נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/לה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לה
עריכהפראג כ"ב שבט תקמב"ל:
תשובה
ושלום תליתאי ברכה משולשת, לכבור אהובי מחותני הגאון מוה' אלעזר נ"י אב"ד דק"ק קעלין בעה"מ אור חדש:
מכתבו קבלתי ואשר חזר על מה שהשבתי לו שמה שאמרו דאצטריך בב"ח לבישול והנאה היינו לרב אשי דיליף מלא תאכל כל תועבה. וע"ז הקשה מעלתו דלרב אשי בלא"ה ליכא הוכחה למשרי חלב לחודיה דלא תאכל כל תועבה אינו מיותר לבב"ח לחוד דאצטריך לצורם אוזן בכור כמו שפירש"י בפ' ראה כו'. אני תמה ולא הוכחת הגמרא היא אי ס"ד חלב לחודיה אסור למה לי למכתב לא תבשל גדי בחלב כלל ואף דאי לא הוה כתיב לא תבשל בתורה א"כ לא הוה נחשב תועבה ולא הוה אסרינן ליה מקרא דלא תאכל כל תועבה מ"מ הרי בלא"ה אסור משום החלב שאסור משום אמ"ה. אבל מעולם לא היה כוונת הגמרא דלא תאכל כל תועבה מיותר ועל זה דחי דאצטריך לא תבשל להורות שזה תועבה כדי לאסרו גם בהנאה מלא תאכל כל תועבה כדדרש רב אשי בחולין דף קי"ד ולר' שמעון שמותר בהנאה אצטריך לא תבשל משום איסור בישול:
ומה שהקשה על המג"א סימן רט"ז ס"ק ג' שכתב דניליף מחלב והקשה מעלתו היאך ניליף אנן מחלב והרי קיי"ל כר"י ור"י ור"ש בנדה דף ט' דאבריה מתפרקין אבל לא דדם נעכר. הנה שותא דמעלתו לא ידענא הלא המ"א לתרץ דברי הרר"י כתב כן ואטו הרר"י משועבד למה שהרמב"ם והש"ע בי"ד סימן קפ"ט פסקו כן. ואי משום דר"י ור"י ור"ש רבים נינהו לגבי ר"מ והלא לדברי רש"י במסכת שבת דף קמ"ד ע"א בד"ה שדם מגפתו וכתבו התוספות דף קמ"ג ע"ב בד"ה לרצון ובדף קמ"ד ע"א בסוף ד"ה לא לרצון כתבו דרבנן דר"ע ס"ל דם נעכר ונעשה חלב וגם פשטא דמשנה בנדה דף ד' מניקה עד שתגמול את בנה משמע אפילו ג' או ד' שנים וחכמים דמתני' תרתי אית להו אבריה מתפרקין וגם דם נעכר ונעשה חלב. וא"כ שוב אין כאן קושיא אם נימא דהרר"י פוסק כן. ומה דמספקא ליה לדעת רש"י דטעם כעיקר אינו מן התורה ובמין במינו דעת רש"י דלא בטיל אם נתערב מין במינו בטעם לבד מה דינו. הנה דבר חכמה שאל. ונראה לענ"ד דהיא גופא חידוש הוא שמין במינו לא בטיל ומדם הפר ודם השעיר יליף לה ר"י כמבואר במנחות דף כ"ב ושם נתערב דם בעין ומנ"ל למימר שאפילו טעם לא בטיל. ונראה הוכחה לזה דאי ס"ד דמין במינו בודאי טעם כעיקר א"כ לרש"י דפסק כר"י אין לנו ראיה מגיעולי נכרים דטע"כ דהרי שפיר הוצרך הגעלה להשתמש בו במינו ולפ"ז למה נדחק רש"י במס' חולין צ"ח ע"ב בסוף העמוד דגיעולי נכרים חידוש הוא והרי רש"י פסק כר"י דמין במינו לא בטיל וא"כ בלא"ה ליכא ראיה מגיעולי נכרים א"ו שאם טע"כ לאו דאורייתא גם מין במינו אוסר במשהו. אמנם יש לדחות דרש"י מביא שם דגם ר' יוחנן סבר טע"כ לאו דאורייתא והרי ר' יוחנן בודאי אינו סובר כר"י כמפורש בפסחים ק"ט ע"ב ולר' יוחנן הוצרך רש"י לפרש דגיעולי נכרים חידוש הוא:
ואמנם אע"פ שאין לנו ראיה מ"מ הדין פשוט דמנין לנו לחדש ולהוסיף שיהא במשהו אפילו אין בתערובת ממשו רק פליטתו ואדרבה אני מסתפק לאידך גיסא דאפילו אם נימא טע"כ מן התורה וילפינן לה ממשרת ונימא כר"י דמין במינו במשהו אפ"ה איכא למימר דדוקא בנתערב ממשו אבל בבלוע מודה ר"י דבטיל ברוב דלא מצינו למילף מדם הפר ודם השעיר ואף דטע"כ היינו בשאינו מינו דשייך בו טעם אבל במינו לא שייך בו טעם. ובתר דמבעיא לי הך מלתא שוב פשיטנא לה ממה שאמרו שם במנחות כ"ב ע"ב תנן ר"י אומר במנחת כהנים כו' פסולה שזו בלילתה עבה בו' והן בולעות זו מזו וכי בולעות זו מזו מאי הוי מין במינו הוא ע"ש. ואי ס"ד דבבלוע מודה ר"י דבטל ברוב נסתר קושית הגמרא א"ו דגם בבלוע סובר ר"י דלא בטל. אלא דלכאורה יהיה מזה תיובתא למ"ש לעיל דאי טע"כ לאו דאורייתא אז גם במין במינו לא אמרינן בטעמו שלא בטיל והרי שם במנחות רבא משני על הך קושיא קסבר ר"י רואין מינו כאילו אינו והרי רבא סבר לדעת רש"י בחולין דף צ"ח ע"ב דטע"כ לאו דאורייתא וא"כ למה הוצרך רבא לשנויי כלל. ונראה דלא קשה מידי דבקדשים מודה רבא דטע"כ דאורייתא כמבואר ברש"י שם בחולין ולכן שפיר אמרינן אף בבלוע דמין במינו לא בטיל ועכ"פ יצא לנו דבמקום דאמרינן טעם כעיקר ואז לר"י אף במינו הוא כעיקר ואוסר במשהו:
ומה שהקשה על הפרישה בי"ד סימן פ"א ס"ק א' דלדבריו מה יענה על מה שאמר שם בבכורות מעיקרא דסד"א הואיל ואמר מר דם נעכר ונעשה חלב כו' וכאן נשאר קושיית הפרישה דאכתי מהי תיתי למשרי גם איסור טמאה ובזה לא שייך סברת הפרישה שהרי משנה מפורשת בחולין דף קי"ז ובכריתות בריש פרק דם שחיטה שאיסור דם נוהג גם בטמאה. אומר אני דלענ"ד לא קשה מידי דודאי דהא דדם נוהג בטמאה הוא משום דלא שייך בזה אין איסור חל על איסור דשניהם בהדי הדדי קאתו שהרי לכ"ע דם נוהג בשליל ואפילו למ"ד מאן דמתיר בחלבו מתיר בדמו היינו רק שאינו חייב כרת כמבואר בחולין דף ע"ד ע"ב וכל זה לא שייך בדם האברים שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש הוא מותר לגמרי ואינו אסור משום דם עד שפירש וממילא אין איסור דם האברים חל בבהמה טמאה שהרי איסור טומאה קדים ואין איסור חל על איסור והוא דומה ממש לאמ"ה כדברי הפרישה. ומה שאמרו דם נעכר ונעשה חלב לענ"ד היינו דם האברים וגם דם נדה לדעתי בא לרחם מדם האברים ודברי הפרישה נכונים. ואמנם מדברי רש"י בבכורות משמע שמה שאמרו דם נעכר ונעשה חלב לא על דם האברים אמרו זה רק על דם ממש שהוא בכרת. ע"ש ברש"י בד"ה דאמר מר כו' שכתב דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא משתרי. והיה זה שלום. דברי הד"ש: