נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/סב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סב
עריכהבע"ה פראג יום ו' ו' תמוז תקע"א לפ"ק:
אמר שמואל אחר שיצא מתחת מכבש הדפוס התשובה אשר כתבתי ונדפסה לעיל בחלק אה"ע סי' קמ"ז הגיע לידי דברי מחותני ידידי הרב הגדול הנגיד מוה' מרדכי בער מק"ק יעניקויא את אשר השיב על דברי תשובתי. וזה הוא מה שהשבתי למחותני הרב הנ"ל:
תשובה
שלום וישע רב, לאור נערב, אשר ידיו לו רב, בחקי חורב, מחותני א"נ ידידי הרב המופלא החריף ובקי המפורסם לשבח ולתהלה כבוד מוה' מרדכי בער נ"י בק"ק יעניקויא:
מכתבו הנעים כלו מחמדים במשא ומתן של הלכה על תשובתי אשר כתבתי לידידנו הרבני המופלא מו"ה יו"ט בידערט יצ"ו הגיעני ע"י הרב המופלא ומופלג מו"ה שמואל נ"י אב"ד שלכם, וכאשר קריתי בו שתים ושלש דלתות הראיתי להרב מהר"ש הנ"ל כי תשובתי כבר יצא מתוך מכבש הדפוס ושם ביארתי הדברים ביותר ומתוכו יראה כי כל מה שהשיב מעלתו על גוף הדין אשר כתבתי והראיה אשר הבאתי מדברי המבי"ט נכונים, ושם נאמר תשובה לדברי מעלת מחותני נ"י כאשר גם הראיתי הדברים מתוך הספר לאחיו מחותני ידידי התורני המופלא הנגיד הקצין מו"ה זלמן נ"י, ואקוה כי תוך איזה שבועות כאשר יוגמר הספר אז ימצאו דברי חן בעיני כבוד מחותני נ"י, והספר נגמר בעז"ה ולא חסר ממנו כי אם המפתחות מחלק שני שהוא דיני אה"ע וח"מ ומראה מקום מש"ס בבלי וירושלמי ופוסקים שהובאו בתוך הספר, ואני השיבותי ימיני אחור מלשלוח הספרים לקרוביי ולאוהביי עד כי יוגמר כל הספר בעז"ה:
ועתה באתי להשתעשע באמרים מה שהשיב מעלתו על דברי אשר כתבתי בביאור דברי רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה וכו' דדוקא בעדות עד מפי עד צריכין לטעמא דעקרוהו רבנן לקדושין מיניה משום קושית התוס' ביבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך דאיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וע"ז כתב רש"י דליכא כאן עקירת דבר מן התורה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרוהו רבנן לקידושין מיניה אבל בעדות עד אחד ס"ל לרש"י שנאמן מן התורה לעדות אשה בזה לא עקרוהו רבנן לקידושין. וע"ז הקשה מעלתו לדברי קשה לשיטת רש"י ז"ל מסוגיא דיבמות דף צ"ב ע"א לענין מאי הוצרך ר"נ שם לומר הוראה היא הא בלא"ה היא פטורה מקרבן כיון דאפקיעו רבנן לקידושין א"כ הרי היא פנויה למפרע:
הנה לדעתי אין זו השגה כלל דמנין אנו יודעין דס"ל לר"נ דע"א אינו נאמן מן התורה רק מדרבנן הואיל ור"נ פסק כתנא דמתניתין דפטורה מקרבן וקאמר תדע דהוראה היא דבעלמא ע"א אינו נאמן והכא נאמן ומזה יצא לנו דס"ל לר"נ דאין ע"א נאמן מן התורה רק מדרבנן יהיב לן רש"י ז"ל טעם דלא הוי עקירת דבר מן התורה דחכמים עקרוהו לקידושין מינה וא"כ כיון שר"נ לפלוג על זעירי בא לפסוק כתנא דמתניתין דאם התירוה הב"ד ע"פ עדות ע"א ואח"כ בא בעלה דפטורה מקרבן איך היה יכול לומר ולפרש טעמא דמתניתין דפטורה הואיל ואפקיעו רבנן לקידושין הא עדיין אין אנו יודעין דעדות ע"א באשה אינו מן התורה דלמא עדות ע"א הוא מן התורה כדרשת הספרי שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל בנ"ב קמא סי' ל"ג וא"כ לא עקרוהו רבנן קדושין בעדות ע"א כיון שנאמן ואיך יפרש ר"נ טעמא דמתניתין משום דעקרוהו רבנן ויתלה תניא בדלא תניא ולכך צריך ר"נ להקדים טעמא דמתניתין שהוא הוראת ב"ד הואיל ולא על העד תליא דע"א אינו נאמן מן התורה והם האמינו ועבדינן אפומייהו כמ"ש רש"י בד"ה תדע ומזה ממילא נפק לן דגם בעדות ע"א עקרוהו לקידושין כמו באינך שהאמינו רבנן לעדות אשה כגון קרוב ועד מפי עד ונכרי מסל"ת וכדומה. זה הוא לענ"ד דרך פשיט ונכון:
שנית השיב מעלת מחותני ידידי נ"י על דברי מהא דקאמר שם בגמרא ואף ר"א סובר דטעות הוא מדקאמר וכו' ואי ס"ד דהוראה היא אמאי מייתי קרבן ודחי הגמרא דלמא סבר ר"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ומזה הקשה מעלתו לדברי אכתי קשה לר"א אמאי חייבת בקרבן הא אפקעוהו רבנן לקידושין והרי היא פנויה למפרע דהא לפי מה דקיימי הגמ' השתא לדחות דר"א סובר הוראה היא ולפי דברי הא בהא תליא דמאן דסובר הוראה היא ע"כ סובר דאפקעוהו רבנן לקידושין מיניה:
הנה גם זה לאו השגה היא. ואני לא אמרתי אלא לזעירי דסובר דאין זה הוראה אלא טעות ומדמה הך דאשה שנשאת ע"פ ב"ד ע"י עדות ע"א להך דהורו ב"ד ששקעה חמה וכו' ע"כ ס"ל דע"א נאמן מן התורה לעדות אשה דאל"כ אלא דחכמים הימנוהו למה לא יחשב זה להוראת ב"ד כמו שהוכיח ר"נ ואמר תדע דהוראה היא דהא בכל התורה אין ע"א נאמן והם הימנוהו ועלייהו תליא ולא על העד ועבדינן אפומייהו כמ"ש רש"י בד"ה תדע אבל איפכא ליכא הוכחה ויכולין אנו לומר דאף מאן דסובר הוראה היא מצי סובר דע"א נאמן מן התורה ואפ"ה הוי הוראה הואיל והיא צריכה ב"ד להתירה לינשא עפ"י ע"א כמ"ש תוס' לעיל דף פ"ז ע"ב ד"ה מכלל דרישא וא"כ מדחה הגמ' דלמא סובר ר"א הוראה היא וס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ולר"א מיחשב הוראה אף שע"א נאמן מדאורייתא ובזה לא הפקיעו חכמים הקידושין. רק אליבא דר"נ צריך רש"י לפרש דס"ל דע"א אינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן הואיל ור"נ קאמר תדע דהוראה היא דבכל התורה אין ע"א נאמן והכא נאמן וס"ל לרש"י דע"כ האי והכא הוא מהימן פירוש רק מדרבנן דאי הכוונה בדברי ר"נ דבכל התורה אין ע"א נאמן והכא מהימן מדאורייתא ולהכי החמירו שצריכה לשאול מב"ד להתירה ולכך מיחשב הוראה כמו שמפרש אאמ"ו הגאון ז"ל בנ"ב קמא חלק אה"ע ס"ס ל"ג א"כ העיקר חסר בדברי ר"נ והכי ה"ל לר"נ לומר תדע דהוראה היא דהא צריכה לשאול מב"ד להתירה ואי לאו הוראת ב"ד לא היה לה רשות לינשא אבל בזה שאמר ר"נ דבכל התורה ע"א לא מהימן והכא מהימן עדיין לא ידענו הוכחה מזה שנחשב הוראה עד שצריכין להבין וללמוד דבר מתוך דבר ולומר כיון שהכא מהימן לכך צריך ב"ד להתירה ובשביל שצריך ב"ד להתירה משום כך נחשב הוראה ואין זה דרך אמוראי לפרש טעמא למה צריכה ב"ד להתירה קודם שהודיענו עיקר הדבר שצריכה ב"ד להתירה ואם היה זה משנה שאינה צריכא לפרש והיה ידוע שכל שנשאת ע"פ ע"א צריכה ב"ד להתירה א"כ גם הטעם מפני מה שצריכה ב"ד להתירה לא היה צריך ר"נ לפרש הכא דהא ר"נ לא נחית הכא לבאר הדין דצריכה ב"ד אלא לפלוג על דברי זעיריקא אתי וטפי ה"ל לר"נ לומר תדע דהוראה היא דהא צריכה ב"ד להתירה לינשא והתנא קרא לנשאת ע"פ ע"א נשאת ברשות ב"ד [והן הן הדברים אשר עליהם רמזתי בתשובתי דרש"י ז"ל ממאן בהך פירושא שכתב אאמ"ו הגאון ז"ל לפרש דברי ר"נ], ולכך מפרש רש"י דברי ר"נ בפשוט דבכל התורה ע"א לא מהימן והכא מהימן מדרבנן וכיון שהם הימנוהו ועבדינן אפומייהו מיחשב הוראה. ומעתה דוקא אליבא דר"נ צריך רש"י לפרש דס"ל דע"א נאמן רק מדרבנן אבל במה דשקל וטרי הגמרא אליבא דר"א דלמא סובר הוראה היא שפיר י"ל דס"ל דע"א נאמן מן התורה ואפ"ה ס"ל דהוראה היא הואיל וצריכה ב"ד להתירה לינשא כסברת התוס' הנ"ל ובזה לא עקרו הקידושין וחייבת בקרבן דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דהא בדברי ר"א לא נאמר טעמא דמלתא:
שלישית הקשה מעלתו על דברי ממתניתין דתני הורו ב"ד לינשא וקלקלה חייבת בקרבן ולפי פירושי בדברי רש"י קשה לר"נ דסובר דע"א אינו נאמן לעדות אשהרק מדרבנן והפקיעו רבנן לקדושין א"כ היא פנויה ולמה חייבת בקרבן אם קלקלה. לא ידעתי מה דקשה ליה למעלתו בזה מנשאת לקלקלה דהא ודאי דרבנן לא הפקיעו הקידושין אלא לעת הצורך והכרח אבל קודם ההכרח למה יעשה לבעילת הבעל הראשון בעילת זנות. והנה תכלית הפקעת הקידושין הוא בשביל נישואין לבעל השני כדי שלא תעבור האשה ובעלה השני על איסור אשת איש דהא מן התורה עדיין היא בחזקת אשת איש דהא אין ע"א נאמן מן התורה. ומעתה מה שהפקיעו החכמים הקדושין מטעם דכל מקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ודעת חכמים הוא שאם היא תנשא ע"י היתר ב"ד אז יהיו הקידושין מבעל הראשון בטלים למפרע וא"כ עיקר הפקעת קידושין תלויין בנישואין לבעל השני אבל במה שיצא מפי הב"ד שתהיה מותרת לינשא לבעל שני עדיין לא פקעי הקידושין עד שתנשא דבהך היתרא שיצא מפי הב"ד עדיין לא נעשה שום איסור ועקירת דבר מן התורה ולמה יפקיעו הקידושין לעשות כל הבעילות שבעל הבעל הראשון לבעילת זנות בכדי דמה בכך שאמרו לה הב"ד מותרת את לינשא שמא לא תנשא, ולפ"ז אם היא לא נשאת וקלקלה שפיר תני במתניתין שחייבת בקרבן דעדיין לא פקעו הקידושין ממנה ועדיין היא אשת איש:
ומה מאד יומתק בזה דברי התנא ממתניתין דתני הורו ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא. באופן שקושית מעלתו מהתנא דמתניתין על רב נחמן לא קשה כלל. אמנם לכאורה יש מקום לקושית מעלתו ממה דאיתא בגמרא שם צ"ב ע"א מאי קלקלה ר' אלעזר אומר זינתה ר"י אומר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מאן דאמר זינתה כ"ש אלמנה לכה"ג מאן דאמר אלמנה לכה"ג אבל זינתה לא מאי טעמא דאמרה אתון הוא דשויתון פנויה. הרי מפורש דבזינתה אף שלא נשאת היא נחשבת כפנויה ואין ההיתר של ב"ד תלויה בנשואין. וא"כ לשיטת רש"י צריכין לומר דהפקעת קידושין הם תיכף בשעת שיצא מפי הב"ד ההיתר דאם הדבר תלוי בנישואין למה סבר ר' יוחנן בזינתה שפטורה מטעם דאמרה דאתון שויתון פנויה ומעתה כיון שהפקעת קידושין היה משעה שיצא ההיתר מפי ב"ד א"כ למה חייבת בקרבן באלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הא אפקועו רבנן לקדושין מיניה והיא פנויה:
אבל לפי מה שביררתי לעיל דדוקא אליבא דר"נ הוכרח רש"י לפרש דס"ל דע"א נאמן רק מדרבנן אבל לר"א כתבתי אף אם נימא דס"ל דהוראה היא אפ"ה מצי סבר דע"א נאמן מה"ת ולפ"ז גם מהך פלוגתא דאמוראי דר"י ור"א ג"כ לא קשה דשפיר יש לומר דהם ס"ל דע"א נאמן מן התורה ולא הפקיעו בה קידושין ושפיר פליגי מאי קלקלה אי הפירוש גם בזינתה או דוקא באלמנה לכה"ג חייבת בקרבן הואיל והוראת ב"ד לא היה לה להנשא לכה"ג אבל בזינתה פטורה מקרבן דכיון דמצית לומר אתון שויתון פנויה הוי כיחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטורה. אמנם בגוף דברי הגמרא אני נבוך ועדיין לא זכיתי להבין במאי יש לחלק בין זינתה לאלמנה לכה"ג ואיזה סברא יש לחלק בין זה לזה ואם בזנתה היא יכולה לומר אתון שויתון פנויה גם באלמנה לכה"ג יכולה שתאמר כן ואם נאמר לנשואין באיסור לא היה הוראת ב"ד למה לא נימא שגם לזנות לא היה הוראת ב"ד וכי ביאת זנות התירו לה ובפרט לדעת הרמב"ם בפי"ו מהל' אישות הל' ד' דבעילת זנות בלא קידושין איכא מלקות מן התורה משום לאו דלא תהיה קדשה קשה יותר מאי אולמא האי לאו דאלמנה וגרושה מלאו דלא תהיה קדשה ואם הב"ד לא הורו לה אלא לנישואין של היתר ממילא גם לבעילת זנות לא היה הוראתם. ואחר עיון קצת י"ל דכוונת הגמ' לחלק בין זינתה ובין אלמנה לכה"ג כיון בזינתה ונבעלת לכשר לה הרי היתה יכולה להנשא לו ע"פ היתר ב"ד וא"כ יכולה שתאמר אתון שויתון פנויה שהרי היתה יכולה להנשא לו ברשות ב"ד א"כ אף שנבעלת לו בזנות מ"מ היא נחשבת לו לפנויה דהא היתה מותרת לו בחופה וקידושין משא"כ באלמנה לכה"ג אשר מעולם דלא היתה יכולה להנשא לו לא שייך לומר ששויה פנויה לגבי כה"ג שהרי לא היה בכלל ההיתר שהתירוה ב"ד להנשא:
ועל ארבעה לו אשיבנה מה שתמיה ליה למעלתי מסוגיא דף צ"א ע"א תניא כל העריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מא"א שניסת ע"פ ב"ד מני אילימא ר"ש ע"פ ב"ד מי בעיא גט והתניא וכו' אידי ואידי לא בעי גט. והקשה מעלתו הא בהתירוה ב"ד ע"פ עד מפי עד או בעדות אשה דודאי הוא מדרבנן וצריכין לומר שהפקיעו רבנן לקידושין מיניה לפי דברי לשיטת רש"י וא"כ היא אשת איש גמורה כיון דפנויה היתה ע"י הפקעת קידושין ובזה בודאי צריכה הימנו גט דהא תפסי הקידושין אם היתה פנויה:
הנה לא שם מעלתו עיניו על פירוש רש"י בסוגיא זו ורש"י באמת שם בד"ה חוץ מאשת איש פירש הניסת בע"א ע"פ ב"ד וכן בד"ה עשו בהוראתן פירש ג"כ הורוה להנשא בע"א עכ"ל ע"ש. ומעתה יראה שרש"י ז"ל דקדק לפרש בכל הסוגיא דהתירוה ע"פ ע"א ולמה שבק רש"י לכל אינך שמתירין על פיהם אשה אלא ודאי דרש"י דקדק לפרש כן דדוקא בע"א שייך לומר דאינה צריכה גט הואיל וע"א נאמן מדאורייתא ולא הפקיעו חכמים הקידושין אבל באינך הפקיעו חכמים הקידושין כמו שפירש רש"י במס' שבת באמת צריכה גט. ומה שנראה למעלת מחותני נ"י לדוחק לאוקמי מתניתין דחייבת בקרבן וסוגיא זו דוקא בנשאת בע"א. הנה צריכין אנחנו למשכוני נפשין אדרב מאור עינינו רש"י ז"ל שאין לו ישוב אחר על קושית התוס' דאיך יהיה כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כי אם ע"י הפקעת הקידושין וממילא קא נדחק ומוקי הך מתני' וסוגיא דגמרא בע"א דוקא כנ"ל. ואחר שפרקתי מעלי תלונת מעלת מחותני נ"י אתווכח על מה שעלה בדעת מעלתו ליישב דברי רש"י במס' שבת דכוונת רש"י ז"ל שהפקיעו רבנן הקידושין מיניה היינו הפקעת הקידושין הוא על תנאי שאם הבעל הוא חי ולא יבוא לידי בירור אם הוא חי אז הפקיעו הקידושין למפרע אבל אם יבא הבעל או שיתברר ע"י עדים שהוא חי אז לא הפקיעו הקידושין. וע"ז הרגיש מעלתו בעצמו שיש תברא בצידו דאיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואיך התירו אותה לינשא לבעל שני הא תמיד יש לחוש שמא יבא הבעל או שמא יתברר בעדים שהוא חי, וע"ז מיישב מע"ל דבריו כיון שבשעה שמתירין אותה לינשאאין כאן חזקה לא חזקת חיים ולא חזקת א"א דהא אף אם הוא חי ולא יבא לביתו היא מותרת ע"י הפקעת הקידושין ולא היתה מעולם א"א וכיון שאין כאן חזקה לא חיישינן שיבא לביתו או שיתברר הדבר בעדים ושוב ע"א מהימן בדבר דלא איתחזק איסורא, ע"כ דברי מעלתו:
ואני תמה על בר לבב כמוהו איך פלט קולמסו דברים כאלה דהא ודאי בכל מקום דאמרינן שחכמים הפקיעו הקידושין הכוונה דהוי זה כאילו היו הקידושין בתחלה על תנאי וכאילו התנה בפירוש בשעת הקידושין שאם תהיה כך תהיה מקודשת ואם יהיה כך לא תהיה מקודשת אבל בלתי זה לא היה ביד חכמים להפקיע הקידושין לדידן דקי"ל שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ועיין במסכת ב"ב דף מ"ח ע"ב תוס' ד"ה תינח ע"ש. אבל כיון שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש הוי זה כמו שהתנה המקדש בעצמו שמקדש ע"ת שיש בכל הקידושין לפי דעת חכמים ובשביל כן כתבו התוס' במס' גיטין ל"ג ע"א דלכך התקינו שיאמר בשעת קידושין כדת משה וישראל. והנה גם זה פשוט בנדון דידן בהפקעת קידושין גבי עגונה אי אפשר לומר שתנאי הפקעת קידושין היה שאם ילך הבעל ויעזוב אשתו עגונה ויהי' אבד זכרו ולא נודע ממנו דבר אז בטלו הקידושין למפרע, זה אי אפשר לומר דאיזה גבול יש בדבר וכמה זמן ישהה ויאבד זכרו, ועוד לפ"ז לא צריך לעדות ע"א כלל דהא אם אבד זכרו ולא נודע מה היה לו הרי בטלו הקידושין והפקיעו הקידושין למפרע בתנאי זה, אלא ודאי ע"כ צ"ל דכך הוא התנאי שהתנו חכמים ז"ל בהפקעת קידושין דהיינו שאם ילך האיש ויאבד זכרו וגם יבא ע"א או עד מפי עד או אשה וכדומה שיאמר בפני הב"ד שפלוני מת אז הוא הפקעת הקידושין. הרי דהפקעת הקידושין תליא בעדות העד שאמר שמת ותיכף כשבא אחד ואמר שמת איכא הפקעת קידושין וכיון שנתקיים ונגמר התנאי אשר ביטול הקידושין תלוי בו שפיר יש כח ביד חכמים להתירה לשוק דהקידושין פקעו למפרע והיא פנויה, אבל לדברי מעלתו עדיין לא נגמר ההיתר דאם יבא הבעל ויתברר שהיא חי לא פקעו הקידושין והיא א"א ומעתה איך נתנו חכמים מכשול להאשה ולבעל השני והתירו לה לינשא אשר ההיתר עדיין תלוי ועומד דהא התנאי עדיין לא נתקיים ולא נגמר לפי דברי מעלתו וכל זמן שלא נגמר התנאי הרי היא בחזקת מקודשת ובחזקת א"א כמו שהיתה עד עתה קודם שבא העד ואוקמינן לה אחזקתה ואמרינן שהבעל ישוב ויחזור לביתו ועדיין היא א"א דגם זה היא חזקה כיון שהבעל יש לו חזקת חיים שבודאי ישוב לביתו זו אשתו או שיתברר האמת שהוא חי, וכל דברי מעלתו שכתב בזה שאין כאן חזקת איסור אינן נראין כלל דהא בתחלה כשקידש ונישאת להבעל הראשון היתה א"א גמורה ואם זינתה תחתיו נהרגת וכיון שהיא בחזקת א"א איך יכול עד אחד שאינו נאמן מדאורייתא להוציאה מחזקתה ואמרינן ששקר העיד והבעל חי ויבא לביתו או שיתברר בעדים שיבא. בשלמא לדברי אנו מתירין אותה לא עפ"י נאמנות העד כ"א ע"פ התנאי פקעו הקידושין וממילא היא פנויה אבל לדברי מעלתו עדיין לא נשלם התנאי שאם יבא הבעל לא פקעו הקידושין אמרינן שנשארה בחזקת איסור א"א ועדות העד אינו מועיל והפקעת קידושין ליכא דכיון שיש להבעל חזקת חיים מסתמא יבא ובפרט לדעת המבי"ט שהבאתי בתשובתי הנ"ל הוי זה קצת חזקה שאם הוא חי עדיין שיחזיר ויבא לביתו ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואיך יתנו חכמים רשת להלכד לבעל השני בספק איסור א"א להתיר אשה אשר מדין תורה היא עדיין אסורה לעלמא:
ומה שעמד מעלתו על דברי אאמ"ו בנו"ב קמא סי' כ"ז שכתב דמה דאמרינן דייקא ומנסבא היינו שע"י כן הוא מלתא דעבידא לאגלויי ולא משקר העד. והקשה מעלתו מסוגיא דיבמות דפריך הגמרא שם דף כ"ה ע"א והא מת דלאו עליה סמכינן אלא משום דדייקא. הנה גם זה לאו קושיא הוא דהא טעמא דמתני' שם דלא ישא את אשתו הוא משום לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר כמ"ש רש"י שם בד"ה מת הרגתיו וכו'. ומעתה גם לדברי אאמ"ו ז"ל פריך הגמרא שפיר והכי פריך והא מת דלאו עליה סמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו פירוש כיון דלאו עליה דידיה סמכינן אם לא דאשה דייקא ומנסבא והוי מלתא דעבידא לאיגלויי א"כ למה לא ישא את אשתו הא ליכא בזה לזות שפתים לומר דהעיד שקר הואיל ועיניו נתן בה הא הוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי ובודאי לא יחשדוהו אותו שהעיד שקר במלתא דעבידא לאיגלויי. כ"ד אוהבי ומחותנו הד"ש:
הק' שמואל סג"ל לנדא: