נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/כ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כ
עריכהתשובה
שלום לכבוד האי צורב. העוסק בחקי חורב. האלוף התורני המופלא מוהר"ר ליזר נר"ו מקראקא:
מכתבו הגיעני ושורש שאלתו בעובדא דהוה שערב חג השבועות העבר שחט שוחט דמתא בכפר הסמוך לעיר שהוא שמה אצל קצב נכרי ג' בהמות והקצב מכר האימורין לנכרי אחד בעל אושפיזא ומדי עוסקו הבעל אושפיזא באימורין שקנה לנתחם ונתח ההמסס ובית הכוסות בא לשם יהודי אחד לשתות שכר וראה שהבעל אושפיזא הנ"ל בנתחו את ההמסס הוציא מסמר אחד ארוך מן ההמסס והלך היהודי אליו לראות היטב והנה ניקב מעל"ע ומצד השני נצרר הדם והיה כמו בועה ושאל היהודי את הנכרי ממי קנית בני מעים הללו והשיב מהקצב הידוע אשר היהודים שוחטים אצלו תמיד ולקח היהודי את המסמר והביאו לפני הדיינין אשר גם מעלתו בתוכם ותיכף שלחתם שליח מיוחד לבעל האושפיזא לראות ולחקור אם ניקב מעל"ע ותיכף כראות הבעל אושפיזא את השליח קדם וסיפר לו את כל המאורע וההמסס ובית הכוסות כבר היה חתוכים לחתיכות דקות וקטנות ולא היה אפשר שוב להבחין הדבר היטב והלך השליח לנכרי הקצב ועדיין לא ידע הקצב מהריעותא הנ"ל ושאל אותו מאיזה בהמה מכר הבני מעים והשיב מהבהמה אשר נשחטה ראשונה כי דרכו של השוחט לרשום ולעשות סימן איזו נשחטה ראשונה ואיזו אחרונה ואשת הקצב אמרה לא כן אלא מהשניה ונשאו ונתנו בדבר הקצב ואשתו עד שהסכימה כי האמת עם בעלה הקצב שמבהמה ראשונה מכרו להבעל אושפיזא ובהמות הללו שוים בדמים ואז לא היה עדיין בשר כלל לכל בני העיר והקצבים לא רצו לשחוט יותר. ובאו השוחטים לשאול משפט שלש בהמות הללו ונחלק הוא ובית דינו הוא רצה לאסור כולם כדין חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה והדיינים שעמו רצו להכשיר שלשתן מטעם ס"ס שמא לא ניקב לחוץ רק במקום דשפכי ואת"ל ניקב לחוץ אנו אומרים על כל בהמה משלשתן שמא לא זו היא ואף שספק אחד הוא בגופו וספק שני ע"י תערובות רצו לצרף לזה מה שכתב המחבר בסימן ק"א סעיף ג' דלא מקרי חתה"ל רק מבושלת ע"ש. ואף אותה הבהמה שאמר הנכרי שממנה היה רצו להתיר דאין הנכרי נאמן לאסור והאריך מעלתו בפלפול. והנה יעיין בספרי נו"ב שדרכי רק להשיב על גוף הדין ולא להשיב על פלפול של השואל כי לאו כל הדעות שוות ויש שבא באורחא חריפתא ויש אגב חריפתא שבשתא ולכן אין לי עסק בדברי השואל רק לברר גוף הדין. והנה אחדל בזה מלפלפל על נאמנות היהודי ונימא שהיהודי היה נאמן בעיניכם אבל עכ"פ אין הנכרי נאמן באיסורין לא להתיר כלל ולא לאסור במה שאינו מסור בידו ובמה שמסור בידו נאמן לאסור היכא דלא שייך להשביח מקחו קמכוין אבל היכא דשייך להשביח מקחו קמכוין נחלקו הפוסקים דעת הרשב"א דאינו נאמן אפי' במה שבידו ודעת הרא"ש וסיעתו שנאמן ועיין בש"ך סימן ט"ז ס"ק כ"ג. והתבואות שור כתב שאין בזה פלוגתא ולכ"ע נאמן במה שבידו:
ומעתה נבוא לנדון שלפנינו אשר ראיתי במכתבו שרצה לומר שזה דומה לתשובת מהר"מ מלובלין סימן ס"ו שהביאו הט"ז והש"ך בסוף סימן מ"ח. הנה לא דמי כלל דשם מסיק הש"ך מנה"כ דאם בעוד הנכרי מתעסק בהוצאת הפרש מצא המסמר מקרי רגלים לדבר כו' והיינו שהתעסק בבהמה ידועה אבל נדון שלפנינו אפילו ראו שני עדים בשעה שהוציא הבעל אושפיזא מסמר וראו שההמסס היה מנוקב מעל"ע מ"מ וכי הם ידעו מאיזה בהמה המסס הזה וא"כ על אמירתו של נכרי אתה סומך שאמר שקנה בני מעים מהקצב המוכר ליהודים ובזה ליכא רגלים לדבר וא"כ אמירתו לאו כלום ופשיטא שאם הקצב היה מכחישו והיה אומר שלא מכר לו בני מעים כלל שהיה הקצב נאמן. ואפילו אם נימא שעתה שאמר הקצב שמכר לו הבני מעים שוב הוי רגלים לדבר ואין אנו תולים לומר שהבעל אושפיזא קנה גם מקצב אחר ומאמינין לו שזה ההמסס מבהמה זו של הקצב וא"כ עיקר האיסור על פי הודאת הקצב שמכר לו וכיון שאתה מאמינו שמכר לו אף אתה מאמינו שהיה מבהמה הראשונה והפה שאסר הוא הפה שהתיר הבהמות האחרות וכמ"ש הט"ז שם בסוף סימן מ"ח שגם בנכרי אמרינן הפה שאסר כו' וא"כ השני בהמות אחרות מותרות וזו אסורה שהרי עדיין הבהמות ביד הנכרי והנכרי נאמן על מה שבידו. ואם יש לתלות שהבעל אושפיזא קנה גם מקצבים אחרים היה מקום לדון גם על בהמה זו להתירה מתרי טעמי. חדא ע"פ מ"ש הש"ך בסימן ק"י בכללי הס"ס אות ד' בחצר שיש בה ב' תרנגולים ואחת יש בה ספק טריפה ביצה הנמצאת שם כשירה שאני אומר שמא אותה שיש בה ספק לא הטילה ואת"ל הטילה שמא אינה טריפה. וכתב דאין זה דומה לספק ביצת טריפה שנתערב דשם יש בודאי בתערובת זה ספק טריפות ואי אתה יכול להתחיל שמא אין כאן איסור כלל כו' עיין בדבריו שם. ומעתה אם היה לנו ספק אם ההמסס הוא כלל מתערובת ג' בהמות הללו כגון שהיה מקום להסתפק שמא קנה בעל האושפיזא גם מקצבים אחרים שאינם שוחטים בשביל ישראל וא"כ הרי ההמסס הזה דומה לתרנגולת שיש בה ספק טריפות שהרי אין כאן טריפות ודאי דשמא היה במקום דשפכי להדדי ואנו אומרים על כל ג' בהמות הללו שמא אין בכל התערובת הזה ספק טריפה כלל וההמסס הוא מבהמה אחרת שלא נשתטה מקצב זה כלל ואת"ל שההמסס מבהמות הללו שמא אינו טריפה שלא ניקב לחוץ רק במקום דשפכי להדדי. כך היה נראה לכאורה אמנם אחר העיון יש פירכא שהרי הש"ך התנה שהתרנגולות נתערבו חד בחד ע"ש אבל כאן שההמסס הוא ניכר איך תאמר ואת"ל שההמסס מבהמות הללו שמא אינו טריפה והרי אתה צריך להטריף ההמסס שהוא ספק דאורייתא:
ואמנם מטעם אחר היה נלע"ד למצוא היתר שהרי כלל מסור בידינו לומר נשחטה הותרה רק במקום דאתיליד ריעותא מחיים מחמיר רמ"א ועיין בסימן נו"ן בש"ך ס"ק ג' אבל כל מקום שאנו יכולים לומר שלא יצאה מחזקתה מחיים אמרינן בהמה בחזקת היתר עומדת ונשחטה הותרה. ואמנם לתלות בהמה אחת בחברתה ולומר עליה נשחטה הותרה ואבר זה אינו ממנה רק מאחרת וא"כ זו לא יצאה מחזקתה כלל הוא דבר בטל דאטו חברתה אין לה חזקת היתר ומאי אולמא דהך מהך וצריכין לאסור שתיהן. וכל זה בששתיהן שחוטות אבל אם האחת נחורה ואחת שחוטה א"כ אמרינן נשחטה הותרה וההמסס הזה מהנחורה הוא דלא שייך בה נשחטה הותרה וממילא זו שנשחטה לא יצאה מחזקתה כלל. ואמנם אחר העיון גם זה טעות הוא דאטו מה שאנו אומרים נשחטה הותרה אטו השחיטה גורמת ההיתר ההיתר הוא מטעם חזקה דבהמה בחזקת שאינה טריפה עומדת בחייה ולא אמרו נשחטה הותרה אלא לאפוקי מספק בשחיטה אבל לענין שאר טריפות היא בחזקת שאינה נקובה שום אבר וגם זו הנחורה אף שאסורה מחמת נבילה מכל מקום בחזקת שאינה נקובת ההמסס עומדת ואין לנו לתלות ההמסס הנקוב בה יותר מבשחוטה:
אלא מטעם אחר היה לנו לתלות ההמסס הנקוב בהנחורה שתולין הקלקלה במקולקל כמו שאמרינן בשתי קדרות אחת אסורה ואחת מותרת ולפניהם שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלו לשתי קדירות הללו שאנו תולין לומר איסור לתוך איסור נפל כן יש לנו לתלות ההמסס האסור בבהמה הנחורה שהיא אסורה בלא"ה ולא לקלקל השחוטה. אלא דבאמת אין תולין לומר איסור בשל איסור אלא באיסורין דרבנן כמבואר בסימן קי"א סעיף ג'. ומעתה אם היה בעל אושפיזא קונה בני מעים גם מנכרים הנוחרים א"כ אפילו אם הקצב לא היה אומר כלום מאיזה בהמה מכר לו היו כל בהמות הללו מותרים שהרי כבר הבהמות הללו מותרים מן התורה דחד בתרי בטל אלא שאסורין מדרבנן מטעם חה"ל והרי זה דומה למין במינו שבטל מן התורה ברוב בלח בלח ומדרבנן אסור ואפ"ה בשתי קדירות תולין איסור באיסור כמבואר בסימן קי"א סעיף ד' א"כ גם כאן תולין ההמסס האסור בבהמות הנחורין ושלש בהמות השחוטות מותרות. אלא כיון שהקצב עצמו אמר שמכר להבעל אושפיזא המסס מבהמות הללו והקצב נאמן אם הבהמות בידו א"כ מבהמות הללו ודאי שהיה לבעל אושפיזא המסס ואם קנה ג"כ מקצבים אחרים הוא ספק אולי אין מניחין את הודאי לתלות בספק ועכ"פ הוי רגלים לדבר ושוב נאמן בעל האושפיזא לומר שהמסס זה קנה מקצב הנ"ל:
ועכ"פ אם הקצב היה מכחישו או היה שותק לגמרי א"כ ודאי שלא היה כאן איסור כלל ואמירתו של הקצב הוא האוסר והפה שאסר בהמה הוא שהתיר האחרות ובפרט שאפילו לאסור הבהמה זו עצמה שההמסס בודאי ממנה לא ברור כל כך דלדעת מהר"ם מלובלין שהביא הש"ך בסימן נו"ן ס"ק ג' דגם ביצאה מחזקתה מחיים אמרינן נשחטה הותרה א"כ בהמה זו מותרת דתלינן שהמסמר היה במקום דשפכי אהדדי. וגם בענין חה"ל יש הרבה קולות דלדעת הרבה פוסקים חתיכה חיה לא חשיבא ראויה להתכבד ולדעת הרי"ף הביאו הרא"ש בחולין דף ק' מה שאינו אסור בהנאה בטיל אפילו ראוי להתכבד וגם קודם שהופשט העור אינו מקרי ראוי להתכבד כמבואר בסימן ק"א ס"ק וי"ו ובש"ך ס"ק יו"ד. ומעתה אם בהמות הללו היו שחוטות כלם ונוטל ההמסס קודם שהופשטה העור כבר נתבטלו ואף שהופשטו אח"כ מ"מ כבר הותרו כמבואר שם בסימן ק"א בתרנגולת בנוצתה. וא"כ לכאורה לא שייך חה"ל בבהמות כי אם שנתערבו אחר שהופשטו. אבל באמת הא ליתא שקודם שנודע האיסור לא שייך ביטול והידיעה גורמת הביטול כמבואר בב"י סוף סימן צ"ט וא"כ כיון שלא נודע האיסור עד אחר ההפשט הרי הוא חה"ל ולא בטל. ומעתה לדעת הראב"ד שהביא הש"ך בסי' צ"ט ס"ק כ"א שאפי' לא נודע אמרי' קמא קמא בטל ואינו חוזר ונאסר א"כ כאן כבר נתבטלו קודם הפשט. הרי לך שלשה היתרים אלא שכל אחד מדעות הללו בטל במיעוטו נגד שאר פוסקים החולקים אבל עכ"פ בצירוף שלשתן יחד היה מקום לסמוך בשעת הדחק בספק איסור שלפנינו. אלא שבנדון דידן אין צורך לזה שכבר כתבתי שהראשונה אינה נכנסת בכלל התערובת והקצב נאמן על מה שבידו וממילא הותרו האחרים מצד דבלי אמירת הקצב לא היה כאן ספק איסור כלל שהבעל אושפיזא ודאי דלא מהימן. ומעתה ההכרע שנעשה ביניכם לאסור הראשונה ולהתיר האחרונות הוא יפה ונכון. ולרוב הטרדה לא אאריך בזה. דברי הד"ש: