נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/כ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כ עריכה
שאלה אם נחשב חודש העיבור בחשבון כ"ד חודש במניקה:
בש"ע אה"ע סי' י"ג סעיף י"א פסק המחבר בפשיטות דחודש העיבור עולה בתוך כ"ד חודש. ורמ"א כתב בהגה"ה וי"א דלכתחילה יחוש אפילו לחודש העיבור. שורש חומרא זו לחוש לחודש העבור הוא דברי מהר"ם הועתקו דבריו בפסקי מהרא"י סי' קע"ח וז"ל ובתשובות מהר"ם יישב ותירץ אמאי חשבינן חודש העבור לתינוק כיון דנקט התנא כ"ד חדשים הוה ליה למידק דדוקא כ"ד חודש בעינן וטפי לא ותירץ דמשום דתנן בפ' מי שאחזו כמה היא מניקתו שתי שנים ר"י אומר י"ח חודש ובפירש"י דת"ק ור"י לטעמייהו דפליגי בפרק אע"פ כמה היא זמן הנקת התינוק ור"מ סבר כ"ד חדשים וכיון דחדא פלוגתא היא ונקט התנא בכתובות כ"ד חודש הו"א אפי' נתעברה השנה לא בעינן טפי להכי נקט בפ' מי שאחזו שתי שנים ואי נקיט שתי שנים הו"א לשנות העולם ומכי אתי ר"ה של שנה שניה הוי שתי שנים להכי נקט כ"ד חודש ע"כ דברי מהר"ם. ואני אומר אינני כדאי ללחוך עפרו של מהר"ם וכאן אחרי מחילת כבודו הרב ועצום ונורא מאד אני תמה שלא העתיק דברי רש"י כהווייתן ולדעתי אדרבה דברי רש"י מורים סתירת דברי מהר"ם כי מהר"ם העתיק בשם רש"י דת"ק ור"י לטעמייהו דפליגי באע"פ כו' אבל לא כן מבואר ברש"י דבדברי הת"ק פירש"י שיהיה לולד שתי שנים שכך זמן הנקתו ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו עכ"ל רש"י. ולא הזכיר רש"י מאומה בדברי הת"ק מפרק אע"פ ובדברי ר"י פירש"י י"ח חודש לר"י זמן הנקת התינוק עד שיהיה לו י"ח חדשים בכתובות בפרק אע"פ וא"כ היא גופא קשיא למה בדברי הת"ק לא הזכיר רש"י כלום מפרק אע"פ והלא ר"מ ס"ל שם כ"ד חודש א"ו דראה רש"י בדברי הת"ק ודאי יש הפרש בין פרק אע"פ למה שנזכר כאן בפרק מי שאחזו דשם בפרק אע"פ קאמר כ"ד חודש וכאן קאמר שתי שנים וא"כ א"א שיהיה זה לשיטתו שהרי יש הפרש בחודש העבור. ומה שבאמת בגיטין זמן הנקה שתי שנים וא"כ חודש העבור ריוח לתינוק ובכתובות אמרו כ"ד חודש וא"כ נחשב העבור בכלל כ"ד חודש. נלע"ד באשר שיש לדקדק עוד שם בכתובות דף ס' ע"ב אריסיה דאביי אתי לקמיה דאביי אמר ליה מה לארס לאחר ט"ו חודש א"ל חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י כו'. והדבר יפלא כיון דבמס' גיטין בפ' מי שאחזו שנאו רבי לר"מ בלשון רבים דאיהו ת"ק שם דאמר וכמה מניקתו שתי שנים ור' יהודה נשנה בלשון יחיד א"כ סתם לן תנא דמשנתנו כר"מ והלכה כסתם משנה דזה מה ששנאו בלשון רבים מיחשב סתם כמבואר בתוס' בריש מס' ביצה דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת ואיך רצה אביי לומר דר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד הרי שם בכתובות דף ס' ע"א ת"ר תינוק יונק כו' עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר"א ר' יהושע אומר עד ד' וה' שנים פירש לאחר כ"ד חודש כו' א"כ בין לר"א ובין לר"י זמן יניקה לא פחות מכ"ד חודש וא"כ איך רצה אביי לומר ר"מ ור"י הלכה כר"י וכי ר"מ לחודא פליג על ר"י והלא ר"א ור' יהושע קיימי בשיטת ר"מ וכי ס"ד שר"י לחודא יכריע את שלשתן ועוד ר"י תלמיד ר' עקיבא שהיה תלמיד ר"א ור"י ואין הלכה כתלמיד נגד הרב:
ולכן נראה לפע"ד שאף למאן דס"ל זמן יניקת התינוק כ"ד חודש היינו שכן דרכו ומעלי לי' אבל לא בשביל זה יהיה ההכרח לאסור את אמו כל זמן הזה שהמינקת לא נאסרה אלא כל זמן שיש סכנה לתינוק לגמלו אבל בזמן שכבר אין סכנה לגמלו אף שהחלב מעלי ליה ולא מיחשב כיונק שקץ אפי' פירש מ"מ אין אמו אגודה בשביל זה מלהנשא ולכן אין ראי' מר"א ור"י לענין הנישואין דאינהו בזמן יניקה לתינוק מיירי. וכן אין ראיה ממשנה דפ' מי שאחזו שאף אם יודה הת"ק דאין המינקת אסורה רק שמונה עשר חודש מ"מ סובר זמן היניקה בשביל תינוק הוא כ"ד חודש או שנתים:
וזה דעת רש"י שם בגיטין דלר"י שמשוה הדברים בגיטין ובכתובות אין לנו הכרח לומר שסובר איזה חילוק בין זמן היניקה ובין איסור מינקת חבירו ולכן פירש"י בדברי ר"י שזמן הנקת התינוק י"ח חודש בפ' אע"פ אבל בדברי הת"ק ראה רש"י הפרש דכאן קאמר שתי שנים וא"כ חודש העבור נתעבר לתינוק ובכתובות שנינו כ"ד חודש וצ"ל אף דלענין זמן היניקה גם חודש העבור שייך לתינוק אבל לענין איסור הנשואין די כ"ד חודש ואם כלו כ"ד חודש אף שחסר לשנתים חודש העבור ומעלי לתינוק היניקה גם החודש ההוא אבל עכ"פ שוב אין סכנה וחשש לגמלו ולכן אינה אסורה שוב בשביל מינקת חבירו וכיון שע"כ יש חילוק לת"ק בין זמן היניקה ובין איסור מינקת חבירו לכן לא היה אפשר לפרש דברי הת"ק שכן מפורש בכתובות שהרי אדרבה בכתובות דבר הסותר וכנ"ל. ועוד אטו בכל מקום שנזכר שנה חודש העבור בכלל והלא בערכין דף ל"א מבואר דאי לאו דכתיב שנה תמימה והיה כתוב שנה סתם לא היה חודש העיבור בכלל אלא מדכתיב תמימה ריבה לחודש העיבור ושנה של בכור צריך למילף ג"ש שנה שנה והרי דבמקום שלא נזכר בפירוש תמימה אין חודש העיבור בכלל. ולראיה זו כיון הג"מ שהביא הב"י באה"ע סימן י"ג שפוסק שחודש העיבור נחשב בזמן היניקה כ"ד חודש וכן בלשון המשנה או בלשון בני אדם ולא מיבעיא לדעת הרשב"א שהביא הר"ן בפירושו לנדרים דף ס"ג ע"א במשנה קונם יין שאני טועם לשנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה וכתב הר"ן מיהו דוקא באמר השנה אי נמי שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חודש העיבור בכלל וכו', והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפילו באמר שנה אחת מיום זה אין חודש העבור בכלל והביא ראיה מדתנן בערכין פ' המוכר שדהו המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרו לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חודש העבור והאי מוכר בע"ח כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה ואפ"ה טעמא דרבי רחמנא ואמר תמימה הא לאו הכי מונה י"ב חודש ולא חודש העבור. וכתב דהא דתנן בפ' השואל המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר באומר השנה או שנה זו היא וכו' אבל באומר שנה אחת מיום זה אינו מונה אלא י"ב חודש ע"כ דברי הרשב"א שהביא הר"ן שם. וא"כ הרי מפורש דלהרשב"א אפילו באומר שנה מיום זה ואותה שנה היא מעוברת כל שלא אמר שנה זו אינו מונה אלא י"ב חודש וק"ו בדברי המשנה כמה מניקתו שתי שנים שאין העיבור בכלל:
ולכן להרשב"א זה שאמר במי שאחזו שתי שנים וזה שאמרו בכתובות כ"ד חודש הכל לדבר אחד כיוונו ולכן כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין דהך פלוגתא דמי שאחזו היא עצמה הפלוגתא דכתובות, ואפילו לשיטת הר"ן שנחלק שם במסכת נדרים על הרשב"א וסובר דכל שאומר שנה אחת מיום זה ונתעברה מונה י"ג חודש ונתעברה לשוכר מ"מ הרי כתב דהיינו היכא דמתנה הלוקח והמוכר והם עומדים בשנת העיבור ועל שנה זו דברו שהרי אמרו מיום זה אבל בתי ערי חומה לא המוכר והקונה מתנין אלא התורה התנתה ועל כל הלוקחים פסקה התורה ולכך אי לאו דרבי תמימה אז אמרינן מסתמא זמן אחד פסקה התורה לכל הלוקחים והיינו י"ב חודש דשוה בכלם להכי איצטריך תמימה והיכא דליכא ריבוי אמרינן דסתם שנה כמו שהיא ברוב שנים יב"ח וא"כ גם בהנקה אם הבעל היה מתנה שלא תנשא אשתו שתי שנים או שתניקהו שתי שנים אמרינן השנים לפי מה שהם עומדים בעת התנאי אבל הבעל אינו מתנה שם בגיטין רק שתניק בנו והמשנה היא שנתנה זמן לכל המינקות כמה מניקתו שתי שנים א"כ שנה היינו יב"ח דשוה בכל השנים. ולפי מ"ש לפי דעת הר"ן נלע"ד לעמוד על עומק דעת הרמב"ם ז"ל איך נזהר בסידור לשונו לדקדק מאד. וז"ל הרמב"ם בפ"ח מגירושין הלכה י"ט ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כו' או שהניקה בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך ארבעה ועשרים חודש ה"ז גט כו'. ושם הלכה כ' אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבא שתי שנים ה"ז משלמת הזמן שפירש כו'. והנה יש לדקדק בלשונו הזה שהרי במשנה נקט בין ברישא ובין בסיפא שתי שנים ולא הוזכר כ"ד חודש במשנה וממ"נ אם הרמב"ם אוחז לשון המשנה היה לו לומר גם בהלכה י"ט הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך שתי שנים ומדשבק לשון המשנה ונקט כ"ד חודש א"כ סובר שכן העיקר ובכיון לא נקט לשון שנים כדי להוציא חודש העבור א"כ גם בהלכה כ' היה לו לומר ע"מ שתניקי את בני כ"ד חודש שהרי אפילו אמר הבעל לשון שתי שנים אין חודש העיבור בזה בכלל. וחוץ לדרכנו רציתי לומר שהרמב"ם ספוקי מספקא ליה בזמן ההנקה אם חודש העבור הוא לתינוק או לא ונקט בכל בבא לחומרא. דבהלכה י"ט שדי שתניק יום אחד אלא שיום הזה צריך להיות במשך זמן הנקת התינוק וא"כ אם נימא דחודש העבור לתינוק הוא קולא דאף שעברו כ"ד חודש ולא הניקתו אם עדיין תניקנו בחודש העבור יהיה גט ושמא אין חודש העבור לתינוק וא"כ כבר עברה על התנאי ולא הניקתו בתוך הזמן ואיך נתיר אשת איש לעלמא מספק. לכן קבע הרמב"ם הזמן כ"ד חודש שצריך שתניקנו עכ"פ בתוך כ"ד חודש שהוא זמן הנקה בלי ספק ואולי באמת אם לא הניקתו בתוך כ"ד חודש והניקתו אח"כ יום אחד בחודש שאחר זה והוא חודש העיבור יודה הרמב"ם שאין הגט בטל אלא פסול מספק. ובהלכה כ' שהתנה הבעל בתינוק שתי שניה מספקא ליה אולי חודש העיבור שייך ג"כ דשם צריכה שתשלים כל הזמן ולא סגי ביום אחד נקט הרמב"ם לשון שנים לחומרא שצריך להניק גם חודש העיבור. כל זה אמרתי לפרש לשון הרמב"ם חוץ לדרכנו וגם אם נימא כן מ"מ כבר הרוחנו שחודש העיבור הוא ספק וא"כ בגט שפיר דאזלינן לחומרא ככל ספק תורה אבל במינקת חבירו שהוא דרבנן י"ל ספק לקולא ואף אם נימא כיון שגזירה זו היא משום סכנת הולד מחמירין בספיקא משום סכנה זה שייך אם לא גמלתו אבל אם כבר גמלתו זמן רב שאיסור הנשואין אינו שוב משום סכנת הולד אלא דגזרינן גמלתו שמא תגמלנו כמבואר בתוספות שם בכתובות דף ס' ע"ב בד"ה ואמר רב נחמן כו' גמלתו שמא תגמלנו ועדיין יהיה צריך לינק וא"כ בתינוק שכבר גמלתו שוב ודאי שאין כאן סכנה אלא גזירה דרבנן וראוי לומר ספק לקולא. אלא שגוף פירוש זה שפירשתי בדברי הרמב"ם אינני מחליטו שהרי שם בהלכה כ' כתב מת הבן בתוך הזמן כו' אינו גט. וכיון ששם נקט שתי שנים להוסיף חודש העיבור ע"פ הפירוש שפירשתי א"כ איך סתם וכתב מת בתוך הזמן וכו' אינו גט והרי אם מת בחודש החמשה ועשרים לא אפשר לומר אינו גט שהרי הוא ספק אם הוא גט או לא. ויש לישב קצת:
אמנם ע"פ מה שביארנו דעת הר"ן יבואר לשון הרמב"ם על נכון. דהנה מדברי הר"ן יצא לנו דבר אחד חדש בדין ההנקה והוא שזמן הנקה שקבע התנא אף אם אמר לשון שתי שנים הכונה כ"ד חודש כל שנה יב"ח אפילו בשנה מעוברת לפי שהתנא על כל הנשים ועל כל השנים דיבר ויש נשים שאין חודש העיבור בכלל השתי שנים ובהן הזמן כ"ד חודש וא"כ זמן שוה לכלם קבע אבל אם הבעל אומר לאשתו שתניק בנו שתי שנים לפי הענין שזמן ההוא גורם אם אז בזמן ההוא שנה אחת מעוברת אז כיון על שנים ההם לפי שהם והעיבור לתינוק וצריך שתניקנו כ"ה חדשים וזה פשוט מאד לפי דברי הר"ן בטעמם וא"כ הרמב"ם בדקדוק גמור דיבר. שבהלכה י"ט שהבעל לא קבע שום זמן ולא התנה רק שתניק בנו והכוונה יום אחד ולא פירש באיזה זמן אלא שהתנא קבע זמן א"כ אף שמבואר במשנה ברישא לשון שתי שנים מ"מ אין הכוונה להוסיף חודש העיבור כי התנא זמן אחד לכל העתים קבע ולכן נקט הרמב"ם כ"ד חודש ושינה לשון המשנה להורות דלא בעינן חודש העיבור. אבל בהלכה כ' שפירש הבעל שתי שנים והבעל קבע הזמן א"כ שתי שנים דוקא לפי מה שהן בעת ההיא לכן נקט הרמב"ם שתי שנים בלי שינוי. וזה פירוש נחמד כפתור ופרח בדברי הרמב"ם:
אשר מכל הלין טעמים וראיות שביארנו היה מקום לדחות דברי מהר"מ ז"ל שהחמיר בחודש העיבור אשר לא מצאנו לו חבר בשום אחד מהקדמונים ואדרבה מדברי כלם נלמד שלא זכרו אלא כ"ד חדש. אבל להיות מהר"מ ז"ל אור גדול אשר האיר כל ארץ אשכנז באור תורתו ולעוצם מעלת קדושת תורתו אין לנו כח לחלוק עליו ולסתור דבריו אפילו אם היה אומר להקל ואף אם היינו מבארים ראיות להחמיר ק"ו שהרב ז"ל אומר להחמיר והרב רמ"א פסק כמוהו ואיך קטן כמוני ישא ראש להקל אבל עכ"פ כבר ניתן לנו רשות בכל מה דאפשר לחלק בדברי מהר"מ ולומר שעל כיוצא בזה לא החמיר. ומעתה אני אומר עד כאן לא החמיר מהר"מ בחודש העיבור אלא במניקה שעדיין מניקה שפסק מהר"מ שנתעברה השנה לתינוק וצריכה היא להניקו גם חודש ההוא ולכן אסרה להנשא גם החודש ההוא אבל אם כבר גמלתו זמן רב ואין להתינוק שוב שום טובה בהמתנת החודש. והנה בברייתא שם בכתובות ת"ר נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת אלא שמסיק שם והלכתא מת מותר גמלתו אסור וזהו שאסור בגמלתו לאו דינא הוא אלא גזירה כמבואר שם דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו ודי במה שמצינו שגזרו והרי בכל השיטה שבכתובות לא נזכר רק כ"ד חודש ואיכא למימר דבחודש העיבור לא גזרו וטעם הדבר דמלתא דאיתא בכל השנים גזרו מלתא דליתא בכל השנים לא גזרו. ועוד טעם דהרי התוספות כתבו שלא גזרו גמלתו אטו לא גמלתו אלא דגזרו גמלתו שמא תגמלנו והיה מקום לומר שבשביל שתרויח זמן רב שתנשא קודם חששו שתגמלנו אבל בשביל זמן מועט לא תגמלנו אם הוא צריך לינק עוד אלא שא"כ איזה זמן יקבעו בדבר וכיון שגזרו לא חילקו בין זמן רב למעט אבל חודש העיבור שהוא ענין בפני עצמו וליתא בכל השנים שפיר י"ל שבשביל חודש זה לא תגמלנו אם יהיה צריך עדיין לינק וא"כ י"ל שאם כבר גמלתו מודה מהר"מ וכיון שעיקר דבר זה של מהר"מ לא מצאנו לו חבר יש לנו למעט בכוונתו בכל מה דאפשר ובפרט באיסור דרבנן במקום שליכא חשש סכנה שכבר גמלתו זמן רב:
ולפי מ"ש יש לי מקום לפרש הפרש הלשון שבכתובות להלשון שבפרק מי שאחזו כפשוטו שבגיטין מיירי שעדיין יונק שהרי אמר כמה היא מניקתו כו' לכן קאמר לשון שתי נשים כדי להוסיף חודש העיבור אבל בכתובות שם קאמר מניקה שמת בעלה ועיקר הדבר תלוי בעת מיתת בעלה אם היתה אז מניקה אסורה להנשא אפילו גמלתו אח"כ כדמסיק בסוף לכן לא הזכיר שנים וקאמר כ"ד חודש כדי למעט חודש העיבור ומה אעשה ומהר"מ לא פירש כן ועוד שהרי שם בכתובות דף ס' ע"א ת"ר יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש ושם ג"כ מיירי בעודו יונק. ועכ"פ לדינא נכון מ"ש שאם כבר גמלתו יכול להיות שגם מהר"מ מודה שמותרת להנשא. כל זה נראה לפע"ד נכון וברור להלכה ולמעשה: