נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/לה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לה
עריכה- וזה אשר חשבתי
מה שכתב הרב ויל"ד למה לא נימא הטעם ג"כ הכא כתירוץ הראשון של תוס' משום דבחשוד לא שבקת חיי עכ"ל הרב. שותא דמר לא ידענא דאם מפני חשש לא שבקת חיי שכנגדו ישבע וזה לא מיחשב תקנתא לתקנתא דהרי זה מחוייב לשלם לא מצד תקנתא לתקנתא ואדרבה לטובתו חייבנו לשכנגדו שבועה:
ומ"ש הרב להוכיח דהרמב"ם סובר דגם בשבועת המשנה אמרינן משאיל"מ ממה דפסק הרמב"ם גבי פוגם שטרו או שאמר לוה השבע לי ומלוה חשוד הפסיד המלוה וכו' והקשה הרב הרי אין על המלוה רק שבועת המשנה לסברא דידי דשטר דאורייתא ומדוע הפסיד. תמה תמה אקרא גברא רבה וחריפא כזה לא ידע לאסבורי מסברא לחלק בין משאיל"מ ובין מחויב שבועה ואי"ל ואינו נוטל שאם אנו אומרין מחויב שבועה ואי"ל ואינו נוטל נימא משאי"ל משלם אתמהה. ודבר זה אם מסברא אמרתיו מצאתיו מבואר במשנה למלך בפ"ב מהל' טוען בסוף הלכה ד' כתב המשנה למלך וז"ל ומתוך שאיל"מ כתב מהר"י אדרבי סימן פ"ט וכו' ולי נראה דהדברים פשוטים דע"כ לא חילק הרשב"א ז"ל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרי' מתוך שאי"ל אינו נוטל וכ"כ הרשב"א בהדיא בתשובה וז"ל ועוד כיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה וה"ל משאיל"מ הרי שכתב בהדיא דפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן שאי"ל אינו נוטל וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן פ"ה הביאה מרן סימן ע"ב עכ"ד. וכן הסכים מהר"י אדרבי באותה תשובה ע"ש עכ"ל המשנה למלך. הרי מבואר בהדיא כדברי ואדרבה משם מוכח להדיא דבשבועת המשנה לא אמרינן מחוייב שבועה ואי"ל משלם שהרי פוגם שטרו שבועת המשנה היא והוכרחו לחלק בין אינו נוטל למשלם והרי נהפכה השגת הרב לסייעתא. ומדברי רבינו הגדול עצמו מוכח דאף בשבועת המשנה לא אמרינן משאיל"מ שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען הל' ד' תקנת חכמים היא שכל המחויב שבועה מן התורה על טענת ודאי אם היה חשוד הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל. הרי שדקדק הרמב"ם שכל המחויב שבועה מן התורה והרי שבועת המשנה איננה מן התורה. ואם תשיבני אדרבה נידוק מסיפא ממה שכתב הלכה ז' נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל הרי שלא מיעט הרמב"ם אלא שבועת היסת. זה אינו דבשלמא לדידי שס"ל להרמב"ם דשטר דאורייתא וגם שטר בע"א מחוייב שבועה דאורייתא ליכא שבועת המשנה להיות נשבע ונפטר ולכך נקט הרמב"ם ברישא שבועת התורה ובסיפא שבועת היסת ושבקא לה לשבועת המשנה דלא משכחת לה כלל אבל אם נימא דס"ל להרמב"ם שטר דרבנן א"כ משכחת גם שבועת המשנה נשבע ונפטר א"כ קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא א"ו הא ליתא:
ומ"ש הרב דע"א בשטר הטעם משום חזקה אלימתא. תמיהני שזה טעמא דנפשיה אבל הרמב"ם בהדיא כתב הטעם משאיל"מ. וגם מ"ש דהוי מיגו דהעזה מה יענה לדברי הש"ך בסימן פ"ב שכתב דהוי מיגו. ומה שהבאתי ראיה מדברי הרמב"ם שלא הקפידה תורה וכו' כבר הובא כל זה במכתבי הראשון ועל רום מעלתו קשה אדמותיב מכתובות יסייעני מיבמות דף פ"ח ע"ב אלא בחד טעמא דמכחשתיה הא שתקא תצא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה וכו' ומאי קושיא עולא במקום שהאמינה תורה קאמר וכאן האמינו חכמים וכן ביבמות דף קי"ז א"ו הא ליתא. וכן מה שרצה הרב לפרש כוונת הרמב"ם דלא הוי כעוקר דבר מן התורה וכו'. תמהני הלא הוכחה שלי היתה ממה שהרמב"ם בתחלת דבריו לא הזכור ע"א ובסוף הזכיר ג"כ ע"א ולקושיא זו אין מרפא בכל דברי הרב. ומה שהבאתי ראיה מלשון הרמב"ם בהל' נחלות ועל זה השיג הרב דהרי הרבה פעמים איתא בש"ס ששמעה בו שמת ופי' התוס' בע"א ע"כ דברי הרב. ותמהני הלא אני הבאתי ראיה ממה דנקט הרמב"ם נכרי ולא נקט רבותא ישראל ואם שמעו בו שמת דנקט הרמב"ם ברישא היינו ישראל א"כ נכרי דנקט הרמב"ם הוא אך למחסור שאם ע"פ ישראל אין מורידין ק"ו ע"פ נכרי ואם לרבותא להשיא אשה כבר דחיתי בקונטרס הראשון:
ומ"ש הרב דר' יהודה לא פליגא ר' יוסי אבל ר' יוסי פליג על ר"י תמהני דאטו נאמר בדברי חד מנייהו אף ואם רצונו למימר כן אדרבה איפכא מסתברא שהרי ר' יהודה נזכר תחלה ואיכא למימר שר' יוסי מוסיף הוא ועוד שכיון שאין לנו הכרח למחלוקת שהרי מודה שר' יהודה דריש תרווייהו למה נחלוק את השוים ולא נימא מר אמר חדא וכו'. ועל מה שהוכחתי דר' יהודה מודה דע"א מחייב שבועה דאורייתא דאל"כ מאי מקשה מאבוה דר' אפוטריקי ועל זה השיג הרב דאעפ"כ מצינו גלגול שבועה דע"א דגלגול שבועה נפקא לן מסוטה והתם נסתרה בע"א וכו'. תמיהני מפני המחלוקת ברחתי שאמרתי שא"א שיהיה שבועה זו שהעדים מחייבין אותו תלוי במחלוקת דא"כ מאי מקשה מאבוה דר"א והרב תלה הדבר במחלוקת אחרת דהרי זה אם נסתרה בע"א במחלוקת שנויה בריש סוטה. ומלבד זה ג"כ לא קשה ולא מידי ותמיהני על הרב עד שהשיג עלי היה לו להקשות על הגמ' בריש ב"מ שהוצרך למילף מג"ש ופיו במה הצד והוצרך דר' חייא תורת הזמה לא פריך נילף מע"א דסוטה לחוד שהרי מתחלה דיליף מע"א פריך מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע והנה בסוטה העד מעיד שנסתרה והיא נשבעת שלא נטמאה הרי נשבעת על מה שלא העיד. אלא הדבר פשוט דהרי כשיליף מפיו פריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן ואיך נילף מע"א דסוטה שג"כ מחייב קרבן כדכתיב והביא קרבנה עליה ואפילו במה הצד שוב לא יוכל למילף דמה להצד השוה שכן מחייב קרבן וא"כ נסתרה השגה:
ומה שהבאתי ראיה לדברי רבינו הגדול הרמב"ם דהאי קרא לא יקום עד אחד באיש בעד כשר מיירי ממה דאר"י בספרי והלא דין הוא וכו'. וע"ז כתב הרב וז"ל ויל"ד הא לפי דעתו ליכא פלוגתא בין ר"י לר' יוסי א"כ צריך קרא להשיא אשה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין דבריו כי מה ענין שמיטה אצל הר סיני לימוד ר' יהודה מדכתיב באיש ולימוד ר' יוסי מדכתיב לכל עון ועוד אפילו לדבריו עדיין שפיר הוא דר' יוסי הכי קאמר והלא דין הוא פי' ולמה אני צריך למילף מקרא וכדכתב הרב בעצמו ועדיין שפיר הוכחתי דקרא מיירי בעד כשר דאל"כ אפי' לא הוה מפריך הק"ו אכתי צריך למילף מקרא כדי למילף גם עד פסול ומה לנו בזה אם הקרא מיותר כיון דבאמת ר' יוסי מקרא יליף לכל מה דמיירי קרא יליף ומק"ו ליכא למילף רק עד כשר אלא ודאי דאף קרא בעד כשר מיירי. ואין רצוני להאריך בזה כיון שבאמת הקרא מיותר דר"י ור' יוסי כל אחד מקרא מיוחד יליף וכדלעיל:
ומה שהבאתי ראיה דאי ע"א נאמן מדאורייתא להשיא אשה נאמן ג"כ להוריד לנחלה ממה דאמרו דומיא דנשותיהם קאמרו וכו'. והקשה הרב דאכתי לא דמי דהא אמרינן בשמעו בו שמת דכ"ע לא פליגי וכתבו התוס' דהיינו קול ונשותיהם ודאי אין משיאין ע"פ קול. ע"כ דברי הרב. ותמהני דאטו מדאורייתא דמורידין ע"פ קול דבשלמא לשמואל דקאמר אפילו בלא שמעו בו שמת והטעם דשיימינן כאריס א"כ גם מדאורייתא כיון שאין בזה הפסד לבעל השדה אבל לרב דסבר אין מורידין דלמא מפסיד א"כ בשמעו שמת מורידין היינו בשביל ששמעו שמת ואטו מדאורייתא הך קלא מלתא היא ואם כן שפיר הוי נשותיהם דומיא דבניהם דמדאורייתא בשניהם לא מועיל קול:
ומה שכתבתי לדחות הראיה שהביא הריב"ש ממה דאמרו בכתובות איהי דאי בעי לאנסובי בע"א וכו' וכתבתי אני דלכך מוקי ששמעה בע"א משום דברייתא פסק ותני שאין זנין בניו ובנותיו והיינו אפילו מפירות ואי שמעה מתרי הוי קול ושפיר מורידין לפירות , וע"ז הקשה הרב וז"ל לא אוכל להבין ופליאה נשגבה בעיני הלא הא דצריך ר"פ לשנויי הכי היינו אליבא דשמואל דאמר אין פוסקין מזונות אבל לרב דאמר פוסקין לק"מ הברייתא והנה שם בב"מ פלוגתא דרב ושמואל ושמואל אמר מורידין אפילו בליכא קלא כלל משום דמוקי לפירות עכ"ל הרב: אומר אני מלבד מה שאברר לקמן שהשגה זו טעותא היא ואגב חורפיה דהרב לא עיין היטב אלא שאפילו לדעת הרב לא היה לו להפליא כך ושערי תירוצים לא ננעלו בפניו. ואשיב לו לפי דבריו ג"כ לק"מ דהנה בזה דפסק שמואל אין פוסקין מזונות והקשה עליו מהך ברייתא אי לאו דתירצה ר"פ הוה קאי בתיובתא ולא ה"ל מקום להסתייע משום תנא ושמואל עצמו לאו תנא הוא שיחלוק על הברייתא וכיון שכתבתי בקונטרס הראשון שמה דפסק ותני שאין זנין בניו ובנותיו משמע גם מהפירות אין זנין הוכרח ר"פ לאוקמה ששמעה וכו' כי היכי דלא נהוי קלא ולכ"ע זנין. וא"כ רווחא לן שמעתתא דשמואל כאן בכתובות במה דאמר אין פוסקין מזונות אי משום דקשיא ליה לשמואל בשמעתא דב"מ מה שפסק מורידין קרוב לא איכפת לן מידי דהתם בלא"ה תנאי היא כדמסיק שם בב"מ ושמואל סובר כרשב"ג ומוקי ברייתא כת"ק דהתם. אמנם כל זה דרך פלפולא בעלמא להשיב על הרב לפי דבריו. אבל באמת בהפלאה דבר הכותב והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא על פליאותיו של הרב דעד כאן לא פליגי רב ושמואל התם אלא בשבוי אבל בהולך לדעת כ"ע לא פליגי דאין מורידין דהרי מסיק שם בב"מ דהיורד לנכסי רטושין אפילו לרשב"ג מוציאין מידו. והנה בשמעו בו שמת אפילו בנכסי רטושין מורידין וכדכתב הרא"ש שם וכן כתב בש"ע סי' רפ"ה סעיף ד' וה' וכאן בכתובות בברייתא מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות קתני ואיירי בהלך מדעת ולא איירי כלל בשבוי ובזה גם שמואל מודה שאם שמעו בו שמת הוא דמורידין הא אם לא שמעו שמת אין מורידין. ובזה כל דברי בקונטרס הראשון כראי מוצקים:
ומ"ש הרב עוד וז"ל ועוד היכי מדמה קלא דגבי נשואין לקלא דעדי מיתה דשם הוי קלא אפילו נרות דולקות וכו'. תמה אני אדרבא אי שם הוי קלא אפילו נרות דולקות ואעפ"כ חד מחד לא הוי קלא ק"ו בעדי מיתה דלא הוי קול ומ"ש מדברי הרא"ש לא הבנתי ראייתו ואולי טעות נפל בהעתק וגם לפי ראייתו אטו הרא"ש כי רוכלא ליחשב וליזול במה דלא איירי הגמ' שם. ומ"ש הרב דהוה למנקט רבותא טפי אפילו תרי מחד ומאי איריא ששמעה האשה ג"כ לא הבנתי דלאידך גיסא שזנין האשה זהו רבותא טפי. ומ"ש הרב דהל"ל ששמעה מע"א ולא ששמעה בע"א לא ידענא מה בעי ממני בזה הלא גם אם נפרש שהב"ד שמעו ג"כ קשה כזה. ומה שדקדק הרב שעיקר חסר מן הספר וכו' אלו דייקינן כולי האי לא תנינן ואע"א דאיירי לעיל קאי ששמעה האשה ממנו. ומה שהקשה הרב ממה דקאמר ת"ש דהאשה שהלכה היא ובעלה למדה"י וכו' דמוקי ג"כ ששמעו בו שמת ופי' התוס' ששמעו שמת קודם הזמן שאמרה שגירשה וכו'. ג"כ לא ידענא מה קאמר הלא הפלפול שלי לשיטתי אליבא דהרמב"ם שע"א נאמן מדאורייתא ואטו עד השתא לא ידעינן שהתוס' סוברים שהוא רק מדרבנן ומה מקשה מדברי תוס' הלא לפי שיטת רש"י שם מיירי ששמעה שמת אחר שגירשה. ועיין במהרש"א שם ע"א בדברי תוס' וע"ב בדברי רש"י. ובזה בטלו כל ההשגות לגמרי: