נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קלה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלה עריכה
תשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי הרב הגדול המופלא ומופלג בחכמה המושלם במעלות כבוד מו"ה מרדכי נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק לייפין והגליל:
מכתבו קבלתי, וע"ד האשה שיש לה חולי השבר ועשו לה טבעת של שעוה לתוך עומק הפרוזדור לצורך רפואה שיעכב המקור שלא ירד למטה. והנה כבר ראה מעלתו את אשר ביארתי בנ"ב חיו"ד סימן ס"ד שאם הוא כל כך בעומק עד מקום שאין השמש מגיע בשעת תשמיש נקרא שוב המקום ההיא בלוע ולא בה"ס וכיון שאפילו בה"ס אינו נקרא אינו צריך כלל להיות ראוי לביאת מים ולכן אינו חוצץ בשעת טבילה, והבאתי סמוכים לזה מדברי הריטב"א ע"ש בחיבורי, ועל זה תמה מעלתו עלי איך נסמכתי על דברי הריטב"א שכתב שמה שבה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים הוא מדרבנן והרי התוס' בקידושין חולקין בזה וס"ל שהוא מן התורה. ואני תמה על תמיהתו שחשד אותי שנעלמו ממני דברי התוס' ומדוע לא שם מעלתו עינו על ההשמטות ששם בחיבורי בחיו"ד שהבאתי דברי תוס' בקידושין וגם דבריהם בסוכה וי"ו ע"ב וז"ל שם. ואף שהתוס' ס"ל דבה"ס בעי מן התורה ראוי לביאת מים מ"מ בהא דבלוע לא בעי ראוי לביאת מים לא נחלקו על הריטב"א וגם שם בפנים בתשובה ההיא כתבתי שאף בלי שום ראיה הוא מלתא דמסתברא ותדע דאם גם בלוע בעי ראוי לביאת מים א"כ לא תהני שום טבילה עד שישולשל כל המאכל שבמעים דלענין חציצה לטבילה אם היה הדין שחוצץ שם אם כן אפילו נתעכל המאכל היה חוצץ שודאי לא בטל לגבי הגוף שהרי סופו לצאת וגם נקרא מקפיד עליו שודאי מקפידים שלא ישאר בגוף זמן ארוך יותר מדאי וא"כ לא משכחת טבילה כלל עד שישב בתענית למרק כל אכילה שבמעיו והא ודאי ליתא וכיון שבמעיו אינו חוצץ א"כ מה גבול תתן לו באיזה מקום יהיה חוצץ אלא שודאי שכיון שהגיע למקום הנקרא בלוע שוב אינו חוצץ וגם אם נימא דמאכל שבמעים הוי מעוטא שאינו מקפיד שאף שסופה להקפיד בסוף והרי זה דומה לעובר במעי אמו שודאי סוף להקפיד כשיגיע זמנו לצאת ואפ"ה קרי ליה ביבמות דף ע"ו גבי נכרית מעוברת שנתגיירה אינו מקפיד כיון שקודם זמן לידה אינה מקפדת ואין זה דומה לשאר דברים שאף שאם מקפדת בשום פעם חוצץ וכמו אלו דחשיב בסימן קצ"ה סעיף ב' ובסעיף כ"ג ועיין שם בט"ז ס"ק כ"ג דבהנהו אם היתה עתה רוצה ללוש או לחוף ולרחוץ היתה גם עתה מקפדת משא"כ בעובר שבמעיה וכן המאכל שבמעיה אינה מקפדת כלל כל זמן שאין זמנו לצאת, ועוד שאפילו אם נחשב מקפיד אכתי אינו רק מיעוט ומיעוט המקפיד הוא מדרבנן והיכא דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא ועיין ביבמות דף ע"ח ע"א ברש"י ד"ה משום דר' יצחק אכתי מה נאמר לפי' הקונטרס שהביאו התוס' שם ביבמות ובסוכה וי"ו ע"ב בד"ה דבר תורה כו' דזה מיירי בשערו אבל בבשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ ומוכח שם דהיינו מדאורייתא דאל"כ לא היו מקשים מנכרית מעוברת ע"ש וא"כ קשה עדיפא הוה להו להקשות דלא משכחת טבילה כלל אלא ודאי דבלוע ודאי אינו צריך ראוי לביאת מים:
ומה שהקשה על התוס' שכתבו דילפינן בה"ס שבעינן ראוי לביאת מים מכל בשרו והרי בחגיגה י"א ע"א ילפינן מזה שיעור מקוה מים שכל גופו עולה בהן. והנה מעלתו ראה דברי התוס' שם בקידושין והיה סבור דלא מייתר בהך קרא רק מלת כל ולא ראה דברי התוס' בסוכה וי"ו ע"ב שכתבו דבשרו מיותר דמה דדרשינן שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים זה ילפי' מהלכתא וכתבו דבשרו איצטריך שגם בבית הסתרים לא יהיה דבר חוצץ וא"כ בשרו וגם כל אייתר ודרשינן מחד שיעור מקוה מים שגופו עולה בהן ומחד דרשינן שגם בית הסתרים יהיה ראוי לביאת המים ולא מסיימו התוס' ממה דרשינן שיעור מקוה וממה דרשינן בה"ס ולכן לא דקדקו בזה, ובסוכה נקטו דמבשרו ילפי' בה"ס ובקידושין נקטו דמכל דרשינן בית הסתרים:
ומה שהגבלתי המקום שאם הטבעת הוא כל כך בעומק עד שאין השמש דש ומגיע שם אפילו בשעת גמר ביאה מקרי בלוע ועל זה דקדק מעלתו דהרי הרמב"ם בפי' המשנה ריש פ"ה ממסכת נדה ובהל' א"ב פ"ה הל' ב' מבואר שבשעת גמר ביאה השמש מגיע עד בין השיניים כו'. הנה בדקדוק גדול צמצמתי המקום שאף שהשמש מגיע בגמר ביאה עד בין השיניים היינו שנוגע שם נגיעה כל דהו אבל אינו דוחק בכח שם וא"כ מי יוכל לשער זה, ואם השמש נוגע בטבעת שמא כבר הוא יותר מנגיעה כל דהו ולא רמיא על הבועל בשעת מעשה לשקול נגיעה זו אז בפלס ומאזנים, לכן צמצמתי המקום שבמקום שאינו נוגע כלל ודאי הוא בלוע:
ולדברי הראשונים אני חוזר דאף אם בה"ס צריך מן התורה ראוי לביאת מים מ"מ בלוע אינו צריך כשם שאינו מטמא. ומה שכתב מעלתו דשאני לענין טומאה וחשיב כמעוכל ותלה עצמו באילן גדול רש"י בחולין ע"א ע"א בד"ה מי לא עסקינן כו' אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת כו'. אין כוונת רש"י שנחשבת מעוכלת אבל כוונתו שלענין דין טומאה כשם שמעוכל אינו מטמא כך בלוע אינו מטמא והגע בעצמך שהרי בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה לערב והוא משנה ערוכה בסוף פרק יו"ד דמקואות והובא שם בחולין וכי סלקא דעתך שמטעם עיכול הוא ואטו שייך עיכול בטבעת א"ו שלענין הדין אחז רש"י לשון עיכול. ומעתה מהי תיתי לומר לענין חציצה שיהיה חוצץ שם. ומה שרצה מעלתו להקל מטעם שהאשה אומרת שאינו מהודק שם בחוזק ויכולה היא להנידו אנה ואנה בתוך גופה במקום שמונח שם ודימה מעלתו לנתנה מעות בפיה וטבלה במשנה ה' פרק ח' דמקואות. ולענ"ד אין הנידון דומה דמעות שבפיה מצד עצמם אינם מדובקים בפה וזזים לכאן ולכאן אבל טבעת הזה מונח במקום צר ודחוק ומה בכך שהיא יכולה להנידו כיון שמעצמו אינו זז ונשאר דחוק ואטו שירים ונזמים וטבעות וקטלאות מהודקים אינה יכולה להזיזן בידים ממקומן כלל הא ודאי שיכולה להזיזן ועם כל זה כיון שכאשר הוא מהודק הוא חוצץ:
ומה שהמציא מעלתו לחלק בבית הסתרים גופייהו שבמקום שהיו המים יכולין לבוא שם מעצמם כמו הפה אם הוא פתוח יכולין המים לבוא שמה מעצמם וכן נקבי החוטם והאזנים אלא שהכתוב גילה לנו שא"צ לביאת מים אלו צריכים עכ"פ להיות ראוי לביאת מים אבל אותו מקום של אשה אפילו בין החיצון שודאי אינו נקרא בלוע רק בה"ס מ"מ כיון שאף שאם היתה מרחקת ירכותיה זו מזו אפ"ה לא יכנסו המים שם רק קצת בהתחלת אותו מקום ולכן שוב כל שהוא לפנים ממקום שהתינוקת יושבת ונראית א"צ אפילו ראוי לביאת מים. הנה אף שהוא דבר המסתבר מ"מ אין בידינו לחדש חילוק במקומות בה"ס בין מקום למקום. ומה שהביא שתי ראיות על זה האחת מדברי הרא"ש בפי' המשנה סוף פ"ח דמקואות שכתב בית הסתרים תוך הפה תוך החוטם תוך האוזן עכ"ל הרא"ש, ודייק מעלתו מדלא חשיב הרא"ש גם בית החיצון עד בין השיניים, וראיה שנית הביא מדברי הד"מ בריש סימן קצ"ט שהביא שם בשם המרדכי פירוש על בה"ס חוטם ואזנים ולפנים מן הפה ולא הביא בית החיצון של האשה. אלו הם ראיותיו וסיים גם לא לישתמיט שום פוסק להביא דצריכה לכבד את ביתה עד בין השיניים אולי יש שם דבר נדבק וחוצץ:
ואני אומר שאין מכל זה שום ראיה ומדברי הרא"ש תשובתו בצדו דשם הרא"ש מפרש דברי המשנה בית הסתרים ובית הקמטין צריכין ביאת מים וכתב הרא"ש בית הסתרים תוך הפה תוך החוטם תוך האזנים בית הקמטים כגון תחת האציל ותחת הצואר ובין הרגלים עכ"ל הרא"ש. וכיון שבכלל בית הקמטים הוא בין הרגלים כבר הוא נכלל גם אותו מקום ולמה היה לו לחשבו גבי בה"ס והרמב"ם שם כתב בית הקמטים היא הערוה: והד"מ בריש סימן קצ"ט קאי אמה שאמרו לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדחת קמטים ובית הסתרים כו', ובאמת בית הסתר של אותו מקום שם לא שכיח דבר חוצץ כלל כי מאין יבוא שם דבר חוצץ וכל ימי שבעה נקיים היא בודקת באותו מקום בעד בדוק ולכן אינה צריכה להדיח שם. ובזה נדחה גם מ"ש דלא לישתמיט שום פוסק להביא דצריכה לכבד את ביתה עד בין השיניים כו' דודאי כן הוא שאינה צריכה אבל לא מטעם שאין חציצה פוסלת שם רק מטעם שמן הסתם אין שם דבר חוצץ אבל אם אירע שיש שם דבר חוצץ הוא פוסל דראוי לביאת מים בעינן גם שם: סיומא דהך פסקא אם הטבעת היא במקום עמוק באופן שאין השמש מגיע שם כלל אפילו בגמר ביאה אז אין חוצץ בטבילה אבל אם אינה יודעת בעצמה אם השמש מגיע שם או לאו אז אי אפשר להקל לה וצריכה להוציא הטבעת מגופה בשעת טבילה. ואמנם לענין בדיקת הנקיים אם הוא באופן שהזכיר מעלתו שפי הרחם הוא בודאי מכוון נגד חלל הטבעת וכל פה המקור מכוון נגד חלל הטבעת א"כ בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי ולבן באופן שיהיה עב קצת ועכ"פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד הזה עמוק עד למעלה מהטבעת דהיינו דרך חלל הטבעת יעבור עד הבדיקה עד נגד פי המקור ויהיה אצלה מן קודם בין השמשות עד אחר צאת הכוכבים ואם תמצאנו נקי הרי הפסיקה בטהרה וגם ביום ראשון תעשה כן ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה, זה הנלע"ד אם יסכים גם מעלתו, ולרוב הטרדא אקצר, דברי ידידו הד"ש: