נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/כג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כג עריכה
ב"ה פראג.
תשובה
שנה טובה ומבורכת, משמי המערכת, לכבוד אהובי ידידי הרב המופלא ומופלג החריף ובקי חרוץ ושנון, מלא תורה כרמון, קולו נשמע כפעמון, כבוד מו"ה משה נר"ו מק"ק בראד:
קבלתי מכתבו והנה האריך בכמה סוגיות מה שלא היה נחוץ לדינא והראה גודל חריפותו ובקיאותו, אמנם אני אין לי פנאי לזה ויביט בחיבורי נ"ב שאין דרכי לפלפל בדברי השואל רק להשיב לעיקרא דדינא ובפרט כעת שטרידנא טובא בטרדת הימים הללו. ולבקשת בני הרב מוהר"ר יעקבקא עיינתי מעט בקצת דבריו וראיתיו איל המנגח צפונה וימה והכל בחכמה ואמינא יישר כחו וחילו לאורייתא: והנה מתחלה אשיב במה שהוא לדינא מה משפט האשה הזאת אשר עליה שואל. והנני מעתיק שורש השאלה בקיצור. ששנים נזדמנו לפונדק אחד אחד צדיק ואחד רשע ובלילה בעת שהיו כולם ישנים ובחדר ההוא היה איש ואשה האשה היתה שוכבת על מטתה עם וילונות סביב המטה והאיש היה שוכב על ספסל סמוך להמטה חוץ לוילון וזה הרשע האורח קם בלילה ממטתו והנה הנר היה כבר כבה והולך כדרך הנר שהוא למטה בשפופרת והיה סבור שכבר כבה לגמרי שכבר היה חושך בחדר ההוא והלך בחשיכה למטה אל האשה הנ"ל לשכב אצלה במטה ופתאום התחילה האשה לצעוק אוי ואבוי בקול מר ולגודל הצעקה נתעורר האורח השני וירא והנה זה הרשע יוצא מן המטה של האשה הנ"ל והאשה צועקת אוי ואבוי והתחיל האורח לצעוק על בעה"ב אבי האשה ובא הבעה"ב עם אשתו לתוך החדר והאשה צועקת בקול מר והלכו אל המטה ומצאו אותה בחרדה גדולה ממש אימת מות ויאמרו אבי האשה ואמה מה לך כי חרדת כל כך ואם הרשע הזה רצה לטמא אותך והרגשת וצעקת והלך בפחי נפש ממך והשיבה האשה (ולפי דברי האורח היתה כך תשובת האשה) אוי ווי כבר טמא אותי כסבורה שהוא בעלה רק אח"כ הכירה בזקנו והתחילו כלם בבכי מר מאד ואז אמר אבי האשה אוי לי מה אעשה לך בתי ובעלך הוא כהן ובין כך ננער גם בעל האשה והקיץ ושמע קול רעש ובכי הזה וספרו לו המעשה ולקח הבעל את אשתו ושאל וחקר ממנה גוף המעשה ונכנס עמה לבית הסתר לחקור יפה ולפי דברי הבעל אמרה לו האשה שלא טמא אותה כלל בהכנסת אבר רק במעשה חידודין וקירוב בשר וחיבוק ונישוק והכירה בזקנו שהוא איש זר ולא בעל אותה כלל. ושוב למחרתו לקחו את החשוד הרשע הנ"ל לבית הרב והתחילו ליסרו בכמה הכאות והודה בזה"ל, אמת שכבר באתי עליה ומירק האבר בהוצאת זרע ר"ל רק שאינו יודע אם הכניס האבר אפי' למטה מעטרה כי קרב אליה באבר מחומם מאד ותיכף ששכב עליה וקירב האבר לאותו מקום מרוב תאוה יצא זרעו ואינו ברור לו אם הכניס עד העטרה ותיכף שלח הרב וב"ד לקרוא להאשה ולבעלה הכהן והוגבה עדות בפניהם והרשע העיד כנ"ל והאשה הכחישה אותו שמעולם לא שכב עליה רק תיכף שאחז אותה בחיבוק ונישוק הכירה בזקנו. והעד שהוא אורח השני העיד עדותו שהאשה אמרה בלילה בזה הלשון אוי ואבוי ער האט מיך שוין מטמא גוועזין. והשיבה האשה שזה שקר ולא אמרה רק ער איז בייא מיר גוועזין אין בעט. כל הנ"ל הוגבה בב"ד של שלשה והכל באליו"ע ובאיום ובפני הבעל והאשה. ע"כ שורש השאלה:
תשובה
אשה זו מותרת לבעלה כהן ולא ידעתי בה שום מקום חומרא משום צד. ומתחלה נתחיל בעדות הרשע הזה ולית ביה ממשא מתרי טעמי, האחד אפי' אם היה עד כשר מעיד על טומאה ממש כיון שיסרו אותו במכות ומתוך כך הודה אין בדבריו ממש ואף ששוב כשהעיד בפני הבעל והאשה שוב לא הכו אותו ג"כ לא מהני שהרי עדיין בידם להכותו, ועיין במהרי"ק שורש ס"ג ואפי' לדעת החולקים שם מ"מ בזה מודים שהיה הכל במעמד אחד ובשעה אחת גם החולק מודה שעדיין מקרי אנוס שהרי עדיין עסוקים באותו ענין ולא פטרוהו מהאונס כלל. ועוד הרי הוא עצמו אומר שמסופק אם הכניס העטרה כלל ומספיקא אין מוציאין האשה מחזקת היתר. אלא שבאמת אם נימא כדעת הט"ז שהביא הב"ש בסי' ך' סק"ג שאם מכניס קצת הוה הכנסת עטרה ולכן לא אמרו אלא נשיקת אבר במקום תשמיש יעו"ש, וכיון שהרשע הזה אמר שאינו ברור לו שהכניס עד העטרה משמע עכ"פ שהכניס קצת רק שאינו ברור לו אם הכניס עד העטרה ולדברי הט"ז הכנסת קצת האבר הוא עצמו הכנסת עטרה, ולכן נתתי לבי לעיין בזה עם מי מהפוסקים הנ"ל יש להכריע אם עם הט"ז או עם הב"ש שפוסק דבעינן שיכניס כל העטרה כולה אפילו של צד מעלה וגם לפרש באר היטב לאיזה מקום שיכניס העטרה. והעירני לעיין בזה לפי שראיתי בירושלמי ריש הבע"י איזה היא העראה ר"י בשם ר"ש עד כדי שתהא אצבע נראית בין השפיות, וצריכין אנו לפרש מאי ניהו שפיות והנה הב"ש הקשה על הט"ז מסוגיא דיבמות דף נ"ו ע"א מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופירש"י מהכנסת עטרה ולמטה ולפירושו של הט"ז אין לך שום דבר למטה מהכנסת עטרה. והנה הרמב"ם פ"א מא"ב ה"ל יו"ד כתב המכניס ראש העטרה לבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה עכ"ל. הרי משמע משטחיות לשונו כהט"ז ודלא כב"ש שהרי בפה מלא דבר הרמב"ם שבהכנסת ראש העטרה נקרא מערה ולדעת הב"ש כל זמן שלא הכניס העטרה כלם לאו העראה היא:
ואמנם הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה בשני מקומות ביבמות פ' הבע"י ובסנהדרין פ"ז במשנה הבא על הזכור כתב ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כלו אבל הכנסת קצת העטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים, הרי דבר בפה מלא להיפוך שצריך שיכניס כל העטרה. ובקידושין דף י' ע"א דבעי אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והקשו תוס' שהרי בפרק הבע"י ילפינן דאשה לבעלה נקנית בהעראה ור"ת תירץ דאחר שנתרבתה העראה כגמר ביאה א"כ כל מקום שמזכיר ביאה היינו העראה וה"ק תחלת העראה קונה או סוף ולמ"ד העראה זו הכנסת העטרה דשייך בה תחלה וסוף:
והנה זה פשוט דר"ת פירש האיבעיא דבעל האיבעיא מספקא ליה אם העראה היינו כפירוש הט"ז או כפירוש הב"ש ולאו דוקא כאן מספקא ליה אלא בהעראה שבכל התורה שהרי בא לתרץ הקושיא שלא יהיה מסוגיא זו סתירה לסוגיא דפרק הבע"י וא"כ מסיק דהיינו גמר העראה ואיפשיטא האיבעי' והכריע הגמרא כדעת הב"ש וזה המובחר בפירוש דברי ר"ת וכן מצאתי שפירש המשנה למלך דברי ר"ת יעויין בדבריו בפי"ז מא"ב סוף הלכה ט"ו, אלא דהוה קשיא ליה לבעל מ"ל א"כ דבכל התורה כולה מספקא ליה איך קאמר למאי נ"מ הא נ"מ לרוב גופי התורה על איזה ביאה חייב מיתה וקרבן ומלקות. אומר אני דלא קשיא לפי שעיקר הספק שהביא להסתפק בהעראה אם תחלת העראה או סוף העראה הביאו לבעל האיבעיא להסתפק מחמת קנין אשה לבעלה דאי לאו הכי היה פשוט לו בכל התורה כולה דהיינו תחלת העראה דבזה כבר הערה מקורה. ואמנם לפי דגמרינן קיחה קיחה דגם קנין אשה לבעלה הוא בהעראה היה נ"ל לבעל האיבעיא מן הסברא דמסתמא דעתו על גמר ביאה וא"כ מסתמא על העראה זו כוונה התורה וממילא בכל מקום הדין כן שלא חילקה התורה בין אשה לבעלה ובין ח"כ וחייבי מיתות ב"ד ושאר דברים וכדפשיטא ליה באמת למסקנא דכל הבועל וכו' ולפי שעיקר הספק שהביאו להסתפק בזה הוא מחמת קנין אשה לבעלה לכן אמר גם הנ"מ בקנין אשה לבעלה:
ובזה תבין מה דקשיא עוד לפירוש ר"ת שהספק הוא בכל דיני העראה שבכל התורה כולה א"כ איך שייך מה דמסיק דעתו אגמר ביאה דמה מועיל דעתו בח"כ וחמב"ד אם התורה חייבתו מה אנן משגיחין על דעתו. ולפמ"ש ניחא דעקר הספק היה לו באשה לבעלה וממילא היה מסופק בכל התורה וכיון דמסיק דמסתמא דעתו וכו' וממילא גם התורה כיונה כן באשה לבעלה א"כ הה"ד בכל התורה העראה הוא גמר העראה ואין חילוק לר"ת בין פירש ממנה תיכף בתחלת העראה ובין גמר העראה או אם אמר בפירוש שרצונו לקנות בתחלת העראה אעפ"כ אינו קונה בתחלת העראה כיון שכבר חזינן שהעראה שאמרה תורה הוא גמר העראה אפי' בח"כ וחייבי מיתה ומלקות דלא משגיחין בדעתו א"כ ה"ה באשה לבעלה. כנלע"ד ברור בדברי ר"ת:
ומה שרצה מעלתו להביא ראיה מדברי ר"ת הללו לדברי הט"ז ולפרש שאם סוף העראה קונה אסור לכה"ג לקדש בביאה משום שכבר נעשית בעולה בתחלת העראה, לדעתי לא כיון יפה אבל אין האיסור משום בעולה אלא משום השרת בתולים דבהכנסת קצת העטרה יש השרת בתולים ולא גרע ממוכת עץ דלא ישא. באופן שמדברי ר"ת מוכח דעת הב"ש דהעראה היינו הכנסת כל העטרה:
ואמנם בין לדעת הט"ז ובין לדעת הב"ש צריכין אנו להגביל המקום באשה שיכניס שם העטרה לכל מר כדאית ליה. ונראה דזה פשוט דצריך שיערה במקור וכמ"ש הרמב"ם שהעראה מלשון את מקורה הערה ועיקר העראה יליף עולא שם ביבמות דף נ"ד ע"א מקרא דאת מקורה הערה. והנה ידוע שבפגעו בין רגלי האשה אינו פוגע תיכף בפתח המקור רק קודם פתח המקור יש שתי שפיות וביניהם יש קמט וסדק עמוק וארוך מלפניה ומאחריה ואלו השפיות המה קצה הירכים כי שם מתחברים שתי הירכים, ועומק הסדק הזה הוא פרוזדור החיצון שעל זה אמרו במסכת חולין דף ס"ח ע"א דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור ופירש רש"י בד"ה וכי תימא וכו' דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא וכו' אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור וכו' יעו"ש. ובאמצע אורך הסדק הזה שם הוא פתח המקור וכל זמן שלא הגיע האבר לנקב ההוא שבאמצע הסדק אפי' דחק ונכנס כל עובי עומק הסדק ההוא ולא הגיע עד הנקב לא פגע ולא נגע בפתח המקור. ותדע שכן הוא שהרי הסדק הזה הולך גם לפנים וגם לאחור שלא כנגד המקור כלל וכי היכי דלצד פנים או לצד האחור מה שהוא שלא כנגד הרחם כלל לא שייך בו ביאה וזה דבר שהחוש מעיד עליו ג"כ כל עומק הסדק באמצעותו ממש ששם הוא מכוון נגד פתח הרחם כל עובי בשר הירכים שהוא עומק הסדק אינו לא בכלל ביאה ולא בכלל העראה עד שהגיע האבר לפתח שבאמצע שהוא הנקב שמשם יוצאים מי רגלים ושם הוא סגור בבתולה ופתוח בבעולה ושם מתחיל תחלת ביאה והעראה והפלוגתא שבין הט"ז והב"ש שם במקום ההוא שייך דלדעת הט"ז אם הכניס רק ראשית העטרה שהוא לצד מטה שהוא תיכף לפניו ממש לתוך הנקב הזה כבר הוא העראה ולהב"ש צריך שיכניס כל העטרה לנקב ההוא אבל קודם הנקב לכ"ע אינו בכלל העראה דבקרא דיליף מיניה עולא כתיב את מקורה הערה ובעינן שיערה המקור והפרוזדור הפנימי קורא הכתוב מקור דמקור ממש לעולם אין השמש מגיע לתוכו כמבואר ברמב"ם פ"ה מא"ב הלכה ד' אבל הפרוזדור הוא שקורא הכתוב כאן מקורה הערה כי הפרוזדור שער הרחם כמבואר ברמב"ם שם סוף הלכה ג'. ובזה נבין עומק חכמת תורתנו הקדושה דבהעראה דכתיב גבי נדה שממנו למדו רז"ל העראה בחייבי מיתות וכריתות וחייבי מלקות ויבמה לשוק ופסולי כהונה ואשה לבעלה כמבואר הכל ביבמות מן דף נ"ד ע"א ודף נ"ה ע"ב כתיב את מקורה הערה ובהעראה דאחות אם ואחות אב שהוא הפסוק שאחריו בפ' קדושים לא נזכר המקור כלל רק כתיב את שארו הערה משום דהעראה ההיא מוקמי לה חז"ל ביבמות דף נ"ד ע"ב באם אינו ענין לאדם תנהו להעראה דבהמה ובהמה אין לה פרוזדור ההוא כמבואר בחולין דף ס"ח ותיכף האבר פוגע בפתח המקור עצמו לא היה צריך קרא לכתוב מקורה הערה דבשלמא באדם כתיב מקורה למעוטי אם לא הערה רק הפרוזדור אבל בבהמה ליכא למעוטי שום דבר לכן כתיב הערה ולא כתיב מקורה, ולדעתי כוונתי בזה דבר אמתי בתורת משה:
ואם כי הדבר הזה נכון הוא מצד הסברא שאין שום שייכות ביאה והעראה רק בפתח המקור עצמו לא בסדק ההוא אביא קצת ראיה לדבר שהרי העראה שוה בזכר כמו באשה וכמבואר ביבמות שם ויליף מדכתיב משכבי אשה ושני משכבות שבאשה ג"כ שוים הם דאקשינהו רחמנא משכבי וכו'. והנה גם באחוריים הן של זכר והן של נקבה יש סדק הזה ע"פ כל האחור והוא ג"כ עובי הירכים ובאמצעיתו יש הנקב שממנו יוצא הרעי והבא על הזכור שחייב ג"כ בהעראה הנה בלי ספק שצריך שיערה בנקב ההוא ממש שהרי בשום מקום לא שנינו במשנה הבא על הזכר רק כך שנינו הבא על הזכור ופירש"י בסנהדרין דף נ"ד ע"ב בד"ה חייב שתים דלא מיקרי זכור אלא נקב המשכב והביאו התיו"ט בסנהדרין פ"ז משנה ד' וא"כ הבא על הזכור היינו שבא על הנקב לא על הסדק א"כ העראה דזכור היינו שיכניס העטרה בנקב וא"כ באשה שלא כדרכה ודאי שכן הוא דהרי כתיב בזכר משכבי אשה וא"כ גם באשה כדרכה היינו נקב ממש דשני משכבות שוים הם:
ועוד ראיה שכן הוא דאלת"ה אלא דתיכף מפי הסדק מתחיל העראה וא"כ באשה בעלת בשר שירכיה המה עבים א"כ הסדק בין השפיות הללו הוא עמוק וא"כ אם הבועל הוא קטן האברים משכחת שיכניס כל העטרה תוך חלל הסדק ההוא ועדיין לא יגיע לנקב שהוא פתח המקור כלל אפי' לנשיקת האבר בנקב ההוא והא ודאי שבסדק הזה ליכא דם בתולים שהרי הסדק ההוא פתוח בבתולה כמו בבעולה ואם כן משכחת העראה בלי השרת בתולים אפי' אם נימא דהעראה דהיינו שיכניס כל העטרה וק"ו אם נימא כדעת הט"ז וא"כ קשה איך אמרו בסנהדרין דף ע"ג ע"ב הניחא למ"ד העראה זו נשיקת אבר אלא למ"ד זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר ופירש"י דא"כ ליכא העראה בלי השרת בתולים יעו"ש ואי תוך עובי העומק הסדק ההוא הוא העראה א"כ שפיר משכחת העראה בלי השרת בתולים:
ועתה נבוא לדברי הירושלמי בריש הבעי"ב וז"ל הירושלמי שם יבמה יבוא עליה כדרכה ולקחה לו לאשה שלא כדרכה ויבמה אפילו מן הצד, יבמה יבוא עליה ביאה גמורה ולקחה לו לאשה ביאה שאינה גמורה ויבמה אפילו בהערייה. איזה היא הערייה רב יהודה בשם ר' שמואל עד כדי שתהא אצבע נראית בין השפיות ר' יוחנן אמר עד שתכנס העטרה רבא בר חייא בשם ר"י נכנסה העטרה זו היא גמר ביאה עכ"ל הירושלמי המצטרך לעניננו. והנה הפני משה פירש מן הצד נמי כעין שלא כדרכה היא, ודבריו אין להם שחר ואמנם דבר זה יתבאר אחר כך בדברינו כאשר נפרש דברי הרמב"ם וכעת נפרש הפלוגתא שבין רב יהודה אמר שמואל ובין רבי יוחנן ובין רבא בשם רבי יוחנן. והנה בבבלי מצינו פלוגתא דף נ"ה ע"ב אמר שמואל העראה זו נשיקה משל וכו' כי אתא רבב"ח א"ר יוחנן גמר ביאה בשפחה חרופה זו הכנסת עטרה כי אתא ר' דימי אר"י העראה זו הכנסת עטרה כי אתא רבין אר"י וכו' אדשמואל וכו' כי אתא רשב"י אר"י העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה הוא גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה ופליג אדשמואל. והנה זה פשוט דאף דאמר שמואל העראה זו נשיקה מ"מ היינו נשיקה בפתח הרחם דהיינו הנקב שבעומק הסדק וכמו שהארכתי למעלה. ומעתה אם הנשיקה היא בנקב כבר האצבע הוא בין השפיות ואם כן שמואל בירושלמי דאמר הערייה עד שתהא אצבע נראית בין השפיות הוא ממש כמו שהוא אומר בבבלי דהעראה זו נשיקה ואליבא דר"י פליגי בבבלי וה"נ בירושלמי מתחלה אמר ר' יוחנן עד שתכנס העטרה והיינו כמו שאמרו בבבלי רב דימי ורשב"י אליבא דר"י רבא ב"ח בשם ר"י נכנסה העטרה זו היא גמר ביאה היינו כמו שאמר רבב"ח אליבא דר"י דגמר ביאה בשפחה חרופה זו היא הכנסת עטרה אלא דבהא פליגי רבא ב"ח בירושלמי עם רבב"ח בבבלי דלרבב"ח אפילו בשפחה די בהכנסת עטרה והירושלמי סובר דבשפחה חרופה בעינן שיפליט והכנסת העטרה שהיא גמר ביאה מפרש בירושלמי על אלמנה לכה"ג שיהיה חייב משום לא יחלל בפני עצמו ומשום לא יבוא בפני עצמו יע"ש:
והנה אף שהוכחתי דנשיקה דשמואל היינו שנושק האבר בנקב אבל לא שיהיה נושק בשפיות מ"מ לר' יוחנן דסובר מכאן ואילך אינו אלא נשיקה גם אם האבר נושק בשפיות מיקרי נשיקה שהרי לר"י באמת נשיקה לאו כלום היא. ועלתה בידינו להציל הט"ז מקושית הב"ש שהקשה לדעת הט"ז ליכא שום דבר למטה מהכנסת עטרה ולפי מ"ש ניחא דהכנסת עטרה דר"י היינו הכנסת עטרה בנקב וכבר עבר כל עומק השפיות ומכאן ואילן שלא הכניס כלום לתוך הנקב כל עובי עומק השפיות אינו אלא נשיקה ופטור:
והנה אף שכתבתי דליכא קושיא על דעת הט"ז אבל עכ"פ אין לנו הוכחה מדברי התלמוד להיות ראיה לדברי הט"ז וצריך אני לברר הדין מדברי הפוסקים. והנה דברי הפרישה בסימן כ' סעיף ו' המה כדברי הט"ז ועתה נחזי דעת הפוסקים הראשונים בזה ומהם תצא תורה. והנה דעת ר"ת הוכחתי לעיל בראיות מוכיחות שר"ת פוסק כהב"ש ובהרמב"ם בפה"מ ביבמות ובסנהדרין מבואר ג"כ כדברי הב"ש ועפ"י שנים עדים הרמב"ם ור"ת יקום דבר ה' זו הלכה ברורה כדברי הב"ש. ואמנם קמו כנגדנו דברי הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הלכה יו"ד שהם כדברי הט"ז ואם דבריו שבחבורו הם סותרים לדבריו שבפה"מ כלל גדול בידינו שדבריו בחבורו עיקר וא"כ מי יקל ראש להקל נגד דברי הרמב"ם בחבורו וק"ו במקום שהראב"ד לא השיג עליו ג"כ כלל גדול שהרי הוא כאילו מסכים בפירוש לדבריו. ונתתי לבי להשוות דברי רבינו הגדול בחיבורו עם דבריו בפה"מ שלא יהיו סתרי אהדדי כלל ויהיו לאחדים. ומתחלה אמרתי לעיין היטב אולי אוכל למצוא הכרעה מדברי התלמוד בעצמו:
והנה בתלמוד בבלי לא מצינו הביאה חלוקה רק לשתי מדרגות מערה וגומר, ומערה היינו בכל דיני התורה עריות הן ח"כ והן חייבי מיתות והן חייבי מלקות ופסולי כהונה ואשה לבעלה ויבמה ליבם והזכור והבהמה בכולם הדין בהעראה ובשפחה חרופה הוא גמר ביאה ומערה נקרא הכנסת עטרה וגומר נקרא הכנסת כל האבר כמבואר ברמב"ם פ"א מא"ב הל' יו"ד שכתב המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה וכו' והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. ולפ"ז יש לתמוה ביבמות דף נ"ה ע"א דקאמר העראה דח"ל מנ"ל מדגלי רחמנא ש"ז בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה אדרבה מדגלי רחמנא העראה בח"כ מכלל דח"ל אגמר ביאה אמר רב אשי א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה והתוס' שם בד"ה לישתוק הקשו א"כ קשה להיפוך לישתוק קרא מח"כ ויישבו בדוחק. ומעתה אם איתא לדברי הט"ז דהכנסת קצה אחד מהעטרה נקרא מערה א"כ נימא ח"כ בהעראה דהיינו קצה אחד מהעטרה ושפחה חרופה דכתיב שכבת זרע בעינן הכנסת האבר דהיינו גמר ביאה וחייבי לאוין הוא דרך ממוצע דהיינו שיכניס כל העטרה כולה והשתא נתקיימו כל המקראות דמדגלי בחייבי כריתות העראה מכלל דבחייבי לאוין לא סגי העראה ומדגלי בשפחה גמר ביאה מכלל דחייבי לאוין לא בעי גמר ביאה דהיינו מירוק גיד אבל עכ"פ בעי מירוק עטרה שיכניס כל העטרה כלה, ולמימר דלא נראה להגמרא לחלק בין מקצת עטרה לכולה הוא דוחק, א"ו מדלא חילקו בזה מכלל דהעראה דחייבי כריתות גופייהו לא מיקרי העראה כי אם הכנסת עטרה כלה דהיינו כדעת הב"ש:
ועוד ראיה דהרי רבב"ח דאמר שם משמיה דר"י גמר ביאה בשפחה חרופה זו הכנסת עטרה ודאי על הכנסת עטרה כולה קאי שהרי מתיב שם ר"ש שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאת המירוק מאי לאו מירוק גיד לא מירוק עטרה וא"כ עכ"פ מירוק עטרה ודאי בעינן בשפחה חרופה וא"כ הכנסת עטרה דקאמר רבב"ח היינו הכנסת כל העטרה וא"כ הרי אנו רואים דהכנסת עטרה דקאמר סתם היינו כל העטרה ולפ"ז למסקנא דמסיק ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גם כן פירושו כל העטרה כיון שסתם הכנסת עטרה כך פירושו למה נחלק בין הפרקים ולפרש הכנסת עטרה דרבב"ח בענין אחר והכנסת עטרה דרב דימי בענין אחר ושניהם בלשון אחד נאמרו:
ועתה נשובה לפרש דברי הרמב"ם בחבורו שכתב המכניס ראש עטרה בלבד הוא הנקרא מערה. ואומר אני שהרמב"ם קורא חלק העטרה שלצד הגוף למעלה ראש העטרה וחלק העטרה למטה לצד הקרקע אצל הנקב קוראהו תחתית וסוף העטרה וכן מוכח מדברי רבינו עצמו בפרק ט"ז מא"ב הל' ד' שכתב ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מקיף לכל הגיד כשר יעו"ש. וראש העטרה כאן ודאי כוונתו זה שלצד מעלה דהיינו לצד הגוף דהרי לצד מטה בקצהו של צד הקרקע הרי משפע והולך ופוחת עד הנקב ממש ואם ניטל משם מאומה יהיה מה שיהיה לא נשאר באותו מקום מאומה מן העטרה שיהיה שייך לומר שנשאר מקיף לכל הגיד, א"ו שהרמב"ם קורא ראש עטרה זה שלמעלה שלצד הגוף וכ"כ הב"ש בסימן ה' סק"ד לשיטת הרמב"ם, ולפי"ז מ"ש פ"א הלכה יו"ד המכניס ראש העטרה נקרא מערה ג"כ כוונתו על הראש שלצד מעלה והיינו כולה. ומה שאמר בלבד כוונתו אף שלא הכניס כלום מהאבר שלמטה מהעטרה לצד הגוף ג"כ נקרא מערה וכאלו אמר המכניס עטרה בלבד נקרא מערה. ולפי פירושנו זה דברי רבינו בפה"מ עם דבריו בחיבורו הכל אחד:
וגם לשונו בחבורו מורה כן שכתוב המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה. וצריכין אנו להבין מה היה כוונתו באמרו בלבד אם כוונתו לרבותא דאפי' לא הכניס רק הראש בלבד ג"כ נקרא מערה. הנה מלבד שהוא ללא צורך דהרי אם היה אומר המכניס ראש העטרה נקרא מערה ג"כ היינו יודעים דדי בראש העטרה דמהי תיתי להצריך יותר ממה שהזכיר גם היה לו לומר בלשון אפילו אם היה כוונתו לרבותא וכך ה"ל למימר המכניס אפי' ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה, א"ו דהאי בלבד למעוטי אתי ובדוקא קאמר שמכניס ראש העטרה בלבד ולא הכניס יותר הוא הנקרא מערה אבל אם הכניס יותר מזה שוב נקרא גומר. ומעתה אי ס"ד דראש העטרה שזכר הרמב"ם היינו ראש התחתון שלצד הארץ וע"ז קאמר בלבד שאם הכניס יותר ה"ז גומר אתמהה והרי אפילו בכל העטרה אינו חייב בשפחה חרופה שלא נקרא גומר אלא הכנסת האבר אבל לא הכנסת העטרה אפילו כולה:
ואם ישיבני המשיב ולטעמיך דראש העטרה שהזכיר הרמב"ם היינו כולה כפירושי הנ"ל אכתי קשה איך קאמר בלבד ומשמע שאם הכניס יותר מהעטרה כולה דהיינו שהכניס גם קצת מהאבר שאחר העטרה נקרא גומר והרי הרמב"ם מסיים תיכף אחר זה והמכניס כל האבר נקרא גומר הרי שלא נקרא גומר עד שיכניס כל האבר. אני אומר מה שנלע"ד בזה שאין כוונתו של רבינו כל האבר על אורך האבר דא"כ בשפחה חרופה שאינו חייב אלא על גמר ביאה ה"נ נימא שאינו חייב אלא א"כ נכבש על השפחה ונדחק עליה ביותר עד שהכניס כל האבר עד תומו ואם נשאר משהו מן האבר אף סמוך מאד לגוף שלא הכניס אותו משהו לא יהא חייב וגם אם השפחה קטנה באברים באופן שהפרוזדור הפנימי שלה קצר והאיש הוא גדול וארך האבר עד שאי אפשר שיכניס כל האבר כלו לא יהיה חייב עליה אעפ"י ששימש עמה כדרך כל הארץ אין כל אלו אלא דברי תימה ואיך נתלה דברים כאלו ברבינו הגדול. ולכן לעמוד על דברי רבינו הללו אמרתי לפרש דברי הירושלמי שהזכרתי למעלה ויבמה אפי' מן הצד מה הכוונה בזה ואגב אפרש כל דברי הירושלמי שהעתקתי לעיל, ואומר אני הא דבעינן בשפ"ח מירוק הגיד היינו משום דכתיב שכבת זרע ובעינן ביאה שהוא ראויה להזריע והעראה דממעטינן בשפ"ח הוא הטעם משום דהעראה אינה ראויה להזריע וכמ"ש התוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה אינו חייב וכו'. והטעם שהעראה אינה ראויה להזריע נלע"ד עפ"י מה שאמרו במס' נדה בר"פ כל היד שמותר לאחוז באמה מהעטרה ולמטה משום ששם אינו מקום חימום וממילא אינו ראוי להזריע. ומעתה אם העראה היא הכנסת כל העטרה והעטרה מצד מטה משפע והולך נמצא שבהכניס לגוף הרחם כל העטרה הנה מצד מטה נוגע הגיד עצמו בהרחם ומתחמם ואפ"ה למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכבר ביארנו דהיינו כל העטרה כולה אפ"ה לא מיקרי זה גמר ביאה ואינו חייב בשפחה חרופה קשה למה הרי בזה הגיד עצמו דש ברחם ומתחמם וצריך לומר שאין האבר ראוי להזריע אלא בהתחמם בכל צדדיו בכל הקיפו למעלה ולמטה אבל בהעראה שאינו מתחמם רק מצד אחד של הגיד דהיינו מצד מטה אינו ראוי להזריע:
ומעתה זהו פירוש הירושלמי שהוא חושב כל הביאות על סדרן ולדרוש שלשה הפסוקים דכתיבי ביבמה דהיינו יבמה יבוא ולקחה ויבמה וקאמר דאי הוה כתיב רק יבמה יבוא עליה הוה אמרינן שאינו קונה כי אם בביאה היותר חשובה והיינו אומרים יבמה יבוא עליה כדרכה דהיינו גמר ביאה ובמקום שהיא ראויה לקבל זרע והיינו כדרכה וכתיב ולקחה וגו' שלא כדרכה דהיינו מצד האשה אינה ראויה לקבל שם זרע הריון אבל אכתי מצד האיש הוא ביאה הראויה להזריע שהכניס יותר מהעטרה והאבר נוגע בעצמו ברחם מכל צדדיו ומתחמם מכל הצדדים בכל הקיפו והוא ראוי להזריע עכשיו דכתיב ויבמה מרבינן אפילו לא הכניס רק העטרה שאז אינו מתחמם מכל הקיפו של הגיד רק מצד אחד היינו צד מטה ג"כ קונה דהעראה קונה ביבמה וזה שאמר ויבמה אפילו מן הצד דהיינו ביאה שאינה ראויה להתחמם בכל ההיקף רק מן הצד דהיינו צד אחד. ומה שאמר אח"כ יבמה יבוא עליה ביאה גמורה כוונתו שפולט זרע ממש והירושלמי לשיטתו דאיהו בעי בשפחה חרופה הפלטת ש"ז ממש וכמו שכתב שם אח"כ אם בשפחה חרופה עד שיפליט. ולקחה וגו' ביאה שאינה גמורה היינו שלא פלט זרע אבל הכניס האבר ויבמה אפילו בהערייה:
ומעתה נבאר גם כוונת הרמב"ם ונקדים דברי הפרישה בסימן כ' סעיף ו' שכתב משתכנס העטרה מהגיד וכו' והשתא אתי שפיר דתליא בעטרה אע"ג דבקרא לא נזכר עטרה אלא רצה לומר מהתחלת כניסת הגיד חייב וכו' יעו"ש. ואומר אני דודאי לא שייך שום ביאה רק מהגיד ואמנם שיעור הכנסת עטרה אשר פירשתי דהיינו ראש העטרה לצד מעלה דהיינו לצד הגוף דהיינו כולה, הטעם הוא דידוע דהעטרה אף שמתקצרת לצד מטה מ"מ גם הגיד מתקצר באופן שבצד התחתון של העטרה לצד מטה אינו מגולה כלום מהגיד וכל מה שעולה והולך לצד הגוף מתגלה יותר מהגיד עד שבראש העטרה ממש לצד הגוף שם רוב היקף הגיד מגולה ואין העטרה מכסה שם רק חלק קטן מהיקף הגיד ולכן שם נקרא העראה שעכ"פ רוב היקף הגיד שם מגולה ונוגע ברחם האשה ובשפ"ח בעינן גמר ביאה דהיינו שיכניס יותר מהעטרה ובמשהו שמכניס יותר שוב כל היקף הגיד מתחמם בבשר רחם האשה וזהו כוונת הרמב"ם המכניס ראש העטרה וכפי שפירשתי דהיינו ראש שלצד מעלה ואז רוב היקף הגיד נכנס ברחם הוא נקרא מערה ולא נקרא גומר לפי שעדיין לא נכנס כל היקף הגיד לבשר האשה שהעטרה מפסקת בין בשר האשה להגיד חלק ממנו וע"ז מסיים והמכניס כל האבר דהיינו שהכניס כל היקף האבר דהיינו שהכניס מעט יותר מהעטרה ששם הכניס כל היקף האבר לבשר האשה הוא הנקרא גומר ואתיין כל דברי הרמב"ם כהוגן:
ומעתה יצא לנו לדינא דלא מקרי העראה כי אם בהכנסת כל העטרה כולה לתוך הנקב שבתחתית השפיות ולא סגי בהכנסת העטרה אפילו כולה לתוך עומק שבין שתי שפיות אלא לתוך הנקב ממש:
ומעתה זכינו לדין שאין דברי הנואף הזה למאומה נחשבים לאסור האשה שהרי הפה שאסר ואומר ששכב עליה הוא הפה שאומר שתיכף ששכב עליה ונגע באבר מזויין תיכף יצא זרעו ובאיתן קשתו נשברה קשיותו ואינו ברור לו אם הכניס עד העטרה א"כ יוכל להיות שאפי' בין השפיות לא הכניס עד העטרה ואפילו תימא שהכניס בין השפיות אכתי יכול להיות שלא פגע ולא נגע בנקב ההוא שהוא פתח הרחם ואפילו אם פגע ונגע והכניס שם מקצת העטרה קרוב הדבר שלא הכניס כל העטרה, ואין בדבריו שום חשש להוציא האשה מחזקת היתר אפי' אם גם האשה היתה מודית לדברי על האופן הזה. ודברי העד הכשר הנה כיון שנסתלק עדות הנואף נשאר זה יחידי וע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא שאני אומר שאפי' היו שני עדים לא היתה נאסרת דאמרינן עיניה נתנה באחר:
ומה שכתב מעלתו דכיון שהעד ראה את הנואף יוצא מלפני הוילונות א"כ הוי רגלים לדבר. זה טעות הוא דודאי אם האשה לא היתה צועקת והיו רואים נואף יוצא מלפנים של הוילונות היה אפשר למיחשב רגלים לדבר וגם בזה היה לדון דשמא נכנס לזנות וכאשר בא מצאה שהיא נעורה והלך בפחי נפש ולא היתה נחוצה לצעוק ואין זה דומה לכל הני דשלהי נדרים שהיא היתה עם הנואף ביחוד אכן אפי' אם יהיבנא דהוי חשוב רגלים לדבר בשותקת אבל זו שצעקה מה הוה לה למיעבד ולמה נימא שלא הרגישה בו עד אחר גמר המעשה והיתה סבורה שהוא בעלה אדרבה אמרינן שתיכף הרגישה בו שדרך בנות ישראל אשה מספרת עם בעלה קודם תשמיש וגם אולי בתנועותיו הרגישה תיכף במעשה חידודין וצעקה והלך לו אלא שאח"כ עילה מצאה להפקיע עצמה מבעלה ואמרה נטמאתי. ולכן פשוט הדבר שאשה זו מותרת לבעלה ואין לנו צורך לפלפל אם הנואף יכול להצטרף עם העד כיון שלדברי העד רשע הוא כיון שאין כאן עדות כלל לא אכניס עצמי בזה כעת:
ומה שרצה להשיב על מ"ש בחיבורי נ"ב (קמא) חלק אה"ע סימן ע' בד"ה הנה יש כאן וכו' שהתוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל שהקשו משילהי נדרים וכו' וכתבתי שהתוס' לאו משום רגלים לדבר באו לאסרה אלא מטעם שויתה נפשה ח"ד וכיון דשויתה נפשה ח"ד מה לי אם רגלים לדבר או לא. וע"ז השיב מעלתו דלעולם התוס' מטעם רגלים לדבר באו לאסרה אלא דהיה קשה איך היא נאמנת על עצמה והא אין אדם משים עצמו רשע וכמו שהקשו התוס' בב"מ דף ג' ע"ב בד"ה מה אם ירצה וכו' דאיך יכול לומר מזיד והא א"א משים עצמו רשע ותירצו דהכא כוונתו לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה. ועפי"ז כתב מעלתו דגם כאן כוונת התוס' דשויתה נפשה ח"ד ואמרינן דלא שייך אינו משים עצמו רשע דכונתה להנצל מאיסור להבא ע"כ דברי מעלתו: ואני איני יודע מה כוונתו בזה והלא אני לא הקשיתי דלמה להו להתוס' לטעמא דשויתה נפשה אלא כתבתי דכיון דשויתה נפשה ח"ד מה לי אם רגלים לדבר או לא סוף סוף שויתה נפשה ח"ד, הא חדא. ולא עוד אלא שעיקר דברי מעלתו אינם נראים בזה דלפי כוונתו לא היו התוס' צריכין לומר דשויתה נפשה ח"ד אלא ה"ל למימר דכיון דלפי דבריה אסורה. ועוד וכי צריכין התוס' להביא ראיה או טעם דהיא נאמנת אף שעשתה עצמה רשעה והלא משנה מפורשת בסוטה ואלו לא שותות כו' האומרת טמאה אני. ועוד דאפילו לא היה שום איסור עליה רק על הבעל ג"כ לא שייך למימר א"א משים עצמו רשע דג"כ אמרינן דכוונתה לטובה שלא יחטא הבעל על ידה ובגיטין דף נ"ד ע"ב סופר שאמר אזכרות כתבתי שלא לשמן ואפילו אם נימא שאין איסור בכתיבה שלא לשמן אלא שהספר אינו כשר לקרות בו אכתי כהן שפיגל אם בידו נאמן אף שודאי רשע הוא לפגל קדשים מ"מ נאמן אף דלא נ"מ לדידיה להבא בזה שאם לא ירצה לאכול ממנו מי יכריח אותו אלא כוונתו להציל שאר כהנים מן האיסור. אלא דמ"מ אינו נאמן לפסול עצמו לעדות מחמת שנחשבנו רשע אבל גוף הדבר נאסר על ידו מה שבידו. וכן האשה נאמנת לאסור עצמה ברגלים לדבר ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע:
ומה שרצה ליישב קושית מהרש"ל ביש"ש פרק מרובה סימן כ"ו לפי מה דקיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים היכא דלא חייב עצמו בכלום בהודאתו חייב א"כ למה בפלגא נזקא מודה ואח"כ באו עדים פטור. ורוצה מעלתו לחדש דדוקא היכא דבהודאתו עושה עצמו רשע שאין דבריו מתקבלים אז אינו פטור אח"כ כשבאו עדים אלא כשחייב עצמו בקרן משא"כ בפלגא נזקא קנסא שאינו עושה עצמו רשע שהשור הזיק ולא הוא לכך מתקבלים דבריו אף דלא חייב עצמו בכלום לכן פטור אפי' באו עדים אח"כ ע"כ דברי מעלתו. ולדבריו נסתר קושיית רבא במס' ב"ק דף ע"ה ע"א דאמר קפחת לסבי דבי רב ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה וכו', ולדברי מעלתו אתמהה וכי ר"ג היה משוי נפשיה רשע ח"ו בהודאתו הא ודאי דבשוגג סימא עין עבדו וא"כ מה ענין ר"ג לדברי רב המנונא דמיירי באומר טבחתי דמשוי נפשיה רשע ואינו מחייב עצמו בכלום. ואולם לענ"ד נראה אחר נשיקת עפרו של מאיר עינינו מהרש"ל דמפלגא נזקא מעיקרא קושייתו ליתא דאם מודה בב"ד ששורו נגח אף שאינו משלם עפ"י עצמו מ"מ נתקיים על פעם הזה והועד בבעליו לשמור שורו אם יגח עוד שני פעמים יוחשב מועד ואין זה דומה למ"ש התוס' בב"ק דף כ"ד ע"א ד"ה השתא וכו' דשם כתבו דלא פלוג בחצי נזק אבל לענין זה שכבר הוא מותרה ע"פ עצמו בפני הב"ד לשמור שורו ודאי שאין זה קנס וא"כ מחייב עצמו בזה שימהר השור להיות מועד אם יגח עוד שתי פעמים ולכך פטור אפילו באו עדים אחר כך:
ומה שרצה לדחות שיטת הר"ר אלעזר בתוס' שילהי נדרים במשנה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה וכו' שכתב דלא שויתה נפשה ח"ד לפי שלא מצינו שהיא מוזהרת עליו. והקשה מעלתו מסוגיא דיבמות דף פ"ח ע"ב מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו היכי דמי וכו' אלא לאו דנישאת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי, וכתב מעלתו דהא ודאי הא דמוקי באומרת ברי לי הוא משום דאל"כ פשיטא היא גופא באיסור ספק זונה קיימא, וא"כ אם איתא לשטת הר"א אין עליה שום איסור ולמה הוצרך לאוקמי באומרת ברי לי ודי לאוקמי כשנשאת לאחד מעדיה. אני תמה והלא אני ביארתי דהר"א קאי דוקא ללישנא בתרא דרבה ביבמות דף נ"ו ע"ב דבעלה לוקה עליה משום טומאה ולא משום זונה כמבואר בחבורי סימן ע' וא"כ למה לא נימא דלהכי מוקי לה בברי לי שרצה לאוקמי שיהיה שפיר בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא:
ומ"ש מעלתו דדוחק לאוקמי אליבא דל"ק, איני יודע מה הוא שח וכי אנו אומרים דאתא רק לל"ק אנו אומרים דרצה לאוקמי שיהיה נכון לשתי הלשונות להכי מוקי באומרת ברי. ועוד בלא"ה לק"מ לפמ"ש התוס' בסוטה ר"פ כשם בשם הירושלמי דאם הבועל מזיד אף שהיא שוגגת או אנוסה ומותרת לבעלה ישראל מ"מ אסורה לבועל ומשמע שמן התורה אסורה לו וכן מוכח מדברי הב"ש סימן י"א סק"ג מדהוכרח לומר דהירושלמי ס"ל כתירוץ בתרא דריש כתובות דבת שבע היה מותרת לדוד מטעם גט כריתות ואי ס"ד דהירושלמי סובר שאסורה לבועל רק מדרבנן א"כ בלא"ה ליכא קושיא מב"ש דאכתי לא גזרו חכמים, א"י דלפי הירושלמי אסורה מה"ת. ומעתה אם לא היתה אומרת ברי והיא עצמה מסופקת שמא העד משקר ואם העד משקר א"כ הוא מזיד ואסורה לו מן התורה ואיסור זה לא שייך לאיסורי כהונה שזה שוה בישראל ובכהנים וא"כ אף שאינה נאסרת על הבעל שהיא היתה אנוסה שהרי העידו ב' עדים שמת מ"מ עכשיו שבאו שנים והכחישום ואמרו שהבעל לא מת רק אחר שנשאה זה העד א"כ למפרע אם האמת עם האחרונים בזדון נשאה העד ונאסרה עליו ובאיסור השוה בכל כי היכי דהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו א"כ פשיטא שאסור לה להיות עמו מספק איסור ולכך הוכרח לאוקמי באומרת ג"כ ברי לי:
ומה שתמה על הרשב"א בחידושיו שילהי נדרים שהביא תירוץ הר"א הנ"ל בזה הלשון, ותירץ הר' אלעזר דזונה אינה מוזהרת לכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת כדאמרינן ביבמות דף פ"ד ע"ב. וכתב מעלתו שלשון זה אין לו שחר דהרי הר"א סובר דהיא אינה מוזהרת אף שהוא מוזהר: הנה ודאי לפי שטחיות הרעיון בתחלה הם דברי תימה אבל לפ"מ שביארתי בחבורי נו"ב סי' ע' דהר"א סובר דדוקא מה דכתיב בהך פרשת כהונה שם אתרבי גם היא מלא יקחו אבל איסור טומאה דלא כתיב בהך פרשתא לא אתרבי האשה א"כ כוונת הרשב"א דזונה אינה מוזהרת לכהן אלא היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת היינו היכא דהוא מוזהר בפרשת כהנים דשם גם היא מוזהרת כדכתיב לא יקחו:
ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויתה נפשה ח"ד הוא מטעם נדר וקונם. הנה במחילה מכבודו ראיתיו מתוך פלפולו שהוא גבר בגוברין בחריפות ובקיאות גם בשכל צח וישר מה ראה לשטות זה ואם כי ראה הדבר בתשובת מהרי"ט וכי מהרי"ט אמרו הלא מביאו רק בלשון ואין לומר ודחאו, ובאמת בלי שום דחיה אין הדבר מתקבל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות ומה דאמרינן שויה אנפשיה ח"ד הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו, ומה שהקשה תינח היכא דאין שני עדים מכחישים אותו, גם זה שטות ואדם נאמן על עצמו יותר משני עדים ולכך בדבר שאי אפשר כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יוה"כ לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
כל זה ראיתי לפום ריהטא בתחלת קונטרס שלו. ויתר מזה לא ראיתי כלל כי ראיתיו יורד לעומק בחריפות וגם בבקיאות רב ואני עמוס התלאות ובפרט בימים נוראים הללו לכן לא יכולתי ליקח פנאי, וגם זה שעיינתי היה עלי לטורח רק שראיתיו מתוך קונטרסו שהוא גבר בכולא וראוי לחבבו ביותר לקחתי מעט פנאי, והיה זה שלום כנפשו ונפש הד"ש: