נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/לה

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · לה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לה

תשובה

שלום רב, לאיש נערב, במלחמתה של תורה חוגר כלי קרב, לביה כשמעתיה למעבד עובדא ומעשה רב, ה"ה כבוד אהובי א"נ, הרב המופלג בתורה בפלפול וסברא מותיב ומפרק, מעלה חן בלא כחל ולא שרק, שמו כשמן תורק, כבוד שמו מוה' מענדל נ"י חד מבי דינא רבא בק"ק בראד:

מכתבו הטהור הגיעני ושורש דבר בעובדא דאירע בקהלתו באשה אחת מבנות עשירים ושועים נשאת לבעל ג"כ מבני חורי ארץ וקצינים והכניסה לו נדן גדול ובעלה שביק חיים לכ"י והיא נשארה מעוברת ובהגיע עת ללדת ותקש מאוד בלדתה כי היתה מבכרת ואש קדחה בכל גופה ועצמותיה כמוקד נחרו ותיכף כאשר ילדה נקרא הרופא לבא שמה ומצאה בחולי ומכאוב ומחמת חולשתה היה אחת מדדיה קשה כמו אבן ודד השנית נצטמקה מחמת רוב קדיחת חולשתה ושתי הדדים לא היו ראויות להניק כלל וכן היה שלא הניקה את הילדה כלל אפי' פעם אחת משעה ראשונה מחמת זה והאחת נצטמקה תיכף שאינה ראויה להניק כלל והשנית מחמת נגעים וחבורות שעלו בה עשה לה הרופא רפואות תעלה ועכ"פ אף אחר הרפואות לא היתה ראויה להניק על שתי הדדים. כל זה העיד הרופא כמר אברהם בתורת עדות. וכן העיד הרופא כמר ליב כדברים האלה. והילדה הנזכרת היא בת יורשת הון רב מאביה ז"ל, וכן זקנה אבי אביה הוא עתיר נכסין מאוד והוא שולח שכר הנקה בשפע והמינקת מרוצה לישבע עד"ר בפני הבית דין שלא תחזור בה כל ימי ההנקה וגם שלא תנשא לבעל כל זמן זה והאלמנה נשתדכה לאלמן אחד אשר עדיין אין לו זרע כי אשתו הראשונה היתה חולנית כמה שנים ולא היתה ראויה לאישות מחמת חולשתה ולכן לא קיים מצות פ"ו, זהו תורף העובדא לפי מכתבו, ועבור זה יש דברי ריבות בשעריכם כבוד מעלתו עם רבנים גדולי הדור התירוה להנשא תוך כ"ד חדש וקמו ג"כ מורים אחרים האוסרים אותה ולכן בא מעלתו במכתבו לברר טעמי ההיתר. ואבוא על סדר מכתבו רק מתחלה אמינא מה שתמה על האוסרים הלא רמ"א מתיר בדיעבד כשנשבעה המניקת ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, עד כאן דבריו:

ולא דבר נכונה בזה ולא ידעתי מהיכן לקח דבר זה לסתום פי האוסרין, ודבר זה מצינו בשני מקומות בש"ס, חדא בעירובין דף ס"ז ע"ב באביי דבעי לאותבי לרבה ולא שבקיה רב יוסף ע"ש. ושנית במס' ר"ה ריש פרק ד' דאמר ריב"ז נתקע והדר נדון יעו"ש. ולשני המקומות אין דמיונו עולה יפה דהאי דעירובין אביי לאו בר פלוגתא דרבה היה רק תלמידו ולא לחלוק עליו בא רק לאותוביה ולשמוע ממנו מה שישיב על הקושיא ולכן עבדינן עובדא וסמכינן שבודאי הרב יש לו טעם נכון ועיין בי"ד סי' רמ"ב בש"ך ס"ק מ"ב, והך דראש השנה אף שהיו חביריו של ריב"ז מ"מ הם לא ידעו טעם לאיסור עדיין אלא שרצו לדון אם יש בזה איסור, ועל זה השיב ריב"ז נתקע והדר נדון. ועיין בספר יום תרועה היכא שנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן פשיטא שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה: ומה שכתב שאני בחיבורי סמכתי על דברי אמונת שמואל, לא כן הוא ולסניף בעלמא הבאתיו ועיקר ההיתר שלי היה שם שחלבה ארסי והנסיון העיד על זה בתלתא שהניקה ומתו וגם שם נתנה למניקת בחיי בעלה:

ולולא דמסתפינא לומר דבר חדש שלא נזכר בפוסקים הייתי אומר שגם האמונת שמואל לא התיר אלא בעובדא דידיה שכל בני משפחתה של האשה לא היו רגילים להניק עיין שם, אבל אשה שכל בני משפחתה הם קצינים ואעפ"כ דרכם להניק בעצמם אף שמכניסין נדן גדול אמרינן כשהאשה נשאת על דעת המנהג נשאת ומשתעבדא להניק, ומה שאמרו במשנה הכניסה לו שתי שפחות אינה מניקה מיירי שבבנות משפחתה ליכא מנהג קבוע מקצתן מניקות בעצמן וקצתן אינן מניקות, אלא שכיון שלא מצאתי דבר חדוש זה בדברי הפוסקים אין רצוני לחדש שיעבוד על הנשים ואעפ"כ נראה דהיינו בהכניסה שתי שפחות ממש אבל בהכניסה נדן בזה צריך אומד אם עשיר שיש לו סך כזה רגיל לקנות שתי שפחות והא ודאי שבזה לאו כל המקומות שוים שבמדינה שהפרנסה ביוקר והמשא ומתן בצמצום א"כ אף מי שהוא עשיר כיון שפירות מעותיו מספיקים בדוחק לפרנסתו איך יקח מהקרן שפחות לעצמו ובודאי צריך הנדן להיות סך עצום שבשפע יכול להחיות עצמו ובני ביתו ויכול לקנות שפחות וא"כ איזה שיעור נקבע לדבר ועובדא דאמונת שמואל האשה היתה בת קצין עשיר מופלג שהיה מקציני ווינא כמוזכר בשו"ת ח"צ סימן ס"ה וכן כתב בעל אמונת שמואל שהכניסה לו סך עצום ורב אבל בעובדא דקהלתכם מי כהחכם שיודע לשער שהך נדן של האשה היה בו כדי שיוחשב בזה עשיר גדול לקנות שתי שפחות:

ועוד נלענ"ד שגם בעל אמונת שמואל לא על דבר זה סמך לעשות מעשה להתיר אבל היה לו בעובדא דידיה טעם אחר להתיר שלא רצה לפרסם בכתב מפני כבוד בית אביה של האשה שהיו חשובים גדולים ועתירי נכסין והטעם שהיה בעובדא שהאשה ההיא היתה מופקרת לזנות והובא דבר זה בשילהי ספר תפארת למשה שהודפס שם תשובה אחת מהגאון מוהר"ר משה זצ"ל שהיה אז באותו פעם בווינא עם זקנו אבי אמו הוא זקנו רשכב"ה מוה' העשיל זצ"ל יעויין שם ובזה כבר יש יתד גדול לתלות עליו תשובת מהר"י מינץ ואולי מפני כבוד המשפחה העלים הגאון מוהר"ש בעל אמונת שמואל דבר זה והעלה במכתבו יסוד ההיתר מטעם אחר, ואם היה הגאון מוהרש"ק בעצמו מביא תשובותיו לדפוס אז אמרינן שבודאי סובר שהטעם שהדפיס מספיק לחוד שאל"כ לא היה נותן מכשול להמעיינים שלא ידעו מה שבלבו אבל הגאון לא הביא דבריו לדפוס רק כתבם בשעת מעשה על מעשה שהיה ובאותו מעשה היה לו סמך כנ"ל ובנו אחר מותו מצא תשובה זו והדפיסה עם שארי תשובות אביו ז"ל והגאון ח"צ שם בעצמו כתב שדברי הגאון מוהר"ר ש"ק אין לסמוך עליהם ולכן לדעתי טעם זה של הכנסת נדן גדול אינו מועיל:

ומה שכתב מעלתו וז"ל ומה גם שצמקו דדיה ואף שכתב הריב"ש דוקא שצמקו בחיי בעלה הביא בעל שכה"ג שרבים מקילים בזה גם הגאון חכם צבי משמע מתשובותיו דלא בעינן בחיי בעלה ע"כ דברי מעלתו. ובמחילה מכבודו מ"ש בשם הח"צ סמיות עין יש כאן כי הח"צ לא כתב אלא דלא בעינן ילדה בחיי בעלה אבל הצימוק ודאי מודה הח"צ דבעינן בחיי בעלה והטעם הוא כדי שלא יחול עליה שום איסור בשעת מיתת בעלה והיכא דלא צמקו בחיי בעלה וילדה אחר מיתת בעלה כבר חל עליה גזירת חכמים שגזרו במעוברת משום דלהנקה קיימא ושוב לא הותר אח"כ ע"י צימוק והא דלא כתב הרא"ש בפירוש דבעינן שצמקו בחיי בעלה היינו משום שלשון הרא"ש הוא שאינה מניקה לעולם, ועיין ח"צ סי' ס"ו שמפרש דברי הרא"ש דבעינן שכבר הוחזקה בשלש לידות שדדיה צמוקים וא"כ אין בזו האשה היתר מחמת צימוק דדיה. וידע מעלתו שגם בזה צדקו החולקים עליו דבעינן שיאמרו הרופאים שתשאר בכך כל ימיה בצימוק. ובודאי חדא מתרתי הוא כוונת הרא"ש, או דבעינן שכבר הוחזקה בצימוק בלידות שקדמו וכפירושו של הח"צ, או שפירושו שיש לה צימוק שבודאי לא יעלה לה תרופה לזה כל ימיה אבל אם יש לה צימוק עתה בלידה זו יפה כתב הריב"ש בסי' ש"ס שכל אשה תוכל לעשות לה איזו פעולה ע"י תחבולה שיצמקו דדיה ויופסק החלב מהדדים. ומה שרצה מעלתו להתיר שתשבע המינקת, תמהני הלא כבר קדמונים אחזו שער הרא"ש בפסקיו ובתשובות כלל נ"ג ומהר"ם והר"ן והריב"ש כלם אוסרים וגם הרי"ף והרמב"ם מדהשמיטו להך דריש גלותא א"כ ק"ו בשבועה דלא מהני:

ולולא דמסתפינא לחדש דבר חדש מה שיש לגדור בשכירות מינקת שנשבעת דהא ודאי דלא סגי במה שתשבע שלא תחזור בה אלא צריכה ג"כ לישבע שלא תנשא לגבר דאל"כ יש בהמניקת חשש שתתעבר ויעכר חלבה ודבר זה כבר מבואר בחבורי נ"ב עיין עליו. ולפי זה אני אומר אם מר בר רב אשי רצה שם בכתובות לאסור אפילו מת דלמא קטלא ליה איך לא נגזר בהמניקה דלמא קטלא ליה כדי שתוכל להנשא ואף דמסיק שם והלכתא מת מותר היינו משום דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו והיינו בנייהו ממש ואשה מרחמת בן בטנה אבל המינקת לאו אמו הוא אלא זרה. ולא מבעיא להרמב"ם שהביא במעוברת טעם דחסא וקשה קושית הגמ' יבמות דידיה נמי וצ"ל דידיה חייס א"כ ודאי מחלק בין דידיה לדאחריני שעל זרעו של אחר לא חייס א"כ פשיטא שגם במניקת יש לחלק בין אמו דחייסא ולא חנקא ובין זרה שאינה אם הילד אלא אפילו לפי סוגיא דיבמות שם דקאמר הכי נמי חייס יש לומר דהתם שאין שום תועלת להבעל במיתת העובר אז מסתמא חייס אבל היכא שיש לו נפקותא חיישינן דלא חייס:

ובזה אמרתי בילדותי ליישב דברי הרמב"ם שהביא במעוברת טעם דחסא והרי בגמרא נדחה טעם זה. ואמרתי שהרמב"ם סובר דמה דקאמר התם במסקנא אלא סתם מעוברת למניקה קיימא הוא לחזק דבריו הראשונים שהטעם הוא משום דחסא ובודאי מסתמא חייס אבל כיון דלמניקה קיימא וחושש כשתלד יצטרך לפרוש ממנה כל ימי מניקתה לכך לא חייס ודחיס ליה במעי אמו וא"כ הכי נמי הך מניקת שתשבע שלא תנשא עבור הולד חשודה שתמיתנו באשר תרצה להנשא. ואמנם בזה היה תקנה שתשבע עד"ר שלא תנשא כל ימי משך שנתיים אפילו ימות הולד הזה אלא שכבר כתבתי שעל עיקר ההיתר של שבועה אבות ישראל שהם עמודי ההוראה אוסרים. ועוד אמינא שאם היה מועיל שבועה למה לנו שבועת המניקת כל אשה תנשא ותניק בעצמה את בנה ובעלה ישבע עד"ר שאם תתעבר יתן לה ביעי וחלבא למסמס ליה שהרי שם ביבמות הקשו אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה ממסמסא ליה בביעי וחלבא אבל במינקת חבירו לא יהיב לה בעל עיין שם וא"כ קשה יתירוה ע"י שישבע זה שישאנה למיהב לה אלא ודאי שאין שבועה מועלת אי מטעם חשש הריב"ש שיעבור על השבועה ע"י שום היתר שיורה לעצמו או משום גזירה שהשוו גזירתן ודבי ריש גלותא קלא אית להו:

ומה שהקשה למה במת מותר ובמפלת אחר מיתת בעלה אסור ומזה רצה להוליד שהבחנה חמור ממניקת חבירו. אני תמה במת כתבו הפוסקים שאין לגזור משום דקברו יוכיח אבל מפלת מי יודע שזו הפילה. ומה שכתב מעלתו דודאי מפלת יש לה קול יותר ממת, אני תמה מי הגיד לו זה והתלוליות הקרובות לעיר אפילו חדשות טמאות ולא אמרינן אם איתא שהפילה איזה אשה נפל קלא הוה ליה, וגם בלא"ה לא קשיא וכמו שתירץ הוא בעצמו דחיישינן שתשתה איזה סם כדי שתפיל ואף דלחשש דחסא לא חיישינן היינו דלא חשיד לדחוס בלי שום תועלת אבל הכא תעשה כדי שתוכל להנשא וכמו שכתבתי לעיל לתרץ דברי הרמב"ם שהביא חשש דחסא ואעפ"כ נלע"ד דלא חיישינן לזה כלל ומסתמא חייסא אמו על עובר שבמעיה דאל"כ היה לנו לאסור בהפילה אחר מיתת בעלה כל כ"ד חודש ואף שדברי ר' מאיר איכא לאוקמי שצמקו דדיה ולכך סגי בג' חדשים מ"מ סתם נשים יהיו צריכין להמתין כ"ד חדש אלא ודאי דהא ליתא. ומה שרצה להתיר משום תקנת המשודך שלא קיים פ"ו ודימה זה למה שהתירו לישא תוך שלשים יום למי שאין לו בנים. הנה ראש דבריו בזה שכתב שהתירו באבילות דאורייתא וכו' הם שלא בדקדוק דאפילו למי שפוסק אבילות דאורייתא היינו יום ראשון אבל שאר הימים וק"ו שלשים ליכא שום דיעה שהוא דאורייתא. ואם כוונתו לדברי הראב"ד דסובר שאבילות שלשים הוא דאורייתא אעפ"כ דבריו המה טעות דדוקא לגיהוץ ותספורת סובר הראב"ד שהוא דאורייתא דתספורת ילפינן מדכתיב ראשיכם אל תפרעו וילפינן פרע מנזיר וגיהוץ איתקש לתספורת דכתיב ראשיכם וגו' ובגדיכם וגו' איתקש בגד לראש כמבואר בדברי הרא"ש פרק ואלו מגלחין סימן ג' אבל שאר דברי אבילות ליכא שום דעה לאסור אחר שבוע או אפילו תוך שבוע לאחר יומא קמא ולילו מן התורה:

ואמנם נחזי אנן לדינא שהרי עכ"פ אבילות דרבנן התירו משום פ"ו והרי גם מניקת חבירו הוא מדרבנן, וגם בזה לא דבר נכונה דהרי היא אינה מצווה על פ"ו ואיך נתיר לה משום פ"ו דידיה * [הג"ה מבן המחבר הרמ"א בסימן י"ג סעיף י"א הכריע דיש להקל במופקרת לזנות כדי שיהיה בעלה משמרה והוא דעת מהר"י מינץ הרי בשביל תיקון דידה מתירין לבעל לעבור על איסור מניקת חבירו, ולפ"ז יש לדון גם להיפוך דבשביל תיקון של בעל שיקיים מצות פו"ר מתירין לה להנשא תוך כ"ד חודש, אך יש לחלק דשם אם לא תנשא תהיה עוברת עבירה בקום עשה שתזנה וגם אחרים נכשלים על ידה שהיא ממציאה עצמה ומחזרת לזנות אבל משום מצות פו"ר שהוא שב ואל תעשה אפשר לא אמרינן לה חטא בשביל שיזכה אותו לקיום מצות עשה, אמנם התוס' במס' שבת דף ד' ע"א בד"ה וכי אומרים כתבו דגם בשביל מצות פו"ר אומרים לאדם חטא הואיל ומצות פריה ורביה מצוה רבה דהא התירו לשחרר חציו עבד וחציו ב"ח משום מצות פו"ר ע"ש בתוס'. ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך בתשובה בענין זה והעליתי דדבר זה תליא בפלוגתא בין התוס' הנ"ל ורשב"א בתשובה הובא בב"י א"ח סי' ש"ו דלדעת התוס' אומרים לאדם חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה ולדעת הרשב"א אין אומרים לאדם חטא אפי' באיסורא זוטא ע"ש ודוק, ועי' לעיל בתשובה הקודמת:] ואפי' ר"ת שהתיר במת אחי המשודכת משום פ"ו של המשודך ג"כ אין הנידון דומה ששם כבר היא משודכת לו ואח"כ אירע לה אבילות בזה התיר ר"ת שכיון שזו משודכת לו לא ישא אחרת ויבטל מפ"ו אבל כאן בנדון דידן למה שידך את זו שאסורה לו עד כ"ד ח' והוא קלקל לעצמו לשדך אשה זו ואפילו למה שכתב הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סימן מ"ט והג"מ והמרדכי דשמא אפילו לא שידך היה ר"ת מתיר כיון שחפץ בזו יותר מבאחרת וכו' עיין שם, הא ליתא, חדא שהרי באמת מסיק שם דדוקא שידך או באחות אשתו מטעמא שמרחמת יותר עיין שם. ועוד אפילו לפי ההוה אמינא אטו נדמה מלתא למלתא ולפי זה נתיר חלוצה לכהן אם לא קיים פ"ו כיון שחפץ בה יותר מבאחרת וכן נתיר כל השניות למי שלא קיים פ"ו, ואף דאיכא למדחי ולומר בשלמא הנשים שאסורות לו עולמית ואין האיסור תלוי בזמן אז אם אנו אוסרים הוא מתייאש ממנה וישא אחרת ואינו מבטל מפ"ו אבל באבילות שתלויה בזמן חיישינן כיון שחפץ בה ימתין עד כלות ימי אבל ויתבטל משך זמן זה מפ"ו וא"כ גם במניקה אמרינן כן:

ואמנם זה ליתא דאטו באבילות גופיה אי לאו שמצינו בגמ' שהתירו משום פ"ו כדאמרי' במ"ק דף כ"ג ע"א ואמרינן הם אמרו לאסור נישואין באבל והם אמרו להתיר משום פ"ו אבל שארי איסורי דרבנן וכי אנן מסברא דידן נימא להתיר במקום מצוה והרי מצינו כמה דברים שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת. ומה שדקדק מדהשמיטו הרי"ף והרא"ש בהך ברייתא בבא דהמפלת אחר מיתת בעלה וכן הרמב"ם לא הזכירו מכלל דס"ל לדחות לדבר זה מהלכה וסבירא להו דגם בהבחנה לא גזרינן הא אטו הא ובעקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ואינה ראויה לילד חששו שמא אעפ"כ המה נפקדו וקבלו הריון וכו' והאריך בזה, וכל הדברים האלה דברים שאין בהם ממש והרי הם פסקו כת"ק דמתני' ביבמות שאף הארוסות צריכות להמתין ג' חדשים דגזרו ארוסה אטו נשואה ואמנם מה שלא הזכירו הך דהמפלת הדבר פשוט שלא היה בגרסתם ולולא חרם מהקדמונים שלא לשלוח יד להגיה מסברא גם אני הייתי מוחקו מן הברייתא דמה רבותא יש במפלת אחר מיתת בעלה שצריכה להמתין חדשי ההבחנה דאטו משום שהפילה שוב ידעינן דהיא גופא סריקא ואולי עדיין נשאר ולד בבטנה ותאומים היה בבטנה ויהודא וחזקיה יוכיחו שהיו בני קיימא ואשתהי חד אחר חבירו ג' חדשים ק"ו בנפל. ותמיד הייתי תמה על ברייתא זו ועכשיו נחה דעתי בראותי שבאמת לא היה זה בגרסת הקדמונים ונתתי לבי שלא לשבש גירסא שלנו דגרסי להך דהמפלת אחר מיתת בעלה לחלוטין ואמינא דספרים דידן דגרסי לה וספרי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם דלא גרסי לה פליגי בפלוגתא דר"ת ורש"י ביבמות דף י"ב ע"ב במה שאמרו שמא תעשה עוברה סנדל, דלרש"י הא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו להיות גם הראשון בן קיימא אבל שפיר מתעברת וחוזרת ומתעברת והראשון נעשה נפל ולר"ת בשום אופן אינה מתעברת וחוזרת ומתעברת, ומעתה לר"ת שפיר גרסינן כאן והמפלת אחר מיתת בעלה ומיירי שהפילה ולד שנגמר שערו וצפרניו שבודאי כבר היא מעוברת מזה חדשים הרבה קרוב לזמן לידה ושוב אין לחוש בזו לחדשי ההבחנה שאפילו אם היתה מעוברת תאומים מכל מקום בודאי גם הולד שנשאר בבטנה כבר נתעברה ממנו בעת שנתעברה מזה ושוב אי אפשר להסתפק אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ולכן היה להתירה שלא תמתין וקמ"ל דאפ"ה צריכה להמתין אבל לשיטת רש"י אין כאן שום רבותא דמה בכך שהפילה שמא נתעברה אחר כך בבן קיימא ואולי גם לרש"י סנדל נעשה ובנפל זה אם רואים שצורתו היא צורה גמורה ואינו סנדל ליכא למיחש שנתעברה אח"כ גם כן:

ודע דעכ"פ לשיטת רש"י קשה לי שם ביבמות דף מ"ב ע"א היכא דקים לן שמעוברת היא תנשא ולשיטת רש"י מה בכך דקים לן שהיא מעוברת אכתי אם תתעבר מבעלה יהיה לנו ספק שמא בן תשעה לראשון כי אולי באמת יהיה סנדל, וצריך לומר דכי היכי דמותרת לשמש עם בעלה ואמרינן מן השמים ירחמו ולא חיישינן שתתעבר משום דלא שכיח ה"נ יש להתירה להנשא ולא חיישינן שמא נתעברה מראשון פעם שני:

סיומא דהך מילתא שאין אני נמנה עם המתירים אבל ג"כ איני נמנה עם האוסרים ולדעתי אם המשודך רוצה לסמוך על המתירים אין בכח שום רב למחות בידו, ולרוב הטרדה אקצר. דברי א"נ הד"ש: