נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/ק
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ק
עריכהתשובה
לכבוד אהובי ש"ב ידידי וחביבי, הרב הגאון המאה"ג המפורסם נ"י פ"ה מוהר"ר צבי הירש נר"ו אב"ד דק"ק גלוגא:
מכתבו קבלתי, ואשר שאל בדבר הכתובה שכתוב בה, אמנם אדוני חמי פלוני הכניס לנדן בתו זוגתי פ' סך שני אלפים ר"ט מעות במזומנים חוץ מלבושים בחליפות שמלות חול ושבת ויו"ט ותכשיטים אבנים טובות ומרגליות השייכים לגופה ובגדים לבנים וכרים וכסתות ומצעות שהכניסה אלי לבד סך נדן שני אלפים ר"ט שקבלתי לידי ממש בכן מעתה ומעכשיו מרצוני הטוב בלי שום אונס והכרח כלל ובדעה שלימה ומיושבת הנני הח"מ מוסיף לאשתי פלונית תוספת שליש מלבר על סך נדן שהכניסה אלי כנ"ל עוד סך עשר מאות נוסף על כתובה דאורייתא באופן שאם תבוא זוגתי פ' לגבות כתובתה ממני או מב"כ וי"א אזי יותן לזוגתי פ' שלשת אלפים ר"ט לבד מלבושים ובגדים ותכשיטין כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וצעיפים ורדידים ובגדים לבנים וכרים וכסתות ומצעות השייכים לגופה ולא ישומו כלל תוך גביית כתובתה דאורייתא ותוספת הנ"ל רק שתגבה זוגתי פלונית כתובתה דאורייתא ותוספת שליש לבר עם הנדן כנ"ל במעות מזומנים דוקא ובמ"ט בלי טיפול שום סחורה או שומא כנ"ל, עד כאן הוא העתק הכתובה. ועתה שאל ובדיק לן מר אולי אין הכוונה שתטול שייכים לגופה שיקנה לה הבעל רק הכוונה שתטול אותן שהכניסה הנזכרים בתחילת הדברים, ועשה מעלתו סמוכות לזה דאי הכוונה שתקח כל השייך לגופה אף מה שקנה בעלה א"כ למה הזכיר כלל מה שנתן לה אביה גם לא נזכר כלל שהוסיף לה התכשיטין בלשון תוספת וגם לא בלשון מתנה רק אמר שתקח לבד מתכשיטין וגם בלא"ה הלשון מגומגם שמוסב כל הכוונה שתקח מעות מזומנים בלי טיפול סחורה ושומא כנ"ל משמע שלא יסלקוה בשומא רק במזומנים אבל לא שהם שלה לחלוטין, ע"כ דברי מעלתו. והנה בודאי שיש לשטר זה לישנא דמשתמע לתרי אפי כמו שכתב כבוד מעלתו שיש מקום לפרשו על מה שהכניס לה אביה, ואמנם ההכרח שכתב מעלתו להכריח שרן הוא הפירוש דאל"כ למה הזכיר כלל מה שהכניס לה אביה הלא גם את הכל תקח, אומר אני אין מזה הוכחה הלא יש נפקותא לדעת מה שיש לה מאביה ובין מה שזכתה מטעם תוספת כתובה לא מבעיא לדעת רמ"א בסוף סי' נ"ב דתקנת ר"ת היה גם אם מת האיש תוך שנה ראשונה או בשנה שניה ע"ש א"כ ודאי שהוצרך לפרש מה שהכניס לה אביה שזה שלה גם אם ימות בשנה ראשונה אלא אפי' לדעת החולקים דס"ל דתקנת ר"ת לא היתה רק על מיתת האשה ג"כ הוצרך להזכיר מה שנתן האב כדי שאם תמות הבת תוך שני החזרה יוחזר להאב הכל או מחציתו הכל לפי הזמן וגם בלא תקנת ר"ת יש נ"מ לענין מורדת שמפסדת כתובתה ונכסי מלוג ודאי אינה מפסדת עיין בסימן ע"ז סעיף ג' בהג"ה וגם יש נ"מ שנוטלת בלא שבועה עיין בריש סימן פ"ח:
ואמנם אנא אמינא אולי יש להוכיח להיפך דודאי הכוונה על כל השייך לגופה גם מה שעשה ונתן לה בעלה דאי על מה שהכניסה למה הוצרך לכתוב כלל שתקח כל זה מלבד כתובתה הלא אף אם לא כתב זה בכתובה הדין הוא כן שנוטלת נכסי מלוג שלה מלבד כתובתה ובודאי כוונתו על מה שנותן הבעל ואם תשיבני ממה שכתב הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בחו"מ סוף סימן ס"א וז"ל כתב הרשב"א שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי אתא, והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו והביא ראיה לדבר עכ"ל. הרי סגר עלינו הרשב"א הדרך הזה. הנה באמת בסי' מ"ב הביא הב"י תשובת מהרי"ק שדנין לישנא יתירא לטפויי ולא הביא שום חולק ועוד דעד כאן לא סגר עלינו הרשב"א בזה אלא היכא דגוף הדבר צריך לכותבו אלא שיש בו לישני יתירי בזה לא אמרינן דלטפויי אתא אבל היכא שאין צריך לכותבו כלל בזה שפיר אמרינן מדכתבו בפירוש ש"מ לטפויי אתי דבר שלא היה זוכה בו אם לא נכתב, וסמוכות שלי מדברי הרשב"א בעצמו בתשובה והביאו הב"י בסימן שט"ו כתב הרשב"א ראובן משכן וכו' שורת הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפי' בלא תנאי היה יכול להשכירו וכו' אבל עכשיו שנתן רשות הוסיף להשכירה לכל מי שירצה וכו' ואל תאמר שלא נכתב התנאי הזה לתוספת ענין אלא שופרי דשטרא לא היא אלא דכל היכא דאיכא למילף ילפינן וכו' ע"ש בב"י. ולכאורה דברי הרשב"א הללו סותרים לדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' ס"א ולפי מ"ש ניחא דבסי' ס"א איירי שגוף הדבר היה צריך לכתבו אלא שנכתב בלישני יתירי בזה אמר הרשב"א שאין לנו לדון בדמיונות אבל בסי' שט"ו גוף התנאי הוא מיותר לגמרי בזה ודאי אמרינן שהכוונה היה על דבר שלא היה יכול לעשות בלי תנאי וא"כ גם בנדון דידן גוף התנאי שתטול שייך לגופה אם היה הכוונה על נכסי מלוג שהכניסה א"כ לא היה צריך להתנות כלל אלא ודאי שהכוונה על מה שיתן לה הבעל להתקשט:
ועוד ראיה מדברי הריב"ש בסי' ת"פ שנשאל שם בש"מ שכתב בצוואתו שתהיה אשתו ניזונית כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה אם זו האשה מפסדת מזונות כשתבעה כתובתה, והשיב שאינה מפסדת ולא מפני שכיון שכתב לה ולא היה צריך דהא אכלה בתנאי ב"ד נאמר שלכך נתכוון שלא תפסיד בתביעת הכתובה דא"כ הכותב לאשתו ג"כ היה לנו לומר כו' וכן הכותב לאשתו כתובה במקום שאין כותבין דסומכין על תנאי ב"ד נאמר שלהוסיף לה על תנאי ב"ד נתכוון אלא ודאי אין אומרים כן בתנאי ב"ד שהתקנה היא שיכתבו הכל אלא שעשו חיזוק לדבריהם שאף אם לא נכתב שיהיה כמו שנכתב והכותב לא הוסיף ושאינו כותב לא גרע ואף בכותב וחוזר וכותב אין אומרים לתוספת כתביה וכו' ע"ש בריב"ש. ולמדנו מדברי הריב"ש הללו שני דברים. האחד שדבר שאין צריך לכתבו כלל והוא כתבו ודאי אמרינן שלתוספת כתבו ולטפויי אתא שהרי הוצרך ליתן טעם בתנאי ב"ד שתחילת התקנה כך היתה שיכתבו כן וממילא שמעינן שאם לא היתה תחילת התקנה שיכתבו והיתה התקנה סתם שתזון אלמנותו ודאי הוה אמרינן מדכתבו ש"מ לטפויי אתי שגם אם תתבע הכתובה לא תפסיד, הרי שבדבר שלא היה צריך לכתבו כלל והוא כתבו אמרינן לטפויי קאתי וגם למדנו מדברי הריב"ש שדבר שצריך לכתבו וכתבו שתי פעמים בשטר לא אמרינן לטפויי אתי כיון שעכ"פ היה צריך לכתבו אלא שכתב לישני יתירי לא אמרינן לטפויי אתי כמו שסיים הריב"ש דבכותב וחוזר וכותב לא אמרינן לטפויי אתי, וזהו ממש כמו שהעליתי מדברי הרשב"א וכן מפורש בתשובה המיוחסת להרמב"ן סימן א' שדבר שלא היה צריך להתנות עליו כלל שאף בלי תנאי היה הדין כן והוא התנה ודאי לטפויי אתי ע"ש, והכנה"ג בחו"מ בסי' ס"א בהגהות ב"י אות מ"ז השיג על תשובת הרשב"א עיין בתשובה שהביא רבינו המחבר סי' רי"ד מחודשין ג' ובתשובה להרמב"ן סימן א' ובתשובה הביא רבינו המחבר סי' שט"ו סעיף א' וכו', כוונת הכנה"ג שכל אלו המקומות סותרים לתשובת הרשב"א שבכאן סי' ס"א אבל לפי מה שביארתי דעת הרשב"א אין כאן שום סתירה ובתשובה שהביא הב"י סי' רי"ד מחודשין ג' מבואר ממש בפירוש כמו שכתבתי:
וא"כ בנדון דידן היה לנו לדון על מה שעשה וקנה הבעל נוסף על מה שהכניסה מבית אביה ואמנם בסוף דברינו נדון עוד בזה:
ומה שכתב כבוד מעלתו עוד לשדות נרגא בכתובה זו שלא נזכר כאן בכתובה זו שהוסיף לה התכשיטין בלשון תוספת וגם לא לשון מתנה וכו' יפה אמר מעלתו וגדולה מזו רצה מהר"ם טראני ז"ל לדון באחד שכתב לאשתו שהוסיף לה על כתובתה מאה סולטניש שאין כאן חיוב שלא כתב שחייב עצמו וכו', והרב ב"י השיב כיון שכתב שהוסיף על כתובתה מאה סולטניש דלשון תוספת על כתובתה משמע שנתחייב במאה סולטניש כמו שנתחייב בכתובתה שזהו לשון תוספת וכו' עיין כל זה בתשובת ב"י בדיני כתובה סי' ט' וא"כ כאן לא נזכר תוספת ולא לשון מתנה במה זכתה בתכשיטין הללו. ואמנם בנחלת שבעה סי' ט"ז ששם העתיק נוסח תוספת כתובה ושם הביא שתי נוסחאות ובנוסחא ראשונה שם כתוב והוסיף מן דיליה עוד סך כך וכך וגם הוסיף לה עוד כל בגדים ותכשיטין וכו', הנה הזכיר גם על המלבושים ותכשיטין לשון והוסיף. ואמנם בנוסח אחר שהביא שם לא נזכר על הבגדים ותכשיטין לשון תוספת, שכך כתב שם מוסיף אני עליהם עוד שתי מאות ר"ט דהיינו וכו' אף אם אירכס וכו' תגבה בשטר כתובתה דא כתובתה וכו' ותוספת העולים יחד לשש מאות ר"ט וכו' וכל בגדים ומלבושים וצמידים ורדידים וכו', הרי שלא נזכר על השייך לגופה לשון תוספת ולא לשון מתנה:
והנה באמת אף אם כתוב בפירוש שהוסיף לה כל מלבושים ותכשיטין כו' וכן אם כתב בפירוש שנותן לה כל זה במתנה תמהתי בילדותי במה זכתה דודאי חיוב ושיעבוד וכו' על עצמו אין כאן דאפי' לדברי הב"י בתשובה הנ"ל דלשון הוסיף על כתובתה משמע שמחייב נפשו כמו הכתובה היינו שם שהוא סך מעות יש לפרשו שמעתה נתחייב בסך זה אבל על התכשיטין ועל המלבושים לא שייך חיוב דאטו נתחייב לקנות או לעשות לה תכשיטין הרי לא הקנה לה רק שהתכשיטין שיעשה או יקנה לה מרצונו ישארו לה וא"כ לא שייך כאן חיוב ושיעבוד וא"כ אין לה שום זכות בהם רק בתורת מתנה וא"כ בין בנוסח ראשון בנ"ש ובין בנוסח שני אין כאן שום לשון מתנה, ולא עוד אלא אם היה מפורש בכתובה שנותן לה במתנה תינח בתכשיטין שיש לו אז בשעת כתיבת הכתובה אבל התכשיטין שקונה אחר החתונה וכן בגדים במה זכתה הלא אי אפשר ליתן במתנה דבר שאינו ברשותו כמבואר בחו"מ סי' ר"ט סעיף ה':
ואין לומר דכיון דמקנה בשעת נישואין מהני דהרי אפי' בשעת אירוסין דאז ודאי נקנה באמירה ואפ"ה דבר שאינו ברשותו אינו נקנה כמבואר באהע"ז ריש סי' נ"א ודוחק לומר שאם קנה גם בקנין וגם הוא בשעת נישואין מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו ולכן תמהתי בילדותי על מה שנהגו ליתן להאלמנה כפי הכתוב בכתובתה כל השייך לגופה אפילו מה שלא היה לבעל בשעת נישואין. וליישב המנהג חשבתי אז שהטעם הוא כיון שנחלקו רב ושמואל בפ' נערה שנתפתתה דף נ"ד ע"א רב סבר אלמנה שמין מה שעליה ושמואל סבר אין שמין ואמרינן התם דהלכתא כוותיה דרב מ"ט כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה וכן פסק בש"ע אהע"ז סי' צ"ט ונראה דהיינו מן הסתם אבל היכא דכתב בהכתובה שתטול כל השייך לגופה א"כ גלי דעתיה שניחא ליה גם במיפק מיניה שתטול א"כ בשעה שנותן לה אף אחר החתונה אז מקנה לה ולכך נוטלתם ולא מטעם הקנין שבשעת נישואין ולפ"ז יהיה נכתב בהכתובה אפי' בלשון גרוע שאינו לשון מתנה מ"מ כבר גלי דעתיה שרצונו שתטול אף במיפק מיניה וא"כ אזל לו החשש של מעלתו:
ואמנם עכשיו נ"ל טעם אחר על מה שנותנין כפי הכתוב בכתובה ונותנין אפי' מה שלא היתה ברשותו הוא מטעם דהרי מבואר בחו"מ סי' ר"ט סעיף ד' שאם קדם ותפס אחר שבא לעולם אין מוציאין מידו, ומבואר שם בסמ"ע וש"ך שאין זה מצד הספק אלא שכך הוא הדין ולפ"ז אפי' אח"כ באו הפירות הללו ליד המוכר מחוייב הוא להחזירם ללוקח שכבר זכה בהם ולהכי ג"כ האשה בשעה שלבשה התכשיטין והמלבושים הרי כבר הם ברשות הבעל וכיון שעדיין לא חזר בו זכתה בהם בתפיסתה והרי הם שלה ואפי' שוב באו לרשות הבעל אין בידו לחזור בו כיון שבשעה שהיה ביד האשה זכתה בהם ולא מטעם ספק רק כך הוא הדין שזכתה לא מהני שוב חזרה ופשיטא אם לא שמענו כלל בשום פעם שחזר בו שודאי זכתה בו, וכל זה אם נכתב בלשון המועיל רק שהוא דבר שאינו ברשותו בזה אמרינן שאם באו לרשותו ושוב באו ליד הזוכה מהני אבל אם מתחלה לא נתן בלשון המועיל במתנה לא מהני שום תפיסה ולפ"ז שפיר יש לפקפק על כתובה זו:
ואעפ"כ אמינא דצריכין אנו לטעם שנתתי בילדותי דאי מטעם שזכתה בשעה שבאו לעולם תינח לדעת הסמ"ע דאפי' תפיסה שלא בפני המוכר ואפי' לא ידע המוכר מהתפיסה מהני כמבואר בסמ"ע בסימן ס"ו ס"ק מ"ו אבל לדעת הש"ך שם ס"ק ס"ו ובסי' ר"ט ס"ק ה' דדוקא כשידע המוכר כשזה תופס ומטעם מחילה, וזה שייך במוכר לאיש זר אבל שייך לגוף שזיכה זה בכתובה ולא מהני מטעם שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו בזה לא שייך שזוכה בשעה שלובשת שאין כאן ראיה שמוחל לה שהרי אפי' אינו נותן במתנה רוצה הוא שתתקשט בהם בעודה תחתיו אבל למשקל ולמיפק לא אקני לה וע"כ צריך לטעם דילדותי וא"כ אם האשה הזאת שאנו דנין עליה זוכה בשייך לגוף תליא בפלוגתא דהש"ך וסמ"ע הנ"ל ואפי' לדעת הסמ"ע אף שאין הכרח לסברא דילדותי מ"מ הסברא מצד עצמה היא ג"כ ישרה ואי אפשר לדחותה לחלוטין וקשה הדבר לדחות לחלוטין האשה הזאת מן השייך לגופה:
ואמנם עכשיו נשוב ונדבר מהטעם הראשון שכתב מעלתו לחייב את האשה מטעם דיד בעהש"ט על התחתונה וכיון שיש לפרש הכוונה על מה שהכניס לה אביה א"כ לא זכתה במה שעשה הבעל ועל זה השבתי דע"כ הכוונה על מה שהבעל עושה דאי על מה שהכניסה א"כ הוא מיותר לגמרי דפשיטא דנכסים שהכניסה ולא קיבל הבעל אותן בשומא והם נכסי מלוג פשיטא שנוטלתן. ועכשיו אני אומר שיש לדחות הוכחה זו דכיון דעכ"פ מה שהזכיר בתחלת השטר שאביה הכניס לבתו חוץ משני אלפים נדן מלבושים ותכשיטין וכו' זה היה הכרח להזכיר ונ"מ לענין שני חזרה ולענין מורדת הכל כאשר הארכתי לדחות הוכחתו של מעלתו הרמה, וכיון שהוכרח להזכיר זה היה מקום לומר שמה שהוסיף לה שליש מלבר לא היה מצד שכן הוא הנכון שהרי עכ"פ אין זה חובה ואם שני הצדדים הבעל והאשה מתרצים בפחות או ביותר משליש הכל הוא כפי רצונם והיה מקום לומר שהבעל לא נתרצה להוסיף שליש רק עבור מה שהכניס לה אביה מלבושין ותכשיטין הרבה לכן עבור כל זה הוסיף האלף ר"ט. ואל תתמה שהרי באמת דעת ההג"ה בתיקון שטרות והובא בנ"ש סי' ט"ז ס"ק א' שהוספת שליש הנהוג בינינו הוא מטעם המלבושים ובגדי לבן עולים לערך שליש מלבר והנ"ש דחה דבריו שהרי באמת נוטלת מה שהכניסה מלבושים מלבד הוספת השליש. והנה אף שיפה דחה דבריו היינו שודאי לא מטעם זה נתקן ההוספת שליש אבל עכ"פ שוב יש לומר בנדון דידן שהבעל לא רצה רק באופן שההוספה יהיה עבור השייך להגוף שהכניסה לכך הוצרך שוב לפרש שתטול שלשת אלפים ר"ט חוץ השייך לגופה ולעולם דקאי אדלעיל על השייך להגוף שהכניסה. ואעפ"כ הוא דוחק בעיני דאף אם לא היה כתוב כן גם כן לא היינו מפרשים דהוספת שליש היה עבור שייך לגוף שהכניסה כיון שהמנהג הפשוט שמוסיף שליש מלבד נכסי מלוג שהכניסה וכבר כתב הב"י בחו"מ סי' מ"ב וז"ל הרשב"א וכו' ובתשובה אחרת כתב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו אפי' ליפוי בעהש"ט וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיהיה בו יפוי לבעהש"ט דנין אותו וכו'. ולכן לדעתי יותר יש לנטות לזכות האלמנה. דברי הד"ש: