נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קכא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכא
עריכהוזה שהשיב הגאון המפורסם מו"ה אלעזר הנ"ל על דברי דודו הנ"ל:
תשובה
בין גאולה לגאולה, ישיגהו ריוח והצלה, ודגלו וקרנו ירום מעלה מעלה, לפאר ולתהלה. ה"ה כבוד ידידי דודי רחימי דילי וכו' מו"ה שמואל סג"ל לנדא נ"י:
יקרתו מן כ"ג שבט הגיעני בשבוע העבר. ועפעפי נגדי יאירו עת קריתי הוד מכתב ידו. ורוחי דשן ונחת תשבע בהשתעשעי באמרותיו הנעימים. והפעם אצא ידי חובת הנפש המוטל על כל איש מאומתנו הסגולה, להודות לכבוד מעלתו על כל הטובה אשר גמלנו לטרוח עבורנו בנפשו ומאודו, להאיר עינינו בקדושת תורתו של מרן זקני מאור הגולה הגאון מוהרי"ס לנדא זלה"ה. ועתה כאשר העיר ה' רוח ממרום עליו להחל במלאכה היקרה ההיא כן יוסיף חסדו להיות עמו עד תומה ויזכה לגמרה מהרם לטובה: ועל דבר תורה אשר רוצה כבוד מעלתו לסתור את אשר כתבתי בספרי יד המלך בפ"ג מהל' גירושין הלכה י"ב נגד דעת מרן זקני הגאון ז"ל שרוצה להטעות את הבעל בנתינת שני גיטין משום חשש דבדאורייתא אין ברירה כמבואר למעיין. הנה אנכי על משמרתי אעמודה כי צדקו דברי בזה. ומ"ש כ"מ כי לאו כ"ע דיני גמירי, הלא כה דברי מה הועיל מרן ז"ל בתקנתו בת"ח ומה העצה היעוצה אם אירע למגרש ת"ח אשר יצטרך ליתן שני גיטין ומה תיקון חשש ברירה יש בו. ותקנה כזו בודאי לא ניתן לשיעורין, ומ"ש כ"מ כי אף את הת"ח אנו מטעין אותו בגוף ההלכה הפסוקה בנתינת השני גיטין. אכתי לא ידעתי אם הבעל יעמוד על דעתו ואמור יאמר להב"ד הלא מחשבותי מחשבותיכם וידעתי כל כוונתכם עלי, אנן מה נעני אבתריה. ומה שהביא כ"מ מ"ש בעל גט פשוט בשם גדולי האחרונים לחוש לדר' ירמיה דמוקי מתניתין דפרק המגרש דשני גיטין שנתערבו דלא כר' אליעזר ואליביה גם הנתינה בעי לשמה. גם אנכי הרואה דעת אחרונים אלו והנלע"ד כתבתי לדינא כי אין לנו להוסיף חומרא על דין הנדחה מהלכה כי לפום כללא דידן קיימינן כאביי דהוא בתראה:
גם מ"ש כ"מ לחלק בין שני גיטין שנתערבו ובין ספק בשמות, דבנתערבו הוברר עכ"פ בשעת כתיבה דעת הבעל לכתוב כל אחד לשמה משא"כ בספק בשמות דאף בשעת הכתיבה דעת הבעל נבוכה על איזה מהם לסמוך לשם גירושין והכתיבה בודאי בעינן לשמה וא"כ יש לחוש לברירה על הכתיבה זה ת"ד מעכ"ת: אהובי דודי אם אמנם דבר חכמה דבר לחלק בסברא. אך באמת לא כן הוא דעל שעת כתיבה לא שייך כלל שום לתא דברירה בכגון זה דכולן נכתבין עכ"פ לשם אשה אחת ואף דכתב לשם אשה זו כמה גיטין האם אין בידו לכתוב מאה גיטין לשם אשה אחת וכולן לשמה ולא לגרש רק באחד מהן. והפלוגתא דברירה לא שייך רק בדבר שברירתו של אחד מהם פוסל ומדחה השני ואי האי לא האי אבל בדבר שאין אחד פוסל השני אף שבאמת לא נגמר הדבר רק באחד מהן בכל זה אין אנו צריכין לברירה כלל [וכן הביא הר"ן בשם הרמב"ן בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך] וכמו כן בגט כיון דאין כתיבת האחד פוסל השני לא שייך כלל שום חשש ברירה, ודוקא בנתינה חששו גדולי האחרונים לברירה משום דחששו לדרשה דספר אחד ולא שני ספרים ושוב פוסל בנתינת גט האחד את השני וע"כ אנו צריכין לומר דכוונת המגרש בשעת נתינה אינו רק על אחד הכשר בהן והשני ניירא בעלמא וכיון דלא ידענו על מי מהם סמך דעת המגרש שפיר אנו צריכין לברירה משא"כ בכתיבה דבאותה שעה שנכתבו יוכל להיות דעת המגרש אשניהם. וכמו כן בספק בשמות יוכל הבעל לסמוך דעתו שיהיו שניהם נכתבין לשם אשה זו ותהיה מגורשת ע"י אחד מהם שיוכשר. ואנכי כבר כתבתי דאף בנתינה ואף לדעת המחמירין לחוש לדר' ירמיה מ"מ כיון דנותנו בזה אחר זה לא שייך בזה כלל דרשה דספר אחד ואף בנתינה בזא"ז אין נתינת האחד פוסל השני ולפ"ז גם בנתינה אין אנו צריכין לברירה כלל וכמו שביארתי בספרי. ומה שהביא כ"מ ראיה מהירושלמי לאו ראיה שכוונת הירושלמי הוא משום שאינו מוכח כרות גיטא מתוך הגט:
גם מ"ש מעלתו לסתור עיקר סברתי דבזא"ז לא שייך מיעוטא דספר אחד מהא דיליף התוס' סוטה דף י"ד לפסול שני גיטין מהא דכופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין ודקדק כ"מ הלא גם בכופר אכתי אמאי לא ישלמו שני השותפין בזא"ז כל אחד כופר בפני עצמו. דבר זה לאו סתירה הוא כלל דהתם בכופר עיקר המיעוט לא קאי רק על שעת החיוב דבשעת נגיחה לא נתחייבו רק כופר אחד ולא שני כופרין ובאמת אם ירצו לשלם לו מאה כופרין מי ימחה בידם. וכיון דכוונת המיעוט אינו רק על שעת החיוב ועת החיוב משניהם אי אפשר להיות בשום אופן רק בבת אחת:
ומה שהקשה כ"מ על דברי התוס' שהבאתי דמקיש מיעוטא דספר אחד למיעוטא דכופר אחד מתירוץ התוס' ב"ק דף מ' דחילקו בין מיעוט דכופר אחד ובין משמעות קרא דחטאת אחת משום דבחטאת דלגבוה אין להקפיד אם יביאו שתים אבל כופר דלחבירו למה ירויח הניזק בזה שהשור הוא של שנים ולפ"ז איך למדו התוס' מכופר לפסול שני גיטין משום ב' ספרים הא אית לחלק כמו כן גם בגט שלא שייך ג"כ האי סברא דלמה ירויח השני, זה תורף קושית מעכ"ת: אהובי דודי סגולתי קושיא זו לכאורה נראה תמוה ודוחק לומר דתוס' בסוגיא דסוטה אזלי לפום תירוץ ראשון של תוס' בב"ק. וזה יותר מעשר שנים אשר למדתי מסכת ב"ק בעיון ועמדתי אז על דברי התוס' אלו דמלבד דהמה סותרים לדברי התוס' בסוטה אף שדבריהם מצד עצמם קשי הבנה דהמה חילקו בחטאת דלגבוה אין קפידא אם יביאו שתים. והלא אם המה פטורין מצד הדין יש קפידא גדולה שמביא חולין לעזרה דאין חטאת באה נדבה. והסברתי אז כוונת התוס' דאין כוונתם לעדוף בזה כח הגבוה דודאי אין משוא פנים בדבר ואין חפץ ה' באלף אילים אם הוא פטור מצד הדין ואדרבה זבח תועבה אם הוא מקריב קרבן שאינו חובה ולא נדבה וחולין לעזרה יחשב. אך תוכן כוונתם הוא דדוקא גבי כופר דרשינן מיעוט דכופר אחד ולא שנים ושותפין פטורין ואף דיש לנו ג"כ סברא לומר דאזלינן בתר הנותן וכל אחד מהם אינו נותן רק כופר אחד על זה כתבו דטפי יש לנו למיזל בתר המקבל ולמעט שותפים מחמת דהניזק עכ"פ מקבל שני כופרין משום דלצד זה יש סברא ג"כ דלמה ירויח הניזק בזה ולקבל שני כופרין משום שהשור שייך לשנים. אבל בחטאת אף דיש ג"כ משמעות מיעוט דחטאת אחת ולא שתים מ"מ לא ממעטינן שנים שהוציאו משום דהתם יש סברא טפי לומר כיון דכל אחד אינו מביא רק קרבן אחד בכל חד מהם חטאת אחת קרינן ביה ואף דהגבוה מקבל שני קרבנות מ"מ צד גבוה לא חשיב צד בענין זה משום דאין קפידא לגבוה אם יקריבו שני קרבנות או קרבן אחד וכיון דאזלינן בתר המקריבין שוב לא שייך גבייהו כלל המיעוט דחטאת אחת וממילא חייב כל אחד מצד הדין להביא קרבן בפני עצמו. ולפום כוונה זו נוחין דברי התוס' דהתם במיעוטי דספר אחד דמשמעות הקרא בפני עצמו ממעט שנים וכמו בכופר האיש הנותן והאשה המקבלת אחד הוא ובין אם ניזל בתר הנותן או בתר המקבל בכל אופן נכלל בהמיעוט דאחד ולא שנים הלכך אין אנו צריכין בזה כלל לסברא דלא ירויח השני דמפשטא דמשמעות המיעוט ממעטין אחד ולא שנים. וכוונה זו נראה נכונה וישרה ליישב בזה דברי התוס':
ומ"ש מעלתו על אשר כתבתי בספרי יד המלך פ"ד מהל' אישות לחלק במה שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' ממרים בזקן ממרא שהורה על דין שופר סוכה ולולב שהוא פטור משום שאינו יוצא מהמחלוקת דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ימחול כבוד מעלתו לשים עינו הזך עוד הפעם על אשר כיוונתי שם בספרי ודקדקתי דבהנאת מצוה גופא בכל ענין אינה מקודשת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הלכך מצד המצוה עצמה אין כאן שום הנאה לקידושין רק זה הנאה הוא דאם יהיה המצוה כשרה אזי יתן אדם אחר עבור קיומו פרוטה ונתינה זו אף שיהיה עבור קיום המצוה מ"מ אינו נוגע מחלוקת הקידושין להמחלוקת של גוף עצם המצוה כיון דהמצוה בכל אופן לא ניתנה ליהנות וגם המחלוקת זה לענין הקידושין לא הוי רק כמו אם נחלקו על שומת חפץ אם הוא שוה פרוטה או לא דבודאי אין במחלוקת זה דין ממרא ואף דיכול לצאת ממנו ג"כ מחלוקת גם לענין קידושין מ"מ כיון שאין מחלוקת הקידושין נוגע למחלוקת דין אחד מן התורה אין בו דין ממרא וכמו אם מצות לאו ליהנות נתנו אינו נוגע דמי שווי המצוה לעצם המצוה. וסברא זו נראה נכונה וברורה למבין. ובקונטרס הראיות אשר דעתי לקבוע בדפוס אי"ה בגמר כל החלקים אאריך בהוכחות בביאור סברא זאת. הכ"ד בן אחיו נאמן באהבתו. עלז בידידותו. חפץ ביקר תפארתו:
הק' אלעזר סג"ל לנדא.