נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/לז

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · לז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לז

תשובה

מבן המחבר להרב המופלא החריף ובקי בש"ת מוה' שמואל אולמא אב"ד דק"ק הוכין עמס:

מכתבו הנעים הגיעני, וע"ד שאלתו שאלת חכם חצי תשובה באלמן שנשא אשה בחזקת בתולה ותיכף בלילה הראשון כשקרב אצלה הרגיש בה שהיא מעוברת והיא הרה לזנונים וכן היה שתוך ה' חדשים אחר הנישואין ילדה ולד של קיימא והופרשה מבית בעלה לבית אביה ושם הניקה את ולדה ששה חדשים ואח"כ גמלתו ואביה היה מוכרח ע"פ השררה להתחייב את עצמו בשיעבוד גמור ובעונש גדול לזון את הילד כל ימי חייו ולמסמס ליה בביעי וחלבא כ"ד חדש זמן הנקה וגם יצא הפקודה מהשררה שהבעל לא יכול לגרש אותה עד שיתן לה הנדן שהכניסה לו, והבעל צווח ככרוכיא כי אשתו הראשונה הניחה לו בנים קטנים ואין לו מי שיטפל עמהם רק משרתת אחת והוא מוכרח להיות עמה בבית ואין ידו משגת לשכור לו עוד אנשים שיהיו עמו בבית והוא מוכרח לעבור על איסור יחוד עם המשרתת וגם אי אפשר לו לגרש את האשה זאת ולישא אחרת כי קצרה ידו לסלק לה הנדוניא וכל זמן שאין לו אשה אינו יכול לילך מחוץ לעיר למצוא פרנסתו ליתן טרף לביתו ולזון את בניו הקטנים, ועל זה שאל אם יש לפתוח לו שערי היתר להחזיר את אשתו תוך כ"ד חדש באשר שהוא שעת הדחק, ומעלתו פתח בשערי היתר והוא יפרד לארבעה ראשים:

היתר הא' כיון דאבי האשה נתחייב ע"פ השררה לפרנס הולד יש לדמות זה להאי דבי ריש גלותא שהתיר ר"נ בכתובות דף ס' ע"ב דלא הדרי בהו. והנה יפה דחה מעלתו דברי עצמו דאנן לא קיימ"ל להא דר"נ כמו שמבואר בב"י סי' י"ג בשם תשובות הרא"ש. ויותר אני אומר דאין לדמות זה כלל להא דר"נ דשם התיר לבי ריש גלותא שנתנו בניהם למניקות וליכא חששא שהדרי המניקות משום אימת ריש גלותא והיינו שבנות ריש גלותא לא הניקו כלל בניהן ונתנו אותם תיכף למניקה אבל היכא שכבר התחילו להניק וגמלתו לא מהני כלל נתנו למניקת כמו שמפורש שם בתוס' ד"ה ואמר ר"נ דגזרינן גמלתו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק עכ"ל התוס' ע"ש. הרי כיון שכבר התחילו להניק וגמלתו אף שאינו צריך לינק גזרינן שמא תגמלנו ועדיין צריך לינק וא"כ גם בנדון של מעלתו כיון שגמלתו אף שיש לולד זה פרנסה מאבי האשה ואין צריך לינק מ"מ הוא בכלל הגזירה שמא תגמלנו ועדיין צריך לינק. ועיין בנודע ביהודה סי' י"ד דלא התיר אאמ"ו בבת קצינים אלא בצירוף הטעם שלא הניקה כלל:

היתר הב' כתב מעלתו דכאן שהוא לצורך מצוה לזון בניו הקטנים כיון דאין לו מי שיטפל עמהם והרי זה דומה למה דתני' בברייתא במס' מ"ק דף כ"ג וכן פסקינן בי"ד סי' שצ"ב דאם הניחה לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר ואינו צריך להמתין ג' רגלים. והנה מעלתו לפי דעתו יותר היה לו להביא ראיה ממה שפסק רמ"א שם בהג"ה דאם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחותה מותר לכונסה בימי אבילות הרי שהתירו איסור אבילות בשביל צורך בנים קטנים דהך ראיה מנישואין תוך ג' רגלים יש לדחות דמתחלה מה שגזרו שלא לישא תוך ג' רגלים הגזירה היה רק על מי שאין לו בנים קטנים דכן הוא משמעות הברייתא דתניא בהדיא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים וכו' אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פ"ו הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתן עכ"ל. הרי משמעות הברייתא דמתחלה לא גזרו כלל איסור ג' רגלים היכא שלא קיים פ"ו והיכא דיש לו בנים קטנים משא"כ לקדש ולכנוס בימי אבילות בזה לא נאמר בו חוץ ואפ"ה מתירין למי שיש לו בנים קטנים ונתרצה לאחותה דמותר לכונסה בימי אבילות א"כ הה"ד דמתירין איסור מניקת חבירו בשביל בנים קטנים. אמנם אני אומר דאף שהתירו איסור אבילות בשביל בנים קטנים אפ"ה אין להתיר בשביל זה איסור מניקת חבירו דהא איסור מניקת חבירו הוא משום חשש פרנסת ולד דחיישינן שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעלה שאינו אביו של זה התינוק לא יקנה לו ביצים וחלב לפרנסתו וא"כ איך יסכן ולד שלה שמניקה ויקצץ לו פרנסתו בשביל פרנסת ולדות קטנים של הבעל ומאי חזית דדמא דהאי סומק טפי ואין דוחין נפש מפני נפש ויותר יש לנו לחוש על ולד המניקה בשב ואל תעשה שלא תנשא לבעל ואין זה דומה כלל למה שמתירין איסור אבילות לצורך פרנסת בנים קטנים. וא"כ כיון שגזירה דאיסור מניקת חבירו היה אף שיש להבעל בנים קטנים וצריך לאשה ממילא אף שגמלתו האיסור קבוע ועומד משום דגזרינן גמלתו שמא תגמלנו כמ"ש לעיל בשם התוס':

היתר הג' כתב מעלתו כיון שאם לא יחזירה לביתו יהיה מוכרח לעבור על איסור יחוד עם פנויה המשרתת בביתו. ודימה מעלתו זה להאי דהביא מהר"י מינץ בתשובה מסוגיא דמס' גיטין דף ל"ח שהתיר רבינא לשחרר ההיא אמתא בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא הרי להציל מאיסור התיר רבינא איסור דאורייתא דלעולם בהם תעבודו מכ"ש להתיר איסור גזירת חכמים דמניקת חבירו שלא יכשל באיסור יחוד עם פנויה שדוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה ובפרט שכל הפנויות דידן נדות הן, ובזה האריך מעלתו דאפשר דגם אביי שם לא פליג על רבינא אלא הואיל ויש שם תקנה אחרת דייחד לה עבדא דמנטרה אבל היכא דאי אפשר בענין אחר גם אביי מודה, ודימה מעלתו שזה הוא לצורך ודחק ויש להתיר כמו שפסק מהר"י מינץ בתשובה ה' וכן פסק הרמ"א בסי' י"ג דיש להקל במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמרה: הנה אני אומר שיש לדון בזה ולדעתי ליכא למימר דכוונת הרמ"א להקל במופקרת הוא לטובתה להציל אותה מלמעבד איסורא דאיך נימא שמותר לו לבעל לעבור על איסור מניקת חבירו בשביל טובתה דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כדאיתא במסכת שבת דף ד' ע"א והתוס' שם מחלקין דבמצוה רבה והיכא שלא פשע אומרים לאדם חטא בשבילי שיזכה חבירך וגבי שפחה שנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבו לשחררו היינו משום דממציאה את עצמה לזנות דמו לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים ע"ש בתוס' ד"ה וכי אומרים וכו'. והבית יוסף באורח חיים סימן ש"ו מביא דהרשב"א חולק על דין זה דהרשב"א בתשובה נשאל באחד שהוציאו בתו בחזקה להוציאה מכלל ישראל אם מותר לישראל אחר לילך בשבת להצילה פן יפחידו אותה להמיר ופסק הרשב"א דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל את חבירו מאיסורא רבא וכתב הב"י שהתוס' במס' שבת הנ"ל חולקים על הרשב"א והכריע הב"י כדעת התוס' וכן פסק בש"ע או"ח סי' ש"ו סעיף י"ד וכיון שהרמ"א בסי' שכ"ח סעיף יו"ד בהג"ה פסק כהרשב"א ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ובמג"א שם ס"ק כ"ט מעתה איך פסק הרמ"א באה"ע להקל במניקת חבירך במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמרה ואיך מתירין להבעל איסור מניקת חבירו בשביל טובתה לשמור אותה מזנות, ודוחק לומר דכיון דאיסור מניקת חבירו הוא רק מדרבנן בזה שפיר אמרינן לאדם חטא באיסור דרבנן כדי שיזכה חבירו להצילו מאיסור דאורייתא זה דוחק דמשמעות לשון הרשב"א הוא דכתב דאפי' איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל את חבירו מאיסורא רבא ולשון איסורא זוטא משמע איסור דרבנן, וכן כתב בהגהות המשנה למלך בפ"ג מהל' תרומות הלכה י"ו דבאיסור דאורייתא לא שייך לומר איסורא זוטא ואיסורא רבא כמו דאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ע"ש היטב:

אמנם המשנה למלך שם כתב בשם הרשב"א דסבר דהא דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מדאורייתא ואפ"ה אמרינן בפרק בכל מערבין דף ל"ב ע"ב דקסבר רבי ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף כי היכא דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבא והתוס' במס' שבת דף ד' ע"א כתבו בתחלת דבריהם דבזה אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך הואיל ונעשה האיסור לעם הארץ ע"י החבר וכן כתב הב"י בשם תשובות הרשב"א. אך ראיתי בתשובות רשב"א סי' קכ"ז שהשיב לחכם אחד שהיה רוצה להוכיח דהך דאין תורמין שלא מן המוקף הוא מדרבנן כדעת רש"י דאי כדעת התוס' שהוא מן התורה איך התיר ר' ינאי במס' יבמות בפ' האשה רבה לעשר מפירי דביתיה אפירי דבי אריסיה מפני כבוד שבת ואי הך דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מן התורה איך התיר ר' ינאי איסור תורה מפני כבוד שבת. והשיב לו הרשב"א דבכמה דוכתין מצינו דדחו חכמים בידים אפי' דבר שהוא לאו הבא מכלל עשה כהא דבמסכת גיטין דכפאו לשחרר שפחה שעבדו בה אינשי איסורא והא הכא איכא תרתי לאו הבא מכלל עשה דלעולם בהם תעבודו ועוד שאומרים לזה עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך, וכן אמרו בעירובין באין תורמין שלא מן המוקף בחבר שאמר לעם הארץ בא ולקוט תאנה מתאנתי דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא ופעמים דוחין עשה מפני עשה הכל לפי הענין אף אתה אל תתמה אם התירו לפעמים דברים כאלו מפני עונג שבת עכ"ל הרשב"א. (והיה דברי הרשב"א בהעלמת עין מהרב המגיד למשנה למלך הנ"ל דבפירוש כתב הרשב"א דאף באיסורא דאורייתא שייך לומר איסורא זוטא ואיסורא רבא). ולכאורה קשה מאי ראיה הביא הרשב"א מהך דפ' בכל מערבין אדרבה נידוק מיניה איפכא כיון דאמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא וכו' מכלל דהך שאין תורמין שלא מן המוקף הוא רק מדרבנן ולכך אמרינן חטא באיסור דרבנן בשביל שיזכה חבירך להנצל מאיסור תורה אבל אם הך דאין תורמין שלא מן המוקף הוא מן התורה לא הוי אמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא להציל את העם הארץ מאיסור טבל דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, א"ו דס"ל להרשב"א דאף באיסור דרבנן לא אמרינן בעלמא חטא בשביל שיזכה חבירך ושפיר כתב הרשב"א דאף שאין תורמין שלא מן המוקף הוא מן התורה אפ"ה אין לנו להקשות על חכמינו ז"ל איך התירו חכמים לתרום שלא מן המוקף בשביל עונג שבת דאין לנו לתמוה על כך דהרי גם זה הוא תמוה דאמרו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ודברי הרשב"א הם לדחות דברי השואל בדרך ותסברא דהשואל רצה להוכיח שלא מן המוקף אינו מן התורה דאל"כ לא הוה דוחין הך דאין תורמין בשביל עונג שבת על זה השיב הרשב"א ותסברא אף אם נימא שהוא מדרבנן אכתי קשה איך אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך הרי דע"כ מצאו חכמים בזה הדין דאין תורמין שלא מן המוקף לדון בדבר חדש א"כ אף בזה אל תתמה שדחו חכמים דין זה בשביל עונג שבת אף שהוא מן התורה:

עכ"פ יצא לנו מזה דהיכא דלא מצינו בפירוש בחכמי התלמוד לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך אפי' אם האיסור הוא מדרבנן ומעתה איך פסק הרמ"א להתיר איסור מניקת חבירו להבעל כדי להציל את האשה מעבירה. לכן נ"ל דאין כוונת הרמ"א דהואיל והיא מופקרת לזנות מתירין לה להנשא בתוך ימי הנקה כדי להצילה מעבירה דאין אומרים לבעל חטא בשביל שתזכה האשה אלא כוונת הרמ"א הוא הואיל והביא מקודם דעת הגהות מרדכי דבזנות ליכא משום איסור מניקת חבירו הואיל וזנות לא שכיח לא גזרו בה רבנן והרמ"א לא רצה להכריע אם יש לסמוך על הגהות מרדכי בזה ופסק הרמ"א דבשעת הדחק כגון שהיא פרוצה ומופקרת כדאי הוא הגהות מרדכי לסמוך עליו דמתיר בזנות:

ומעתה ההיתר שכתב מעלתו דהואיל ואינו יכול לגרש את אשתו ואם לא ידור עמה בע"כ צריך הוא לעבור על איסור יחוד, יש בו לדון כיון דגם האשה מוזהרת שלא תנשא תוך כ"ד חודש של הנקה דאף דבמס' יבמות קאמר לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו דמשמע דהאיסור הוא רק עליו מ"מ במס' כתובות דף ס' מפורש האיסור גם עליה שאיתא שם מניקה שמת בעלה לא תנשא הרי שגם עליה הוא האיסור ועיין בנוב"י (קמא) חלק אה"ע סי' י"ז ישוב שינוי הלשון ממסכת יבמות למסכת כתובות ע"ש וא"כ כיון שגם היא מוזהרת באיסור זה איך נימא להתיר לה בשביל שיזכה הוא שלא יבוא לידי איסור יחוד עם הפנויה המשרתת אותו:

ואין לומר דכיון דגם בנדון דידן היא מניקה מזנות ויש להתיר כהכרעת הרמ"א דהיכא דאיכא לבוא לידי מכשול עבירה כגון שהיא מופקרת סומכין על הגהות מרדכי דמתיר בזנות והרי גם כאן הוא בא לידי מכשול לעבור על איסור יחוד וג"כ איכא למימר לסמוך על הגהות מרדכי דמתיר בזנות. זה אינו דעד כאן לא פסק הרמ"א לסמוך על הגהות מרדכי דוקא דהיכא דהיא מופקרת ואיכא איסור דאורייתא בלאו דלא תהיה קדשה ובפרט אצלינו שכל הפנויות הם בחזקת נדות ואיכא מכשלה גדולה באיסור נדה שהוא בכרת אבל בנדון דידן ליכא אלא חשש יחוד עם המשרתת שהיא פנויה והמשרתת אינה פרוצה ליכא חשש לומר שתזנה עמו ואינו אלא איסור יחוד עם פנויה וליכא איסור דאורייתא דיחוד עם פנויה מדברי קבלה שדוד ובית דינו גזרו על יחוד פנויה א"כ מנ"ל להתיר לה איסור מניקת כדי לזכות אותו שינצל מאיסור יחוד. ולפ"ז גם לפי דעת מהר"י מינץ בתשובה סי' ה' דמתיר משום דלא ינהגו בה מנהג הפקר היינו נמי משום כדי להצילה מאיסור דאורייתא אבל היכא דליכא אלא חשש יחוד עם פנויה מודה מהר"י מינץ. ועוד אני אומר דאין זה ברור כל כך שצריך להתייחד עם המשרתת ובקל יכול למצוא איש שידור אצלו בחנם ואם אנו נשענים ע"ז להיתר אז יש לחוש שיבואו לפרוץ באיסור זה וכל אחד אשר ירצה לישא מניקת חבירו יאמר שאין ידו מספקת להרבות אנשי ביתו וצריך להיות לו משרתת לבשל ולאפות לו ולעשות לו צרכי הבית אשר הכל נעשה אצלנו מנשים ולא מאנשים ויבא מכשלה לעתיד לבא לזלזל באיסור זה:

ומעתה כל שלשה היתרים אשר כתב מעלתו אין לסמוך עליהם ואין להעמיד יסוד ההיתר עליהם כי אם לעשות סניף להיתר הד' שכתב מעלתו לסמוך על דעת הגהת מרדכי דכתב דבזנות לא גזרו רבנן משום מניקת חבירו דזנות לא שכיח. ואני אין בידי להכריע בזה כי אני מיראי הוראה להקל בגזירה זאת במניקת חבירו ויעיין מעלתו מה שנדפס בסוף ספר תפארת למשה. ולכן אין אני אומר לא היתר ולא איסור בזה וגם כי אני כעת טרוד מאד ואין דעתי צלולה לעיין ככל הצורך לכן קצרתי. דברי אוהבו הד"ש:

הק' שמואל סג"ל לנדא: