נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/סו

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · סו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן סו

תשובה

למספר כמספר מלאכות, יחולו ברכות, לראש אהובי תלמידי הותיק האלוף הרבני המופלא ומופלג כבוד מו"ה וואלף נר"ו:

קבלתי מכתבו ואשר שאל על דבר שומרת יבם שהעידו עדים שראו את יבמה הרוג והכירוהו ע"י סימנים שבגופו כי לא היה אפשר להם להכירו ע"י ט"ע כי היה חבול בפניו ובגופו אבל הכירוהו ע"י סימנין, סימן אחד שאזניו היתה הימנית גדולה מהשמאלית, סימן שני שביד ימין שלו לא היה לו אצבע כי נחתך ע"י הרופאים והכלים שלו הכירו היטב בט"ע. וע"ז פלפלת שאפי' אם נימא דסימנין הללו המה רק סימנים אמצעים מ"מ מותרת עפ"י דעת מהר"ל מפראג שהביא הב"ש בסי' י"ד ס"ק ס"ט דע"י סימנין אמצעים בגוף בצירוף הכרת הכלים מותרת ממ"נ, ושוב כתבת דאפי' לדעת הב"ש דפליג היינו דוקא אם בכלים אין להם ט"ע רק סימנין מובהקין ביותר אז חיישינן לשאלה כי באמת חשש שאלה היא חששה רחוקה ונחשב מיעוט רק גם סימנין מובהקין ביותר עכ"פ מזדמן כיוצא בהם ובצירוף שני מיעוטים יחד הוה להו פלגא אבל בט"ע דכלים ואז נשאר רק חשש שאלה גם הב"ש לא חייש:

והנה סברא זו ביארתי בחיבורי בחלק אה"ע (קמא) דף מ"ד ע"א ד"ה תו חזינא כאשר ראית גם אתה, ודחיתי דע"כ אין שום חילוק בין ס"מ ביותר לט"ע בשום דבר דאל"כ מאי מקשה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ודלמא כי היכי דלמ"ד סימנין דרבנן אמרינן אימא בעדי אוכף ה"נ למ"ד סימנין דאורייתא אפ"ה אמרינן אימא בעדי אוכף ומכירים האוכף בט"ע ולא חיישינן לשאלה א"ו דלענין חשש שאלה אין חילוק בין מכירו בט"ע ובין מכירו בסימנין, ועל זה אמרת אתה שהקושיא הוא מדברי רבא דאמר בב"מ דף כ"ז ע"א אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף וכו' וכתבו התוס' בד"ה בעדי אוכף פירוש אי סימנין לאו דאורייתא וכו' וא"כ סימנין היינו אי סימנין דאורייתא ושפיר הקשה מדברי רבא דאמר בהדיא סימני אוכף: הנה מלבד שדבריך דחוקים דביבמות לא הוזכרו דברי רבא הללו עדיין כלל שנימא שהמקשה סמך על דברי רבא שהוזכרו בב"מ והרי יבמות הוא בסדר נשים שקודם לנזיקין, ועוד דאל"כ למה להמקשה כל אריכות הסוגיא והיה לו להעמיד כל בנינו לרבא דאמר סימני אוכף וא"כ סימנין דאורייתא ולא חיישינן לשאלה, קשה משנתנו אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ולמה הקדים להך לישנא דאמר רבא דסימנין דאורייתא. ואולם בר מן דין אני תמה עליך איך הקשית להשיב כזה והלא אף אם מספיקים דבריך להחזיק קושיית חמור בסימני אוכף הלא אשיב לך שפיל לסיפיה ומה תענה בקושיא שניה שהקשה מצאו קשור בכיס וארנקי וכו' היכי מהדרינן ודלמא מיירי שמכירין הכיס והטבעת בט"ע בעדי טבעת ועדי כיס וארנקי ושוב לא חיישינן לשאלה אלא ודאי שאין חילוק:

ומה שהוקשה לך על מה שכתבתי בחיבורי חלק אהע"ז (קמא) דף כ"ד ע"ד בד"ה אמנם בלימוד ליישב שיטת הב"י שלא יהיה קשה עליו מהסוגיא וכתבת שלא הבנת כלל דאכתי קשה על הב"י חמור דקרא למאי אתי למ"ד סימנים לאו דאורייתא. דע כי גם זה אינה קושיא דאטו מי לא נוכל לאוקמי בת"ח שאינו משקר וכיון שאינו אומר שהשאילו לא חיישינן שהשאילו ושכח ועיין בסי' קל"ב סעיף ד' אבל ברייתא א"א לאוקמי בהכי דא"כ גם סימנים א"צ ובט"ע מהדרינן לת"ח. ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הגמרא ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ודלמא איירי בת"ח ואימא בט"ע דאוכף כי היכי שהקשית לעיל דאימא בעדי אוכף. אבל באמת אין כאן קושיא דבשלמא בין סימני אוכף לעדי אוכף שייך לומר אימא בעדי אוכף אף ששנינו בסימני אוכף משום דע"י סימנים מוצא עדים ואם לא היו בה סימנין לא אפשר להביא עדים וכמ"ש התוס' במס' ב"מ דף כ"ד ע"א בד"ה מה שמלה וכו' אבל למימר שהתנא תני סימנין במקום שהיה לו למתני ט"ע לאו מלתא היא:

ומה שכתבת לדחות דברי המ"ב שהביא הב"ש בס"ק ע"ג דשני סימנים אמצעים מצטרפין להחשיב סימן מובהק ביותר וכתבת דא"כ קשה סוגיא דחולין דף ע"ט ע"ב דקאמר וש"מ סימנין דאורייתא ודברי המ"ב לא מורח מידי דהרי שם יש ג' סימנין אזנים וזנב וקול דמיחשבי סימן מובהק ביותר לדברי המ"ב, אף הא לא תברא. ומתחלה אמינא שמה שכתבת שיש ג' סימנים אינו מוכרח ואתה סבר שאזנים וזנב כל אחד סימן בפ"ע הוא ולדעתי לא כן הוא משמעות הסוגיא שם דהרי רב פפא כולל שניהם יחד ואמר רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא ואי כל חד בפ"ע הוי סימן הוה ליה למימר כל חד בפני עצמו רברבן אודניה בר חמרא זוטרן אודניה בר סוסיא זוטרא גנובתיה בר חומרא רבה גנובתיה בר סוסיא ומדכללן יחד נלע"ד דודאי שכיחי שהולד דומה רק בסימן אחד מתרי סימנים הללו לאמו ובסימן אחד לאביו אבל שיהיה בשני סימנין נגד סימני האם לא שכיח ולכן אם רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה הוא בר חמרא שאם היה בר סוסיא היה עכ"פ סימן אחד כסוסיא או האזנים או הזנב וכו להיפך אבל אם אזניו וגם גנובתיה שוין בין גדולים ובין קטנים אין כחן שום סימן כלל, ובאמת היה יכול לשנויי שאזניו וזנבו שוים או כולהו רברבן או כולהו זוטרן אלא כיון שצריך לאוקמי באלמת משום שהקול לבדו הוא סימן שהרי אביי לא הזכיר רק קול לחוד לכן קאמר ג"כ בגדמת, ובזה יש ליתן טעם למה לא הזכיר אביי רק סימן הקול ולא סימן אזנים וזנב ולפמ"ש ניחא שאביי הזכיר סימן שהוא בפ"ע משא"כ אזנים וזנב שכל אחד לחוד אינו סימן לא הזכירו:

והנה רש"י שם בד"ה דדמיין להדדי, באזנים ובזנב, והנה שבק רש"י לקלא ונלע"ד טעמו דעיין שייך בדבר הנראה לעינים אבל לא על חוש השמיעה, ולפ"ז לא הקפיד ר' אבא רק על אזנים וזנב ולא הקפיד להשגיח אם שוים בקול וכבר כתבתי שאלו שניהם יחד האזנים והזנב לא חשיבי רק סימן אחד ושפיר קאמר ש"מ סימנין דאורייתא ולא קשיא על המ"ב ואדרבה מדברי רש"י משמע סייעתא להמ"ב דעכ"פ קשה מה בעי רש"י בזה דפירש באזנים וזנב, ולפמ"ש רצה רש"י בזה לתרץ קושייתו דמה הוכיח סימנין דאורייתא דלמא שאני כאן שיש צירוף סימנים וכנ"ל:

ומ"ש להביא ראיה לסתור דברי המ"ב מסוגיא דחולין צ"ו ע"א דקאמר פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ע"ש והרי בסימן מובהק באמת קטלינן ליה והביא מה שכתבתי בחיבורי שם דף מ"ה ע"ב בד"ה ולא עוד, הנה אין זה הוכחה כל כך דמה דאמר דהאי סימניה והאי סימניה וי"ו החולקת הוא דהאי או האי סימניה וכמו שאמרו ביבמות ק"ך גופו דאריך וגוץ כליו דחוורי וסומקי וכן שם במשנה ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו:

ומה שהביא דברי הרמב"ם פ"ז מנחלות שכתב שלא החמירו אלא בפני איסור כרת וכו'. הנה רואה אני ששמח שמחה גדולה כאילו מצא דבר חדש והלא כבר נשתמשתי בדברי הרמב"ם הללו בחיבורי בכמה מקומות בחלק אהע"ז (קמא) בסי' כ"ט דף י"ט ע"ב וע"ג ובסי' ל"ב דף כ"ה ע"ג ובסימן מ"ו דף ל"ט ע"א וע"ב נסמכתי על דברי הרמב"ם הללו להקל כמה קולות אבל מה שרצית לסמוך על זה בעובדא דא שהיא אינה אשת איש רק שומרת יבם ואין כאן איסור כרת רק איסור לאו אין כאן הכרח מדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא כתב זה אלא לומר דבממון שפיר סמכינן כגון להוריד בניו לנחלה אבל לענין איסור לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הדבר צריך תלמוד שזה הוא מחלוקת אמוראי ביבמות קי"ט ע"א והרי רבא דהוא בתרא דחה שם סברא זו והקשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו כו' וכבר דיברתי מזה בחיבורי נ"ב (קמא) חלק או"ח סימן כ"א דף י' ע"ג וי"א ע"א:

ומה שרצית לתרץ בזה דברי הפוסקים שפסקו סימנים דרבנן וביו"ד סי' רצ"ז פסקו בכודנייתא כר' אבא בחולין דף ע"ט גם מזה אין ראי' להקל ביבמה דהרי כתבתי בחיבורי חלק אהע"ז (קמא) סי' ל"א דף כ"ב ע"ד בד"ה הנה בב"מ לחלק בין הא דמספקא להש"ס אי סימנים דאורייתא ובין הך דר' אבא משום דבהך דר' אבא לא איתחזק איסורא ובין אשת איש דאיתחזק איסורא, אלא ששוב דחיתי והוכחתי דרבא מספקא ליה אפי' לא איתחזק איסורא אבל הפוסקים אפשר שהכריעו בזה לחוש להחמיר היכא דאיתחזק איסורא ולהקל היכא דלא איתחזק איסורא:

ועוד נלע"ד דלפמ"ש לעיל להחזיק סברת המ"ב וכתבתי דעכ"פ מוכח מר"א דסבר סימנין דאורייתא שהרי ר' אבא לא הקפיד על הקול ולפ"ז ממילא לא קשה על הפוסקים שהרי ביו"ד סי' רצ"ז סעיף ט' מסיים שבודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה וכו' וא"כ אף שפסקו באהע"ז סי' י"ז סימנים דרבנן מ"מ כיון דאיכא צירוף סימנין ומיחשב סימן מובהק דמהני *

[הג"ה מבן המחבר דע דכל זה הוא לפירוש רש"י שם במס' חולין דף ע"ט ע"ב בריש העמוד בד"ה וסימנין דאורייתא דכתב דהך סימנין דאורייתא היינו הנך סימנין דסמכינן עלייהו בהחזרת אבידה ע"ש ברש"י, אמנם ראיתי בחידושי חולין להר"ן ז"ל שמביא בשם הרמב"ן ז"ל דדחי לפירוש רש"י וכתב דאין לזה ענין כלל לסימנין דגבי אבידה דאפי' כשתמצא לומר דסימנין בכודנייתא הם דאורייתא אפ"ה אין מחזירין אבידה בסימנין והך סימנין דהוזכרו בכודנייתא גמירי גמיר לן והם דומיא מאי דאמרינן בפ' אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנין לאו דאורייתא עכ"ל ע"ש, ולפ"ז אין להקשות סתירה בשיטת הפוסקים מסימנים דכודנייתא לסימנים דאבידה:]:

וכ"ז לפלפל בדבריך למלאות מבוקשך אבל לדינא ודאי הדין עמך דאיתתא הדא שריא מכמה טעמים דהרי ביארתי בחיבורי בכמה מקומות שמה שהחמירו שלא לסמוך על סימנין הוא רק חומרא מדרבנן וכיון שהסימן אוזן אחת גדולה ואחת קטנה לדעתי הוא מלתא דלא שכיחא כלל ומיקרי אפשר מובהק ביותר ואפי' אם היו אומרים סתם אוזן אחת גדולה ואחת קטנה היה קצת מקום לחוש דלא מקרי מובהק ביותר אבל בנדון שלפנינו שצמצמו הצדדים ואמרו הימנית גדולה והשמאלית קטנה שוב מיחשב מובהק ובפרט בצירוף הסימן שביד ימין נחתך ממנו אצבע ובצירוף הכרת הכלים וגם בדבר זה עצמו אם הלכה בזה כרבא דאמר מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אין הדבר מוכרח שיהיה הלכה בזה כרבא כאשר כתבתי בחיבורי נ"ב (קמא) חלק או"ח סי' כ"א דף י' ע"ג, מכל הלין טעמי נלע"ד דאיתתא דא שריא ובלבד שיסכימו עוד שני חכמים המפורסמים. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש:

סליקא להו תקנות עגונות