נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/כז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כז
עריכהתשובה
שלום רב, לאור נערב, גדול ורב, במלחמתה של תורה חגור כלי קרב, ה"ה כבוד אהובי וחביבי הרב המאה"ג חריף ובקי. משנתו רב ונקי. המופלג בתורה מפורסם לשבח פ"ה ע"ה כבוד שמו מו"ה יעקב נד"ו אב"ד דק"ק נאנסי ומדינת לוטרינגען:
מכתבו הטהור קבלתי. תוכו רצוף אהבה על דברי תורה בא, פיהו פתח בחכמה חכים טובא פום ממלל רברבן. ושורש שאלתו בעובדא דאיתא בגבולו, פנויה שהיא משודכת זה שנה עם בחור אחד והוא כהן וזה איזה חדשים גילתה הכלה בחשאי לאביה ואמה כי היא הרה מהחתן שלה וכבר היא איזה חדשים בימי עבורה והחתן שלה רגיל אצלה מחמת שמדי עברו ממקומו למקום אחר שיש לו התעסקות שמה דרך הלוכו הוא לעבור במקום דירת אבי הכלה והיה תמיד משתהה שם כמה ימים מתאכסן בבית אבי הכלה אשר שם הכלה ולן שם לינות הרבה לפעמים שבועות שנים ולפעמים שבוע אחד ואז נבעלה לו כמה פעמים ונתעברה ממנו. וכשמוע אבי הכלה דברי בתו שלחו אחר החתן המשודך הנ"ל ושאלו אותו על הדברים האלה והשיב תיכף צדקה ממני היא הרה והיה כאשר תלד אני הוא אבי הילד ושלי הוא. ושוב חקר מעלתו הרמה את החתן והשיב כי כן הוא שהוא אבי העובר וממנו הכלה נתעברה. ושאל אותו מעלתו באיזה זמן בא עליה והשיב בחנוכה העבר נתאכסן בבית אבי הכלה והיה שם בביתו י"ד יום ובמשך זמן הנ"ל בעל את הכלה שלש פעמים ושוב בחדש שבט אירע ג"כ שבא שמה ועשה ג"כ מעשה כנ"ל ושוב אחר חג הפסח עשה ג"כ מעשה כזה. וחקר מעלתו אותו אם אינו חושד את הכלה שנבעלה ג"כ לאחר ואולי אין העובר ממנו והשיב שברור לו שלא היה להכלה שום קרבות עם אדם אחר רק עמו לרוב אהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם ובשביל אהבתה אותו לא רצתה להשתדך עם אחר רק עמו וברור לו שלא זנתה עם אחר כלל ונשבע החתן בפעל ממש שבועה חמורה שכן הוא ושאינו משקר, ובעוד שהיה החתן בגבולו כתב לדיין אחד שהוא סמוך לגבול הכלה שיחקור שם את הכלה גם היא כוונה את שלשה זמנים הנ"ל רק שאמרה שבעל באותן זמנים יותר מחמש בעילות אבל גם היא נשבעה שלא נבעלה לאחר כלל רק להחתן שלה ומקום הכלה אין לישראל שכונה בפני עצמם ורוב העיר א"י. והזכיר מעלתו כמה חששות שיש לחוש אם לא יתירו להם לישא זה את זו והגדולה שבחששות הוא שברוב ממשלת המלך שם חק המלכות הוא שאם פנויה הרה ויולדת קודם שתנשא לזה שנבעלה לו הילד היולד לוקחים אותו לעבודת הצבא ונשאר אינו יהודי. ורום מע"ל פלפל בחכמה והראה עוצם חריפותו ובקיאותו בכחא דהיתרא והביא הרבה דברים מתשובות האחרונים וכבר ידוע לרום מעלתו דרכי שאינני פונה לעיין בבתראי:
והנה זה איזה שנים אמרתי דבר חדש בזה, באשר שזה פלוגתא דקמאי אם הבועל ג"כ מודה שהוא בועלה אם נאמן גם באיסור תורה שהילד היולד יפטור אשתו מזיקת יבום. וראש המדברים בזה הוא רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ג מהל' יבום הל' ד' מי שזנה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממנו הוא ואפי' היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ומאין יודע שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת. והרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ב חולק על הרמב"ם ודעת הרא"ש אפי' היכא דדיימא מעלמא אפ"ה בתר דידיה שדינן ליה וכלישנא בתרא דיבמות סוף פרק אלמנה וכרבא והיכא דלא דיימא מעלמא אפי' אביי מודה וכתב הרא"ש דהיכא דהיתה מיוחדת בבית שלו לזנות גם הרמב"ם מודה שפוטר מן היבום ועד כאן לא קאמר הרמב"ם שחולצת ולא מתייבמת אלא שזנה עם פנויה באקראי דהרי הרמב"ם כתב שזנה עם אשה בין פנויה בין אשת איש וא"כ פנויה דומיא דאשת איש קאמר דהיינו באקראי אבל אם היתה מיוחדת לו בביתו גם הרמב"ם מודה דלא חיישינן שזנתה עם אחרים, זהו שורש הפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש הביאו הטור אה"ע סי' קנ"ו, ומשמעות דברי הטור שתופס דעת הרא"ש עיקר שהרי הביאו אחר דברי הרמב"ם והרב"י בש"ע שם סעיף ט' לא הביא רק דעת הרמב"ם והרמ"א ג"כ לא הביא דעת הרא"ש רק במיוחדת לו, ולפום רהיטא עובדא דידן תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש. והמגיד משנה הקשה הרמב"ם דידיה אדידיה דבפרק ח' מהל' תרומות הל' ד' פסק שאוכלת בתרומה בשביל בנה ולא חיישינן שמא מאחר נתעברה והב"ח הביאו הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק ט"ו ובסי' ד' ס"ק מ' תירץ דתרומה בזה"ז הוא דרבנן לכך לא חיישינן אבל יבמה לזר הוא איסור תורה אלא שנתקשה הב"ש דלמה באומרת מממזר נתעברתי והממזר מודה לדבריה אפ"ה פוסק הרמב"ם שהולד הוא רק ספק ממזר ואסור בממזרת והרי גם בזה הוא רק איסור דרבנן בקהל ודאי הוא דלא יבוא אבל בספק מותר מן התורה:
ואמנם אני בעצמי אלמלי אני כדאי הייתי אומר שותא דמרן הרב המגיד לא ידענא דשם בתרומה למי התרנו לה התרנו והרי היא יודעת בעצמה שלא נבעלה רק לכהן הזה ולכן אנו מתירין לה לאכול בתרומה וסומכין על דבריה לגבי עצמה שאומרת ברי, ואין להשיב דלפי חילוק הזה קשיא סוגיא דאלו נערות דף ל"ו ע"ב דאמר ר' יוחנן ר' יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"ש. אדרבה משם יש ראיה לחילוק זה אשר אמרתי דבאמת הא דר' דוסא דמייתי ר' יוחנן התם הוא ברייתא והרי דברי ר' דוסא שנויים גם במשנה ג' פ"ג דעדיות אלא דשם במשנה לא מסויים סוף דברי ר' דוסא דהיינו וכי מה עשה לה ערבי וכו' וא"כ היא גופא קשיא למה שבק ר' יוחנן משנה ערוכה והביא ברייתא, אלא הוא הדבר אשר דברתי דמצינו לר' דוסא רק שאמר שאוכלת בתרומה דאיכא למימר דרק תרומה התרנו לפי שלה התרנו והיא ברי לה שלא טימאה הערבי ולכן הביא הברייתא דמסיים בדברי ר' דוסא וכי מה עשה וכו' שמיעך בין דדיה שפסלה מן הכהונה וסבר ר' יוחנן דכוונתו שלא פסלה מן הכהונה כלל ואפי' להנשא לכהונה התירה ותרומה דנקט הוא לרבותא לא מבעיא לכהונה שהוא איסור לאו אלא אפי' לתרומה שהוא איסור מיתה, ולדעתי בכהנת שנבעלה לפסול איכא איסור מיתה אפי' לרבנן דפליגי על ר"מ במשנה ב' פ"ז דתרומות גבי חומש וכאן אין להאריך בזה. ועכ"פ לר"מ איכא איסור מיתה ג"כ שבקינן לה לאכול, ורבה השיב דרק לתרומה התיר ולא להנשא לכהן, והא דנדחק רבה לאוקמי בתרומה דרבנן ולא מוקי אפי' בתרומה דאורייתא, ומטעם החילוק שלי היינו משום דאי בתרומה דאורייתא א"כ למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הרי ממילא אתה מתירה ליוחסין לכך מוקי בתרומה דרבנן ומתרומה דרבנן ודאי דלא מעלין ליוחסין כדאמרי' בכתובות כ"ה ע"א ובמס' גיטין פ"א ע"א דמייתי ג"כ ברייתא ולא מייתי משנה דעדיות היינו משום דשם ר' יוחנן משמיה דר' יהודה אמר כן ובימי ר' יהודה אכתי לא היו סדרי משנה קבועין ור' יהודה אמר דברי ר' דוסא בלשונו של ר' דוסא. והרמב"ם בפ' ח' מהל' תרומות אפי' אם נימא דמתירה גם בתרומה דאורייתא אפ"ה לא חייש ליוחסין דאף דסובר דמעלין מתרומה ליוחסין שכיון שעכ"פ אפי' אם תנשא בדיעבד לא תצא דהלכה כר"ג לכך לא חייש שמא תנשא ע"י התרומה אבל לענין יבום להתירה בלי חליצה לזר איך נתיר לזה שישא אותה בלי חליצה ואולי היא משקרת וכשם שנבעלה לממזר נבעלה גם לכשרים ולכך גם באיסור דרבנן החמיר הרמב"ם, ואמנם כבר פשט ההיתר באיסור דרבנן מניקת חבירו שלא לחוש שמא נבעלה גם לאחר כמבואר בב"ש סימן י"ג ס"ק וי"ו:
ואני בחיבורי נ"ב (קמא) חלק אה"ע הארכתי בדין מניקת חבירו ועיין בחיבורי שם סי' כ"ג טעם הדבר אבל באיסור אחר אף שהוא דרבנן יש לומר דהרמב"ם חייש לזה אלא שכיון דהראוי לנו למעט המחלוקת למה נעשה פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם להרא"ש ונימא דהרא"ש אפי' באיסור דאורייתא לא חייש והרמב"ם יחוש אפי' באיסור דרבנן. ואמנם ההכרח שלחצו להב"ש הוא מדברי הרמב"ם באומרת מפלוני ממזר נתעברתי. ואני אומר אי משום הא לא איריא ויש לחלק ולומר דבשלמא תרומה בזה"ז היא בעצם איסור דרבנן אבל ספק ממזר בממזרת אף שהוא רק איסור דרבנן היינו מצד שהוא ספק ובמס' ב"ק קי"ד ע"ב קורא לשבויה לכהן איסור דאורייתא אבל אם הוא באמת אינו ממזר א"כ עושה איסור תורה אם ישא ממזרת לכך חיישינן אף להספק אבל באיסור שהוא לגמרי דרבנן כמו תרומה בזה"ז לא חיישינן שמא נבעלה לאחר. אך אני תמה על הב"ש מדוע תמה על הרמב"ם ולמה לא הקשה על הטור שהביא בסי' ד' דין זה דאם אומרת מפלוני ממזר נתעברתי אפי' אותו ממזר מודה לה אינו אלא ספק שכשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר והביא דבר זה בלי חולק והרי הרא"ש אינו חושש אפי' ביבמה לשוק שהוא איסור דאורייתא ומדוע ניחוש כאן ובזה לא מועיל דברי הב"ש דאמר דאיכא חשש דאורייתא שמא ישא שפחה דהרי להרא"ש אפי' בדאורייתא לא חיישינן:
ולכן נלע"ד דאם היו עדים מעידים שנבעלה מהממזר אז לא הוה חייש הטור שמא נבעלה גם לאחר אבל הא דחיישינן הוא באין הדבר ידוע שנבעלה לממזר רק עפ"י דיבורה דידה ועם הודאת ממזר וכיון דאיכא תרתי לריעותא חדא שמא משקר ואת"ל אינו משקר אכתי שמא נבעלה גם לאחר לכן אינו אלא ספק ממזר והא דהתיר הרא"ש בתשובה כלל פ"ב לקלארה בלי חליצה מטעם שר' שמואל אמר עליו שהוא בנו ובודאי לא מיירי הרא"ש שבעלה ר' שמואל בפני עדים ואפ"ה לא חיישינן שנבעלה גם לאחר וסומכין על דיבורו של ר' שמואל נראה דלא קשיא דהרי הרא"ש פלפל שם תחלה שיש להאמין לר' שמואל במיגו דאי בעי מגרש לה בגיטא ופוטר אותה מחליצה ושוב קאמר הרא"ש דזה מיחשב מיגו במקום עדים דאנן סהדי שאי אפשר לו לידע שלא נבעלה גם לאחר שהרי לא היתה חבושה עמו בבית האסורים ע"ש ברא"ש. א"כ על גוף הבעילה שאמר שהוא בעל אותה על זה ודאי נאמן במיגו וכיון שנאמר בודאי על גוף הבעילה ליכא חשש רק שמא נבעלה גם לאחר בזה מסיק הרא"ש דלא חיישינן לזה אבל היכא דלית ליה מיגו על גוף הבעילה רק מפיו אנו יודעין חיישינן שמא נבעלה גם לאחר והא דכתב הרא"ש שם דבמשנה סוף פרק אלמנה לכה"ג דכהן שבא על בת ישראל וילדה שאוכלת בתרומה בשביל בנה וכתב שם הרא"ש בתשובה דהה"ד שבנה הזה עומד ומשמש על גבי המזבח ושוחט ומבעיר בשבת נראה דהמשנה איירי בידוע עפ"י עדים שבא עליה אבל על דיבורא דידיה לא סמכינן, וא"כ גם דברי הרמב"ם לא קשיין דבהל' תרומות כתב כהן שוטה שנשא אשה או שאנס או פיתה אשה וכו' ואנס או פיתה היינו שהיו עדים על הבעילה אבל בפרק ט"ו מאיסורי ביאה מיירי שהודה הממזר ולכך חיישינן. ואמנם לענין יבום אפי' ודאי בעל אינו מועיל להרמב"ם דהרי המיגו הוא כמו עדים וא"כ בנדון דידן דליכא עדים על הבעילה רק מפיו אנו יודעים יש לחוש, זה הנלע"ד עתה:
ואמנם הדבר החדש אשר חידשתי בזה שהזכרתי הוא דלדעתי כהן שאומר שזנה עם פנויה שכריסה בין שניה ואומר שממנו היא הרה ורוצה לישא אותה אפי' הרא"ש מודה שאינו נאמן דחיישינן שמא עיניו נתן בה דהרי אשכחן דכהן המעיד על השבויה שהיא טהורה ורוצה לישא אותה אינו נאמן דחיישינן שמא עיניו נתן בה, וכתבתי דאפי' אינו כהן והוא ישראל המעיד על אשה זונה שממנו היא הרה או מניקה ונושא אותה אף דלענין מעוברת חבירו או מניקת חבירו מאמינין לו מטעם שהוא איסור דרבנן מ"מ אם מת ולא נשאר אחריו זרע אחר צריכה חליצה ואפי' לדעת הרא"ש דחיישינן שמה שאמר שממנו הוא הולד היה משקר שעיניו נתן בה ואם לא היה אומר שהוא ממנו לא היו מניחין אותו לישא מעוברת או מניקת חבירו והרא"ש מיירי שלא נשאה בימי מניקתה או שלא נשאה כלל ואומר על פנויה שממנו היא מעוברת ונאמן שהולד הזה יפטור אשה שיש לו מן החליצה והא דאמרינן בכתובות י"ד ע"א למאי ניחוש לה חדא דקא מודה וכו' ולא חיישינן שארוס מודה לפי שעיניו נתן בה ואם לא יודה לא יוכל לישאנה, שאני ארוס שאם זנתה תחתיו והוא יודע שזנתה מאוסה היא בעיניו כמבואר בסי' קי"ז סעי' א' בהג"ה ולדעת הב"ש בס"ק ה' אפי' בלי עדים מותר להתייחד עמה מטעם דמאוסה היא בעיניו וא"כ היאך ניחוש שמא עיניו נתן בה משא"כ בזונה דעלמא שאינה ארוסתו אינה מאוסה בעיניו וא"כ גם כאן חיישינן שמא עיניו נתן בה ואף דגם בלי דיבורה דידיה עכ"פ ע"פ דיבורא דידה לחוד אם נשאת לא תצא רק לכתחלה לא תנשא מטעם דמעלה עשו ביוחסין וא"כ אין כאן איסור תורה רק חומרא דרבנן ולמה ניחוש באיסור דרבנן שמא עיניו נתן בה. נראה דגם באיסור דרבנן חיישינן שהרי שבויה שאסורה לכהן עפ"י פשטן של דברי הראשונים הוא רק מדרבנן וכן שטחיות כמה סוגיות הש"ס שאמרו בשבויה הקילו משמע שהוא רק מדרבנן. הן אמת שאני בנו"ב חלק אה"ע סי' ס"ג נתתי סמוכין לחשוב שבויה כמו איסור תורה אבל עכ"פ לפי דעת כל הראשונים הוא רק איסור דרבנן ואעפ"כ חיישינן שמא עיניו נתן בה. * [הגה"ה מבן המחבר לדעתי י"ל שמאמינין לו במעוברת ומינקת שממנו היא הרה הואיל ואיסור זה אינו איסור עולם ולאחר כ"ד חודש מותרת לו ולא חיישינן שמשקר בשביל כ"ד חדשים משא"כ בשבויה או בעד המעיד לאשה שמת בעלה וכיוצא בזה שנאסרה עליו לעולם חיישינן שמא עיניו נתן בה:]
ואמנם יש לחלק דאולי בכהן המעיד על השבויה אפי' אם כנס יוציא ולפי שאפי' בדיעבד תצא לכך חיישינן שמא עיניו נתן בה אבל בזונה שעכ"פ בדיעבד אם נשאת לכהן לא תצא דמהני ברי דידיה לכן עכ"פ מועיל דיבורא דידיה על לכתחלה ולא חיישינן שמא עיניו נתן בה. ושוב פלפלתי בזה גופא בכהן שמעיד על השבויה דנימא אם נשאת תצא אין לנו ראי' והארכתי בזה * [הג"ה מבן המחבר עיין מה שכתב אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לקמן בתשובה הסמוכה ועיין מ"ש בהג"ה שם:] ולבסוף כתבתי דאפי' נימא דגם שם לא תצא אעפ"כ אינו דומה לנדון דידן דשם עכ"פ בלי עדותו ודאי אם נשאת תצא דשבויה שנשאת לכהן לית דין ולית דיין שהדין פשוט שתצא אבל כאן שאפי' בלי דיבורא דידיה על פי ברי שלה לחוד ג"כ אם נשאת לא תצא כתבתי בתשובה ההיא שאין לי ראיה להתיר ולא לאיסור ומעובדא דידן נדבר לקמן. ומה שכתב רום מעלתו דחמירא להו לבנות ישראל הבעילה לאינו נימול ולכן אף שחשודה לעבור על איסור נדה אינה חשודה לזנות עם הכותי. אומר אני זיל לאידך גיסא אם היא חשודה לעבור על ח"כ דהיינו איסור נדה שאר ישראל מי חשידי ומוקמינן ישראל המצווים על איסור נדה בחזקת כשרות והיא נבעלה למי שאינו חושש על איסור נדה דהיינו למי שאינו מעדת ישראל גם היתר דמיוחדת שכתב הרא"ש שם בתשובה דבזה מודה הרמב"ם איירי במיוחדת לו לבעילה בכל עת דהיינו פילגשו וגם זה אין הטעם שאין חושדין אותה שנבעלה גם לאחרים דודאי חושדין אותה כיון שאינה אשתו וגם היא בעצמה גם בעילתו חשובה אצלה זנות אלא הטעם משום כאן שהוא רגיל אצלה כמו איש ואשתו תולין רוב בעילות בו ותולין הבן בו. כן כתבתי כבר בתשובה, וא"כ בנדון דידן מי יודע כמה זרים דשו בה כגומר בת דבלים.
אמנם הס"ס שכתב מעלתו יפה כיון ובזה כיון למה שכתבתי בגליון הב"ש שלי בסי' וי"ו ס"ק ל"א שכתב הב"ש גם נראה כשידוע שזנתה עם כשר אלא דיש חשש שמא זנתה עם אחרים ג"כ ואיכא חד רוב כשרים מותרת לכהן וכו'. כתבתי בגליון ולי נראה דבזה אפי' ליכא רובא כלל ג"כ אמרינן דמותרת דממה שהחמיר הרמב"ם לענין יבום אינו ראיה דכאן איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר כלל ואת"ל שנבעלה שמא גם האחר שבעלה כשר היה. ואמנם ממה שמבואר בסי' ד' סעיף כ"ו שאפי' מודה אותו פלוני וכו' והרי גם שם יש ס"ס שמא לא נבעלה לאחר כלל ואת"ל נבעלה שמא גם האחר ממזר הוא ואפ"ה אין הולד אלא ספק ממזר היה קצת ראיה דלא מהני ס"ס. ונראה דשאני ס"ס להכשיר דמסייע ליה חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה, ועוד דשם הולד אין לו חזקת ממזרות אבל הכא האשה יש לה חזקת כשרות לכהונה ואולי דגם הב"ש דבעי עכ"פ חד רובא היינו להכשיר גם את בתה עכ"ל בגליון:
ואמנם כל זה אם יש עדים על הבעילה אבל כאן הרי אנו חוששין שמא עיניו נתן בה ומשקר ואומר שבעל וממילא שאין לנו עסק בכאן נפלפל בסוגיא דסוף פרק אלמנה לכה"ג בפלוגתא דאביי ורבא דהרי כאן גם מיניה לא דיימא דהתוס' שם בד"ה אבל כתבו דדיימא מיניה היינו שודאי בעל וא"כ בנדון דידן אפי' לדעת הרא"ש אסורה. אמנם כיון שכל עיקר סמיכות שלי למיחש שמא עיניו נתן בה הוא ממה שאמרו גבי כהן המעיד על השבויה דלא ישאנה שמא עיניו נתן בה א"כ הבו דלא לוסיף והרי שם אם פדאה ומעיד בה ישאנה כדאיתא בכתובות ל"ו ע"ב וכן הוא באה"ע סימן ז' סעיף ג' והטעם כיון שפדאה אמרינן זוזי לא שדי בכדי וא"כ כאן שהודה שהיא מעוברת ממנו והוא אבי העובר וא"כ מתחייב עצמו בכל התחייבות שחייב האב לזרעו כמבואר באה"ע ריש סי' ע"א וכתב הח"מ שם דיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו למזונות א"כ אפשר דמיחשב כמו פדאה ומעיד בה ואף שאין סברא זו כל כך ברירא לי ועוד הרי לב"ש אפי' בודאי בא עליה צריך עכ"פ חד רובא וכאן אדרבה רוב פסולין אצלה ועוד דודאי יש שם כמה מהקרובים שהם חייבי כריתות עליה ויש כאן ס"ס להחמיר שמא נתעברה מח"כ והולד אפי' ממזר והיא נפסלה לכהונה ואת"ל שלא נבעלה לח"כ והולד כשר לקהל שמא נבעלה לפסול לה והיא פסולה לכהונה ורוב פסולים מסייע לס"ס להחמיר אלא שאם היה נודע לנו בבירור שהמשודך בא עליה א"כ מתחלה צריכין אנו להתחיל בספק שמא לא זנתה עם אחר כלל אבל כיון שאין זה ברור כ"כ שיהיה חיוב צרכי הולד כמו פדאה אין עלינו לעיין בתקנת הזונות ולא הייתי מזדקק להתיר אבל כיון שיש כאן חשש שיוקח הולד שיולד לה לעבודת הצבא ויהיה מגודל אצלם ולא יהיה בעדת ישראל אמרתי כיון שעכ"פ אין כאן איסור תורה שהרי בדיעבד לא תצא ואין כאן רק משום מעלה עשו ביוחסין שרינן ליה איסורא זוטא ולא גרע ממי שהגידו לו שרוצים לאנוס בתו להמיר שמותר לו לילך בשבת כמבואר בא"ח סוף סי' ש"ו ואפי' להרשב"א שאומר שם כמבואר בב"י שם היינו דלא אמרינן שיעשה חבר איסור זוטא כי אם כשפשע קצת, עי' בב"י שם, וכאן קרוב לודאי שפשע המשודך. ואמנם לפי שתמיד אני מחפש להנצל מכל חשש ספק איסור תורה בכל מה דאפשר לכן לדעתי כשיכנסנה לחופה וקידושין יקדשנה בתנאי אם לא נבעלה לפסול. ומעתה אם לא נבעלה לפסול לה ה"ה מותרת לו ואם נבעלה לפסול לה א"כ בטלו הקידושין ויש לנו תנא דמסייע להנצל מאיסור תורה הרמב"ם בפ' י"ז מא"ב הל' ב' ובאיסורי כהונה הסכים עמו המגיד משנה שם ומשום איסור קדשה שאסור להרמב"ם ג"כ ליכא שכל זה בבא עליה בלא קידושין ונישואין לגמרי אבל בקידושין ונישואין על תנאי אינו אסור אפי' להרמב"ם. ואופני קידושין על תנאי יראה בחבורי נו"ב חלק אה"ע סימן נ"ו, וכבוד רום מעלתו יסדר ענינו כאן לפי ענין התנאי. ולענין להמתין עד שתלד כיון שהזכיר מעלתו שיש כמה חששות בהמתנה זו לכן נראה להקל, ואמנם לענין העובר כשיולד אם להחזיקו בכהן ודאי או לא לזה אין הענין נחוץ לשעתו ולכשתלד אז נחכם בדבר. זולת זה אין הזמן אצלי כימי קדם ואני חלוש הכח ואין בידי להאריך בפלפולים ויספיק הקיצור, והיה זה שלום כנפשו ונפש א"נ הד"ש ומוכן לטובתו: