נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/ע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ע
עריכהתשובה להני תרי רבנים מופלגי הדור המפורסמים מו"ה אלעזר נ"י אבדק"ק רעכניץ. ואתו כבוד הרב מוהר"ר ליב נ"י אב"ד דק"ק צעלם:
מכתבם קבלתי והימים זמנם בהול מאד וכמה טרדות מוטלות עלי מלבד טרדות הימים בפני עצמם וחשב עם קונהו מוטל עלי עול הציבור למלא פי תוכחות יום יום לעורר לב ולכן לא היה לי פנאי להשיב תיכף והיום עיינתי במכתבם. וע"ד שהבעל כבר אמר שמאמין לדברי אשתו וא"כ שויה עליה חתיכה דאיסורא ושוב אח"כ חזרה האשה ואמרה שכוונה רק להוציא ממון מהנחשד ושוב חזרה לדבריה הראשונים ע"פ איומים מהב"ד ועכשיו אמר הבעל ששוב אינו מאמין לה כלל כיון שפעם אומרת כך ופעם אומרת כך וגם הבעל נותן אמתלא לדבריו הראשונים שגם בראשונה לא היה מאמין רק כדי להוציא ממון מהבועל כפי אשר תבע באמת אז וכאשר ראה שיצא חייב בדבר הממון שוב אינו מאמין כלל והאשה צועקת כל מיני סיגופים ויסורים תשמע לבית דין אבל להתגרש לא תקבל עליה כלל וגם אם יעשו לה כל הכפיות ונגישות לא תקבל הגט. זהו תורף המעשה אשר כתבתם. ובאו לשאול שתים כהלכתן. הראשונה אם האשה מותרת לבעלה. וגם אם יהיה הדין להתגרש והיא אינה רוצה אם יש לזכות לה רשות. ע"כ תורף שאלתם:
הנה יש כאן לדון אפי' אם הבעל אומר בשעה ראשונה שאינו מאמין שהרי מצד המשנה ראשונה בנדרים דף ל' ע"ב האשה נאמנת לומר טמאה היא אלא שחזרו לומר עיניה נתנה באחר ואשה זו שאינה רוצה להתגרש בשום אופן ואיך נוכל לומר עיניה נתנה באחר. אלא שהדבר קשה לחלק בין הפרקים ובש"ע סתם ואמר אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאסרה. ונראה דלפי מה דמסיק הר"ן שם בנדרים במשנה דגם למשנה הראשונה שהיתה נאמנת לא ע"פ דין היתה נאמנת ואדרבה מצד הדין אין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא רבנן תקינו שתהא נאמנת משום דמסתמא קושטא קאמרה. ומעתה משנה אחרונה ביטלה התקנה מטעם שעיניה נתנה באחר. וזהו טעם על עיקר הדבר שביטלו התקנה וכיון שנתבטל התקנה שוב ממילא נשאר הדין ואפילו היכא דלא שייך עיניה נתנה באחר מ"מ כיון שנתבטל התקנה ראשונה ממילא לא מהימנא. והנה בתשובות חוות יאיר משמע שאם הבועל אומר דרך וידוי יש לאסרה על הבעל. אלא דנלע"ד דהוא מיירי שם בהיא אומרת טמאה אני וגם הבועל אומר דרך וידוי וא"כ מקרי אמירת הבועל והיה דרך וידוי רגלים לדבר ומצטרף בהדי אמירה דידה ומהימנא. ולפי זה גם בנדון דידכו גם הנואף התחיל להתוודות וא"כ יש להאמינה אף אם הבעל אינו רוצה להאמין כפינן לגרשה. אמנם דברי הבועל אין בהם ממשא לאסרה שהרי אמר שמעולם לא עשה מעשה גמור רק על פעם אחת מסופק אם עשה העראה. ואין לומר דכיון דעכ"פ הבועל היה עמה במטה מקרי רגלים לדבר. אומר אני דהרי מבואר בתוס' ביבמות דף כ"ד ומובא בח"מ סי' קט"ו ס"ק כ"א דאם איכא ג"כ טעמא להיתר אין אוסרין אותה והוא ג"כ מדברי הרא"ש ואף שהב"ש ס"ק כ"ג תמה עליו מדברי התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ש לדידי אין כאן תימא דהתוס' בכתובות לאו מתורת רגלים לדבר באו שם לאסרה אלא התוס' שם ס"ל דאפילו בלא רגלים לדבר אסורה באומרת ברצון נבעלה במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי לשיטתם שם דכופין אותו להוציא במאיס עלי ומ"ש וכן נראה דבאומרת טמאה אני אין נראה כלל להתירה וכו' דמשמע דרצו לומר שאפילו בלא הוכחה זו דנאמנת במיגו ג"כ אי אפשר לאוקמי בטמאה אני ג"כ אין כוונתן בשביל רגלים לדבר דגם בלי רגלים לדבר כיון שמטעם דשויתה חתיכה דאיסורא א"כ מה לי אם רגלים לדבר או לא. ואני תמה על בעל תה"ד בפסקים וכתבים סימן רכ"ב שרצה לפרש דברי התוס' ברגלים לדבר דוקא מטעם מדוע לא הקשו על המשנה דנדרים ובאמת בשלהי נדרים הקשו על המשנה ותירצו בשם הרב ר' אליעזר דזונה אינה מוזהרת על הכהן רק הוא מוזהר עליה ואף שהתוספות שם דחו דבריו מטעם דאמרינן כל היכא דהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו וכן הקשו ממה דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז נראה לפענ"ד דהתוס' דהכא ודיבמות לא קשיא להו כל זה דס"ל דדוקא משום מה דכתיב בהך פרשה דלא יקחו איתרבו נשים לאזהרה אבל מה דלא כתיב בהך ענינא והוא לאו שאינו שוה בכל לא הוזהרו נשים ועיין כל זה ביבמות דף פ"ד ע"ב וס"ל כלישנא בתרא דרבה ביבמות דף נ"ו ע"ב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום טומאה ולא משום זונה וכיון דגם איסור זה דטומאה אינו בישראל אלא בכהן מקרי אינו שוה בכל ולכן אין האשה מוזהרת. ומה שהקשו מתרומה נראה לפענ"ד ג"כ דס"ל להתוספות בעיקר הקושיא הא שויתה נפשה איך מאכילין אותה דבר האסור לה בעל כרחה כיון שהיא אומרת אני יודעת שאני אסורה וכן משמע קצת לשון הרא"ש ביבמות בסוגיא דרוכל ובתרומה באמת אין כופין לה לאכול תרומה אלא שאין מורין לה שאסור לה לאכול תרומה כדי שלא להוציא לעז על בניה אבל בהך עובדא דנואף דאירכוסי מירכס דאיירי ברצון והוי איסור השוה בכל בודאי גם האשה מוזהרת ולכן הקשו מזה. ולפ"ז עיקר דברי הרמ"א בסי' קט"ו שאם יש רגלים לדבר נאמנת והוא מדברי תה"ד וכל עיקר הוכחתו שם מדלא הקשו אמתניתן לפי מה שכתבתי נדחה וממילא אפילו ברגלים אינה נאמנת. אלא שאין אני כדאי לחלוק על תה"ד ורמ"א אבל עכ"פ יש לסמוך על הח"מ וכאן כיון שזה הנואף בא לקבל תשובה מסתמא מתודה ממש וכיון שהוא אומר שלא עשה מעשה רק על פעם אחת מסופק אם הערה בה והיא אמרה שכמה פעמים ניאף עמה ממש מסתמא היא משקרת ולאפוקי ממון באה כאשר תבעה אח"כ היא ובעלה ממון מהנואף:
ומעתה נראה אם כבר נאסרה על הבעל מחמת שאמר שמאמינה והוא עתה בא בחזרתו בטענה כפולה. חדא שאינו מאמינה לעת עתה כיון שרואה שפעם אחת אומרת כך ופעם כך, וחדא דגם בפעם הראשונה לא אמר שמאמין אלא שהיה סבור להוציא ממון והנה לכאורה כיון שכבר שויה חתיכה דאיסורא ומה שאמר שכיון שרואה שאינה עומדת בדיבור אחד אינו מאמינה שוב זה לא מקרי אמתלא דכל אמתלא הוא שמעולם לא אסרה עצמה כמו אשה שאומרת אשת איש אני ואח"כ אמרה שבשביל בני אדם שאינם מהוגנים א"כ אמרה שגם בשעה שאמרה א"א אני לא היתה כוונתה לאסור עצמה אבל זה מתחלה האמינה באמת אלא שעתה חוזר בו וחושדה במשקרת זה לא מקרי אמתלא ושוב אין בידו לחזור. ומה שאמר שגם בפעם הראשונה היה כוונתו רק על ממון זה לא מקרי אמתלא ואינו בידו להשים עצמו רשע שתבע ממון שלא כדין. ועוד שהרי יצא חייב בדינו ופסקו לו לגרש אשתו ואין בידו להוציא ממון א"כ למה שתק אז ולא חזר בו ממה שהאמינה:
אמנם נראה לעניית דעתי דעד כאן לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין בידו לחזור אלא בחוזר ועוקר דבריו וגם בזה דוקא אם לפי דבריו האיסור הוא בודאי כמו אמרה אשת איש אני שזה איסור בודאי אבל כאן אף שהאמינה אעפ"כ לא ידע בודאי אלא שהיה חושש לדבריה ועוד שגם עתה אומר שהיה חושש לדבריה כל זמן שלא מצא שקר בפיה אבל כיון שאינה עומדת בדבור אחד שוב למפרע אינו מאמינה. ועוד כיון שכבר כתבתי דמצד הדין היא אינה נאמנת אפי' ברגלים לדבר או עכ"פ בנדון דידן שיש ג"כ רגלים לדבר שמשקרת מצד דברי הנואף שמסתמא כיון שמתודה אינו מעלים פשעיו וכיון שמצד הדין אינה נאמנת רק מצד שהבעל אמר שמאמינה והוי כמו אמר לו עד דעלמא אשתך זנתה שאם מאמינו וסומך על דבריו שחייב להוציאה והרי להרבה ראשי המורים גדולי הפוסקים החיוב הזה הוא רק לצאת ידי שמים ועיין בסי' קט"ו בטור ובב"י וא"כ אין בידינו לכופו כיון שעתה אומר שאינו מאמינה וקמי שמיא גליא. לכן נלע"ד לאיים עליו ולומר לו שאם מאמינה בלבו אסורה לו ואם הוא יעמוד בדבריו שחושדה שמשקרת אין נזקקין לו ודי שלא להורות לו היתר בפירוש:
ומה ששאל אם יש לזכות לה רשות ולזרוק לתוכו הגט. נלפע"ד שאי אפשר שאפילו אי נימא שזנתה בודאי שהגט זכות הוא לה ומזכין לה ע"י אחר כמו שפסק רמ"א במומרת היינו מן הסתם זכות הוא לה אבל אם היא צווחת שאינה רוצה גט אין מזכין לה בעל כרחה ועוד נלע"ד שאפילו מן הסתם שאינה לפנינו והיא זינתה בודאי ג"כ אין מזכין לה ודוקא במומרת שמסתמא עדיין היא כן הוא זכות שתהיה פנויה אבל זו בשביל שזינתה אינה חשודה לזנות עוד ושמא אין רצונה שוב להנשא ואיזה זכות הוא לה ואף שאינו חוב כיון שכבר אבדה כל זכות שיש לה על בעלה מ"מ אינו ג"כ זכות ולא אמרו אלא זכין לאדם שלא בפניו ועוד שיש אפילו צד חוב שכשהיא א"א היא בחזקת משומרת וכשהיא פנויה נוהגים בה מנהג הפקר. ולכן זה אי אפשר. ומרוב טרדות אקצר:
ובאמת יצאתי כאן מגדרי להקל יותר מדאי ובהשקפה ראשונה כי אין לי פנאי כלל רק שראיתי מכתבם שכתבו שאם תתגרש יש לחוש לכמה תקלות ולכמה חורבות דתיפוק מיניה לכן נטיתי צד להקל. והיה זה שלום: