר לקרקע ש"ד שאז אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע עכ"ל הטור, הרי שגם הטור לא הזכיר שיהיה תחלת עשייתו על שם כך רק די שהוא מחובר עתה לקרקע ומתוך כך עלה בלבי דעד כאן לא זכר הרא"ש שיהיה תחלת עשייתו לשם קרקע אלא בתחלת דבריו שם בתשובה כלל ל"א סימן ז' דמיירי שהסילונות מונחים על שטח הקרקע ולא נתחברו לא בבנין ולא טמונים תוך הקרקע ועיקר טהרה שלהם משום שמשמשים את הקרקע בזה בעינן תחלת העשיה לשם כך אבל אח"כ שכתב הרא"ש שם בתשובה בסוף סימן ז' הנ"ל וז"ל ובשביל שכתבת שהגדולים החמירו לפסול המקוה שהמים באים לתוכו על ידי סילון של מתכת, אפשר אם הסילונות מונחים ע"ג קרקע ולא נתחברו בבנין עם הקרקע אינן בטלים אגב קרקע ומקבלים טומאה אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע או שמונחים בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורים עכ"ל הרא"ש. וא"כ י"ל שבמה שמחובר בבנין עם הקרקע או טמון בתוכו לא בעינן שתהא עשייתו מתחלה לשם כך. וכן יש להוכיח קצת מדברי הרא"ש שם שכתב אפשר כו' ומקבלים טומאה. והנה הדבר תמוה שהרי בתחלה כתב הרא"ש כדתנן בפי"א ממס' כלים כלי מתכת שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול כו' מפני שנעשו לקרקע ואפילו אינן מחוברים לקרקע כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע, הרי שהיה פשוט להרא"ש דאפילו אינן מחוברים טהורים ואיך כתב הרא"ש אח"כ והם מקבלים טומאה ולומר שכוונת הרא"ש שאלו הגדולים המחמירים הם סבירי להו שמקבל טומאה כל זמן שלא נתחבר בקרקע ממש זה דוחק דא"כ היה להרא"ש לומר וסברי אלו הגדולים שמקבלים טומאה לכן סבירא לי' לרבינו הטור שכך הוא כוונת הרא"ש דלכך החמירו אלו הגדולים בסילונות לפי שהם מונחים ע"ג קרקע ומשכחת להו שמקבלים טומאה דהיינו אם לא נעשו מתחלה לשם כך ולכן החמירו הגדולים אפילו בנעשו מתחלה לשם כך דמאן מפיס והרואה שמתירים על ידי סילון של מתכת יקח גם סילון שלא נעשה מתחלה לשם כך אבל במחובר לקרקע או טמון כולו בקרקע שנתבטלו עם הקרקע וטהורים בכל ענין אפילו לא נעשה לשם כך מ"מ עתה בטלים הם לקרקע בזה גם הגדולים לא החמירו וא"כ כיון שהטור אחז לחומרא ולא התיר אלא במחובר לקרקע וכן הש"ע ולכן לא התנו שיהיה תחלת עשייתם לשם כך. אלא דמה אעשה והרי מפורש הדבר בשבת דף נ"ח ע"ב של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו לדלת וקבעו במסמרים טמא שכל הכלים כו' ואינן עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מכלים הלכה י"ב ועיין בחיבורי נו"ב חיו"ד סוף סי' צ"ד:
ונחזור לראשונות בנדון המקוה אשר הוא שאל עליה שאם יתדות ברזל הללו מתחלה נעשים לשם כך אין כאן שום חשש גם אם יתדות הללו קנו בחנות במקום שמוכרים יתדות חדשים שתחלת עשייתם שלא לשום תשמיש מיוחד רק שכל מי שיצטרך יקנה ויעשה בו מה שיצטרך אלו ג"כ כשנקבעו במחובר לקרקע אינן בני קבלת טומאה וכמבואר בדברי המשנה למלך בפ"ב מהלכות כלים הלכה א' סוף ד"ה ומ"ש רבינו אבל אם לקחו יתדות ישנים שכבר נשתמשו בתלוש וכבר ירדה להם קבלת טומאה ואלו לא עלו מטומאתן אף שחברם בקרקע בזה יש לדון וגם בזה אני נוטה להקל ואפרש טעמו שאני זה דרכי להשוות דברי הפוסקים ולמעט המחלוקת ביניהם בכל האפשר. והנה גוף דין זה שבסעיף נ' שלא יסתום בדבר המקבל טומאה במחלוקת שנויה וכמו שסיים שם הש"ע שיש מי שמתיר לסתום בכל דבר והאוסר הוא הר"ש בפירוש המשנה פ"ה דמקואות משנה ה' והמתיר הוא הרא"ש וטעמו של הרא"ש מפני שהוא מפרש נוטפים שעשאם זוחלין מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאים וסובר ר' יהודה שסומך מקל או קנה כו' ור' יוסי פליג ואמר כל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו ופירש הרא"ש אין מזחילין היינו שאין מעמידין זחילתו על ידי דבר המקבל טומאה וטעמו דר"י מפורש בפרק ב' בזבחים מקוה מים יהיה טהור הויתן ע"י טהרה תהא והרא"ש בהלכות מקואות סימן י"א ובתשובה כלל ל"א סימן ז' חולק עליו וסובר כיון שעיקר הויית המקוה ע"י טהרה לא מיפסל במה שמנע יציאת המים ע"י טומאה ולכן פירש הרא"ש פירוש אחר במשנה הנ"ל דהיינו פירושו של הרמב"ם. ואני אומר דגם ר"ש לא פסל אלא במקוה שנפרץ ולא מבעיא להך פירושו של הרא"ש שם בהלכות מקואות דמיירי שהסדק הולך עד שאם יצאו המים שנגד הסדק לא ישאר מ' סאה. והנה כיון שאין המקוה מטהר בזוחלין א"כ אי אפשר לחשוב המים שנגד הסדק לצירוף מ' סאה שהרי המים הללו פסולים הם לעת עתה שהם זוחלים ובלא המים הללו ליכא שיעור מקוה נמצא שע"י סתימה זו הוא הגורם שיוכשר המקוה מה שכבר הוא פסול ולכן סובר הר"ש דזה מקרי הוייתו ע"י דבר טמא ואפילו לפירוש השני שפירש הרא"ש דמיירי שישאר מ' סאה אף אם יצאו המים שנגד הפרצה מ"מ הרי הטעם מבואר בטור שכיון שהמים ננערים לצאת למעלה דרך הסדק מיחשב כל המקוה זוחלין ע"ש א"כ גם הסתימה גורמת להכשיר מקוה פסול לכך סובר הר"ש שגם זה בכלל הוייתו ע"י טהרה בעינן ולכך פוסל ר' יוסי. והרא"ש חולק וסובר כיון שאין עיקר תחלת ביאת המים לכאן ע"י דבר טמא לא מקרי הויתו ע"י דבר טמא אבל בנדון דידן שהמקוה לא נפרץ אלא שחושש שמא ע"י שנבלעים המים מעט מעט בקרקע יוחסר משיעור מכל מקום הרי עתה אינו חסר וכשר הוא כיון שעכ"פ בלוע זו לא מקרי זוחלין כמפורש בש"ע בסעיף נ"א והוא כשר עתה לטבול בו גם בלי נסרים כלל ואין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר אלא מניעת הפסול שעתיד לבוא אח"כ. בזה גם הר"ש מודה דלא מקרי הויתו ע"י דבר טמא. זה הנלע"ד פשוט:
וכל זה הצרכתי אם קבעו במסמרות ישנים שכבר היו קבועים בתלוש כמו בתיבות ושאר דברים כיוצא בהן אבל מסמרות חדשים אפילו נעשו בפירוש על דעת להשתמש בהם בתלוש ולא לקבעם בקרקע אפ"ה אינן מקבלים טומאה כלל כי אין היתדות ומסמרות של ברזל כלי כל זמן שלא קבעם לתשמיש כגון מרצע וכדומה אבל המסמר מצד עצמו אינו כלי כלל. ודבר זה מפורש בדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות כלים סוף הלכה ב' וא"כ אם היתדות הללו חדשים הם אין כאן כלי מקבל טומאה כלל וגם בלא"ה יש כאן מקום להקל קצת ע"פ מ"ש המג"א בסימן תרכ"ט סוף ס"ק ט' ע"ש. אך יש לחלק ואין רצוני להאריך כיון שכבר ביארתי שאין כאן בית מיחוש:
ומה ששאל על מה שמבואר בריש סימן ר"א סעיף א' וצריך שיהיה החריץ גדול יותר משיעור זה כו'. ותמה מעלתו למה לא הגיה רמ"א להחמיר דאף אם ישאר בו מ' סאה מ"מ כשנכנסת לטבול המים נזחלים ושם זוחלין עליהם כמו בסעיף נ'. הנה אני תמה וכי בדין זוחלין מיירי כאן בסעיף א' והלא לא עסיק כאן אלא בשיעור מקוה והרי בהדיא כתב המחבר בין במקוה בין במעיין והרי במעיין לא איכפת לן בזוחלין שהרי המעיין מטהר בזוחלין אלא שצריך שיהיו מ' סאה ולכן צריך שיהיה החריץ גדול שישאר מ' סאה אחר שתכנס אבל שיגיה רמ"א שיהיה יותר כדי שלא יהיו זוחלין אין לו מקום כאן דמיירי גם במעיין:
ומה ששאל כמה יהיה מחזיק החריץ שישאר בו מ' סאה ולא יחסרו המים בהכנס האדם לטבול בו. ושוב במכתבו השני הביא דברי התוספות ביומא דף ל"א בד"ה אמה על אמה ע"ש. ועשה מעלתו חשבון מדברי התוס' דבהכנסת ג' אמות מגובה האדם עולים המים למעלה אמה א' א"כ כאשר יכניס האדם גם הראש והצואר שהוא אמה רביעית יגביה המים שליש האמה כו' ע"כ דברי מעלתו. ובמחילה מכבודו כל אלה דברים בטלים וישמעו אזניו מה שפיו מדבר ואי אפשר לומר דבר נגד החוש והשכל ואם גוף האדם הוא אמה על אמה ברום ג' אמות א"כ אם המקוה הוא באורך וברוחב אמה על אמה ע"כ שצריך שיהיה גובה המקוה שש אמות שהרי בהכנס האדם שהוא מחזיק בעוביו גופו אמה על אמה ברום ג' אמות ע"כ שכזה נגבהים המים וכיון שגוף האדם הוא אמה על אמה ברום ג' אמות והמים ג"כ הם אמה על אמה ברום ג' אמות אם כן ע"כ שחלל הבור שבו המקוה צריך שיהיה כשיעור שניהם יחדיו וצריך חלל הבור להיות שיחזיק שתי פעמים אמה על אמה ברום ג' אמה בתשבורת. ועוד היה צריך להחזיק יותר שהרי האדם הוא ג' אמות בלא הראש והרי בשעת טבילה צריך שגם הראש יבוא במים אלא שבאמת אין גוף האדם מחזיק ג' אמות בגובה על אמה על אמה באורך וברוחב שהאדם הוא אמה על אמה עם הבגדים כמבואר בתוס' בפסחים ק"ט ע"ב בד"ה אמה על אמה ע"ש. ולכן אי אפשר לתת שיעור מצומצם בזה:
ודברי התוספות ביומא הם ענין אחר ולא כתבו התוס' שם שעולים אמה דבאמת עולים יותר אם המקוה קצר ברוחב אבל עכ"פ עולים הם ומכסים גם הראש ואעפ"כ בפחות ממ' סאה אין המים יכולים לכסות כל גופו אף שעולים למעלה אין בהם סיפוק לסבב כל הגוף ועל ראשו שיהיה כולו מכוסה במים מכל צדדיו וכך שיערו חכמים בארבעים סאה כל גופו מתכסה ובפחות קורטוב אין כל גופו מתכסה. זולת זה האריכות בזה ללא צורך ואני טרוד גם בלימוד הישיבה וצרכי רבים עלי לכן אני בורח מן האריכות. והיה זה שלום כנפשו ונפש א"נ הד"ש: