נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/סב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סב עריכה
בע"ה ד' קהל"ת לפ"ק.
תשובה לעת צאת השנה. עת לחננה. לטובה יזכור רחמנא. ולחיים יוחקו בספר בראש השנה. כבוד אהובי הלא המה כבוד הרב הגדול המופלא מוהר"ר מאיר נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק בענדין, בצירוף בית דינו התורניים המופלגים נ"י:
מכתבם קבלתי ועל דברי תורה באו. גוף השאלה. קטן שלא הגיע לשתים עשרה שנה והוא בן עשיר ונשתדך עם בת צורבא מרבנן שאביו פסק לו נדן והחתונה היתה ג"כ קודם שהגיע לשתים עשרה שנה וקידש הקטן הנ"ל את הבתולה בחופה וקידושין כנהוג אבל לא נתיחדו כלל וזה היה ע"פ הוראה שלכם כי חששו לדברי הפוסקים שקודם שנת י"ג מיחשב ביאת זנות ומאז ועד עתה לא נתיחדו כלל ובין כך נולדו קטטות ומריבות וכבר הגדיל הקטן ונעשה בן י"ג ויותר והבתולה אינה חפיצה בו מטעמים שכתבתם ואין רצוני להאריך בזה כיון שאין בזה נ"מ לדינא. ועתה באו לשאול אם צריכה גט, והבאתם דברי הב"ח וגם דברי המ"ל בפ"ו מגירושין שכתב בשם ר"י בר ברזילי דקטן שקידש לו אביו אשה יש לחוש שזכין לאדם שלא בפניו ושוב כתבתם דגם הר"י בר ברזילי כונתו דוקא בשנת י"ג ואז זכות הוא לו דלא חיישינן שמא תזנה כמ"ש רש"י בפרק הנשרפין דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו אבל קודם לזה דהיינו בשנת י"ב דאיכא משום ספות הרוה את הצמאה חוב הוא לו שמא תזנה עליו ולא שייך למימר דליהוי קידושין משום זכין שלא בפניו דאדרבה חוב הוא לו משום חשש זנות, והארכתם בזה. הנה אהוביי תמהני שהרחיקו נדוד לכתוב לכאן הצרי אין בגלעד ברבני פולין. אמנם אחר שכבר באו בשאלה לא אשיב ריקם:
והנה מה שכתבתם שגם ר"י בר ברזילי לא חשש כי אם בשנת י"ג ולא קודם לכן. זה אינו אמת וגרם לכם שלא ראיתם רק בדברי המ"ל בפ"ו מגירושין שהעתיק הדבר בקיצור אבל עיינתי במהרי"ק שורש ל"א וז"ל מצאתי כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת רבינו יצחק ב"ר יהודה בן י"א שנים שקידש לו אביו בטבעת ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו כו' עד ועוד מאחר שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנים וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי נמי אחר שגדל ושתק וקיבל ואח"כ חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור אשת איש עכ"ל. הרי מבואר בהדיא שבקטן בן י"א שנים החמיר רבינו יצחק ולא כאשר חשבתם אתם שדוקא בשנת י"ג מיירי. והנה לפי טעם הראשון שזכין לאדם משמע שתיכף היא מקודשת בעודו קטן ואם נימא דהא דקטן זכיה יש לו היינו אפילו מן התורה וכמ"ש התוס' בכתובות דף י"א ע"א בד"ה מטבילין בסוף הדיבור א"כ לדעת רבינו יצחק מצינו אישות לקטן מן התורה וא"כ דברי רבינו יצחק סותרים דברי הגמרא בקידושין דף י"ט ע"א דבעי ר"ל מהו שייעד לבנו קטן כו' אמר ר"ז ת"ש איש כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תפשוט מיניה דמייעד כו' ע"ש בסוגיא. ולפי דברי רבינו יצחק א"כ קשה מצינו אישות לקטן ולמה הקשה ר"ז זה לר"ל דל ייעוד קטן מהכא ג"כ מצינו אישות לקטן וכן במה דמקשה הגמרא אח"כ להיפוך תפשוט דמייעד ג"כ קשה ודלמא בקטן שקידש לו אביו מיירי ומיעטה קרא ממיתה בשלמא אי נימא דרבינו יצחק סובר דקטן לית ליה זכיה מן התורה כלל רק מדרבנן וכסברת התוס' שם בכתובות בתחילת הדיבור וא"כ רבינו יצחק רק קידושי דרבנן חשש וא"כ אין כאן קושיא מסוגיא דקידושין. אבל ראיתי שהמשנה למלך כתב שלפי הנראה לקידושי תורה חשש רבינו יצחק וא"כ נשאר הקושיא הנ"ל חמורה:
ורציתי להעלות מרפא לקושיא זו דהרי התוס' שם בכתובות בתחילת הדיבור שכתבו שזכיה של קטן הוא מדרבנן הקשו על זה א"כ זה שמטבילין ע"ד ב"ד הוא רק מדרבנן ואיך שריין ליה בבת ישראל כו' וכתב שיש כח ביד חכמים כו', ואח"כ הקשו דמשמע גבי ואם אין לאיש גואל דמשכחת גר קטן מן התורה ותירצו דמיירי שנתגיירה מעוברת ואח"כ במסקנא כתבו דלפי הספרים דגרסינן זכיה מיהא אית ליה ולא גרסינן מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה ע"ש. וא"כ לדבריהם במסקנא זה שמטבילין ע"ד ב"ד הוא גר מן התורה ואפ"ה מסיק שם רב יוסף הגדילו יכולין למחות והא ודאי צ"ל שכאשר מיחה משהגדיל איגלאי מילתא דלמפרע אינו גר וא"כ גם בקידושי קטן ע"י אביו מטעם זכיה אינו עדיף מטבילה ע"ד ב"ד וא"כ אם הגדיל יכול למחות ואיך נוכל להרוג הנואף עם אשתו בעודו קטן והרי הוא התראת ספק שמא ימחה משיגדל ואפילו הגדיל אח"כ ולא מיחה והרי היא אשת איש למפרע מ"מ אי אפשר לחייב הבועל והנבעלת למפרע שהרי בשעת מעשה היה התראת ספק וא"כ לא צריך קרא דכי ינאף למעוטי וכיון דסוגיא דהתם אליבא דר"ל קאי ור"ל ס"ל בפסחים דף ס"ג ע"ב דהתראת ספק לא שמה התראה שפיר פשיט ליה ר"ז מוכי ינאף. ואמנם הא ליתא דא"כ למה בא ר"ז לפשוט בעיא דר"ל יותר מזה ה"ל לאתוביה לר' יוחנן דסבר התראת ספק שמה התראה וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם פט"ז מהל' סנהדרין ה"ד וה"ל לר"ז להקשות א"כ מצינו אישות לקטן, ועוד דזה לא מיחשבא התראת ספק ועיין במ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו א"ו דרבינו יצחק ב"י דס"ל דשייך קידושין בקטן מטעם זכיה ע"כ דס"ל דזכיה דקטן הוא רק מדרבנן ולא מן התורה ודלא כמ"ל. והא ודאי ליכא למימר דהמ"ל על החשש השני של רבינו יצחק דהיינו דלמא ארצויי קמיה קאמר שחשש לקידושי תורה ולא על החשש הראשון שהוא מטעם זכיה, שהרי המ"ל רצה לתרץ בזה דברי הטור שפסק שאם מגרש ע"י שליח והבעל רך בשנים צריך לבדוק אם הביא שתי שערות יע"ש במ"ל וא"כ ע"כ בעודו קטן חשש לקידושי תורה:
ומעתה שעכ"פ הוכחנו דליכא קידושי תורה בקטן ורבינו יצחק חומרא דרבנן החמיר נחזי אנן אם יתקיימו דברי רבינו יצחק ואף אם יתקיימו אם שייכים דברי רבינו בעובדא דידן. והנה גוף דברי רבינו יצחק תמוהים דמאי זכיה שייך בקדושין דנימא זכיה אית ליה לקטן. ומתחילה הקשיתי לדעת המ"ל שהוא זכיה דאורייתא א"כ קשה אם זהו זכיה א"כ גם קטנה גם כן נימא זכין לה מן התורה ולמה בקטנה שקדשה אחיה ואמה תצא במיאון ואמאי לא ניחוש לקידושי תורה שזכין לה מן התורה בשלמא לפמ"ש אני גם בקטן אין כאן קידושי תורה אבל לדעת המ"ל קשה. ואמנם גם הא לא קשיא דהרי אף שהוא קידושי תורה אפ"ה הגדילה יכולה למחות וא"כ כשמיאנה הרי היא מוחה. אלא דאכתי קשה דבמסכת נדה דף מ"ו ע"א אמרינן שאם לא נבעלה אחר י"ב שנים לא חיישינן שמא נשרו ויכולה למאן משום דספיקא דרבנן הוא ולהמשנה למלך דלרבינו יצחק זכין מן התורה אם כן יש כאן ספיקא דאורייתא שמא נשרו וכבר גדלה ולא מיחתה והרי אמרינן בכתובות כיון שלא מיחתה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות ואם כן איך תמאן זו ושמא כבר גדלה והיא אשת איש מן התורה. ואמנם אף הא לא קשיא שהתוס' כתבו שם בכתובות שהגדילה היינו שנהגה מנהג יהדות בגדלות וא"כ זו שלא נבעלה כשהגדילה לא נהגה מנהג אישות מן התורה יכולה למחות רק מדרבנן הוא שאינה יכולה למאן אחר שגדלה ולכך לא חיישינן שמא נשרו. אלא אי קשיא הא קשיא דהר"ן כתב הגדיל יכול למחות דוקא הגדיל אבל המחאה שבקטנותו לאו מחאה היא והביאו הש"ך ביו"ד סי' רס"ה סעיף ז' וא"כ איך קטנה יכולה למאן בקטנותה אם קידושיה הם קידושי תורה מטעם זכין לאדם שלא בפניו. אבל אחר זה ראיתי ברא"ש בקידושין דף י"ט על הא דאמרינן אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכתב הרא"ש שהיא זוכה בקידושין אף דקטנה אין לה זכיה מ"מ בדעת אחרת מקנה לה יש לה זכיה אבל קטנה יתומה אף שיש לה זכיה לזכות אבל אינה יכולה להקנות עצמה לבעל שאין מעשה קטנה כלום ע"ש ברא"ש. וא"כ גם על רבינו יצחק ב"י ל"ק אפי' אם היה סובר שהוא קידושי תורה דקטן המקדש אין צריך אלא לזכות אבל לא להקנות עצמו שהאיש קונה ואינו נקנה ולכך זכין לו וזוכה באשתו אבל האשה נקנית שנינו וקטנה אינה יכולה להקנות עצמה ולכן קדושי יתומה הם מדרבנן:
כל זה יש לומר שלא יוקשה מה בין קטן לקטנה אבל כבר הוכחתי בלא"ה דרבינו יצחק מדרבנן הוא דקאמר. אכן מה שאני תמה על רבינו יצחק מה זכיה הם הקדושין לקטן והלא חוב הוא לו שנאסר בקרובותיה, וע"ז היה מקום לתרץ דעובדא דרבינו יצחק היה שקידש לו אביו אשה שאין לה קרובים משבעה קרובים הנאסרים בגינה. אבל אכתי קשה הלא חוב הוא לו שמתחייב בשאר וכסות. הן אמת שראיתי בתוס' בקידושין דף י"ט ע"א בד"ה אומר שכתבו וא"ת איך היא מתקדשת באומר צאי וקבלי קידושיך והלא קטנה אין לה זכיה מן התורה כדמשמע בפ"ק דב"מ דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה וי"ל דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכיה ע"ש בתוס'. וא"כ משמע ג"כ מדבריהם שהקידושין הם זכיה אפילו בקטנה וקשיא ג"כ קושייתי מה זכות הוא זה ואפילו במתקדשת קשה יותר שהרי נאסרת על כל אדם וא"כ הוא חוב לה. אבל באמת לק"מ דהתוס' והרא"ש כתבו שם דיליף מקידושי יעוד לר' יוסי בר יהודה ועיקר הלימוד שהתורה נתנה רשות לאב שאותו זכות שיש לו בבתו קטנה לקדשה למי שירצה יכול הוא ליתן לה הרשות הזה להתקדש למי שתרצה מדעתה אבל לא ילפינן מדר"י ב"י שיש לה זכיה וזוכה היא מן התורה בכסף קידושין כשם שזוכה בהנשאר מכסף מקנתה דא"כ אמאי נקט בתו. ועוד דגוף הזכיה אי אפשר למילף מהתם דהתם אינו אלא מחילת שיעבוד. א"ו שעיקר הילפותא מייעוד שיכולה היא להתקדש שאם לא היתה יכולה להתקדש מדעת אביה ע"י עצמה לא היה הכתוב אומר שיועיל לענין יעוד, ושוב הקשו התוס' והרא"ש א"כ שהתורה לא גילתה לנו לענין זכיה רק לענין שיכולה להתקדש אכתי קשה היאך היא זוכה בהקידושין הן בכסף והן בשטר במה זכתה כיון שאין לה יד ומה בכך שיכולה להתקדש מ"מ אם לא זכתה בהקידושין ולא יצא הכסף או השטר מרשות המקדש ואיך היא נקנית להמקדש לכך תירצו בדעת אחרת מקנה יש לה זכיה וא"כ שמקנה כסף הקידושין א"צ למילף מיעוד רק היא זוכה כמו שזוכים כל הקטנים בדעת אחרת מקנה ומה שנקנית ע"י זה לבעלה הוא מדעת האב כמו ביעוד וזה ילפינן מיעוד ואף שהוא חוב שנאסרת על כל אדם מ"מ הרי זה גם ביעוד כן וזה גילתה התורה שיכולה לעשות כן מדעת האב אבל עיקר הקושיא איך זוכה בקידושין וזכיית הכסף או השטר מצד עצמו אין בו חוב ושפיר קאמרי שיש לה זכיה והרא"ש שכתב שלטובתה ולזכותה נעשית שליח אין כוונת הרא"ש בזה מטעם זכין לאדם דבזה בעינן זכות שאין בו צד חוב אבל כוונת הרא"ש למ"ש בפרק ההוא לעיל סי' ט"ו דהא דאין שליחות לקטן היינו שיזכה לצורך אחרים אבל שיזכה דבר שהוא לעצמו יש לו שליחות לכן הקטנה נעשית שליח לאביה שתתקדש היא בקבלת הקידושין לפי שזה השליחות הוא לצורך עצמה לזכות עצמה ואין הכוונה שלא יהא בה צד חוב אבל הכונה שאין הדבר נוגע לאחרים רק לעצמה והרי בזה השליחות שוה לגדול שנעשה שליח לאחרים מדעתם וכמו שליח האשה לקבלת הגט שזוכה הגט לצרכה בקבלתו אף שיש בו צד חוב אבל לענין לומר בקטן זכין שלא בפניו בעינן דבר שהוא רק זכותו ולא יהיה בו שום צד חוב. והוא מבואר בתוס' שם בכתובות דף י"א ע"א בד"ה מטבילין בסוף הדיבור שכתבו ואע"ג דזכין מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו כו' אבל הכא זכות גמור הוא לו יש לו שליחות וא"כ קשיא על רבינו יצחק בר יהודה איך כתב בקטן שקידש לו אביו זכין לאדם והלא חוב הוא לו ואף שכתבתי דמיירי באשה שאין לה קרובים מ"מ חוב הוא לו שמתחייב בשאר וכסות:
ולכן נלע"ד דרבינו יצחק שקידש לו אביו מיירי והיינו קידושין לחוד בלא חופה ונישואין כמו שהיה נהוג בימיהם לארס ואחר זמן לכנוס וא"כ בשעת האירוסין הרי ארוס אינו מתחייב בשום דבר לארוסתו וכל חיוב ושעבוד הבעל לאשתו הם בנשואין אבל לא בארוסה וגם כתובה לית לה ושפיר קאמר דזכין לאדם שלא בפניו שאין כאן רק זכיה ולא שום צד חוב. אבל בזמננו שמקדשים תחת החופה ואירוסין ונישואין כאחד הם ומברכין ברכת אירוסין ונישואין הכל תחת החופה והוא מתחייב בכל חיובי הבעל לאשתו וק"ו בזמננו שיש חרגמ"ה וא"כ נאסר בכל הנשים שבעולם שלא ישא אשה על אשתו אין כאן זכות רק חוב ולא שייך זכין שלא בפניו דזכין מטעם שליחות ואין אדם נעשה שליח לחוב לאחר שלא מדעתו ואפי' לאותן הפוסקים דלא מקרי חופה אלא היחוד אבל לא מה שמעמידין כלונסאות כנהוג מ"מ הרי הכתובה קורין תחת החופה ומאותה שעה יש לה כתובה דאפילו ארוסה דאין לה כתובה היינו בשלא כתב לה וממילא חוב הוא לו (ואמנם בזה י"ל דלית לה כתובה דאין קנין של קטן כלום). ועוד דלדעת הב"ש בסי' א' ס"ק כ"ב שייך חרגמ"ה אפילו בארוסה וא"כ חוב הוא לו שנאסר בכל הנשים. ואולי בימי רבינו יצחק בר יהודה לא נתפשטה תקנת רגמ"ה במדינתו. ועכ"פ בזמננו אחר החופה לא יתנו לו אשה אחרת מצד חרגמ"ה שהרי יחושו לאותן פוסקים שזה נקרא חופה והוי נשואה וא"כ חוב הוא לו וק"ו באשה שיש לה קרובים הנאסרים עליו ודאי חוב הוא אפילו הקידושין לחוד ואף רבינו יצחק מודה שאין כאן חשש קידושין:
ואחר כתבי כל זה בינותי בספרים ומצאתי קצת דברים ממ"ש בתשובות מהר"י טראני חלק ב' סי' מ"א ע"ש שהקשה ג"כ על רבינו יצחק מהך סוגיא דפרט לאשת קטן והנהני שכוונתי לדעתו ועוד הביא ראיות אחרות ובמ"ש לחלק בין אשה שיש לה קרובים ובין אשה שאין לה קרובים נדחים קצת ראיותיו. ומה שהביא ראיה לסתור דברי רבינו יצחק מסוגיא דב"ב דף קנ"ו ע"א דקאמר שמואל בודקין לקידושין לגירושין כו' ומקשה הגמרא וכי מאחר דבדקנוהו לקידושין לגרושין ל"ל בדיקה ומשני לא נצרכא אלא ליבום כו' ומעתה לדעת רבינו יצחק א"כ נסתר קושית הגמרא דהא משכחת קידושין בלא בדיקה ע"י אביו שקידש לו אשה. ואומר אני לפמש"ל דאפי' אם נימא דדעת ר' יצחק לקידושי תורה ומטעם זכיה מ"מ יכול למחות דלא עדיף מהטבילוהו ע"ד ב"ד א"כ לא קשה מידי דאכתי בדיקה ל"ל כיון שמגרש א"כ אין רצונו בה יאמר בפירוש שהוא מוחה בקידושין הראשונים ויגרש ואז מותרת ממ"נ דאם כבר הגדיל וכיון שכבר הגדיל ולא מיחה שוב אינו יכול למחות א"כ מועיל הגט שהרי גדול הוא ואם עדיין לא הגדיל ואין הגט כלום מועיל מחאתו ושפיר הקשה בדיקה ל"ל. אבל לפמ"ש בשם הר"ן שאין מחאתו בעודו קטן כלום רק צריך שימחה כשיגדיל א"כ שפיר מוכח מכאן שלא כרבינו יצחק ב"י. ואמנם האמת יורה דרכו כי רבינו יצחק לא אמר זה אלא לקידושי דרבנן וסובר דקטן זכיה אית ליה מדרבנן ולא מן התורה ושוב ממילא לא קשה מהך דב"ב כמ"ש מהרי"ט בעצמו ע"ש:
ואחר שכתבנו דבנדון דידן לא שייך חשש הראשון של רבינו יצחק נדבר עתה מחשש השני שכתב רבינו יצחק דמאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקבל כו'. הנה לכאורה קשה ע"ז ממשנה ערוכה בקידושין דף נ' ע"ב וכן קטן שקידש ע"ש דאף ששלח סבלונות משהגדיל אינה מקודשת דמחמת קידושין הראשונים שלח ולרבינו יצחק ב"י קשה כיון שכבר הגדיל א"כ דל סבלונות מהכא בלא שום סבלונות ניחוש דלמא ארצויי ארצי קמיה וקיבל וחיישינן לקידושין הראשונים עצמם. ואין לומר דעד כאן לא חייש רבינו יצחק לדלמא ארצויי אלא בקידש לו אביו דכיון דלא קידש הוא עצמו יודע שאין זה קידושין ולכך חיישינן דלמא כשהגדיל ארצויי ונתרצה שיחולו עתה אבל בקידש הוא עצמו סובר שא"צ קידושין אחרים ולכך אינו מכוין לשם קידושין חדשים וכדאמרינן שם במשנה לענין סבלונות שע"מ קידושין הראשונים שלח. דזה אינו סברא כלל דאדרבה בקטן שקידש הוא עצמו ודאי אין קידושי קטן כלום ואין שום חולק על זה ובקידש לו אביו הרי רבינו יצחק חשש תחלה שיחולו הקידושין ואיך נימא לענין ארצויי הסברא להיפוך לגמרי. וגם אין לומר דע"כ לא חייש רבינו יצחק לארצויי אלא בקידש לו אביו בטבעת והטבעת הוא עדיין בעין ביד המקודשת משהגדיל וחיישינן דלמא ארצויי וחלו הקידושין עתה שהרי הטבעת הוא בעין אבל שם במשנה מיירי שנאכלו הקידושין קודם שהגדיל ואין להם כח לחול אחר שהגדיל כיון שאינם בעין ואף ששלח סבלונות אמרינן ע"מ קידושין הראשונים שלח ולא כיון בהם משום קידושין. דגם זה אינו סברא דממ"נ אם אין הפרוטה בעין דלא מהני הריצוי משום דאין להם על מה לחול א"כ אין אומרים שחלו למפרע א"כ גם כשהן בעין מאי הוי כיון שאינו נותן עתה בידה שום דבר ואין אומר שום דבר של קידושין עתה איך יחולו דכשם שלא חלה הנתינה למפרע כך לא חל האמירה למפרע דאטו אמירה דקטן או אמירת האב בשליחות ממשא אית ביה דהרי עכשיו בסברא שניה של רבינו יצחק דחייש לארצויי אנן קיימינן דלא חלו בקטנותו ולא אמרינן זכיה דאי אמרינן זכיה א"צ לחשש ארצויי ובלא"ה מקודשת, וא"כ דברי רבינו יצחק קשיין:
והנלע"ד בכוונת רבינו יצחק בזה דבאמת במ"ש ועוד מאחר שלא מיחה מאן לימא לן דלא ארצויי קמיה כו' אכתי לא נד מסברא הראשונה דכבר חלו הקידושין מטעם זכין, ואמנם מה שהוסיף להמציא דלמא ארצויי כוונתו כפי מה שעולה במחשבתי הוא משום דע"כ חשש זכין הוא לרבינו יצחק רק מדרבנן כאשר הוכחתי לעיל מסוגיא דקידושין די"ט דמצינו אישות לקטן וכנ"ל. ומעתה מתחילה אמר רבינו יצחק שיש לנו חשש דרבנן ושוב הוסיף לחוש אפילו לקידושי תורה דכיון דכבר חלו קידושי דרבנן בקטנותו חיישינן ודלמא משהגדיל ארצויי ארצי קמיה וסבר וקיבל וגמרי הקידושין להיות קידושי תורה וכמו קטנה שהגדילה דגמרי קידושין והיינו ג"כ כיון שכבר חלו הקידושין בקטנותה להיות קידושין דרבנן גמרי לגמרי משהגדילה וסובר רבינו יצחק באמת דגם יתומה קטנה שנתקדשה והגדילה גמרי קידושין מן התורה וכ"כ מהרי"ק בתשובה שם בשם רבינו יצחק דקטנה שהגדילה גמרי קידושי תורה. ואף שהקשה מהרי"ק עליו מסוגיא דנדה דף מ"ו ע"א דקאמר אם לא בעל משהגדילה לא חיישינן לשמא נשרו ויכולה למאן דליכא ספק דאורייתא ולרבינו יצחק דגמרי קידושי תורה איכא ספק דאורייתא ע"ש במהרי"ק. נלע"ד דסובר רבינו יצחק דהיינו מן הסתם אבל אם נתרצו וסברו וקיבלו אפי' לא בעל מ"מ כיון דארצויי ונתרצו חלו אבל אם לא דארצויי והגדילה בסתם הוא רק מדרבנן מה שאינה יכולה למאן ובבעל אפילו מן הסתם סתמא דמלתא כוונת שניהם לשם קידושין. או אמינא דגם חששא דארצויי הוא ג"כ חששא דרבנן ואמנם מתחילה חשש מטעם זכין לאדם שלא בפניו. והנה זה פשוט דעכ"פ לא עדיף זה מזכין שאמרו בכתובות דף י"א שמטבילין ע"ד ב"ד ואעפ"כ מסיק שם הגדילו יכולין למחות וא"כ גבי קידושין ג"כ בודאי הגדיל יכול למחות והרי בעובדא דרבינו יצחק באמת מוחה אחר שהגדיל שהרי מיאן כשהיה בן י"ג וחצי ואיך חשש רבינו יצחק מטעם זכין. אמנם שם בכתובות אמרו רז"ל שאם הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וקטן זה כיון שלא מיחה עד חצי שנה אחר שהגדיל לא מהני מחאתו. זה חשש הראשון של רבינו יצחק. ואולם רבותינו בעלי התוס' שם בכתובות בד"ה לכי גדלה כתבו בשם ר"י דהא דהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות היינו שנהגה מנהג יהדות כשהגדילה וא"כ בקטן זה שקידש לו אביו אשה ועדיין לא נשא לא שייך שנהג מנהג אישות ושפיר יכול למחות אף אח"כ כל זמן שלא נהג מנהג אישות והרי מיאן אח"כ כשהיה בן י"ג וחצי וע"ז מסיק דלמא ארצויי ונתרצה והוי כמו נהיג מנהג יהדות שהוא גילוי דעת שרצונו ביהדות כן זה שנתרצה לקידושין שוב אינו יכול למחות. זה הנלע"ד בפירוש דברי רבינו יצחק וא"כ חשש ארצויי קשור ותלוי בחשש הראשון דזכין לאדם וכבר חלו הקידושין וגמרי אח"כ אבל היכא דלא חלו מתחילה גם רבינו יצחק לא חייש לארצויי וממילא לא קשה עליו ממשנה דקידושין דף נ' דקטן שקידש אפילו שלח סבלונות משהגדיל לא חיישינן לקידושין דשם הוא עצמו קידש בקטנותו ואין מעשה קטן כלום ולא חלו בקטנותו ומה מועיל הריצוי בגדלותו על מה יחול הריצוי משא"כ בעובדא דרבינו יצחק שקידש לו אביו:
ומעתה מאחר שרוב הגדולים נחלקו על רבינו יצחק ב"י כמבואר במהרי"ק שם ולפמ"ש באשה שיש לה קרובים או בקידש תחת החופה וכתב כתובה דחוב הוא לו גם ר' יצחק מודה דאין כאן זכיה וממילא גם חשש השני דלמא ארצויי ליכא ודעת הב"ח ג"כ לא שייך כאן דהב"ח לא קאמר אלא בשנת י"ג והרי עובדא דילכון היה קודם שהתחיל שנת י"ג. וגם כבר ביארתי בתשובה אחרת סתירת דעת הב"ח מדברי הפוסקים הראשונים. לכן נלע"ד דאיתתא דא היא מותרת להנשא לעלמא בלי גט כלל. ואמנם להיות שרבינו יצחק הוא אחד מהשרים הראשונים והיה בימי רש"י כמבואר בתוס' במסכת ע"ז דס"ט ע"ב בד"ה מ"ט ואף שכתבתי שבנדון דידן גם הוא מודה מ"מ משא זו קשה עלי בחשש אשת איש החמור ולכן אם יצטרפו עמי שני גדולי הדור המפורסמים בלימוד האמיתי שהוא לימוד התלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים המקובל בידינו דור אחר דור מימות משה רבינו עד עכשיו הנני מצטרף בהדייהו להתיר האשה הזאת לעלמא. דברי הטרוד בעול הציבור ועול התלמידים, הד"ש: