נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/ט

<< · נודע ביהודה (תנינא) · יורה דעה · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ט

תשובה

שלום לכבוד אהובי בני ידידי וחביבי הרב הגדול המופלג ומושלם מו"ה יעקבקא סג"ל נר"ו, בק"ק בראד:

מכתבך קבלתי וראיתי כי חציך שנונים להשיב הרבה על מה שחידשתי בצל"ח בפסחים ע"ג ע"א והמצאתי דבר חדש דגם בשחיטה אמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וממילא מטמא טומאת נבילה. וע"ז הרבית להשיב משחוטי חוץ ומחולין שנ"ב ומשוחט לע"ז. וסיימת דבריך כי הקושיא תלהט אנה ואנה עד אין די ביאור כל הסוגיא. והנה ראיתי כי מוחלט בדעתך שאין שום מרפא לדברי ושנדחים לגמרי וטעיתי כטועה בדבר משנה: דע בני כי לא מחשבותיך מחשבותי ואחת דברתי ומינה לא אזוז ושום סוגיא אינה סותרת סברא זו. ומתחלה אני תמה הלא קושיא זו משחוטי חוץ כבר קדמך אחיך בני הרב מוהרר"ש וכתב שם דשאני ש"ח דכתיב אשר ישחט וקראתו התורה שחיטה ובזה גם השוחט לע"ז אינו מטמא טומאת נבילות שג"כ התורה קראתו זביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם. ובזה נשארו כל ההקדמות שכתבתי בסוגי' דף ע"ג על מכונם ודברי הסוגיא הם דבר דבור על אופנו כמו שהארכתי שם, רק מה שכתבתי לתרץ קושית התוס' בד"ה תיקן להוציאו כו' זה לבד נדחה. וצריך אני ע"כ להסכים לתירוץ התוס' וע"ז כוונתי בסוף החיבור שאני מודה לדברי בני:

ואמנם מה שהקשית מחשנ"ב ששנינו בר"פ אותו ואת בנו חולין בפנים השני סופג את הארבעים ע"ש ובזה חשבת אתה שהיא קושיא גדולה: דע בני כי גם הא לא קשיא ולא מידי. ושתי תשובות בדבר. חדא מהא דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב יכול לא ישחט ואם שחט יהיה מותר ת"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב ע"ש. ומדאיצטריך ואכלת לאסרו באכילה מכלל שאינו נבילה, הא חדא. ואמנם בספרי דריש מהאי ואכלת שלא תאמר מה קדשים בזמן כו' ת"ל ואכלת בשעריך בכל אות נפשך כו' ואולי ממילא דרשינן ג"כ הך דיוקא בריחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום. ועכ"פ שוב אין כאן הוכחה שאינו נבילה. ולכן נלע"ד להוכיח ממה דאמרינן מתחלה שם בקידושין חש"ב מנה"מ אר"י משום ר"מ אמרה תורה כו' מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור איכא למיפרך מה לשלי בשלך ענוש כרת כו' ע"ש. אומר אני כיון שביארתי לעיל דשחוטי חוץ אינו מטמא כנבילה שהכתוב קראו שחיטה ממילא אפילו ע"פ בנין אב של ר"מ אמרה תורה שחוט שלי בשלי כו' מה שלי בשלך מהני לטהר מידי נבילה אף שלך בשלי מהני לטהר מידי נבילה וכאן ליכא למיפרך שכן כרת דאדרבה אפילו ק"ו הוא מה שלי בשלך שאפילו ענוש כרת אפ"ה מטהר מידי נבילה ק"ו שלך בשלי שאינו בכרת שמטהר מידי נבילה. באופן שכל מה שכתבתי בחיבורי נשאר שריר וקיים זולת מה שרציתי לדחות קושית התוס' והודיתי לבני. וכ"ז היה בעת שנגמר הדפוס אבל אח"כ חזרתי ממה שהודיתי לאחיך בני נר"ו וכל דברי קיימים בל ידח מהם נדח:

ומתחלה אמרתי לדקדק בסוגיא דחולין דף פ' א"ר אושעיא כולא מתניתן דלא כר"ש קדשים בחוץ כו' מכדי שמעינן לר"ש שחיטה שאינה ראויה וכו' קמא מיקטל קטליה חולין בפנים כו' מיקטל קטליה כו'. ודברים הללו תמוהין דאטו משום דסובר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה מש"ה נימא מיקטל קטליה דהרי מודה ר"ש ששחיטה שא"ר מטהר מידי נבילה כמבואר דף פ"ה ע"ב ואיך אמר מיקטל קטליה הרי אם קטליה הרי הוא נבילה ממש והכי הול"ל כיון דאמר ר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה שחיטת חוץ לאו שחיטה היא שאינו מתקבל בפנים כו' כדאמר אח"כ גבי קדשים בפנים. ולתרץ זה אקדים הצעה אחת וזו היא, כי שחיטה שא"ר עם כל מה דאמר רחמנא לא תעביד שני ענינים חלוקים הם ואינם תלויים זה בזה והרי טריפה שחיטה שא"ר היא ואטו אמר רחמנא שלא ישחט את הטריפה ואין שום איסור לשחוט את הטריפה ודעת רש"ל שיש אפילו מצוה בשחיטתה שהרי פסק שרשאי לברך ברכת השחיטה אפילו איתיליד רעותא דאף אם תמצא טריפה הרי שחיטתה מטהרה מידי נבילה עיין בש"ך בי"ד סי' י"ט ס"ק ב'. אבל שחיטת טריפה שחיטה שא"ר הוי כיון שאינה מתרת באכילה. ומה שמצינו שר"ש מודה ששחיטה שא"ר מטהרה מידי נבילה היינו מה שאין בשחיטתה שום חסרון אחר רק שאינה מתרת באכילה ויליף זה מטריפה ששחיטתה מטהרה מידי נבילה, עיין דף פ"ה ע"ב:

ואמנם מה דאמר רבא בתמורה כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני:

אמר שמואל חבל על דאבדין ולא נמצא בהעתקה בספרי דבי רב אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל יותר מזה ונפסק הענין. וגוף האגרת נאבד מיד אחי הרב המאה"ג מהרר"י בשריפה שהיה לפני כמה שנים בק"ק בראד. וכדי לקיים מצות השלמה שלא תהיה תורת רבינו אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל חסר אפילו אות אחת נראה לענ"ד לעשות כוון בדבריו, וכמדומה שכוונת אאמ"ו הגאון ז"ל היה בזה לומר. דלפי מה שהקדים מה שמצינו דמודה ר"ש בשחיטה שא"ר שמטהרה מידי נבילה היינו בשחיטה שאין בה שום חסרון אחר ואין בה איסור אבל אם יש בשחיטה איסור שהכתוב אסרה שחיטה זו כגון שחיטת קדשים בחוץ או שחיטת חולין בעזרה וכדומה דאיכא לאו בשחיטה עצמה בזה לאו משום שחיטה שא"ר אתינן עלה אלא גם משום מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני לרבא בסוגיא דתמורה. והנה לא שייך בשחיטת חוץ ובחולין שנשחטו בעזרה לומר אי עביד לא מהני דהרי רבא עצמו אמר במסכת זבחים (ס"ט ע"א) אם הועילו לו לשחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה. וטעמא דמלתא דכיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דבזה אי עביד מהני ושפיר תני במתניתן גבי אותו ואת בנו קדשים בחוץ וחולין בפנים שהשני חייב משום אותו ואת בנו ולא אמרינן לרבנן דשחיטת קמא לאו שחיטה היא משום דאי עביד לא מהני כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דלהוי מיחשב שחיטה ואמרינן דלכל מילי מיחשב שחיטה גם לטהרה מידי נבילה ולכך השני חייב משום אותו ואת בנו:

אמנם כל זה הוא לרבנן אבל לר"ש לא שייך לומר זה דהרי חזינן דלר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה לא הועיל מה שקראתו התורה שחיטה לכל שאר מילי והוי שחיטה שא"ר כמוכח בסוגיא דחולין פ' ע"א דקאמר ר' אושעיא דכולא מתני' דלא כר"ש. ומעתה ממילא נשמע אם איכא איסור בגוף השחיטה כגון שוחט בחוץ וחולין בעזרה מטמא כנבילה ושחיטתו אינו מועיל. והדרינן לכללא דרבא דסובר במס' תמורה דכל מילי דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ואף שהתורה קראתו שחיטה זה הוא גזירת הכתוב לענין ליחייב עליה משום שחיטת חוץ וחולין בעזרה ולא לענין שאר מילי, ועיין בתוס' חולין פ' ע"ב ד"ה שחיטה שא"ר כו' ודוק. ולפ"ז מיושב מה דקאמר הגמרא מכדי סבירא ליה לר"ש שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה קמא מיקטל קטליה, והקשה אאמ"ו הגאון ז"ל דאטו משום שחיטה שא"ר שייך למימר דמיקטל קטליה הא מודה ר"ש דמטהר מידי נבילה והול"ל מכדי ס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה שחיטת חוץ לאו שחיטה היא. אמנם לפי הנ"ל כך היא הצעת הגמרא דר"א סובר כרבא בתמורה דאי עביד לא מהני וקאמר מכדי שמעינן ליה לר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ונפקא ליה מטבוח טבח והכן אף דלענין שחיטת חוץ מיחשב שחיטה לא גמר ר"ש שאר מילי משחיטת חוץ כמו דאיתא לקמן דף פ"ה ע"א. הרי דלר"ש לא הועיל לשאר מילי מה דקראתו התורה שחיטה אם כן ממילא לרבא דסבר אי עביד לא מהני והוי כמיקטל קטליה והוי נבילה דאף דהוי שחיטה לענין שחיטת חוץ מ"מ לשאר מילי לא הוי שחיטה הואיל וא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני:

היוצא מזה דלר"ש כל שהוא משום שחיטה שא"ר ואין איסור בשחיטתו כמו טריפה ששחטה בזה מטהרה מידי נבלה דמודה ר"ש ששחיטת טריפה מטהר מידי נבלה כמו דאיתא לקמן פ"ה ע"ב ובכמה דוכתא דדרשינן וכי ימות מן הבהמה כו' ואיזו זו טריפה ששחטו. ומטעם זה אמרינן לר"ש שם במסכת חולין וכן הוא בקידושין נ"ח ע"א דהשוחט את הטריפה חולין בעזרה דמותר בהנאה ולא שייך בזה לומר אי עביד לא מהני דהואיל ומצד שהיא טריפה היא שחיטה שא"ר שוב לית ביה משום חוב"ע ולכך מותר בהנאה וממילא מטהרה מידי נבילה דטריפה ששחט אף שהיא שחיטה שאינה ראויה מ"מ מטהרה מידי נבילה ואיסור חולין בעזרה פקע מיניה מצד שהיא שחיטה שא"ר וכל זה בשוחט את הטריפה דלית אסור בהאי שחיטה אבל היכי דאיכא איסור בהאי שחיטה כגון שוחט בהמה כשרה קדשים בחוץ או חולין בעזרה בזה לר"ש אינו מטהר מידי נבילה לרבא במס' תמורה מטעם דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וליכא כלל שחיטה כי אם כהורגו. ומעתה מסולקת הקושיא שנדפס משמי בסוף הצל"ח ודברי אאמ"ו הגאון בצל"ח שרירין וקיימים, דשם פריך אי מקלקל בחבורה פטור שוחט בשבת בחוץ מאי תיקן, ומקשים התוס' א"א דטומאת ע"ז הוא רק מדרבנן אמאי לא אמר תיקן להוציא מידי נבילה. ע"ז שפיר מתרץ אאמ"ו לרבא דאי עביד לא מהני א"כ כל שחיטת איסור אינו מטהר מידי נבילה דהוי כהורגה ואף התורה קראו שחיטה בשחיטת חוץ כל זה הוא לרבנן אבל לר"ש לא אמרינן כן כנ"ל והרי הסוגיא בפסחים קאי אליבא דר"ש כמו שכתבו התוס' שם בד"ה לדברי האומר. כן נראה לי בכוונת דברי אאמ"ו הגאון ז"ל:

ואני לעצמי נ"ל לפי מה שמתרצים התוס' בתמורה (דף ד' ב') בד"ה רבא אמר דבירושלמי יש קרא להכשיר בשוחט פסח על החמץ ע"ש. א"כ יש לומר דילפינן כל שחיטת איסור משוחט פסח על חמץ דאי עביד מהני ועיין לעיל בחלק א"ח סימן קל"ו:

אך בגוף הדבר אי אמרינן בשחיטה שנעשה באיסור אי עביד לא מהני למה בשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן ביה אי עביד לא מהני (ועיין בשער המלך בפ"ג מהל' גירושין שהאריך בזה). מצאתי בין כתבי קודש של אאמ"ו הגאון ז"ל שהתחיל לכתוב קונטרס מיוחד על זה אך לא הוציא מחשבתו אל הפועל והפסיק באמצע הענין. ולא אמנע מלהעתיק פה הדברים כהויתן וזה לשונו הזהב:

בדין כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שחידשתי בחיבורי צל"ח בפסחים ע"ג ע"א שגם בשחיטה אמרינן כן וממילא שחיטתו היא כנחירה ומטמא טומאת נבילות זולת היכא דגלי רחמנא. אמרתי לברר חלקי הבונה וחלקי הסותר בדבר זה. והנה במסכת חולין י"ד ע"א משנה השוחט בשבת וביה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והרי רחמנא אמר לא תעביד ולמה שחיטתו כשירה ואף שמוקמינן לה בשוגג שם בדף ט"ו ע"א הרי מקשה שם ונוקי במזיד וע"ש דף י"ד ע"א בתוספות ד"ה השוחט וכאן לא שייך לשנויי כדמשני בדף קט"ו ע"א דפריך מעשה שבת ליתסר ומשני א"ק קדש היא היא קודש ואין מעשיה קדש דשם קאי אקושית דליתסר מלא תאכל כל תועבה והרי מעשה שבת תיעבתי לך וא"כ הקושיא ששבת יגרום האיסור ושפיר משני היא קדש כו' ונ"מ שהמבשל בשבת או שאר מלאכות שבאכילה. אבל שחיטה אין אנו רוצים שהמעשה יאסרנו אלא שהמעשה לא יתירנו ולא יהיה השחיטה נחשבת שחיטה וכמתה מאליה דמי לא שייך לשנויי היא קדש דמה בכך שאין השבת אוסרה מ"מ אינו מתירה וכאילו לא נשחטה וא"כ הקושיא במקומה עומדת איך שוחט במזיד בשבת שחיטתו כשירה. ועוד נלע"ד דאפילו למסקנא דמוקי לה בשוגג ג"כ קשה למה שחיטתו כשירה דנלע"ד דמה דאמר רבא בתמורה דף ד' ע"ב כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני היינו אפילו אי עביד בשוגג לא מהני. וסמוכים שלי הוא דאל"כ אלא דוקא במזיד לא מהני אבל בשוגג מודה רבא דמהני א"כ למה הוצרך שם בתמורה וי"ו ע"א לתרץ לרבא דעזוב תעזוב איצטריך ליש לך עזיבה אחרת כו' הא בלא"ה ניחא דאצטריך עזוב תעזוב ששכח להפריש פאה מן הקמה ושגג וקצר כל שדהו בלי שיור פאה וכן שם ה' ע"ב דקאמר גבי בכור ולרבא האי הם למה לי כו'. קשה הרי גם לרבא איצטריך הם לשגג ופדה בו את הבכור, וכן שם לפני זה גבי חרמים. א"ו שאין חילוק בין שוגג למזיד וממילא קמה גם נצבה הקושיא למה השוחט בשבת ויה"כ שחיטתו כשירה:

וזה רבות בשנים כתבתי בגליון האשלי רברבי שלי בסימן י"א וזה לשוני. ואף דקיי"ל כרבא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שאני הכא שהשחיטה היתה יכולה להיות בהיתר אם שחטה בחול ודוקא במעשה שאי אפשר ליעשות כי אם באיסור בזה אמר רבא דלא מהני ועיין בש"ך ח"מ סימן ר"ח ס"ק ב' עכ"ל בגליון. ולפ"ז יש לנו לומר דלכך שחוטי חוץ וכן חש"ב אינם מטמאים טומאת נבילה לפי שהשחיטה היתה יכולה להיות בהיתר דהיינו שחוטי חוץ אם היה שוחט בפנים וכן חש"ב אם היה שוחט חוץ לעזרה כן היה מקום לומר לפום ריהטא. אבל באמת אינו כן דבשלמא שוחט בשבת וביוה"כ לא אזהר רחמנא בפירוש לא תשחט בשבת רחמנא אזהר לא תעשה מלאכה וממילא שחיטה בכלל שאר מלאכות בזה אמרינן כיון שהשחיטה יכולה להיות בהיתר אלא שאיהו עבדה באיסור ששחטה בשבת גם לרבא אי עביד מהני אבל מה שאזהר רחמנא בפירוש על דבר זה אפי' דבר שאפשר לעשות בהיתר רחמנא אזהר שלא יעביד באיסור כמו שחוטי חוץ דרחמנא ענש בפירוש השוחט בחוץ ולא ענש אלא א"כ הזהיר וכן חש"ב דרחמנא אמר בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום דפירש רחמנא דבר זה בפירוש בזה לרבא לא מהני. ומנא אמינא לה מדברי התוס' שם בתמורה ד' ע"ב ד"ה רבא אמר כו' קשה וא"כ שוחט פסח על החמץ לפסול וי"ל דבירושלמי יש קרא להכשיר ע"ש בתוס'. והרי הפסח היתה השחיטה יכולה להיות בהכשר שלא על החמץ אלא שאיהו עביד באיסור והרי בזה מודה רבא דמהני כמו בשוחט בשבת ויה"כ וא"כ מה הקשו התוספות אלא ודאי כיון דרחמנא אזהר בהדיא דלא ישחט על החמץ אמרינן אי עביד לא מהני. ודע דפשוטן של דברי התוספות שם בתמורה משמעותן דלרבא הקשו אבל הבה"ז כתב שם אאביי הקשו דלרבא הא לא מהני ס"ל עכ"ל הבה"ז ודבריו לכאורה תמוהין דאדרבה כיון דלא מהני פשיטא דפסול. וכבר הרגיש בזה בספר צאן קדשים:

ואמנם לענ"ד גם דברי הצ"ק אינם נכונים. וז"ל הצ"ק ומ"ו הבה"ז כתב דהקשו לאביי ולא אוכל לירד לסוף דעתו כיון דלאביי מהני שחיטתו כשירה עכ"ל. ולענ"ד גם לאביי עכ"פ בקדשים מצינו כמה דברים המעכבים אלא שבזה לא שינה עליו הכתוב לעכב. והרי באמת בפסחים כ"ג ע"א כתב ריב"א דלכך הפסח כשר משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב ועיין בחידושינו שם ועיין שם במהרש"א. ואמנם אני אומר דכוונת הבה"ז דלאביי הקשו הוא משום שהתוספות לא הקשו אלא שיהיה הפסח פסיל והיינו כמו שאר פסלות שהקרבן פסול ועדיפא הוה להו להקשות שיהיה שחיטתו נבילה דהא לא מהני וכך הוה להו להקשות א"כ שוחט פסח על החמץ לא תהיה שחיטתו שחיטה ולכן כתב הבה"ז אאביי הקשו וכוונתו דגם לאביי הקשו ולכן אחזו דלפסול דזה הוא בין לאביי ובין לרבא דאילו הקשו לרבא לחוד הא לא אהני ס"ל וא"כ היה להם להקשות שלא תהוי שחיטה כלל. וכבר עלה בלבי לומר דשחוטי חוץ אינו בכלל מה דאמר רבא דלא מהני והוא ע"פ שכתבו התוס' שם בתמורה וי"ו ע"א בד"ה והשתא דשנינן כו' אם נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה מודה רבא דמהני דלא אמר רבא דלא מהני אלא במה שאסרה התורה עליו אבל באיסור שהוא בדא את האיסור שנשבע שלא יגרש אי עביד גם לרבא מהני. ולפ"ז שחוטי חוץ עיקר האיסור לשחטן בחוץ הוא לפי שהם קדשים ואטו רחמנא קדשינהו האדם הקדישן וע"י זה יש עליהם איסור לשחטן בחוץ וא"כ בדא את האיסור בזה אפשר דמודה רבא דמהני ועיין בחיבירי נ"ב חלק אה"ע סימן ע"ז. ואמנם לפ"ז לא היה התוס' מקשים מפסח ששחטו על החמץ והרי גם פסח אלמלא שהקדישו לפסח לא היה שייך בו איסור לא תשחט על חמץ. ואף שלפי פירושו של הבה"ז קושיא זו של התוס' הוא לאביי מ"מ ודאי שגם הבה"ז ע"כ יודה שעיקר קושית התוס' היא לרבא דאל"כ אין מקום לקושית התוס' כאן בתמורה א"ו שעיקר הקושיא לרבא אלא דהיה להתוס' להקשות שיהיה אפילו נבילה לכן כתב הבה"ז שהקושיא היא גם לאביי וכמ"ש לעיל ולכן היה נלע"ד דבשלמא בשבועה שפיר כתבו התוס' שהוא בדא:

ע"כ דברי אאמ"ו הגאון ז"ל ולא מצאתי יותר בכ"י. ומכאן ואילך דברי בנו ותלמידו מה שנראה לענ"ד לחלק בין שבועה למקדיש. דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדא את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני הואיל ואיסור שבועה אינו מתיחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אי עביד לא מהני כיון שהוא בדא את האיסור נאסור איסור על נפשו מה שהיה מותר לו. אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא שייך ביה אי עביד לא מהני דכל שהאיסור מתיחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדא האיסור דהרי ע"י הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדא האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר. ועוד יש לחלק דאיסור שבועה שהוא בלאו דלא יחל דברו זה הלאו אינו במציאות שיבוא ממילא ואם לא ישבע אדם מעולם לא ימצא מקום ללאו הזה משא"כ בקדשים יש במציאות איסור קדשים שיחול ממילא כגון בכור שקדש מרחם וקדושתו בא מאליו וכיון שאיסור הקדישות שייך ממילא בלי פעולת אדם שוב אם נעשה דבר הקדש ע"י סיבת המקדיש נתפס עליו האיסור ונכנס בגדר ההקדישות ושייך ביה אי עביד לא מהני. ויש עוד כמה סברות לחלק בין איסור שבועה להקדש:

דברי הק' שמואל בן הגאון המחבר ז"ל.