נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/ס
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ס
עריכהב"ה פראג אדר תקמה"ל:
תשובה
גבור החיל ה' עמך, בכל מקום הלכה כמוך, אהובי חתני ידיד נפשי וחביבי, ליש ולביא, הגאון המובהק, זיו אורו מבהיק, הרב המפורסם המאה"ג כאור שבעת הימים כק"ש מוהר"ר יוסף נר"ו:
פתח דברך יאיר בדבר הלכה במה שבא לידך שאלה בעסק עגונה כפי הגב"ע אשר העתקת בשולי מכתבך, ואמנם ראיתי שלא הועתק כל הגב"ע כי ראיתי בתוך דברי פלפולך הזכרת דברים שלא נאמרו בגב"ע ולכן גם אני עיקר דברי על דברים הנאמרים בפלפולך: והנה זה לשונך גם סימן של שיעור קומתו של הנהרג שהגידו העדים מבואר שם באהע"ז סי' י"ז דקטן ואריך וחיור וסומק לא הוי סימן מובהק ואף דאריך וגוץ גרע יותר מזה שאמרו העדים שיעור קומת האיש ממש שהיה כמו קומת בעל האשה הוא עילוי לשבח. ואני לא כן עמדי דזה היה שייך אם היו רואים אותו חי אבל מה שראו אחר מותו ראו אותו מושכב ואין קומת החי דומה לקומתו אחר מותו כי בעודו בחיים אף אם הוא שוכב עכ"פ איבריו נקבצים ואינו פושט כ"כ רגליו אבל אחר מותו אבריו נפשטים בפישוט רגלים ואם ראו את בעל האשה בקומתו מעומד אין קומת המעומד נראה שוה כקומת המושכב, ולכן אצלי אין סימן זה נחשב כלל אפי' לסימן גרוע:
ומה שדקדקת על דברי רמ"א שכתב דקטן או אריך וחיור וסומק לא הוה סימן מובהק מאי איריא דלא הוי סימן מובהק דמהני לכל הפוסקים אפילו הני דסברי סימנין דרבנן הרי אפי' להני דסברי סימנין דאורייתא אפ"ה אריך וגוץ לא מהני כדמוכח שם במס' ב"מ דף כ"ז ע"ב דמשני גופו דאריך וגוץ: אהובי חתני עיין בב"ש סק"ע דמחלק סימנים בשמותיהן לשלש חלוקות, סימנין גרועים דלכ"ע לא מהני, וסימנין אמצעיים דתליא בפלוגתא אי סימנין דאורייתא או דרבנן ואלו נקראים סימנים מובהקין, ויש מובהקין ביותר דאלו לכ"ע הם דאורייתא ע"ש בב"ש. ורמ"א כאן על דברי המחבר קאי דפסק כמ"ד סימנין דרבנן ומסיים שאם היו סימנין מובהקין ביותר מעידין עליו ולדידיה סתם סימנין נקראים סימני מובהקין ואפ"ה לא מהני כיון שאינן מובהקין ביותר וע"ז כתב דקטן או אריך וכו' לא הוי סימן מובהק והינו שאינן אפילו סימן אמצעי הנקרא לשיטה זו מובהק, זה הנלע"ד לפום ריהטא בדברי רמ"א ז"ל:
ואמנם אחרי שדקדקתי דקדוק זה בדברי רמ"א אימא ביה מלתא ואתה דלית לי חספא ואנא אשכחינא ביה מרגניתא. ומתחלה אמינא דמה שנרשם המראה מקום על דין זה תשובת הרא"ש כלל נ"א הוא טעות ואף שבאמת מבואר שם כן בתשו' הרא"ש מ"מ כאן ראוי להיות נרשם פסקי מהרא"י סי' קס"א וכן הוא בד"מ סעיף כ"ד וגם מבואר בד"מ שם דאריך וגוץ הרבה וכן הוא מפורש בפסקי מהרא"י שם סימן קס"א וז"ל ומה שהעידו על השיניים ששנים מהם באמצע שורה של לחי העליון היו גדולים משאר וכו' נראה דהאי לאו סימנא כלל ול"מ דלאו ס"מ הוא אפי' למ"ד סימנים דאורייתא לא מהני דמצינו דרובם שני שיניים האמצעים וכו' גדולים יותר מהנהו שבצדיהם ואף אם היו שני שיניים הללו מופלגים קצת בגדלות מ"מ אחרי שרגילות הוא שהם גדולים לא מהני אם היו מופלגים קצת ודמי להא דקאמר תלמודא ביבמות ובב"מ סימן דגופא דאריך וגוץ לא חשיב סימן כלל אפי' למ"ד סימנים דאורייתא, ונראה דמסתמא לא איירי אריך וגוץ כרוחב אצבע משאר ב"א בינוני דפשיטא דהאי לא הוי סימן כלל ולא איצטריך לאשמועינן א"ו שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני והיינו טעמא כיון שרגילות היא בהרבה בני אדם שהם ארוכין וגוצין מבינוני ולכך אפי' אם הוא קצת בהפלגה לא מהני ע"כ דברי פסקי מהרא"י. ולמדתי מדבריו דאריך וגוץ קצת הוא מלתא דפשיטא מצד הסברא דלא הוה סימן כלל ולא איצטרך התנא לאשמועינן כלל ואמנם אם הוא אריך או גוץ קצת בהפלגה זה הוא דאיצטריך התנא להשמיענו חידוש זה דלא מהני:
ומעתה לפ"ז אמינא דאם לא היינו שומעים כלל מדברי התנא מלתא דאריך וגוץ כלל אז אם הוא קצת אריך וגוץ לא מהני אבל אם הוא קצת בהפלגה אז אמרינן שהרי הוא כשאר סימנים בינונים. ולפ"ז בשלמא למ"ד סימנין דאורייתא וקשיא לן מתני' דאע"פ שיש סימנין בגופו וצריכין אנו לתרץ גופו דאריך וגוץ וכיון דהתנא הוצרך למתני ע"כ דאיירי קצת בהפלגה וכמ"ש מהרא"י וש"מ דאריך וגוץ אפילו בהפלגה גרע משאר סימנין אמצעיים דהרי לפי שיטה זו סימנין אמצעיים הם מדאורייתא אבל למ"ד סימנין דרבנן אז מתני' דאעפ"י שיש סימנין בגופו אתיא כפשטא בסתם סימנין אמצעיים ולא איירי התנא כלל באריך וגוץ אז יש לפנינו לומר דאריך וגוץ מעט ודאי דלאו כלום הוא מסברא החיצונה אבל אם הוא אריך וגוץ בהפלגה אפשר לומר דמיקרי אפי' מובהק ביותר ואף דשאר סימנין הם דרבנן זה הוא מן התורה כך היה מקום לומר. ואעפ"כ אומר אני שאין הדבר כן כי יהיה לפ"ז סברות הפוכות מקצה אל הקצה דלמ"ד סימנין דאורייתא יהיה אריך וגוץ אפי' בהפלגה גרוע יותר מסימנים אמצעיים ולמ"ד סימנים דרבנן יהיה אריך וגוץ בהפלגה עדיף מסימנים אמצעיים, ועיין בחיבורי נ"ב סי' נ"א בד"ה ולכן נלע"ד וכו' ודקדקתי כן לענין שומא, ולכן די לנו לומר דבר ממוצע דלמ"ד סימנים דרבנן אז גם אריך וגוץ בהפלגה ג"כ סימנין אמצעיים הם ודי שאין אנו מחזיקים לגרועים ויש לנו נפקותא במה דמיקרי ג"כ סימנים אמצעיים אף לפי שיטה זו דסימנים דרבנן ע"פ מה שביארתי בכמה מקומות בחיבורי נ"ב דאף אם סימנים דרבנן מ"מ היכא שכבר יצאה האשה מחשש איסור תורה כגון שנפל למשאל"ס שוב אם הוכר אחר שהועלה מן המים אפי' היתה ההכרה רק ע"י סימנים אמצעיים מתירין אותה להנשא כי באיסור דרבנן סמכינן על סימנין אפי' למ"ד סימנים דרבנן ועיין בחיבורי הנ"ל סי' כ"ט. ולפמ"ש לשיטה זו גם ע"י אריך וגוץ אם הוא קצת בהפלגה סמכינן. ועתה נבוא לביאור דברי רמ"א בהג"ה שהמה סובבים על דברי המחבר שפסק סימנין דרבנן לכן בעינן מובהקין ביותר וביארתי לעיל דלשיטה זו יש מקום לומר דאריך וגוץ אם הוא קצת בהפלגה (וחילוק זה עצמו יש לומר ג"כ בחיור וסומק לחלק בין הוא קצת בהפלגה או לא) מיחשב סימן מובהק ביותר ובא רמ"א לומר שאינו כן וכמו שהכרעתי לעיל ולא היה יכול רמ"א לומר ואריך וגוץ הוא סימן אמצעי לפי שאריך וגוץ שהזכיר רמ"א כולל בין אריך וגוץ שלא בהפלגה ובין אריך וגוץ קצת בהפלגה ואם הוא שלא בהפלגה אז אפילו סימן אמצעי אינו אבל עכ"פ בזה שוים בין הוא שלא בהפלגה ובין הוא בהפלגה עכ"פ אינן סימן מובהק ביותר ולכן כתב רמ"א דקטן ואריך וכו' לא הוי ס"מ:
ובין יהיה זה כוונת רמ"א ובין לא יהיה זה כוונתו עכ"פ סברא נכונה היא לדינא וכיון שמהרא"י בפסקיו יליף שיניים גדולים מאריך וגוץ א"כ גם בשיניים גדולים יש חילוק בין מופלגים קצת בגידול ובין אינם מופלגים:
ונבוא עתה לדבר בעסק עגונה הזאת ואמינא שאם העדים שהעידו על השיניים שהיו רחבים אם אמרו שהיו רחבים קצת בהפלגה ברוחב נוכל לצרף עדותן עם העד האחרון שהעיד שהכירו בפרצוף פניו אלא שראייתו של זה היה אחר שהובא לקברות בה"ק של הקהלה אבל מתחלה היה טמון וקבור בכפר וכפי הגדת המילנר היה קבור שם כמה ימים וא"כ ראהו העד הזה אחר שלשה ימים: והנה אהובי חתני בטוח אני בך שכל התשובות שאני כותב לך המה שמורים תחת ידך ותחפש באמתחתך ותמצא תשובה שכתבתי לך זה איזה שנים בהיותך בק"ק סקאהל בעסק עגונה אשת יעקב רופא הנהרג סמוך לק"ק וולאדווי ושם כתבתי לך והבאתי מ"ש בחיבורי נ"ב סימן ל"א ריש דף כ"ג בד"ה וכבר כתבתי להוכיח מסידור המשנה שהפסיק התנא ותני אעפ"י שיש סימנים בין בבא דאין מעידין אלא על פ"פ וכו' ובין בבא דא"מ אלא עד ג' ימים ולא איחר למתני האי אעפ"י בסוף כדי שיהיה קאי גם על בבא דג' ימים א"ו דאם יש סימנין מעידין שוב גם אחר ג' ימים, וכתבתי לך דלפ"ז למ"ד סימנין דאורייתא ומתני' מיירי באריך וגוץ א"כ ש"מ דאפי' ע"י סימנין גרועים כמו אריך וגוץ ג"כ סמכינן שוב על הכרת הפנים אפי' אחר ג' ימים. ואמנם לפ"מ שביארתי עתה כאן לאו היינו אריך וגוץ סתם אלא באריך וגוץ קצת בהפלגה וכן כתבתי בחיבורי נ"ב בסי' נ"א דף מ"ד ע"ד בסוף ד"ה ונבוא לדברי ר"ת, ועכ"פ בהפלגה קצת שוב סמכינן על ההכרה של הט"ע אפי' אחר ג' ימים אלא דזה הוא לשיטת הסוברים סימנין דאוריתא דאז ע"כ מיירי משנתנו באריך וגוץ אבל למ"ד סימנין דרבנן לא מיירי מתני' באריך וגוץ כלל, אך לפמ"ש לעיל למ"ד סימנין דרבנן אז ממילא אריך וגוץ קצת בהפלגה לא גריעי משאר סימנים אמצעיים. ויצא לנו מזה דעכ"פ לכל השיטות מועיל סימן דאריך וגוץ קצת בהפלגה לסמוך אח"כ על הכרת ט"ע אחר ג' ימים וא"כ עדות השיניים רחבים בהפלגה קצת מועיל לקיים עד האחרון שהכירו אחר ג' ימים בט"ע:
אלא שאני תמה מאד שראיתי לשונך בהזכירך בשילהי תשובתך עדות העד האחרון כתבת בזה"ל, והנה זה היה אחר שהביאוהו לבית עלמין והיה זמן רב אחר שהועלה מן המים שבכפר שהיה קבור וטמון שם, ומאד תמהני על לשון זה שאם היה מונח במים איך היה קבור שם ואם באמת היה במים הרי בעינן חזיוהו בשעתיה וכיון שהוליכוהו מן הכפר לעיר כבר אישתהי ובפרט שהיה בו מכה אחורי אזנו היה חבול ויש בזה אריכת דברים והארכתי בזה בנ"ב סימן כ"ח, וגם יש עוד לפקפק אפי' לא היה במים כלל דהרי שם בנ"ב סימן ל"א הכרעתי שהוכחה זו שהוכחתי מן המשנה דע"י סימנין אפי' הם דרבנן עכ"פ מועילים לסמוך על ההכרה לדעת הרשב"א אין זה הוכחה אלא שמועיל בספק אם הוא אחר ג' ימים אבל אם הוא בודאי אחר ג' ימים אין כאן הוכחה. אמנם בזה יפה כתבת שהרי דבר זה שהיה זה כמה ימים קבור שם לא ידענו רק מפי המילנר ששמע מהרוצח והוא ג"כ שמע אז ממנו שהרג לשמעון וממ"נ אם אתה מאמין שהיה זה כמה ימים נאמין לו ג"כ שהרג לשמעון ואם אנו אומרים שאינו נאמן אינו נאמן בשום דבר והרי הוא רק ספק שמא הוא אחר ג' ימים ומועיל לזה צירוף הסימנין. באופן שאם לא היה מונח במים כדאי הוא להתירה ע"י הכרתו של האחרון בצירוף הסימנים. וכן אם לא ידענו שהיה מונח במים רק מפי המילנר ג"כ שייך סברתך שכשם שמאמינין לו שהיה במים נאמין לו שהוא שמעון:
ואבוא לשאר דברים שכתבת להשיג על מ"ש בחיבורי נ"ב סי' מ"ד שהבאתי שם דברי מהר"ל מפראג שסובר דאי סימנין דרבנן אז לא אמרינן דלא חיישינן לשאלה וכתבתי שם וז"ל. אמנם הב"ש דחה דבריו וכו' יעויין שם והרביתי שם להקשות ולפלפל בדברי הב"ש וע"ז ראיתיך בתשובה שאתה ממאן בהבנתי בכוונת הב"ש וזה לשונך, ובספרו של מו"ח בסי' מ"ד האריך להקשות על הב"ש לפי דעתו בכוונת הב"ש דאי סימנין דרבנן ומדאורייתא אתרמויי אתרמי והה"ד דאיתרמי למושלי הך כלי ולפ"ז גם ט"ע דכלי לא מהני אי סימנין דרבנן. ומאד נפלאתי ולא ידעתי מה אדוני מדבר ולדעתי אין להשמאיל ולהימין בכוונת הח"מ והב"ש רק דמיגרע כח הסימן דלא הוי מובהק ביותר כי הסימן המובהק הוא שהוא דבר זר ומופלג לא נמצא כי אם באחד מני אלף וכיון שיש עוד חששא דשאלה שוב אין הדבר זר ומופלג להיות האיש הנמצא הוא איש אחר הן מפאת שיש לו ג"כ כלי כזה או שבעל הכלי השאיל לו אותו כלי בעצמו משא"כ בט"ע דליכא רק חששא דשאלה לחודא לא חיישינן, ע"כ דבריך אהובי חתני:
ואני לא כן עמדי ואינני זז מפירושי שכוונת הב"ש שהבגד הוא רק כמו סימן על האדם ואפי' אם מכירין הבגד בט"ע ממש ובודאי הוא הבגד ההוא בעצמו מ"מ הבגד שהוא סימן על האדם כיון דסימנין דרבנן וחיישינן דאיתרמי גם אצל אחר סימן כזה חיישינן ג"כ דאיתרמי שישאיל בגד זה לאחר הכל כאשר ביארתי בנ"ב סי' ל"ב וסי' מ"ד, כי לפי פירושך מלבד שהיה קשה על הב"ש שבכל מקום הוא רוצה בתקנות עגונות לגבב קולות וכאן הביא מרגניתא טבא הוא סברת הממ"נ של מהר"ל מפראג ודחה סברתו, ואם הפירוש בב"ש כפי פירושך אהובי חתני א"כ אכתי המציא מהר"ל דבר גדול בממ"נ שלו אם מכיר בט"ע וא"כ היה לו להב"ש לפרש זה שאם מכיר הכלי בט"ע שפיר מודה לדברי מהר"ל א"ו שהב"ש חולק לגמרי על מהר"ל מפראג. וידעתי שהוכחה זו תאמר לדחותה כי לא הוצרך הב"ש לפרש דבר זה כי סתמו כפירושו כאשר כתבת אתה שאין להימין ולהשמאיל בדברי הב"ש מדברי פירושך ולא עלה על דעת הב"ש שימצא איש שוגה כמוני שישגה בפירושו:
ואמנם מה שאני תמה עליך איך שגית אתה ולא חפשת אחר שורש כוונת הב"ש והרי הב"ש כתב וארנקי וטבעת דאמרינן בש"ס שם דלא מושלי פסק בתשובת ב"י דחיישינן לשאלה וכו' וצ"ל ג"כ כמ"ש לפי התירוץ סימנים דרבנן וכו' יע"ש בב"ש, והא לך לשון הב"י בתשובה והב"ש בקו"ע סימן קע"ט מביאו אלא שהעתיקו בקצרה. ואמנם לשון הב"י שם בתשובה הוא ולא ידעתי מי הכניסו להמרדכי בההיא עובדא לדחוק עצמו לאוקמי כלישנא בגופו דאריך וגוץ הא אפילו לאידך לישנא בהני עובדא איתתא שריא דהא פקדון הוו הנך עשרה ליטרין ולא עביד אינש שמוסר מה שמוסרין לו ביד אחרים וכו' כדתנן אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחרים וא"כ כיון שמרת יהודית אומרת שמסרה לבעלה יו"ד ליטרין להוליך לאחיה וחזקה שלא הוציאם מת"י זהו ודאי והוה סימן מובהק גמור דאורייתא ואין לך סימן גמור גדול הימנו וליכא למיחש שהשאילן או הפקידן לאחר וכו', אבל הרי"ף והרא"ש כתבו מתני' סתמא דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ולא הזכירו שמעידין על סימן מובהק שבכליו וכן שום אחד מהפוסקים לא הזכיר דמעידין עליו אם מכירין כיסו וטבעתו וארנקי שלו וכו', ומשמע דס"ל כתירוץ אחר שכתבו התוס' דמעיקרא כי בעי לאתויי מברייתא דמצאו קשור וכו' דסימנין דאורייתא הוה ס"ד דאדם אחר מצאו וכו' וכי אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו והכי אוקי הרא"ש וכו' כשמצאו הוא עצמו וסמכינן אהכרתו ונאמן במיגו וא"כ גבי מת דליכא למימר מיגו אין מעידין אפי' על כיס וארנקי וטבעת, וכ"ת א"כ מאי האי דכתב הרא"ש כלל נ"ב סי' ז' ואותו שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקיים שהיה שלו סימן מלבושים לא הוי סימן דלפעמים אדם משאיל מלבושיו לאחרים. ומשמע מלשונו דטעמא דסימן כלים לא הוי סימן היינו משום דחיישינן לשאלה וא"כ בארנקי וכיס וטבעת דליכא למיחש לשאלה נימא דהוי סימן מובהק וצ"ל דלרבותא נקט וכו' דאפי' למ"ד סימנין דאורייתא מודה בכה"ג וכו' אבל כיון דמספקא לן אי סימנים דרבנן אפי' בכלים דליכא למיחש לשאלה לא הוי סימן כנ"ל וכו' ומ"מ הדין שכתב המרדכי וכו' הוא דין אמת ולא מטעמיה אלא כמ"ש הרמב"ם וכו' ומה לי אמרו איש יהודי נושא כך גמלים ומה לי אומר שהיה מוליך עשרה ליטרין וכו' עכ"ל הב"י בתשובה:
הארכתי להעתיק כל דברי הב"י כי ממנו תראה שכל דברי כנים הם הן בכוונת הב"ש לדינא והן בפירוש הדברים שפירשתי שהבגדים הן סימן על האדם ואפי' מכיר הבגדים בט"ע סימנים קורא אותם, והנה הך עובדא דהמרדכי בהני יו"ד ליטרין לא שייך בהו סימן ולא ט"ע שהני יו"ד ליטרין זוזי נינהו ואמנם הנכרי העיד שהיהודי הנהרג הוליך י' לטרין שמסרה לו מרת יהודית ואולי היהודי אמר לו שבידו י' ליטרין שמוליך עמו לאחיה של מ' יהודית ועיקר ההיתר בזה כיון שמרת יהודית מסרה זה לבעלה ליכא למיחש שבעלה ימסור ליד אחר שאין השומר רשאי למסור לשומר אחר ומכח סברא זו מחשבי י' ליטרין כמו כיס וארנקי דהני לא מושלי משום דמנחשי ופקדון אינו מוסר לאחר משום שאין מוסרים פקדון לאחר. ולדידך אהובי חתני שבכיס וארנקי טעמו של הב"ש משום שיש שתי חששות. חדא שמא אירע שהשאיל לאחר אף דלא שכיח כל כך לפעמים יזדמן, ועוד חשש שמא אירע כיס וארנקי שיש בהם סימן מובהק כמו שהיה לכיס של בעל האשה ואף שהיה סימן מובהק ביותר אעפ"כ בצד האפשר הוא שיזדמן כמוהו ובהצטרף שתי החששות יחד חיישינן ולכך לדידך אם יש בו ט"ע דאזדא לה החששא האחרת ונשאר רק חשש שאלה לא חיישינן בכיס וארנקי, ולפ"ז בהני י' ליטרין דליכא חששא דנזדמן עוד כמוהו שהרי מרת יהודית יודעת שלא מסרה לשום אדם רק לבעלה וליכא חשש רק שמא בעלה מסרם ליד אחר ואף שאינו רשאי למסור ליד אחר אולי אעפ"כ מסרם וה"ז דומה לכיס וארנקי שהוכרו בט"ע דלדידך לא חיישינן בזה לשאלה ואיך מדמה אותו הב"י לסימני כיס וארנקי והרי בכיס וארנקי בכיוצא בזה לא חיישינן לשאלה, ולא עוד אלא שגם למסקנא שמסיים שם הב"י בתשובה שהדין שכתב המרדכי הוא דין אמת ולא מטעמיה אלא כמ"ש הרמב"ם וכו' ע"ש. וא"כ ההיתר הואיל ואמר הנכרי מספר הליטרין שהם עשרה והרי זה דומה למספר גמלים וכו' ומשמע שאם היה אומר הנכרי סתם שהוליך עמו ליטרים ששלחה מרת יהודית לאחיה ולא היה אומר עשרה הוה חיישינן שמא מסר אותם ביד אחר אבל כיון שהזכיר מספרם לא חיישינן שימסור כולם ליד אחר בפקדון ואם כן בסתם פקדון אף שאינו רשאי למסור ביד אחר אפילו הכי הוה חיישינן למה דמספקא לן שסימנים דרבנן:
ועוד הרי כתב הב"י ששום אחד מהפוסקים לא הזכיר דמעידין אם מכירין כיסו וטבעתו בט"ע דמעידין עליו. ועוד שהרי כתב שם הב"י וכ"ת א"כ מאי האי שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ב וכו'. ולפי פירושך שכל חששות בכיס וארנקי הוא דוקא בהכרה ע"י ס"מ ולא בט"ע א"כ מאי קשיא להב"י מהך תשובת הרא"ש שהרי שם הכירו הבתי שוקיים ומיירי שהכירו בט"ע ולכך בכיס וארנקי שפיר מועיל, א"ו ליתא לפירושך ולמ"ד סימנים דרבנן בכל ענין חיישינן לשאלה אפי' מכיר בט"ע וכיון שהב"ש כתב על דברי הב"י בתשובה שצ"ל כמ"ש א"כ גם הפירוש בב"ש הוא כן וזהו כוונתו בכמה מקומות שמזכיר סימני כלים כוונתו אפי' מכיר בט"ע אלא שאת האדם מכיר ע"י כלים הללו והכלים הם סימנים על האדם שזהו בעל האשה. הארכתי לך קצת להראותך שלא טעיתי בכוונת הב"ש. אמנם שלא תחשוב שפירושך בדברי הב"ש לא עלה על לבי כלל עיניך תראה מ"ש בנ"ב סימן נ"א דף מ"ה ע"א כתבתי סברתך וגם הטעמתיו בתרי טעמי לשבח ואעפ"כ דחיתיו והוכחתי שם בהוכחה גמורה שאי אפשר ליתן שום עילוי להכרה ע"י ט"ע להכרה ע"י ס"מ ביותר לענין חשש שאלה דרשהו משם:
ואשר תמהת על הח"מ והב"ש וכתבת שיש סתירה על דבריהם מדברי רבותינו הרמב"ן והריטב"א במסכת ב"מ דף כ"ז ע"ב שכתבו שם על הא דבעי למפשט דסימנין דאורייתא וקאמר ת"ש חמור בסימני אוכף דהוה מצי לשנויי דהיינו סימנים מובהקים ביותר וכתבת דלדברי הח"מ והב"ש היכי מצי לשנויי דלעולם סימנין דרבנן וכאן מיירי במובהקים דמה בכך שהם מובהקים אכתי אם סימנים דרבנן ממילא חיישינן לשאלה ומיגרע כח הסימנים דלא מקרי מובהקים ביותר עכ"ד אהובי חתני. ואמנם כ"ז לפי שיטתך בפירוש הב"ש והח"מ אבל לפי פירושי דאי סימנין דרבנן אפי' ט"ע לא מהני בכלים דממילא חיישינן לשאלה צדקו דברי הרמב"ן והריטב"א גם לשיטת הח"מ והב"ש דהרי גם עתה דמשני בעדי אוכף אכתי קשה כיון דסימנין דרבנן ניחוש לשאלה וצריך ע"כ לומר דלא מושלי אינשי אוכף משום דמסקב לחמרא (ואפילו אם סימנין דרבנן אפ"ה לא חיישינן באוכף לשאלה ודלא כהב"י בתשובתו וכמ"ש באמת הב"ש דהסוגיא אינו מיושב לדעתו), וכיון דע"כ אתית להכי דלא מושלי אוכף אם כן הוה מצי לשנויי בסימנין מובהקים ביותר, ובאמת תירצו דהיינו סימנים מובהקים ביותר והיינו עדים:
ועל דבר הכתונת אם הוא כמו כיס וארנקי דלא מושלי אינשי, אמינא אם פרידתו של זה מביתו ומציאתו של ההרוג היה הכל תוך שבת אחת כגון שהלך מביתו באחד בשבת וההרוג נמצא מלובש בחלוק הזה באותו שבוע נראה דבמדינת פולין זהו עדיף מכיס וארנקי שאין דרך במדינת פולין ללבוש חלוק אחר תוך ימי השבוע אפילו לעשירי עם אבל אם עבר עליו יום השבת חיישינן אפילו לא לקח מביתו רק אותו חלוק שהיה לבוש בו אולי אירע לו לקנות חלוק וקנאו ולבשו לכבוד שבת וזה שהיה לבוש מביתו השאילו לאחר. ומ"ש בשם הח"צ בעסק שאלה דיחיד עיין בחיבורי נ"ב סי' ל"ו וסימן נ"א ושם הוכחתי דלרבא אין חילוק בין יחיד לרבים אפי' בשאלה. ומה שכתבת דע"פ סברת הח"צ יש לתרץ קושית מהר"ל מפראג שהקשה אי חיישינן לשאלה גם למ"ד סימנים דרבנן א"כ למה נקיט סימני כלים דומיא דסימני גופו דלא מהני הרי אפילו ט"ע וס"מ ביותר לא מהני דחיישינן לשאלה וכתבת לתרץ דנקט סימני גופו וכלים גם יחד לא מהני בסימנים אמצעיים אבל סימן גופו וט"ע דכלי מהני דהוי שאלה דיחיד:
דע אהובי חתני דא"כ ממילא מוכח דינו של מהר"ל ואותו הגאון מהר"ל מבקש דצירוף סימן הגוף וסימן מובהק או ט"ע בכלי מהני וכבר ביארתי דבר זה דהלכה כמהר"ל ולא מטעמיה עיין בחיבורי נ"ב (קמא) סימן ל"ו והוא בדף כ"ט ע"א וע"ב ע"ש, וגם דחיתי דבר זה ע"פ מ"ש דלרבא אין חילוק בין יחיד לרבים, ותמהני עליך אהובי חתני שרואה אני שאינך מעיין כלל בחיבורי ובפרט בבוא מעשה לידך הלא עשיתי מראה מקום בסוף החיבור להקל עול החיפוש:
ומה שהקשית בסוגיא דב"מ דף כ"ז דקאמר איבעיא להו סימנים דאורייתא וכו' נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים וכו' והקשית הרי אם סימנים דאורייתא ודאי דלא נפקא לן משום דוכתא רק מדרשא דשמלה כמפורש שם באותו סוגיא בריש הסוגיא דקאמר ודלמא שה לסימנין אתי אמרי מדקתני להו תנא לסימנים גבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין וכו' ש"מ דשה לאו לסימנין אתי הרי שאם סימנים דאורייתא ודאי דלא ילפי' משום לימוד אחר רק משמלה וא"כ איך נילף משמלה שאין הסימנין באים להוציא החזקה דהרי אין שם שום חזקה כלל לסמוך גבי גט אשה להוציא מחזקת א"א ודלמא חזקה אלימא לסתור כח הסימן, עכ"ד אהובי חתני: ובאמת אומר אני על קושיא זו הקשה אדם קשה כברזל קושיא שהיא חזקה כברזל ואעפ"כ אמינא תרי טעמי, חדא דגוף דבר זה הברור לך דאי סימנים דאורייתא ודאי דלא נפקא רק מקרא דשמלה אף שגם אני נשתמשתי בסברא זו בילדותי בחיבורי נ"ב (קמא) סימן ל"ב ע"ש בחיבורי דף כ"ה ע"א בד"ה ועתה לפי הצעה הנ"ל וכו' מ"מ עתה יש מקום אתי לדחות דבר זה ועד כאן לא אמרו בגמרא אלא דמשה ודאי לא ילפינן סימנין דהרי שה בהאי קרא דאבידה כתיב כמו שמלה דכתב שם א"כ שפיר קשה אי ס"ד דשה לסימנין אתי למה אחז התנא בלשונו שמלה ה"ל לומר מה שה שיש לו סימנין ויש לו תובעין הלכך ע"כ דשה לאו לסימנין אתי. אבל אכתי אפשר דסימנין דאורייתא ורמיזא באיזה מקום בתורה אבל לא בקרא דאבידה או דלא רמיזא כלל והיא הלכה למשה מסיני בתורה שבע"פ והתנא כאן דקאמר מה שמלה שיש לה סימנין ותובעין רצונו שע"י סימנין יש לה תובעין ולא היה לו אפשר לאחוז זה מקרא אחרינא אם הוא באיזה פרשה אחריתא לכן אתי שמלה ולעולם דגוף הדבר דסימנין דאורייתא ילפינן ממקום אחר דאיירי במקום דאיכא חזקה לנגדה או שכן הוא הל"מ, הא חדא:
ואמנם בחיבורי הנ"ל בסימן הנ"ל תקעתי בזה יתידות הרבה ותירצתי בזה דברי רבא בריש הסוגיא דפתח בתרתי וסיים בחדא ע"ש בחיבורי דף הנ"ל ע"ב קודם ד"ה ונראה משום וכו' ולכן מה שבניתי בילדותי לא אסתור בזקנותי כי אז בילדותי היה כח עיוני יותר חזק אצלי מאשר עתה לעת תשות כחי מאד, ואמינא טעמא אחרינא לתרץ קושייתך שהיא חזקה ואלימתא מאד ראויה לך. ואמינא ע"פ מ"ש התוס' בב"מ כ"ז ע"א בד"ה מה שמלה וכו' דע"י הסימן לא מייאש וכתבו דאפילו אם סימנים לאו דאורייתא מ"מ ע"י סימנים ימצא עדים וכו' וגם המוצא לא יוציא אותה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן סימנים אבל דברים שאין בהם סימן הם שלו לפי שהבעלים מתייאשים והא דקאמר סימנין כדי נסבא וכו' ע"ש בתוס'. ואומר אני דבסברא זו מסופק רבא אם אפילו סימנים לאו דאורייתא וחיישינן שיזדמן עוד גם אצל אחרים עם סימנין הללו אעפ"כ מועילים הסימנים שלא יתייאש כי סומך עצמו שע"י אמירתו הסימן יוציאנה זה שמצאה ויכול ע"י זה לברר בעדים שיכירו בט"ע ושפיר תני התנא מה שמלה שיש לה סימנים וכו' או דלמא אם סימנים לאו דאורייתא ותלינן שיש עוד הרבה בסימנין כיוצא באלו ואז זה שמצאה אינו שם לב על זה שאומר סימנים ואינו מזדקק לדבריו להראותה כלל וממילא מתייאש זה שאבדה וקנאה המוצא ביאוש והרי היא של מוצאה ואינו מחוייב שוב להחזירה אפי' ע"י עדי הכרתו ומדצוה רחמנה להחזיר שמלה מכלל דסימנין דאורייתא ואינו מתייאש:
ועתה נבוא לקושייתך אהובי חתני. הן אמת שדבר ה' בפיך אמת דגבי אבידה ליכא חזקה ואף דלכאורה הרי אנו מוציאין אותה מיד זה שמוצאה שמוחזק. אבל האמת חזקתו של זה לאו חזקה היא שהרי איננו שלו והוא ודאי אין לו זכות בו כמו במשמע בתוס' ספ"ק דכתובות בד"ה להחזיר לו אבידה * [הג"ה מבן המחבר וכן מוכח דבכל האיבעיות דר"י בר"פ אלו מציאות דקאי בתיקו פסק הרא"ש והטור דספיקא לחומרא וחייב להכריז ועיין ברא"ש שם ואמאי לא נימא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא ע"כ צ"ל דהמוצא מציאה לא הוי מוחזק. ואף שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות גזלה ואבדה הל' י"ב פסק בהנך איבעיות דקאי בתיקו בר"פ אלו מציאות דכיון שהם ספיקא דדינא לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז וכן פסק המחבר בש"ע ח"מ סי' ר"ס סעיף ז' מ"מ אינו מבואר שהם שלו אלא י"ל שיהיה מונח עד שיבא אליהו וכן כתב בהגהת אשר"י שם בר"פ אלו מציאות בשם א"ז דלא יטול ואם נטל לא יחזיר ויהיה מונח עד שיבא אליהו עכ"ל ע"ש. וא"כ אפשר שגם דעת הרמב"ם והמחבר כן ועי' בש"ע ח"מ סי' ר"ס סעיף יו"ד בהג"ה דהרמ"א מחלק בזה ג' חילוקי דינים. אמנם עדיין אני נבוך בדעת מור"ם איך דעתו נוטה בהך דפירות מפוזרין במקום הגרנות שהוא ג"כ משתמר והוא ספק הנוח מה דעתו והכרעתו בשני קבים בח' אמות או חצי קב בשתי אמות ובאינך האיבעיות דר"י שם שהוא ספק אם הבעלים מטפלים באסיפתן אם עבר ונטלו אם הם שלו או יהיה מונח עד שיבא אליהו. ואחר העיון קצת יש לומר דכיון דהדין הוא דלא יטלם לכך אף אם עבר ונטלם לא מיקרי מוחזק כיון שהחזיק בו שלא כדין ולכך פסק הרא"ש והטור דספיקא לחומרא וחייב להכריז. ופלפולא של אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל היא גבי שמלה הנאמר בקרא דלא שייך בו לומר שנטלה שלא ברשות. ודוק היטב בזה:] ועי' בב"ש סי' ד' ס"ק נ"ו:
וכ"ז לפי האמת דאף אם סומנים דרבנן תני התנא מה שמלה שיש לה סימנין דאינו מייאש ולא קנאה זה שמצאה אבל אי הוה אמרינן סימנין דאוריי' ומשמלה ילפינן לה מדמחזירין שמלה ולא קנאה ביאוש דסומך על הסימנים נמצא דמועילים סימנים להוציא מיד המוצא אבידה והרי אנו מוציאין ממנו והוא מוחזק ואי לא הוי סימנים מועילים קנאה ביאוש שפיר אפילו בגט אשה סמכינן על סימנים נגד החזקה. זהו הנלע"ד לתרץ קושייתך ולדעתי הקלושה מלתא דמסתבר הוא והנאני שמצאתי בשיטה מקובצת שהר"ן הקשה אי סימנים דרבנן א"כ מדאורייתא כל אבידה אפי' שיש בה סימן ליהוי שלו שהבעלים מתייאשין ע"ש והרי ממש כמ"ש:
ואשר פלפלת בחריפות ועמקות לתרץ קושייתך הנ"ל הנאני מאד חריצותך ועיונך הזך, אעפ"כ לדין יש תשובה מה שרצית לומר דאפי' הוחזקו שני יוסף ב"ש אכתי זה דומה לדרוסה בספק על שמבואר בש"ך בדיני ס"ם דין ט"ו שע"כ תפסינן תחלה לדון אם עאל ארי כאן שהרי כשתרצה לומר צפורן זה מן ארי הוא צריך לומר שבודאי נכנס וא"כ מתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל וכו' וא"כ גם כאן כשרוצה אתה לדון שמא גט זה של יב"ש הוא צריך אתה לומר שעכ"פ כתב יב"ש השני גט וא"כ צריך מתחלה לדון אם כתב יב"ש גט כלל שמא לא כתב ואת"ל כתב שמא גט זה שנמצא אינו שלו רק של זה השליח והרי מבואר בש"ך ביו"ד סי' ק"י דאף אם ס"ס לא מהני היכא דאיכא חזקת איסור מ"מ שלשה ספיקות מהני דספק ראשון משוי ליה כאילו עכ"פ לא איתחזק וא"כ גם כאן ספק הראשון שמא לא כתב יב"ש השני גט כלל משוי כאילו אין כאן חזקת איסור ושפיר ילפינן סימנים משמלה דמהני מדאורייתא סימן היכא דליכא חזקה ה"נ לאהדורי גט אשה אפילו איתחזק שני יב"ש הוי כאילו לא איתחזק עכ"ד. ופלפלת שוב בחכמה לבאר הסוגיא שמביא המשנה דאע"פ שיש סימנים בגופו וכו' וכל דבריך מתוקים מדבש ואני אוסיף על דבריך להוסיף ספיקות שמא יב"ש האחר לא כתב גט כלל ואת"ל כתב שמא לא נאבד ממנו ואת"ל נאבד שמא איננו זה הנמצא ואעפ"כ לא הועלת כלום דהרי כל אלו הספיקות ישנן גם בשמלה שמא ליכא שמלה בסימנים כאלו אצל אחר ואת"ל יש שמא לא נאבדה ואת"ל נאבדה שמא זו שנמצאת היא של זה שנתן בה סימנין וא"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתה איך יליף גיטי נשים משמלה דבשמלה ליכא שום חזקה ויש בה כל ספיקות הללו משא"כ להחזיר גיטי נשים שאף שיש כל ספיקות הללו אכתי יש חזקת איסור. ואולי תאמר כיון שעכ"פ ע"י הספק אחד נסתלק החזקה ושוב נשאר שני ספיקות שוב ילפינן משמלה ואף שיש בשמלה שלשה ספיקות אין לחלק בין שני ספיקות לשלשה כלל היכא דליכא חזקת איסור, ואל תתמה שהרי הט"ז שם ביו"ד סי' ק"י ס"ק ט"ו סובר שבחזקת איסור אין מועיל אפילו שלשה ספיקות ותאחז סברת הש"ך היכא דאיכא חזקת איסור וסברת הט"ז דאין לחלק בין שני ספיקות לשלשה היכא דכבר נסתלק החזקת איסור ובזה הנה צריך אתה למה שהוספתי כאן על דבריך ועשיתי משני ספיקות שלך שלשה:
ומ"ש דבמיתת הבעל לא מיקרי איתחזק איסור שדייקא ומנסבא ודיוקא דידה מרעי החזקה. ושוב כתבת וז"ל וראיתי בדברי חותני בתשובותיו נ"ב דכתב דלא מרע לגמרי חזקת א"א דהא באשם תלוי בעינן איתחזק איסורא וגם במקום אחר כתב דא"כ דמרעי החזקה לגמרי למה לא מהני ע"א מה"ת דהא היכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן מה"ת. ולדעתי העניה דבאשם תלוי בעינן איקבע איסורא וגם כאן איקבע איסורא שכבר היתה א"א אבל עתה אחר דיוקא דידה אזלה חזקת א"א אלא שעדיין הלב נוקף לכך מייתי אשם תלוי. ע"כ דבריך הנעימים אהובי חתני. ואמנם אני בעצמי ביארתי דבר זה היטב בחיבורי בסי' מ"ג בסופו ע"ש בחיבורי דף ל"ז ע"ב בד"ה והנה במסכת כריתות ותראה ותמצא בהם נחת. אבל אכתי מה הועלת בזה בהסוגיא שאכתי אינו דומה לשמלה ששם אפילו איקבע לא שייך:
שאר דבריך כלם מתוקים וחריפים. וסיומא דמלתא דהך עגונה אם מכירה כתנתו ע"י סימן הטלאי לא אזדקק להתירה אבל אם מכירה בט"ע והיה מציאתו קודם שעבר עליו השבת הוא דומה לכיס וארנקי ומגבבים לזה שארי שערי היתר ג"כ ואצטרף עמך להתירה ואם השיניים הרחבים הם קצת בהפלגה ג"כ כבר כתבתי לצרף להעד שהכירו. ואתה הנה היא בגבולך ולמראה עיניך תשפוט. ותמהני שלא הודעתני אם הריגתו היה בדרך שהלך מביתו והיה דעתו ללכת שם, ולחכם כמותך האריכות ללא צורך:
זולת זה מה שהבאת מדברי התוס' בסוף פ"ק דב"מ דף כ' ע"ב בד"ה איסורא וכו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש אלא חששא דרבנן משום לעז וכו' והקשית א"כ אפילו אם סימנין דרבנן מהדרינן גט אשה בסימנים שהרי באיסור דרבנן מועיל סימנין אפילו הם מדרבנן ומתוך כך כתבת דמיירי דאיתחזק שני יב"ש. הנה דבריך טובים אך אני לפום רהיטא אמינא שהרי התוס' שם בדבור ההוא תירצו שני תירוצים. ולפ"ז אמינא דמה דכתבו דמדאורייתא לא חיישינן לשני יב"ש הוא אם אמרינן סימנין דאורייתא. ואמינא סברא בזה שבאמת אטו השם הוא האדם בעצמו הלא אין השם רק סימן באדם שזהו אותו הנקרא בשם זה וכשם שמועיל סימנין מן התורה ולא חיישינן שאירע ג"כ סימן כזה באדם אחר ה"נ לא חיישינן שמא אירע אדם אחר שיהיה שמו ושם אביו כזה, אבל למאן דאמר סימנין דרבנן דמדאורייתא חיישינן שמא אירע גם אדם אחר בסימן כזה ה"נ חיישינן שמא אירע שמו ושם אביו כזה וחיישינן מן התורה לשני יב"ש וא"כ תירוץ הראשון שם בתוס' בספ"ק דב"מ הוא למ"ד סימנין דרבנן ותירוץ השני הוא למ"ד סימנין דאורייתא. ודבר זה נפל בדעתי כעת בעת הכתיבה ועדיין לא בררתיו בכור השכל ולברר דברי הסוגיא בדף כ"ז ע"פ סברא זו וכעת אין הפנאי מסכים, אם יחזקני השם אהיה מעיין בזה, ולרוב הטרדה אקצר. דברי חותנך ואביכם המעתיר בעדכם: