נאום השבעתו של יצחק נבון כנשיא ה-5 של ישראל

נאום השבעתו של יצחק נבון כנשיא ה-5 של ישראל הוא נאום שנשא יצחק נבון בטקס השבעתו לנשיא החמישי של מדינת ישראל בכ"ב אייר תשל"ח, 29.5.1978. נבון היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל ממוצא ספרדי וכיהן קדנציה אחת בנשיאות.

הנאום המלא

נאום הנשיא הנבחר י. נבון

כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה, הפרופסור קציר היקר, הנני ניצב בפניכם היום בהוקרה עמוקה, בחרדה רבה ובתפילה כנה. בהוקרה – על האמון אשר נתתם בי; בחרדה – מפאת כובד הכהונה אשר הטלתם עלי; ובתפילה – שלא תצא תקלה מתחת ידי. בחירתכם חצתה גדרות של ממשלה ויריביה ושל סיעות ועדות. משעה זו ואילך רואה אני עצמי נציגם של כל מרכיבי הריקמה הפוליטית, החברתית והדתית המנומרת שלנו, לרבות אותם אישים שלא ראו בשעתם אפשרות לתמוך במועמדותי, מטעמים שאני יכול להבינם, אך צירפו לאחר מכן איחוליהם וברכותיהם. לכל חברי הכנסת – נתונה תודתי מעומק לבי.

הרשו נא לי גם להביא מעל במה זו רגשי תודה נאמנים, של רעייתי, שלי ושל בני ביתי לכל אותם האזרחים, ידועים ושאינם ידועים לנו, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים אשר זיכו אותנו בגילויי חיבה נדיבים, הרעיפו עלינו ברכות וגם פרשו לפנינו קשת מגוונת של משאלות ותקווה. אלה מביעים בטחונם כי מעתה ימחה הפער החברתי, ואלה כי השלום הוא יבוא, אין ספק. ויש המצפים כי מעתה יתוקן כל פגע. מאווים שונים, כיסופים כמוסים, כל אשר הומה ורוחש בלבותיהם של אזרחים בכל ימות השנה – זרם לעברנו בציפייה להגשמה מהירה.

שותף אני לרצונותיהם וחרד מציפיותיהם. אין לי אלא לומר כי בסייעתא דשמייא אעשה כל מה שנשיא בישראל יכול לעשותו, באהבה וביראה, ולקוות שהחונן לאדם דעת הוא גם ילמד לנו בינה להבחין בין הרצוי ובין האפשרי.

הרשו לי להוסיף עוד פיסקה אישית לפרק זה של הודיות. זכיתי להיוולד בירושלים, טבורו של עולם ומוקד כיסופיו של עם ישראל. על כך חייב אני להודות לאבות אבותיו של אבי, מקהילת יוצאי ספרד אשר באו מתורכיה לפני יותר משלוש מאות שנה ומאז לא זזו ממנה יוצאי חלציהם, וחייב אני תודה לאבי אמי, אשר לפני ארבעה דורות, בהיותו רב של קהילת אזימור אשר במרוקו, נגלה אליו – לדבריו – אליהו הנביא בחלומו ואמר לו: "עד מתי, כסבור אתה, תשב כאן בנחת וירושלים בצער?" לא שהה הרבה עד שצרר ספריו ומיטלטליו, נטל את אשתו ואת בתו הקטנה, היא אמי, ועקר לירושלים לצמיתות.

יהודים אלה שגדלתי בתוכם, היה להם צביון משלהם: בעלי אגדה יותר משהם בעלי הלכה; מצויים אצל ספרי המוסר, הפיוט והרגש; מתלמידי בית הלל; בעיניהם יפה תורה עם דרך ארץ ומקפידים שלא יהא רבב על בגדיהם; מוכנים למסור נפשם ובלבד שלא יצטרכו לבריות; ועם שאינם מושכים ידיהם ממה שהעולם הזה מזמן להם הרי אינם חדלים לרקום בלבם חלום בואו של המשיח.

כנסת נכבדה, שלושה מן הנשיאים שקדמו לי – חיים וייצמן, יצחק בן צבי וזלמן שזר – אינם אתנו בחיים, וזכרם יישמר בלבנו לטובה מתוך הכרת תודה על פעלם. הם הטביעו חותמם על מוסד הנשיאות והשאירו רישומם בקרב העם, איש על פי נסיונו, נטיות לבו ומידת ימיו. היו פעולות שנעשו לשעתן והיו מפעלים שהוקמו על ידם שברכתם לא פסקה, והם מוסיפים וגוברים בלי הרף, וראוים לכל סיוע.

הנשיא הרביעי, אפרים קציר, ייבדל לחיים ארוכים, פורש עתה מרצונו לחוזר לתחומו הקודם, לעולם המחקר והמדע, כשהוא עמוס נסיון עשיר וחוויות עמוקות. התוודעתי אל כמה מן הפעולות החשובות שנעשו על ידו בשנים האחרונות, ויש בדעתי להמשיכן ולטפחן, תוך התיעצות אתו. הוא עסק בפעולות אלה במסירות, בלב חם ובהתמדה, וצר מאוד שבגלל צניעות הליכותיו לא תמיד נודעו פעולותיו בקרב הקהל הרחב במידה הראויה להן.

הנני מביע לו רגשי הוקרה ותודה על פעולותיו המבורכות ועל העצות הטובות אשר הואיל להעניק לי והריני מאחל לו ולרעייתו שנים ארוכות של עבודה יוצרת עם סיפוק נפש.

בשעה זו הרשוני לשלוח ברכה מיוחדת לגברת רחל ינאית בן צבי, הממשיכה במפעלו של הנשיא המנוח בן צבי. הנני מאחל לה ולעצמנו לראותה בתוכנו עוד שנים ארוכות כמקור השראה וכמופת חי של הגשמה חלוצית, אומץ רוח ונאמנות לדרך.

כבוד היושב ראש, מעמד זה חל במלאת לישראל שלושים שנה. חייב אדם מדי פעם להפקיע עצמו מרשות היחיד שלו, מזמנו ומסביבתו, ולהשקיף על זמנו במידת ריחוק מסויימת כדי שיוכל להעריך את מלוא המשמעות של התקופה שבה אנו חיים. אין עוד דור בתולדותינו שנע בין שני קטבים כה הפוכים וכה עזים: שואה מחרידה מזה וחידוש עצמאותנו מזה, ונדרשו מן העם כוחות נפשיים אדירים גם לשאת בלבו את פצעיו וגם להפיח אמונה בעצמו ולהקים את מדינתו. הישגיה הגדולים של מדינת ישראל לא החלו עם קומה. קדמו לה דורות של חולמים ולוחמים. ראשוני החלוצים והלוחמים רשמו דפי זוהר בתולדותינו. כפי שכל עם מפתח תכונות משלו, במודע או בתוקף נסיבות, עלינו לפתח בעצמנו ובילדינו את תכונת הזכרון והשותפות של עם עולם, בשני ממדיו: המרחב ובזמן; לפתח יכולת הזדהות עם דורות שחלפו מבלי לתלוש אף דף אחד מתולדותינו, והרגשת שותפות גורל עם כל קהילה יהודית ברחבי תבל.

מאז הקונגרס הציוני הראשון, לפני 80 שנה, גדלה אוכלוסייתנו בארץ פי מאה. החיינו לשון עתיקה על כל רבדיה; הקימונו צורות התישבות שהן יצירות פאר, מגולמים בהן גם חזון חברתי וגם השגים מעשיים יוצאים מגדר הרגיל. הקימונו צה"ל עממי, גדול ונועז, שוחר שלום ומנצח במלחמה; בחרושת, במדע ובטכנולוגיה הגענו להישגים מרשימים; עיירות הפיתוח מקריית שמונה ועד אילת, שעברו בנתיב ייסורים, לא זו בלבד ששינו את מפת המדינה אלא הולכות ומשתלבות במסכת הכללית ומצמיחות מנהיגות צעירה ומוכשרת; הקימונו רשת חינוך מסועפת ובראשה מורים וגננות מסורים למלאכתם וחדורים הכרת שליחותם; יסדנו בתי אולפנה ומכוני מחקר בעלי מוניטין בין לאומי; הפכנו מרכז רוחני ליהדות ומרכז תורה עולמי, ומספר הישיבות גובר ועולה; הפעילות בתחומי האמנות, התרבות והספרות היא בערכה ובממדיה מעל ומעבר ומקובל בארצות אחרות בעלות ואכלוסיה בגודל דומה לשלנו.

הגענו להישגים אלה תוך שמירה על המשטר הדמוקראטי ועל החירות בתוכנו ועל אף מלחמות דמים קשות ואכזריות שנכפו עלינו מדי פעם בפעם. הן תבעו מאתנו קרבנות רבים. אלפי המשפחות השכולות הן לא רק עדות לממדי ההקרבה שנתבעה מאתנו אלא הן משמשות גם מקור השראה בהתנהגותן ובדבקותן למטרות שלמענן נפלו יקיריהן.

האוכלוסיה הערבית בישראל אף היא הגיעה להישגים מרשימים בתחומי החינוך, החקלאות והרווחה, תוך שימוש גובר בטכנולוגיה המודרנית. יש לעמול בלי הרף על קירוב הלבבות בינה ובין כלל האוכלוסיה ולהסיר כל מכשול שיכול לשבש מערכת תקינה ביניהן. כשם שהישגינו מיוחדים במינם, אף הבעיות הניצבות בפנינו רבות במספרן ונוקשות במהותן. עדיין אנו מתייסרים השאלות של פער כלכלי וחברתי, של נוער שוליים ומשפחות במצוקה; עדיין מצויים בארץ חבלי אדמה התובעים הפרחתם; עדיין תלותנו הכלכלית בגורמי חוץ מרובה מדי; טרם הגענו לידי גיבוש עם אחד מכל השבטים שהגיעו לכאן ממאה ושתיים ארצות, כשהם דוברים שמונים ואחת לשון. תהליך הגיבוש החובי והפורה קיים ופועל בלי הרף, אף כי גילוייו אינם בולטים תמיד לעין. לא בן יום יקרה הדבר ולא בשעה אחת נפתור את בעיותינו. "היוחל בארץ ביום אחד" – אמר ישעיהו – "אם יולד גוי פעם אחת?" לפנינו תהליך איטי, אפור ומפרך שאינו מלווה זוהר וברק. כך נעשים הדברים הגדולים, ואין ימים של גדולות בלי שיקדמו להם שנים של קטנות. מבלי להפחית ממשקלה של שום סוגיה רואה אני לפנינו שלוש בעיות מרכזיות והרות גורל: השלום ויחסינו עם העולם הערבי; העלייה והקשר בינינו ובין יהדות העולם; והשלישית – רמתה המוסרית והתרבותית של חברתנו ואיכות חיינו בארץ. חברי הכנסת, תשוקתו של עם ישראל לשלום אינה צריכה ראיה. אינני מכיר אף מפלגה אחת בישראל שאינה משתוקקת לשלום בלב שלם, ואינני מכיר ממשלה בישראל, לא בעבר ולא בהווה, אשר לא היתה מוכנה, ואינה מוכנה כיום, לתת קרבן על מנת להשיגו. חילוקי הדעות נסבו ונסבים כיום על הדרכים להשגתו ועל מידת הסיכון המותרת לנו על מנת להגיע אליו.

שנים רבות לא נלאו ממשלות ישראל מהושיט ידן לשלום – ללא מענה. לכן היה ביקורו של נשיא מצרים סאאדת בירושלים צעד חשוב ובעל משמעות מיוחדת במינה. קבלת הפנים הנלהבת שערך לו העם בישראל הדגימה לו ולעולם מה רבה תשוקתנו לשלום. קבלת הפנים החמה שזכה לה מצד העם המצרי החזרו לארצו הוכיחה כי יתכן שמטען האיבה הרגשי הקודם יפוג ובמקומו תקום מערכת רגשית אחרת, הניזונה מצרכי המציאות של היום ומן התוחלת לעתיד מזהיר משותף לעמי האזור כולו. אין יסוד לטענות כי ישראל לא גילתה הדדיות לצעדו של נשיא מצרים. הממשלה הציע תכנית שלום, שהיו כרוכים בה ויתורים וסיכונים. אלה היו ראויים להערכה גדולה יותר במצרים ובדעת הקהל בעולם. לא היתה הצדקה להפסקת המשא ומתן ואין כל מניעה לחידושו, להמשכתו.

אני פונה בקריאה לנשיא מצרים לחדש את המשא ומתן במלוא התוקף. קטע הדרך שנותר למצותו קצר יותר מן הדרך אשר כבר עברנו בה. יותר תקוות נשתלו בלב שני עמינו מכדי שנוכל לאכזבם. אני פונה גם אל יתר מנהיגי המדינות השכנות לצרף עצמם למאמץ העליון למציאת הסדר של שלום.

מה שאירע בינינו ובין שכנינו הוא אמנם פצע פתוח, ומערתכת היחסים בינינו טעונה חומר רגשי רב, אבל הגיע שעתה של ההשלמה הגדולה בינינו. דרושה היא לכל הצדדים ולעולם כולו. היא אפשרית אם הכל ידעו עי שום צד לא יוכל להשיג את כל מטרותיו, והכל יכירו כי אם העימות בנוי על תקווה לנצחון של צד אחד – הרי השלום בנוי על הרצון להתחשבות ולהבנה משני הצדדים. כאשר בני שם יחליטו להושיט ידם איש לרעהו ולמחוק פרקי המרירות שבתולדותיהם – הם ירשמו באזור דפים מזהירים של פריחה ושגשוג, לעיני עולם משתאה.

כנסת נכבדה, העם היהודי מונה כיום כארבע עשר מיליון וחצי נפש. בישראל מצויים כיום רק קצת יותר מעשרים אחוזים ממנו. ריכוז רובו של העם במולדתו ההיסטורית הוא גם חיוני לקיומו של העם והוא גם טעם הקמתה של המדינה. לא כל מי שרוצה לעלות – יכול, ולא כל מי שיכול – עולה. לאחרונה נשמע כאילו חלו הקלות מסויימות במצבם של יהודי סוריה. אם אכן הדבר – יש להביע הערכה על כך, אך עדיין נשללת מן היהודים הזכות היסודית ביותר והיא: היציאה מאותה ארץ, ואין להרפות מן המאבק על זכותם זו. אנו שמחים גם על המעטים שיציאתם מתאפשרת מברית המועצות, אך התביעה והמאמצים לפתיחת שערי היציאה אסור שיחדלו אף לרגע. אין גם להרפות מן המאבק על חירותם לפתח את תרבותם היהודית. עלינו להגיע בעניין זה למיצוי כל יכלתנו ההסברתית והפוליטית. לפנינו מערכת ממושכת את לא חסרת סיכויים. אנו ניטול על עצמנו אחריות כבדה אם נרשה לנושא זה לרדת מסדר יומנו ומסדר יומו של העולם.

בחלקו האחר של העולם, בעולם הפתוח, רבו ניצבים בפני בעיות ממין אחר. תהליכים סותרים מתרחשים בקרבנו. מצד אחד מצטרפים לתנועה הציונית ארגונים המונים מיליונים, ומוקמים מוסדות חינוך ותרבות מעולים; אך מצד שני נושרים מן העם איברים איברים בתהליך התבוללות גובר והולך ובממדים מדאיגים ביותר. חלק חשוב מן האובדים הוא נוער אידיאליסטי המחפש רעיון נשגב, אתגר גדול, שלמענו יקדיש כוחות נפשו ויבטא בכך את יצר ההתנדבות המפעם בו. אינני בטוח שאנו מכירים את עולמו הרוחני, אוצר מושגיו והכמיהות שבלבו, אך ברור לי כי אין לנסות ולהקסים אותו בפתויים חומריים, יש להתמודד רתו במישור הרוחני, הרעיוני. יש לדעת לחשוף בפניו את ערכי היהדות הנצחיים, את מורשת ישראל על כל גילוייה, לעורר בלבו תחושה של שותפות גורל היסטורית ולהציב בפניו אתגרים שישבו את לבו ושיהיה בהם משום הגשמה אישית ולאומית כאחת: פתוח המדבר, העזה חלוצית בכל שטחי העשייה, תרומה ליצירת חברת איכות, גיבוש עם והעלאת רמתו התרבותית, המדעית והטכנית, ואולי נושאים אחרים אשר ישתלבו עם צרכיו הפנימיים. העם היהודי עובר תהליך מואץ ההופך אותו יותר ויותר לאקדמאי. יש להשחיז את מחשבתנו ולדלות מסילות חדשות אל ציבור זה. הדרכים הקודמות השתבשו ולא תצלחנה עוד. כבוד היושב ראש, הרצל ביסס את תורתו על המצוקה – הכח הדוחף – שיביא המוני יהודים אל הארץ היעודה. כוח דוחף זה אינו בשליטתנו ואל לנו לייחל לו. אך הכוח המושך תלוי בנו – במידה שיעלה בידנו לעצב חברה שתמשוך אליה את היהודים מארצות החופש שאין בהן כוח דוחף.

מחולל עצמאות ישראל, מורי ורבי, דוד בן גוריון הרבה לדבר על החובה המוטלת עלינו להיות חברה למופת, לעם סגולה ולאור גויים לו לא היתה רק משאלת לב לראות בהתגשמות חזון נביאי ישראל אלא גם ראייה מפוכחת של איש חזון שרגליו מעוגנות היטב הקרקע המציאות. חברתנו חייבת לדעתו, להיות נושאת ערכים מוסריים, חברתיים והומאניים. רק אם ננהג כך ירצה נוער יהודי לבוא לכאן, נזכה לתמיכת העולם התרבותי ונוכל לעמוד מול אויבים בימי מבחן. מכאן שחזון חברה למופת אינו בגדר שאיפה לאחרית הימים אלא תנאי הכרחי לקיומנו היום.

לא התברכנו באוצרות טבע רבים. יש לנו אוצר יקר אחד והוא האדם, החומר האנושי, ואדם זה יכול להיות כל אחד מאזרחי ישראל. לאדם פנים רבות והוא כחומר הידי עצמו. הוא מסוגל להיות חמרני, מובעני ותוקפן, אבל הוא מסוגל להיות מקרין, מעניק ואוהב זולתו. המנוף המטלטל נפשו של אדם מצד אחד לצד הנגדי הוא אותו דבר ערטילאי ובלתי ניתן למישוש הקרוי חזון. באין חזון ייפרע עם. ארצות לא מעטות מתנסות בכך והן נאנקות תחת ביטויי אלימות ופשע. ביטויים כאלה מוצאים להם, לצערנו, מקום מתרחב והולך גם בחברתנו. שלושים שנה עסקנו בבניין העם. בדרך הטבע עסקנו עד כה בכמות – מעתה עלינו לעסוק באיכות.

עלינו לצקת דפוסי התנהגות כאלה בחיי יום יום שלא ייחשב אדם תמהוני אם הוא יקפיד על נקיון, על שקט, דיוק ודרך ארץ, דאגה לרכוש הציבור, כבודו של הפרט; אם הוא יתבע מעצמו ולא מן המדינה, אם ירתום עצמו להתנדבות גם אם לא ייקרא לכך. עלינו להשתית חברתנו על מיטב המסורת היהודית־הומאניסטית, כשהיא ניזונה ממורשת ישראל ואינה אטומה למיטב היצירה האוניברסלית.

כנסת נכבדה, דורות רבים משקיפים עלינו ועל מעשינו, יהודים שמסרו נפשם על ייחוד קדושת השם, אלה שהתענו בחשכת הגיטאות והמלאח, יהודים שהועלו באש בכבשנים כשלבם מפרפר בין יאוש לתוחלת, לוחמים שמסרו נפשם על היקר לכולנו. עלינו להיות ראויים להם, להתחדש ולאמץ כל כוחות נפשנו למען תהא מדינתנו למופת ותפארת, לזכרם ולמען הדורות הבאים. בידינו הדבר לעשותו. הישגינו המופלאים בעבר הם עדות לכך כי נוכל גם למשימת התחדשות זו.

לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.

מקור: נאום ההשבעה לכהונת נשיא המדינה (כ"ב אייר תשל"ח), דברי הכנסת, חוברת ל', ישיבה קי"ג, עמ' 2764–2767. תיקונים על פי הנוסח ביצחק נבון, כל הדרך: אוטוביוגרפיה, ירושלים 2005, עמ' 421–429.