נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/צו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן צועריכה

תשובה

לכבוד ה"ה אהובי תלמידי. הותיק התורני הרבני המופלא ומופלג מו"ה גרשון נר"ו:

מכתבך הגיעני. ומאד הנאני בראותי שתוחלתי ממך לא נכזבה וזה לי לנחת בכל עת שאני רואה תלמידי מצליחים בתורתם ועמלי בהם עשה פרי לטובה. ובפרט היה לי לנחת כי נתחברת עם בעלי תריסין יושבי הקלויז דק"ק בראד העמלים בתורת אמת בתלמוד ופוסקים שהם דברים העקרים חזק ואמץ. ועל דברי תורה אשר באת והבאת קושיא חמורה שהקשה כבוד המנוח הרב החסיד החריף מוה' וואלף אלעסקר בחיבורו אשר הובא לבית הדפוס אחר נסעי ממדינת פולין וקראו בשם חידושי הרז"ה. הנה חבור הזה עדיין לא ראיתי אבל את המחבר הכרתי היטב ועם כי היה מופלג גדול ועצום בתורה ועוצם התמדתו היה דבר פלא בצירוף גודל חריפותו ובקיאתו. ידעתי כי כאשר יבואו דבריו בדפוס יפרוץ הרבה בדברי הפוסקים הראשונים כי אף שהיה איש צדיק יסוד עולם וחסיד ופרוש גדול היה לו לב אמיץ בגבורים ולא נשא פנים לגדולי הראשונים והיה נקל בעיניו לסתור דבריהם ולהרוס יסודותיהם כאשר תראה אשר הוכחתיו בחיבורי נו"ב חלק א"ח סי' ל"ח. ואמנם לעת עתה הוא בג"ע העליון בישיבה של מעלה ובלי ספק הוא משתעשע שם עמהם אף כי השיג עליהם כי כוונתו היתה לשם שמים:

ועתה נדבר מדבריו אשר הבאת שדחה דברי רמ"א ביו"ד סימן קפ"ה בסוף הסימן שסיים ואם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפילו נמצא על עד שלו מיקרי אונס ואפילו לא בדקה תחלה וא"צ כפרה לא הוא ולא היא עכ"ל רמ"א. והם לקוחים מדברי הרא"ש בתשובות והמרדכי במסכת שבועות בשם מהר"ם והביא מהר"ם ראיה מסוגיא דשבועות דף י"ח ע"א דקאמר ואי בשלא סמוך לוסתה כו' אכניסה אנוס הוא כו'. וע"ז השיג הרז"ה ז"ל דהרי במסכת נדה דף י"ב ע"א בעי מיניה רב אבא מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת לחייב בעלה חטאת כו' עד לבו נוקפו ופורש. וסוגיא זו ודאי שלא בשעת וסתה איירי דאי בשעת וסתה או סמוך לוסתה איך קאמר לבו נוקפו ופורש יפרוש ומצוה לפרוש אלא ע"כ שלא בסמוך לוסתה ואפ"ה אם היתה בודקת אותיום היה חייב חטאת ולא אמרינן אונס הוא. ולכן יצא הרב מוהר"ר וואלף הנ"ל לחלוק על מהר"ם והרא"ש וסוגיא דשבועות מיירי שבדקה קודם תשמיש וכן מוכח מדקאמר שם היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה מיירי בטהורה גמורה שבדקה לפני התשמיש ומצאה טהורה ואז ודאי מקרי אונס ואפילו פירסה אח"כ נדה אפי' באמצע הבעילה אנוס הוא כל זמן שלא אמרה לו נטמאתי שהרי בדקה לפני התשמיש וכי לא ישמש כלל אבל בלא בדקה אף שחכמים אומרים לא תבדוק מ"מ כיון דעכ"פ אפשר בבדיקה ואפשר אם היתה בודקת היתה מוצאה קודם תשמיש ולא היה משמש עמה מקרי שוגג ולא אנוס ובזה מיירי סוגיא דנדה וזה דומה ממש לאשה שהעידו שני עדים על מיתת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה שחייבת בקרבן כמפורש במשנה דיבמות דף פ"ז ע"ב נשאת שלא ע"פ ב"ד חייבת בקרבן ופירש"י שלא ע"פ ב"ד אלא בעדים חייבת בקרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני עכ"ל רש"י. הרי אף שעל פי הדין וע"פ שני עדים יקום דבר כתיב מ"מ כאן דאפשר לה לאמתוני לא מקרי אונס. ע"כ דברי הרב מוהר"ר וואלף ז"ל אשר הבאת בשמו במכתבך:

והנה מה שמדמה אשה שלא בדקה לנשאת ע"פ עדים אין דמיונו עולה יפה ויפה דחית דבריו דשם אף שמותרת להנשא ואינה צריכה לאמתוני ולמידק בתר שני עדים מ"מ לא מיחו בידה חכמים אם היתה רוצה לאמתוני ולמידק ולכן מקרי שוגגת ולא אנוסה אבל אשה שלא בשעת וסתה שמיחו בידה חכמים מלבדוק שהרי אמרו שם בנדה ותבדוק דמה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש. הרי שחכמים מיחו בידה שלא תחמיר לבדוק ואיך נימא שהיה אפשר לה לבדוק ולעשות שלא כרצון חכמים זה לא מקרי אפשר ושפיר מיקרי אונס. ומלבד זה אומר אני שאין משם ראיה כלל. והנה צריכין אנו לשום לב דאנן קיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת וכמפורש במס' הוריות דף ג' ע"א אמר ר"נ א"ש זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכן קיי"ל וכמבואר ברמב"ם פ"ג משגגות הל' א'. ולכאורה יפלא למה יתחייב היחיד בזה ואף שהב"ד פטורים אם לא עשו רוב הקהל מ"מ יחיד זה מה פשעו ומה חטאו ואין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד והתורה אמרה ע"פ התורה אשר וגו' שאפילו אומרים על ימין שמאל נשמע להוראתם וא"כ לא היה רשאי היחיד להרהר אחריהם ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס:

ולכן אמינא כי הגם שהחילוק שכתבת לחלק בין שלא בשעא וסתה ובין נשאת ע"פ שנים יועיל לתרץ דעת מהר"ם והרא"ש והרמ"א אבל לא יועיל לתרץ דעת התוס' והרמב"ן והרב מוה' וואלף היה סבור שאינו בא לסתור רק דברי מהר"ם והרא"ש והרמ"א ולא ידע כי גם דברי תוס' והרמב"ן הוא סותר והוא ביבמות ריש פ' החולץ בתוס' ד"ה ונמצאת מעוברת בחולץ תוך ג' חדשים מיירי דומיא דכונס יבמתו דאיירי תוך ג' חדשים דאי לאחר ג' חדשים אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למיעבד וכה"ג אמרו בשבועות פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה עכ"ל התוס'. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם. והנה בזה אף שאחר ג' חדשים מותר לייבם מ"מ אם היה רוצה להמתין היה יכול והרי זה דומה ממש לניסת ע"פ שני עדים ומדוע נחשב בזה אנוס יותר מבניסת ע"פ שני עדים. ודוחק לומר משום זריזים מקדימין למצות משום הכי מיחשב אנוס ובפרט שהתוס' לא הזכירו כלל טעם זריזין:

והנלע"ד לחלק דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס משא"כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע"פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפילו נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ דין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה אחרי רבים להטות ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה ע"פ טעות. ובזה ניחא ג"כ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אונס שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך מ"מ אונס זה ע"פ טעות בא שהב"ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה אלא שאם עשו כל ישראל על פיהם העושים פטורים מן הקרבן לא מטעם אונס אלא כיון שהב"ד חייבים קרבן לכך העושים פטורים משא"כ כשעשה היחיד על פיהם שאז אין הב"ד חייבים קרבן חייב היחיד קרבן:

ובזה נלע"ד קצת לתרץ קושיית הלח"מ בפ"ה משגגות הל' ה' והמשנה למלך בפי"ד הל' ג' שתמהו על דברי הרמב"ם בפי"ד משגגות הל' ג' שכתב הורו ב"ד שיצא שבת כו' אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב והב"ד פטורים וכן אם התירו ב"ד אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה חייבין חטאת על שגגתן עכ"ל. ותמהו הלח"מ והמ"ל והרי בדין זה אשה שהעידו כו' לא משכחת שעשו רוב הקהל וא"כ למה הוצרך הרמב"ם למיהב טעמא שאין זו הוראה אלא טעות * [הגה"ה מבן המחבר עיין בחלקת מחוקק בתשובה הנדפסת באה"ע סימן י"ז ס"ק ע"ח שעמד ג"כ על קושיא זו של הל"מ ומ"ל ומתרץ דהרמב"ם נקט טעמא דאין זו הוראה אלא טעות ונ"מ לענין צירוף כמו שפסק הרמב"ם בפי"ג מהל' שגגות הל' ד'. ול"נ דלפי מה שכתבו התוס' במסכת הוריות בד"ה הורו לה ב"ד להנשא דהאי ב"ד אינו סנהדרי גדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה להנשא מ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד עכ"ל התו' הנדפסים בסוף מסכת הוריות ע"ש. וא"כ לפי המשנה לא מטעם הורה ב"ד הגדול היא פטורה מקרבן דא"כ היה צריך ב"ד של ע"א אלא מטעם אונס דהדין דין אמת שהאשה שהעיד לה עד שמת בעלה שמותרת להנשא וא"כ לדידן דליתא להאי משנה ופסקינן כר"א דאמר יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה. ע"כ צריכין אנו לומר דלאו אונס הוא אלא טעות הוא דאי הוי אנוסה הוי פטורה מקרבן דאין אונס מביא קרבן ואף אי אמרינן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ולא אמרינן אנוס הוא היינו הואיל ותחלת הוראה שהיה ע"פ ב"ד היה בטעות שטעו בדין ואייתינן עלה למפטר מטעם הוראת ב"ד בזה צריך להיות רוב הציבור הואיל והקרא איירי בציבור אבל הכא ליכא טעות בדין והב"ד הורו דין אמת ע"פ העדים שהעידו שמת בעלה רק העדים אמרו שקר בזה אף היחיד היה פטור אי הוי מיחשב אונס. ובאמת מה שפריך הגמרא ביבמות שם ודלמא קסבר ר"י יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב היינו לפי מה דקאמר אלא אי אמרת דהוראה היא ודין הורה ב"ד דנין בי' שפיר קאמר ודלמא קסבר ר"א יחיד כו' וכל השקלא וטריא שם קאי אליבא דאמת דלא מיחשב אונס לדידן דליתא להאי משנה ומשא ומתן של הלכה שם הוא אי טעות הוא או הוראה היא היינו שהיא הוראה ע"פ סנהדרין הגדולה וזעירי שם דקאמר ליתא למתני' ומדמה הורו ב"ד ששקעו חמה שהוא בודאי טעות ב"ד להא דתני במתניתן נשאת ע"פ ב"ד כו' ע"כ לית ליה האי סברא דאנוסה היא. ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם הטעם דאין זה הוראה אלא טעות היינו לאפוקי דלא מיחשב זה לאונס. אבל לפי המשנה דנשאת ע"פ ב"ד אפי' ב"ד של ג' פטורה ע"כ צריכין לומר דמיחשב אונס: ודע דהחלקת מחוקק שם רצה להוכיח דמה דתני במתני' נשאת ע"פ ב"ד פטורה היינו ב"ד הגדול של ע"א. וזה שנים רבות שכתבתי על הגליון ש"ע אה"ע שלי וז"ל שם. לא ראה הרב ולא היה לנגד עיניו דברי התו' במסכת הוריות הנדפסים בסוף המס' דשם מפורש דהאי ב"ד אינו סנהדרין הגדולה שהרי ב"ד יכולין להתירה להנשא עכ"ל התו' שם. וכן כתב בספר באר שבע. ומה שהקשה הרב ופשוט בעיניו דב"ד דעלמא אינן פוטרים בהוראתם מקרבן כי צריך להיות דוקא הוראת ב"ד הגדול. לדידי לא קשה ולא מידי ולא ידעתי שום תמיה על זה שהרי הטעם דצריך להיות דוקא הוראת ב"ד הגדול לפטור מקרבן הוא מדכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו והיינו סנהדרין הגדולה שהם ב"ד של כל ישראל כמו דאיתא במשנה הוריות ה' ע"א ועיין בפירש"י שם. והנה אין לך הוראה שהיא מכל עדת ישראל יותר מהוראה זו להתיר אשה ע"פ ע"א והוראה זו יצא מכל חכמי ישראל כי היא מפורשת במשנה שהאמינו עד אחד באשה וחכמי משנה קבלו הוראה זו מדורות הקודמים עד סנהדרין וא"כ כל ב"ד של ג' המתירין אשה ע"פ עד אחד הם שלוחים מכל חכמי המשנה אשר נתנו רשות לכל ב"ד של ג' להתיר ופשכה הוראה זו בכל ישראל דור אחר דור. ומעתה אשה כנשאת ע"פ ב"ד של ג' שהתירו לה היא עשאה ע"פ הוראת כל ישראל שהם כל החנאים שנתנו הרשאה לב"ד של ג' להתיר אשה ע"פ עדות של עד אחד ופשיטא שהיא פטורה מקרבן. וכעין זה כתב המשנה למלך פ"ב מהל' שגגות הלכה ב' ובפרק י"ב הל' א' דאם אכל כזית קטן מחלב ואף כשיבנה ב"ה ותתחדש הלכה שעל כזית קטן נמי חייב כרת אינו מביא קרבן דהוי כתולה עצמו בהוראת ב"ד והוא עדיף מהוראת ב"ד משום דנתפשט בכל ישראל וחכמים כולם ראשונים וגם אחרונים כולם הסכימו דעל כזית קטן אין בו כרת עכ"ל ע"ש. אמנם לפ"מ שכתבתי לעיל להתוס' דפטורה מקרבן מטעם דהוי כאנוסה בלא"ה ניחא ודו"ק:] ותיפוק ליה דאפילו הוה הוראה הרי לדידן דקיי"ל שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לא איכפת לן אם הוא הוראה או טעות. והלח"מ נדחק שאף שבזה לא משכחת רוב ישראל מ"מ נ"מ בדבר ששייך בו שעשו רוב ישראל. ודבריו דחוקים מאד. ולענ"ד הוצרך לומר שהוא טעות לפי שמיירי כאן שהעידו בפניהם והעידו משמע שני עדים וא"כ קשה למה לא יחשב אונס מה שעשתה ע"פ העדאת שני עדים שהתורה האמינתן לכן הוצרך לומר שהוא טעות, ואונס זה עיקרו ע"פ טעות שהעדים הטעו בשקר. ותחלת דברי הרמב"ם שאין זה הוראה הוא רק משום סופו שהוא טעות וכן אפי' בנשאת ע"פ אחד מ"מ כיון שהתירוה ב"ד מיחשב אונס ג"כ הוצרך הטעם שהוא טעות דלכך יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. אלא שלפי שבגמרא ביבמות צ"ב ע"א אמרו על המשנה שפטורה מן הקרבן ליתא למתניתן שאין זה הוראה אלא טעות העתיק הרמב"ם לשון הגמרא כדרכו ואף שבגמרא לא הוצרכו לזה רק למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולדידן הרי קיי"ל שחייב מ"מ כיון שע"כ הוצרך להביא שהוא טעות וכו' שוב העתיק לשון הגמרא ממש וכתב אין זה הוראה אלא טעות:

ועתה נשים לב לעיקר קושיית הרב מוהרז"ה בסתירת הסוגיא דבשבועות דף י"ח קאמר אנוס הוא ובנדה דף י"ב ע"א מוכח שחייב חטאת אפילו שלא בשעת וסתה, ורצה הרז"ה לומר דבשבועות מיירי שבאמת בדקה עצמה קודם התשמיש ומצאה עצמה טהורה ולכן הוא אונס גמור. ועל זה כתבת אתה אהובי תלמידי לדחות דבריו דא"כ היא גופא קשיא במסכת שבועות מי דחקו לאוקמי בסמוך לוסתה ות"ח לזו כו' שהרי זה דוחק גדול שהיה יודע שתייב לפרוש סמוך לוסתה ואעפ"כ לא פירש והרי היה בידו לאוקמי בשלא סמוך לוסתה ובשלא בדקה קודם תשמיש ושימש בהיתר שהרי לא הצריכוה חכמים בדיקה ואעפ"כ לא מיחשב אונס כיון שהיה אפשר לה לבדוק מיחשב שוגג אלא ודאי דבאינה צריכה לבדוק מיחשב אונס ולא שוגג שהרי חכמים אמרו שלא תבדוק. אלו הם דבריך להשיג על מוהרז"ה. אבל אין זה השגה כי ה"ה הרב מוהרז"ה לפי שיטתו הקדום שמשמעות המשנה שם דתנן היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה היינו הטהורה המבוררת שבדקה עצמה עתה לפני תשמיש ומצאה טהורה וא"כ לפי שיטתו לא היה יכול לאוקמי רק בסמוך לוסתה. ועוד ולדבריך מי ניחא והלא היה יכול לאוקמי בעסוקה בטהרות שאז ודאי צריכה בדיקה לפני תשמיש ולא בדקה ואז ודאי אינו אונס רק שוגג ויותר טוב לאוקמי כן מלאוקמי ברשיעי שעבר על איסור תורה ושימש סמוך לוסתה. א"ו דבזה דברי הרב מוהרז"ה אמיתים דהטהורה משמע טהורה ברורה בלי ספק והיינו שבדקה:

ולא עוד אלא שאני אומר שאלמלא דברי רבותינו מהר"ם והרא"ש ובעלי התוס' ולא היה מוטל עלינו רק אחריות שתי הסוגיות דלא ליסתרו אהדדי אז אף אם מיירי סוגיא דשבועות בלי בדיקה לפני התשמיש אעפ"כ לא סתרי הסוגיות אהדדי שמניעות הבדיקה מועלת לנו לחיובי חטאת ולא למיחשב אונס הואיל ולא בדקה היינו אם היה אפשר שאם היתה בודקת לא היתה נכשלת בחטא זה אבל אם אנו יודעים בודאי שאף אם היתה בודקת לא היתה ניצלת ממכשול זה אז ודאי מיחשב אונס ולא שוגג. ושם בשבועות מיירי שמרגשת באמצע התשמיש שנטמאת וא"כ מיירי שמרגשת שנפתח מקורה באמצע התשמיש ומרגשת עקירת הדם מהמקור דהרי בשעת תשמיש אין עיניה וידיה באותו מקום ומנין יודעת לומר לו נטמאתי א"ו שהרגישה בעקירת הדם וא"כ קודם התשמיש ודאי טהורה היתה ואף אם היתה בודקת לא היה מועיל להנצל ממכשול זה ולכן מיחשב אונס אפילו לא בדקה קודם תשמיש רק בסמוך לוסתה שהיה לו לחוש שתראה בשעת תשמיש אז לא מיחשב אונס רק שוגג. וכן יורה לשון הרמב"ם בפ"ה משגגות הל' וי"ו הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורין מקרבן שזה אונס ולא שוגג שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא בדק בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס כו' ע"ש. הרי שכתב הרמב"ם שבמקום שע"י החקירה אפשר שלא היה בא לידי שגגה מיקרי שוגג אבל היכא שאנו יודעים שאף ע"י החקירה לא היה ניצול משגגה זו מה בכך שהוא לא חקר כיון שהחקירה לא היתה בה תועלת אכתי אנוס הוא. וכל זה בסוגיא דשבועות אבל בסוגיא דנדה שבודקת אחר תשמיש ואז אם לא בדקה קודם תשמיש אנו מסופקים שמא כבר ראתה קודם תשמיש ואם היתה בודקת לא היתה משמשת שפיר מקרי שגגה ולא אונס והסוגיא מתיישבת כדת של תורה אין אונס. ואעפ"כ דברי הכ"מ שם בפ"ה משגגות שכתב שהרמב"ם ע"פ סברתו שאם אין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק מיירי כאן בבדקה לפני התשמיש נכונים לפי שהרמב"ם שם בפ"ה משגגות לא בראתה באמצע התשמיש לחוד מיירי אלא גם בנמצא דם אחר תשמיש על עד שלה אותיום או נמצא על עד שלו מיירי דבזה יש לספוקי שמא כבר יצא הדם לפני תשמיש:

אלא אף שיצאנו ידי חובת סתירת הסוגיות עם כל זה ח"ו להשליך דברי רבותינו הקדושים הפוסקים הראשונים מנגד וצריכין אנו לתת לב שיהיו דברי חכמים קיימים. והנה דברי רבינו מהר"ם מרוטענבערג הובא במרדכי במסכת שבועות והובא ג"כ בתשובת הרא"ש כלל כ"ט. והנה יש הפרש בין דברי הרא"ש בשם מהר"ם ובין דברי המרדכי בשם מהר"ם. וזה לשון הרא"ש בתשובתו כלל כ"ט סימן ב'. שאלה כו' אשה ששימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה ובשחרית מצאה עצמה טמאה כו' להצריכה כפרה או לא כו' ורבנא מאיר לא היה מטיל עליה שום דבר כי בפ"ב דשבועות קאמר ואי שלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם אתה מצריכה כפרה לבו נוקפו ופורש. ועוד זו האשה לאחר תשמיש ראתה. ובמרדכי ריש שבועות, וששאלתם על האשה ששימשה שלא בשעת וסתה במה תתכפר לפי שלמחרת שימושה מצאה דם על הסדין לא ידענא מה תבעי לך חדא דאונס הוא ורחמנא פטריה כדמשמע בפ' ידיעות הטומאה ועוד דבפ"ק דנדה אמרינן גבי בעלה לא החמירו עליה לבדוק אלא בזמן דאיכא טהרות דמגו דבעי בדיקה לטהרות כו' אבל בזמן דליכא טהרות לא בעינן בדיקה א"כ מאי כפרה שייך כאן ושלום מאיר בר ברוך. ומדברי מהר"ם שבמרדכי משמע ששני טעמים הם לפטרה, חדא דאנוס הוא ועוד דגבי בעלה לא החמירו עליה לבדוק. ומדברים הללו משמע שטעם אונס הוא מועיל אף אם היתה צריכה בדיקה לבעלה. והדבר תמוה דאם בעי בדיקה ועברה ולא בדקה מאי אונס איכא כאן. ולכן נלע"ד שהרא"ש מיירי בהדיא שלא בדקה וכמפורש בדבריו ששימשה בלא בדיקה ובזה באמת לא נחשב אונס וכדברי הרב הרז"ה שאפשר שאם היתה בודקת היתה ניצלת משגגה זו אלא שמטעם זה שתיקנו חכמים שלא תבדוק משום לבו נוקפו ופורש מהך טעמא גופא תיקנו שאף בלי בדיקה לא יצטרכו כפרה שאם בלי בדיקה יצטרכו כפרה וע"י הבדיקה תנצל מהצרכת כפרה ממילא תבדוק עצמה להציל עצמה מכפרה וממילא יהיה לבו נוקפו ופורש. אי נמי שע"י הצרכת כפרה עצמו יהיה לבו נוקפו ופורש שבזה יראה דלא מיחשב זה אונס שאם היה מיחשב אונס לא היה צריך כפרה כמפורש במסכת שבועות. וזהו כוונת הרא"ש ורבנא מאיר לא היה מטיל עליה שום דבר כי בפ"ב דשבועות קאמר אנוס הוא ואם אתה מצריכה כפרה א"כ שוב תבדוק כדי להנצל מהצרכת כפרה ולבו נוקפו ופורש או ע"י הצרכת הכפרה עצמו יראה שאינו נחשב אונס ולבו נוקפו ופורש. והמרדכי מיירי כשבדקה באמת לפני התשמיש שהרי לא נזכר בדברי המרדכי שלא בדקה ולכן השיב מהר"ם חדא דאונס הוא כו' ואפילו בלא טעם לבו נוקפו אונס ממש הוא שהרי בדקה. ושוב קאמר ועוד דבפ"ק דנדה כו' א"כ מאי כפרה שייך כאן וכוונתו אפי' אם לא היתה בודקת לא היה שייך כפרה דא"כ לבו נוקפו ופורש כמו שכתב הרא"ש:

וכ"ז דגם בלא בדקה לא צריכה כפרה הוא למסקנא דנדה דמסיק דגם על הבדיקה שאחר תשמיש חשו חכמים ללבו נוקפו ופורש אח"כ אבל מתחלה כדב"מ ר"א מר"ה אף שכבר בעי ר"ז שם מרב יהודה אם תבדוק לפני התשמיש והשיב שלא תבדוק דא"כ לבו נוקפו ואעפ"כ בעי ר"א על אחר תשמיש כי היה סובר דוקא בדיקה שלפני תשמיש יש חשש שיסבור מדבדקה ש"מ הרגישה עתה וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ח ויפרוש עתה אבל לחוש שיפרוש פעם אחרת היה סבור שלא חשו ואז באמת אם היתה מוצאת אחר תשמיש היו חייבים כפרה ולכן בעי מהו שתבדוק לחייב בעלה חטאת והשיב ר"ה שגם בזה שייך לבו נוקפו ופורש פעם אחרת וממילא אין כאן חיוב חטאת והצרכת כפרה כלל דגם בזה איכא חשש לבו נוקפו ופורש פעם אחרת ושפיר קם ליה פסק רמ"א שא"צ כפרה:

וכל זה למדתי מלשונו של הרא"ש בתשובה שחשש לבו נוקפו שייך לטעם אונס. ואמנם זה יספיק לתרץ דברי הרא"ש ומהר"ם אבל לא יספיק לתרץ דברי התוספות והרמב"ן דהרי לפי זה אי לאו דלבו נוקפו אף שא"צ בדיקה לפני התשמיש מ"מ כיון שאפשר בבדיקה היה כאן חיוב חטאת ולפי זה במייבם אחר ג' חדשים ואח"כ נמצאת מעוברת היה חייב חטאת שהרי היה אפשר להמתין ושם לא שייך לבו נוקפו כלל והרי התוספות בריש פרק החולץ והרמב"ן בחידושיו כתבו דגם בזה חשוב אונס והביאו ראיה מסוגיא דשבועות:

ולכן נלע"ד דקושיית הרב מוהרז"ה מסוגיא דנדה מעיקרא ליתא ואין כאן קושיא כלל ואמינא עוד לדקדק שם במסכת נדה דבעי מיניה ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה לחייב בעלה חטאת כו' למה תלה החיוב בבעלה יותר מבאשה עצמה וכי האשה אינה חייבת קרבן כמו האיש ובהדיא שנינו שם דף י"ד במשנה נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים קרבן וא"כ כך ה"ל לר"א למימר מהו שתבדוק לחייב עצמה ובעלה חטאת או אשם תלוי. ועוד אמינא להרב מוהרז"ה ותסברא דקאמר שם א"ד הכי בעי מיניה אשה מהו שתבדוק וכו' לחייב בעלה אשם תלוי וכי יש כאן אשם תלוי הרי אשם תלוי קיי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות וכמבואר בכריתות והרי לכך לא שנינו במשנה לקמן דף י"ז אשם תלוי וכדמסיק שם בגמרא דתנא דידן בעינן חתיכה משתי חתיכות וברייתא לקמן דמחייבה אשם תלוי יחידאה היא דאתיא כר"א דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות וא"כ וכי רב אבא ורב הונא כאן דברו לבר מהלכתא. ועוד הרי רב הונא תלמידיה דרב הוא דסבר בהדיא בר"פ ספק אכל דבעינן חתיכה משתי חתיכות ור"ה גופי' שם דף י"ז ע"ב אותביה לרב אסי דלא בעי חתיכה משתי חתיכות וא"כ אשם תלוי במצאה על העד מאן דכר שמיה. ולכן נלע"ד דחטאת ואשם תלוי הנזכר כאן בסוגיא דנדה לא חטאת ואשם ממש אלא איסור חטאת ואיסור אשם תלוי. וכיוצא בזה כתבו התוספות שם בכריתות בד"ה אמר ר"י א"ר כו' דאשם תלוי היינו איסור אשם תלוי ועיקר הבעיא כאן שתבדוק עצמה סמוך לבעילתה אם אותיום ממש בקינוח או אחר זמן בבדיקה לטמא את הבעל טומאת שבעה משום בועל נדה וכמפורש לקמן דף ט"ו ע"א בתוספות בד"ה כשמאי דכל היכי דאיכא אשם תלוי טמא הבועל טומאת שבעה. ובזה אתי שפיר דתלה הדבר בבעל דלדידה עצמה ליכא נ"מ שבכל עת שתמצא דם היא טמאה טומאת שבעה ולכך קאמר לחייב בעלה לידע למפרע שבעל נדה ותהיה טומאתה עליו טומאת שבעה אבל חיוב קרבן ממש אין כאן לא עליה ולא על בעלה כי אנוסים המה שלא בשעת וסתה כסוגיא דשבועות ומשנתנו לקמן דף מ"ד ששנינו וחייבים בקרבן מוקי לה במסכת שבועות בסמוך לוסתה וכן משמע בדף ט"ז ע"א בתוספות בד"ה בש"א שכתבו ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת אם כן אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בעל בנדות לטמא בעלה שבעה ע"ש. הרי שלא כתבו לחייב בעלה קרבן אלא לטמא שבעה והוא הדבר אשר דברתי שחיוב קרבן ליכא כלל רק טומאת שבעה:

וכל מה שהארכתי הוא לקיים דברי הפוסקים הראשונים אבל במעשה שבא לפניך בלא"ה אין כאן חשש הצרכת כפרה כי לא מצאה סמוך לתשמיש רק בבוקר ועוד שהיה בימי טוהר ואף שאין אנו בועלין על דם טוהר אבל אכתי מאי כפרה שייך כאן. ולא עוד שאני אומר שאפילו אם היתה מרגשת באמצע התשמיש שיצא דם מהמקור ואמרה לו נטמאתי כיון שהוא דם טוהר א"צ להמתין עד שימות האבר ורשאי לגמור ביאתו כרצונו וק"ו הדברים ומה בתולה בדם בתולים שהוא מדין הש"ס שאסרו דם בתולים ואפ"ה גומר ביאתו ורוב הפוסקים לא חשו לחומרת הראב"ד בזה וכמבואר ביו"ד בריש סימן קצ"ג וע"ש בש"ך ס"ק א' ובט"ז ס"ק א' ק"ו בדם טוהר שהוא רק מנהג שנתחדש אחר התלמוד וכבר כתב הרמב"ם שבצרפת היו בועלים גם בימיו על דם טוהר. ואף שבזמננו כבר נתפשט המנהג בכל המדינות אין לך אלא חידושו שלא יבעול אחר שראתה אבל אותה ביאה רשאי לגמור כדרכו בלי שום חשש חטא ועון כלל. והנלע"ד כתבתי. דברי רבך הד"ש: