נדחי ישראל/פרק לח

פרק לח

בו יבואר גודל החיוב של לימוד התורה ביום השבת.
אחז״ל שהתורה שאלה להש״י: כשישראל יכנסו לארץ, זה רץ לזיתו וזה רץ לכרמו, אני מה תהא עלי? השיב לה שבת יהיה בן זוגך. וכעין זה איתא ג״כ בירושלמי, לא ניתנו שבתות ויו״ט לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה. והענין הוא מפני שכל ימות החול הם טרודים במלאכתם ומסחרם, ואין להם פנאי לעסוק בה בקביעות, ובשבת הם פנוים ממלאכה ויכולים לעסוק בה כראוי, ומשום זה איתא בגמרא [גיטין ל״ז] בתלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו, וחד מינייהו דקבעי סעודתא בשבתא בעידן בי מדרשא. [היינו בשעה שדורשין בבית המדרש דברי תורה ברבים, אחר השינה כנהוג בזמנינו], אלא יקדים אותה או יאחר אותה. וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים ורחובות, כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז מפני בטול תורה, וכ״ש לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור. והנה הכתוב אומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. והכוונה שבכל פעולותיו שעושה בעסקיו ובעניניו, יכוון שרוצה להשתכר כדי שיהיה לו במה לחיות ויוכל לעבוד הש״י בלימוד התורה ובקיום המצות. וממילא חושב לו הש״י לכל דרכיו שהם ישרים ותמימים ומקבל שכר עבור כולם. וכל זה דוקא אם בעת שנשאר לו פנאי ללימוד, או ביום שבת שהוא בודאי בטל ממלאכתו, הוא רץ ללימוד התורה, לא כן אם אפילו בעת שנשאר לו פנאי, הוא עוסק בטיול ובדברים בטלים, אז לא די שהוא מפסיד אלו השעות גופא, אלא הוא מפסיד כל פעולותיו של כל ימות השבוע, והרי דבר זה דומה למי שבנה חצר גדול והוציא עליה עשרים אלף רובל כסף עד שגמר אותה, והיו בה עשרים דירות להשכיר ולהוציא מהן שלשת אלפים רו״כ לשנה, ואחר שגמר ושכלל אותה כהוגן, נטרף דעתו ויסגור כל דירות החצר ולא נתן לשום אדם לכנוס בו כל השנה בלא שום טעם, ופגע בו איש אחד ואמר לו, הוי סכל! הפסדת עשרים אלף רו״כ לחנם, כיון שהחצר עומד סגור כל השנה. כן הוא ממש הדבר הזה, אם בעת שהוא בטל ממלאכתו, כגון ביום השבת וכדומה, הוא רץ ללימוד התורה, א״כ היה תועלת בכל פעולותיו שעשה כל ימות השבוע, ויכול הש״י להתחסד עמו ולחשב כל פעולותיו שעד היום ג״כ לדרכים ישרים, וכמו שכתוב והוא יישר ארחותיך. לא כן אם אז הוא עוסק בעניני הבלים, ממילא מינכר למפרע שכל פעולותיו שעשה עד עתה ג״כ לא היה לכבוד הש״י כלל, א״כ לשוא היה כל עמלו עד עתה. וכעין זה שמעתי בשם ספר תולדות יהושע שפירש מה דאיתא באבות, אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה וכו׳. ר״ל אם בטלת בעת שיש לך פנאי, אז יתבעו ממך עוד על יתר הזמנים שבטלת כדי להשיג הבלי הזמן, אחרי שנראה בעליל שלא הי' כונתך כלל לכבוד הש״י, ואם עמלת בתורה בעת שהיה לך פנאי, יש לו שכר הרבה ליתן לך. והיינו אפילו בעד יתר כל הפעולות שעשית, אחרי שכולם היו סיבות להשלים רצון הש״י. היוצא מדברינו שצריך האדם להתחזק בכל כחו, שלא יעבור עליו יום השבת לעניני ריק, אלא חוץ מסעודת שבת ושינה לפי מה שהוא צריך לבריאותו יראה לעסוק בתורה ועבודה, ואז עי״ז גם ששת ימי החול יהיו חשובין אצלו עבודת הש״י, וכן נפסק באו״ח סימן רצ״א. דפועלים ובע״ב שאינם עוסקים בתורה בימות החול, עליהם החיוב יותר לעסוק בתורה מאלו שעוסקים בתורה כל ימות השבוע. ואיתא בתנא דבי אליהו וז״ל, אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ובני ביתו. שוב אדם עושה מלאכה בששה ימים ונח בשביעי, שוכח כל צער שהיה, כך היא מדתו של אדם, יום טוב משכח יום רע וכו׳, אמר להם הקב״ה לישראל, לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אע״פ שאתם עושים מלאכה כל ששת ימים, שבת יעשה כולו תורה, מכאן אמרו, ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבתי מדרשות ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח״כ ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך וכו', כי כבר וכו׳. לפי שאין מנוחה להקב״ה אלא עם עושי התורה בלבד כו'. מכאן אמרו שיקרא אדם, שיהיה תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלמה ליום הדין, בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית.