פתיחת התפריט הראשי

פרק ז - בא לו כהן גדולעריכה

דף סח ע"בעריכה

בא לו כהן גדול לקרות:    פרש"י דילפינן ממילואים דאמרינן בפ"ק (דף ה:) מנין שאף מקרא פרשה מעכב. וקשה לי מנא ליה ללמוד יום הכפורים ממילואים לענין מקרא פרשה, הא פרישה ז' אי לאו דכתב רחמנא לעשות לכפר למעשה יום הכפורים כדאמרינן ריש מכילתין (דף ב.), לא הוי נפקא להו מהדדי, ולמאן דלא דרש לעשות לכפר נפקא ליה פרישה מסיני ובו' ימים סגי מן התורה אלא משום חשש טומאת ביתו איצטריך פרישה ז' מדרבנן כדאמרינן התם (דף ג:). ועוד קשה לי האם כן יהא מקרא מעכב ביום הכפורים כמו במילואים ולא מצינו שתעכב. אבל בירושלמי אמרינן מנין לקריאת הפרשה, ר' אידי בשם ר' יצחק ויעש, מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה, מכאן לקריאת הפרשה:

וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות:    קשה לי מדלא קאמר וכהן גדול עומד ומקבל ומברך על התורה לפניה כדרך דתני דמברך לאחריה על התורה, אלמא א"צ לברך ברכת התורה לפניה, ואמאי, מ"ש לאחריה דמברך כדרך שמברכין בציבור ולפניה אין מברך.

מיהו הא לא קשיא אלא למאי דפרש"י לקמן [ד"ה על התורה] דהאי על התורה דמברך לאחריה היינו ברכה שלאחריה בציבור שהוא אשר נתן לנו וכר. אבל בירושלמי איתא על התורה, הבוחר בתורה. אם כן זהו ברכה חדשה שתיקנו אחר קריאת כהן גדול, אבל אותן ברכות שתקנו על קריאת התורה בציבור לא תקנו לכה"ג דהא יחיד הוא. מיהו בגמ' (ע' ע"א) מפרש על התורה כדרך שמברכין בבית הכנסת והיינו ברכת אשר נתן לנו כדפרש"י, ואם כן מאי שנא לפניה מלאחריה.

והרמב"ם בפי' המשנה פי', אלו הח' ברכות הא' אשר בחר בנו מכל העמים וכר, ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו וכו', והיא הברכה הב'. ואני תמה והא אנן תנן ומברך אחריה ח' ברכות, אלמא כל הני ח' אחר הקריאה חשיב ולא קודם לה. ועוד קשה לי הא לפי פי' רעל התורה הוי ב' ברכות, אם כן שלמו לו מנין הח' ברכות הללו בעל ישראל וכמו שכת^ב בפי', ואנן על שאר תפלה תנן אחר כך, ומפרש בגמרא ועל שאר וכר, רנה תחינה וחותם בשומע תפלה, אלמא שאר תפלה נמי בחתימת ברכה הויא, ולדבריו הוה ליה ט' ברכות עם זו, כיון הברכת התורה ב' ברכות הן, ובתרתי חשיב להו.

והי' נ"ל כיון דקריאה זו של כהן גדול אינו חובת ציבור כקריאת ספר תורה בשבת ויום טוב ושאר ימים שקורץ בספר תורה מתקנת נביאים דחובת ציבור הוי והכל חייבים בה, מה שאין כן קריאה זו דכהן גדול אינו אלא חובתו לבד דרמי רחמנא עליה קריאת הפרשה ואין הציבור חייבים בשמיעתה, וכדתני סיפא הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים כר ולא מפני שאינו רשאי וכר, ומשמע דהאי לא מפני שאינו רשאי ארישא דהרואה כהן גדול כשהוא קורא נמי קאי דרשאי להניחו ולצאת, אלמא אין קריאה זו אלא חובת כה"ג לבד, משום הכי לא תקנו ברכה לפניה כדרך שתקנו בקריאת ציבור וסגי ליה בברכת התורה שבירך שחרית כמו כל אדם. מיהו הואיל ומ"מ קריאה זו חשובה יותר מתלמוד תורה דשאר כל יחיד, ד[הא] רמי רחמנא עליה קריאת פרשה זו, לפיכך עדיפא משאר ת"ת דיחיד ומברך לאחריה הואיל ואכתי לא בירך אותה כלל עד השתא, מה שאין (כאן) [כן] לפניה דכבר בירך אותה תו לא צריך דלא חשיב כל כך כציבור לחזור לכפול ברכה שלפניה.

אלא הקשה לי על תי' זה מהא דתנן פ"ז דסוטה (דף מא ע"א) גבי קריאת המלך משנה תורה במוצאי שביעית וקורא מתחילת אלה הדברים וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה, ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון, משמע דאין מברך אלא ברכות של כהן גדול בלבד ולא ברכת התורה שלפניה, ועוד דהא לא קאמר שמברך לפני קריאתו. והא קריאה זו חובת ציבור הוא והכל חייבים בשמיעתה מן התורה כדכתיב למען ישמעו, ואמאי אינו מברך לפניה וכי גרע מקריאת ציבור בשבת ויום טוב ושאר ימי הקריאה דאינן אלא תקנת נביאים ואפילו הכי מברך לפניה ואע"פ שבירך כבר חוזר ומברך. וי"ל זה אלא שאין כאן מקומו, ובחידושי למסכת סוטה יתבאר זה:

ומברך עליה ח' ברכות:    בגמ' אפרש לה:

שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן:    קשה לי נהי דאמר רחמנא בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מ"מ ד' בגדים הללו אחר עבודתן טעונין גניזה ואסור להנות בהן כדאמרינן בפ"ק [דף ים ע"ם] והניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואסורין בהנאה, כדאמרינן לעיל בפ"ה (דף ס.) דבגדי כהונה אלו כשנעשה מצותן מועלין בהן, ואע"ג דצריך עדיין לעבוד בבגדי לבן אחר קריאה זו להוצאת כף ומחתה כדתנן לקמן בפירקין (דף ע.), הא בגדי לבן של הוצאת כף ומחתה אחרים הן ופחותין מהם מאותן שעובד עבודת היום בהן ואין אלו ראוין לזה וכדאמרינן בפ"ג (דף לה.) דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי מנ"ל אמר קרא בד מובחר שבבר, והא קריאת הפרשה הוא אחר גמר כל עבודת היום, והא מסתמא בגדי לבן דעיקר עבודת היום טעון גניזה כמו אלו של הוצאת כף ומחתה, וכיון דקריאה לאו עבודה היא וכבר נגמר כל עבודת היום מעתה אי אפשר להנות בהן, והאיך קורא בהן הא מעתה טעונין גניזה.

ושמא י"ל למאי דסלקא דעתך השתא מתניתין רבי דוסא היא דאמר כשרץ הן לכהן הדיוט אלא שלא ישתמש בהם ליום הכפורים אחר. ומ"מ למאי דמשני שאני קריאה דצורך עבודה היא לרבנן נמי ניחא, דהוה ליה צורך עבודה דעבודת היום, משום הכי משום איסורא דוהניחם שם נמי ליכא דקריאה בתר עבודת היום גרירא לפיכך מותר לקרות בבגדי לבן שעבד בהן עבודת היום.

עוד י"ל דאע"ג דלהוצאת כף ומחתה צריך ללבוש בגדים אחרים פחותין משל עבודת היום אינו אלא לכתחילה ולמצוה אבל לא מעכב. ובדיעבד נראה לי דשל עבודת היום כשרים להוצאת כף ומחתה , וכיון דבדיעבד כשרים אכתי לא גמר מצותן ועדיין לא מטי זמן גניזתן ואיסור הנאתן. ותי' זה נ"ל עיקר, וכ"כ מזה פ"ג לעיל. עוד עלתה על דעתי לחלק בענין אחר אלא שאין נראה לי לכך לא כתבתיו:

דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא:    קשה לי נהי דפרשת אחרי מות צורך עבודה היא משום דקריאתה מן התורה היא כדנפקא ליה בירושלמי מויעש כאשר צוה ה' את משה והאי קרא שם נאמר אחר עבודת היום, אבל קריאת אך בעשור דלאו (בההא) [בההוא] ענינא כתיב וכן בעשור שבחומש הפקודים ודאי קריאתן לאו מן התורה הוי. והכי נמי מוכח לקמן (דף סט:) גבי ורמינהו ואין מדלגין בתורה וכמ"ש שם, ואי בגדי כהונה לא נתנו (להנוח) [להנרת] בהם איך קורא אותם בבגדי לבן.

ואפילו לפירש"י דקריאת הפרשה ממילואים נפקא ליה, נמי אין לו ענין אלא קריאה דצוואת הקרבנות דומיא דמילואים, אבל פרשת אך בעשור דלא מיירי אלא בשאר חובת היום שאינו מענין הקרבנות כגון מצות עינוי ואיסור מלאכה לא, דהא כהאי גוונא קריאה במילואים ליכא:

מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:    בפ"ה דפסחים משמע בהדיא דמחוסר כיפורים מעוכבין לאכול בקדשים כל כמה דלא אכלי כהנים הבשר, דהכי אמרינן התם (דף נט ע"א, וע"ב) דמחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד של בין הערביים וטובל ואוכל בקדשים לערב, ומשום עשה דהשלמה מעלה ומלינה בראש המזבח, ופריך והא כל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר כר, וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתניא ואכלו אשר כופר כר, ומשני כיון דלא אפשר פי' להקטיר אימורים השתא משום עשה דהשלמה, עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כו' דתניא יכול נטמאו או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק תלמוד לומר והיה החזה לאהרן ובניו מ"מ, וש"מ שמחוסר כפרה אינו רשאי לאכול בשר קודש כל זמן שאין הכהנים אוכלים מבשר חטאתם, דאעפ"י שקרב חטאתו אין מתכפר לו ועדיין הוי מחוסר כפרה עד אחר אכילת כהנים את חטאתו.

והשתא לפי זה קשה לי הא דאמרינן בכולא תלמודא דחטאת העוף בא על הספק כגון ילדה ספק ולד מביאה חטאת העוף כדי לטהרה לאכול בקדשים ואינו נאכל מספק שמא לאו ולד ילדה והוה ליה מליקת חולין ונבילה, ומאי מהני הא לטהרה לאכול בקדשים כיון דאי אפשר לכהנים לאכול משום ספק נבילה ואי ולד מעליא ילדה אכתי מחוסר כפרה הויא ואינה מטוהרה על ידי חטאת עוף זה לאכול בקדשים.

ואע"ג דבספ"ד דנזיר (דף כט.) יליף ריב"י מקרא דהזב את זובו לזכר או לנקבה, מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על ספק פי' אשם תלוי, אף נקבה מביאה על הספק פי' ספק לידה או זיבה דממין שמביאה על הודאי מביאה על הספק כזכר שמביא בהמה על הספק כעל הודאי, ומסיים שם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה כן, לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקיבה שב' איסורין איסור נבילה ואיסור חולין בעזרה. אלמא רבי קרא שמביאה על הספק אע"פ שאי אפשר ללמוד הא מהקישא שתהא נאכלת דהא לא דמי הכא חדא איסורא והתם תרתי ואפילו הכי מביאה מספק לטהרה לאכול בקדשים, אלמא אין אכילת כהנים מעכב בחטאת עוף את הכפרה מלאכול בקדשים מגזירת הכתוב. הא ליתא, דהא אמרינן התם דר"י בר"י סבירא ליה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא והאי ב' איסורין דקאמר דמתחזי כתרי איסורין מדרבנן, והשתא לפי זה מן התורה ראוי חטאת העוף הבא על הספק להיות נאכלת מהקישא דנקבה לזכר דהא אין כאן שום איסור של תורה והא דאינו נאכל אינו אלא מדרבנן, והשתא תקשה האיך מביאה חטאת עוף על הספק לריב"י כיון דראוי לאכילת כהנים מן התורה אכילתה מעכבת לכפרה ואכתי מחוסר כפרה הויא, ואי אפשר לה לאכול בקדשים, וכיון דאינו נאכל מדרבנן אין מטוהרת לאכול בקדשים, ואם ילדה ודאי נמצאת מחוסר כפרה של תורה אוכלת בקדשים.

וי"ל ע"ד מה שפי' התוס' שם בפ"ה הפסחים שהקשו מנטמא בשר איך זורק את הדם כיון דלא חזי בשר לאכילה, ותי' כל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא אחר כך או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים. והכי נמי איכא למימר בהא דחטאת העוף הבא על ספק דאין מטוהרת לאכול בקדשים בו ביום עד למחרת שכבר נעשה נותר ליום ולילה ומעתה אין אכילת כהנים מעכבת כפרה, ולפי זה בחטאת העוף הבאה על הספק אי אפשר לאכול בקדשים משום ספק מחוסר כיפורים עד יום המחרת, וזה חומר בספק מבודאי שאפשר למחוסר כיפורים לאכול בקדשים קודם לכן כיון דאיכא אכילת כהנים.

והשתא דאתית לחכי י"ל דאפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא נמי אינה אוכלת בקדשים עד למחרת. ואיכא נמי למימר כיון דאינו ראוי לאכילת כהנים מספק חוה ליה כנפסל ביוצא או נטמא ונעשה נותר לא מעכב אכילה ומתכפרין בעלים ומותרים מיד בקדשים וכן נראה עיקר:

סליק פרק בא לו - פרק שביעי

פרק ח - יום הכפוריםעריכה

דף עג ע"בעריכה

אלא למ"ד חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר:    דקא סלקא דעתך דלריש לקיש אפילו איסור ליכא. [וקשה לי] למאי דס"ד דאפילו מדרבנן חצי שיעור לר"ל מותר, תקשה ליה הא דתנן ספ"ב דקדושין (נו ע"ב) המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל בעגלה ערופה בציפורי מצורע בשער נזיר בפטר חמור בבשר בחלב בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, וטעמא דאינה מקודשת בכל הני משום דאיסורי הנאה נינהו ולאו מידי יהיב לה וקדושי אשה בעי שוה פרוטה, ואי בפחות מכשיעור אפילו איסור דרבנן ליכא אמאי אינה מקודשת באיסור הנאה, הא אפשר לה להנות ואף לאכול בפחות פחות מכשיעור בכדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס. דבשלמא למסקנא דמודה ר"ל דאסור מדרבנן ניחא דאע"ג דמותר מן התורה כיון דמדרבנן מיהו אסור, המקדש באיסורי הנאה דרבנן נמי אינה מקודשת כדאמרינן בפ"ק הפסחים מ' ע"א] המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת. אבל למאי דסלקא דעתך דאפילו איסור דרבנן ליכא בחצי שיעור לר"ל, תקשה.

והא ליכא למימר דהיינו טעמא דאינה מקודשת אע"פ שאפשר להנות בפחות מכשיעור משום לתא דמקח טעות נגע בה, דמיירי שלא הודיע את האשה שהוא של איסור הנאה והיתה (סבירה) [סבורה] שהוא של היתר וראוי להנות ולאכלו כשיעור ביחד וכיון שהוא איסור הנאה (ואינו) [ואינה] יכולה לאכלו ולהנות ממנו אלא פחות פחות מכשיעור הוה ליה מקח טעות, ועל דרך שפי' התם התוס' דאינה מקודשת אע"ג דקיימא לן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן והא אפשר לה להנות שלא כדרך הנאתה, היינו משום דהוי מקח טעות (דסבירה) [דסבורה] שהוא של היתר ויכולה להנות כדרך הנאתה.

ע"כ דהאי תי' דתוס' ליתא, דלפי"ז אילו ידעה האשה שהוא מאיסורי הנאה דליכא מקח טעות מקודשת אלא מתניתין בדלא ידעה דוקא, (אם כן מאי איריא המקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת אפילו באיסור אכילה נמי כיון דלא ידעה הוה ליה מקח טעות, וכדתנן בספ"ה הבכורות (א ע"א) השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיה טריפה מה שאכלו אכלו ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים, והוא הדין לשאר כל האיסורים כדתניא התם בברייתא.

ועוד קשה לי דבספ"ק דבכורות (ט' ע"ב) פליגי פטר חמור אסור בהנאה דברי ר"י ור"ש מתיר, ופריך [שם י' ע"ב] מהא דהמקדש בפטר חמור אינה מקודשת מני אי ר"ש תקדוש בכולי[ה] אי ר"י תקדוש בהך דביני ביני, ואי מתני' מיירי בדלא ידעה ומשום מקח טעות מאי פריך ואי ר"י תקדוש בהך דביני ביני הא מ"מ מקח טעות הוא כיון דלא ידעה דפטר חמור הוא וסברה שהכל שלה ואין צריך לאפקועי איסורא בטלה, אלא ש"מ דמיירי בדידעה שהוא פטר חמור דליכא מקח טעות ואם כן לא קשה ליה לר"י אלא תקדוש בהך דביני וביני אבל בכוליה לא, ודלא כפי' התוס'.

עוד תי' התוס' התם דמיירי דאין בו שוה פרוטה אלא בדרך הנאתו, וא"כ ה"נ אפשר לומר דאין בו שוה פרוטה אלא בשאכלו ביחד שזה ודאי יותר (תשוב) [חשוב] משאכלו מעט מעט. מ"מ גם על תי' זה ק"ל הא אמר שמואל בפ"ק דקידושין (דף י"ג) [יב ע"א] קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת מספק חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ואמאי פסק ותני גבי איסורי הנאה אינה מקודשת דמשמע ודאי אינם קידושין ניחוש שמא שוה פרוטה במדי.

וראיתי להתוס' הרי"ד שם [נח ע"א] שב' המקדש בפטר חמור אינה מקודשת אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אפילו הכי כל זמן שלא פדאתו הרי הוא איסור הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום, והוא הדין בהקדש, דאר"י במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל והקדש כדקאי קאי, אעפ"י שהאשה יכולה לחלל על שוה פרוטה כדקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, אפילו הכי כל זמן שלא חיללה אינה מקודשת דבשעת קידושין לאו מידי יהיב לה. והוא הדין הכא אע"ג שיש לה להנות בפחות מכשיעור אפילו הכי כיון שנתן לה כשיעור ואי אפשר להנות כמו שהוא לאו מידי יהב לה. הא ודאי לא דמי, דהתם מחוסר מעשה של פדיון ואי אפשר לה להנות כמו שנתן לה עכשיו, מה שאין כן הנאת פחות מכשיעור שאפשר לה להנות כמו שנתן לה עכשיו בלי שום חסרון מעשה.

ועוד גם דברי תוס' רי"ד אינם מחוורין מההיא דפ"ק הבכורות [ף' ע"ב] דא"ב מה פריך לר"י תקדוש במאי הביני ביני מאי קושיא, הא כל זמן שלא חיללה לאו מידי יהב לה. אלא ודאי כיון דאפשר לחללו הך דביני ביני דין ממון יש לה ומקודשת בו.

והמחוור בהא דאינה מקודשת באיסורי הנאה אע"ג דיכולה להנות בו שלא כדרך הנאתו מה שפי' בו מקצת מפרשים משום דמדרבנן אסור אפילו שלא כדרך הנאתו, והשתא תקשה לפי מאי דסלקא דעתך דחצי שיעור לר"ל אפי' מדרבנן מותר אמאי המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הא אפשר לה להנות בפחות מכשיעור.

ועוד קשה לי דאמרינן פ"ב הפסחים (כט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל, ומפרש התם הגמ' דהיינו טעמא דיש אומרים לא מעל משום דלא הפסיד להקדש מידי, כיון דחמץ אסור בהנאה אינו ראוי לפדיון ולא שוה מידי ולא הפסיד להקדש מידי, והשתא הא ראוי לפדותו פחות מכשיעור ולאכלו כיון דאפילו איסור דרבנן ליכא. מיהו י"ל למאי דס"ד אליבא דר"ל היינו טעמא דיש אומרים לא מעל כדמפרש ר"י התם ר' נחמיא בן הקנה היא דברת פוטרו מן התשלומין. מ"מ מההיא דקדושין קשיא.

והא ליכא למימר דהיינו טעמא דאינה מקודשת באיסורי הנאה אע"ג דראוי לה להנות בחצי שיעור, מ"מ כיון דקידשה בכשיעור ויותר אי אמרת דמקודשת נמצא הבעל נהנה מאיסורי הנאה ע"י שמתקדשת בו ועביה איסורא השתא דאמרת אינה מקודשת לא עביה איסורא דהא אינו נהנה, ובהאי גומא אמרינן בר"ה (כח ע"א) למ"ד מצות להנות ניתנו, בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע לא יצא, מ"ט מצות להנות נתנו, ואי אמרת יצא נמצא נהנה מאיסורי הנאה, והשתא דאמרו לא יצא אינו נהנה ולא עביד איסורא, והבא נמי היינו טעמא דבאיסורי הנאה אינה מקודשת דאי אמרת מקודשת נמצא נהנה מאיסורי הנאה בכשיעור במה שמתקדשת בו מש"ה אמרו אינה מקודשת דהשתא אינו עושה איסור, ליתא, דשאני שופר דמש"ה לא יצא משום [ד]הו"ל מצוה הבאה בעבירה, אבל בקדושי אשה כיון האפשר לה להנות ממנו, משום לתא דידיה שלא יגע באיסורי הנאה אין לבטל הקדושין אלא (הוא) [היא] מקודשת ואיסורא דעבד עבד. תדע דתנן בם"ב דקדושין(נב ע"ב) המקדש בהקדש במזיד לר"מ קידש משום דס"ל הקדש במזיד מעל ונפק לחולין, והשתא אמאי מקודשת ועי"ז נפקא לחולין ומעל הא אין כאן שום הנאה אלא של קדושין נימא דאינה מקודשת וממילא לא מעל כדאמרינן גבי שופר של עולה. אלא ודאי שאני התם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ובקדושי אשה לא שייך ה"ט ומש"ה מקודשת ומעל, והשתא תקשה אפי' קידשה באיסורי הנאה כשיעור אי חצי שיעור מותר אפי' מדרבנן אע"ג העביד הבעל איסורא תקדש הואיל וראוי לה להנות ממנו בחצי שיעור.

מיהו מן הירושלמי (דפירקין) [ריש פ"ו התרומות] למדתי תי' ע"ז דגרסינן התם מודה ר"ל באיסורי הנאה. אע"ג דגרסינן התם מודה ר"ל ביוה"כ מודה ר"ל בעתיד להשלים ואע"ג דגמ' דידן לא ס"ל כגמ' דירושלמי בהא דמודה ר"ל ביוה"כ שהרי פריך איוה"כ בשמעתין, מ"מ בהא דקאמר מודה ר"ל באיסורי הנאה ס"ל להגמרא שלנו נמי כן, משו"ה באיסורי הנאה אינה מקודשת רחצי שיעור אפי' ר"ל מודה דאסור באיסורי הנאה:

בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים:    לכאורה אינו מדוקדק מדאמר בכולל משמע דמוקי לה דמיירי במפרש בשעת שבועה שלא יאכל לא שחוטה ולא נבלה וכן פירש"י, והא מתני' שלא אוכל סתמא קאמר וממילא כולל הכא הבין היתר ובין איסור בכלל שלא אוכל סתמא הוי. אבל המעיין שם במקומו בפ"ג דשבועות (דף כ"ב) [דף כג ע"ב] ניחא, דלעיל מיניה פריך הא גופא קשיא אמרת שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, והדר תני שלא אוכל ואכל נבילות חייב, ומשני רישא בסתם סיפא במפרש, כלומר שפי' בהדיא שלא אוכל נבילות, והדר פריך מפרש נמי אמאי מושבע מהר סיני הוא, ועלה קאמרי הני אמוראי בכולל, כלומר לאו בדפירש שלא אוכל נבילות לחוד, אלא מיירי בכולל שחוטות עם נבילות:

ר"ל אמר אי אתה מוצא כו':    ואמרינן התם [שבועות כג ע"ב] ר"י לא אמר כר"ל דמוקי למתני' כדברי הכל. והקשו התוס' [ד"ה דמוקי] לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דס"ל רחצי שיעור אסור מן התורה. ותי' כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה.

ואני תמה דאי אמרת דשבועה חלה על חצי שיעור א"כ כ"ש דשאר איסורים הבאים מאיליהן דחיילי על חצי שיעור כדאמר בסוגיא דהתם, דאיסור הבא מאיליו ראוי לחול יותר על איסור אחר משבועה שאינה באה אלא ע"י עצמו דמשו"ה לא מוקי ר"ל בכולל, א"כ תקשה הא דפ"ד מעילה (טו ע"ב) דתנן התם כל הנבילות מצטרפין זה עם זה ובגמ' אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן, ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין, וה"ט דפליגי דרב סבר אין איסור חל על איסור וללוי חל, והשתא לרב למה לא יצטרף חצי שיעור דטמאה להשלים איסור נבילה לכזית עם חצי שיעור דנבלת טהורה לחייב משום נבילה, הא אין כאן אלא חצי שיעור מאיסור טמאה, ויחול איסור נבילה עליה להצטרף עם הטהורה לכשיעור.

ועוד קשה לי דבספ"ה דכריתות (כג ע"א) מוכיח הגמ' דבקדשים גלי קרא דאיסור חל על איסור דהא רבי ס"ל דאיסור קל על איסור חמור לא חייל ובקדשים חייל, דהא מעילה קל דבמיתה ואיסור קדשים חמור דבכרת, ותניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשי קלים למעילה וחייל איסור מיתה דמעילה אחלב דבכרת, והשתא מנ"ל דגלי קרא דבקדשים חל דילמא לא גלי אלא השייך מעילה באימורי קדשים קלים נמי, ונ"מ להצטרף חצי שיעור של אימורין עם חצי שיעור בדק הבית דקי"ל דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה ברפ"ד דמעילה (טו ע"א) דאין כאן מאיסור חלב וממעילה שיעור שלם, אי נמי אפילו באוכל כזית שלם מחלב קדשים קלים וכגון שאכלו ביותר מכדי אכילת פרס דמשום חלב לא מחייב ואינו אלא כאוכל חצי שיעור דקיי"ל אוכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס בכל איסורי תורה אין מצטרף, אבל לענין מעילה אמרינן ברפ"ה דמעילה (דף ט"ז) [יח ע"ב] אכל היום ואכל למחר ואפי' לזמן מרובה מצטרף וחייב, וכ"ש למאי דרצה לומר ר"פ בפ"ב דפסחים [לג ע"א] דרבי סבירא ליה דבשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב במעילה ובתרומה דהשתא נמי [משכחת לה] באוכל שוה פרוטה מאימורים ואין בו כזית דליכא מאיסור חלב אלא חצי שיעור, אלא ודאי ש"מ דהיכא דאין איסור חל על איסור אפי' על חצי שיעור נמי אינו חל, ומדגלי קרא אימורים למעילה בע"כ ש"מ דבקדשים חל.

וכ"ת אכתי תקשה מנ"ל להוכיח מהא דבקדשים אפי' קל על חמור חייל מדחייל מעילה קלה דבמיתה על חלב דבכרת, דילמא מיירי בהני גוונא דליכא אלא חצי שיעור מחלב ומאיסור מעילה שיעור שלם, דהשתא הו"ל איסור מעילה חמור דבמיתה דהאיכא כוליה שיעור לגבי מעילה וחלב קל דאינו אלא חצי שיעור של חלב ואינו אלא איסורא בעלמא. י"ל דכיון דחלב בכשיעור בכרת דחמיר ממיתה שוב אינו חל אפי' על חצי שיעור ממנו אפי' לגבי כוליה שיעורא דמעילה דבמיתה ודאי, והשתא כ"ש דקשה על התוס' דפי' רעל חצי שיעור חל איסור אחר לגמרי ומהא ש"מ רחצי שיעור (חסר).

ומ"מ אין להקשות על פי' התוס' מההיא דסוף פ"ז דחולין (קא ע"ב קב ע"א) דקאמר התם אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורין דברי ר"י ור"א ונפקא ליה מדכתיב רק חזק לבלתי אכול את הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר, כל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על איבריו, ופריך ור"י למה ליה קרא (ליתא) [ליתי] איסור אבר ויחול על איסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח, דמה"ט ס"ל התם דגיד הנשה נוהג בטמאה, ומשני אין הכי נמי וכי איצטריך קרא לר"א, והא האי קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי מיירי ולא בבשר מן החי כדאמר התם (קב ע"ב), וגם בברייתא אבר מן החי קתני, והא אבר מן החי היינו משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית דכהאי גוונא מיקרי אבר וגזה"כ הוא גבי אבר מן החי משא"כ בשאר איסורים שאין עצמות וגידין משלימין לכזית אלא צריך כזית בבשר לבד, והשתא אפי' לר"א למה לי קרא האבר מן החי נוהג בטמאה פשיטא דאיסור אבר חל, דהא מכי אכל כזית במשהו בשר מן הטמאה וגידין ועצמות משלימין לכזית הו"ל שיעור שלם לגבי אבר מן החי, ואילו לגבי איסור טמאה אין כאן אלא חצי שיעור דאין גידין ועצמות משלימין לענין איסור טמאה. די"ל דאיצטריך קרא לר"א באכל ביחד אבר גדול מן החי שבלא גידין ועצמות יש בבשר לבד כזית וסד"א דאין איסור אבר מן החי חל על איסור טמאה קמ"ל דחייל. וגדולה מזו נראה לי דאפי' אם לא אכלו כאחד צריך קרא דאיסור אבר מן החי חייל אע"ג דקרים למיחל לאיסור טמאה, דכשאכל כזית במשהו בשר וגידין ועצמות השלימו לכזית חייל כבר איסור אבר מן החי ואכתי איסור טמאה הו"ל חצי שיעור ולדברי התוס' חצי שיעור לאו כלום הוא אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מה"ת, מ"מ כשמשלים לאכול מן הבשר לחוד בכדי אכילת פרס עד כזית בצירוף משהו ניעור המשהו קמא מלהצטרף עם הגידין ועצמות לחייב עליו משום אבר מן החי ומצטרף עם השאר בשר להשלים כזית בשר לחייב עליו משום טמאה, וכהאי גוונא אמרינן ספ"ב דזבחים (לא ע"א) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן פיגול, וה"ה לענין טומאה אמרינן כה"ג כי מצא מינו חוזר וניעור להצטרף עם הראוי לו, דהא רבא מייתי ראיה דויקץ כישן פיגול מהא דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן ראשון חלקן זה שני וזה שני הא חזר וערב ראשון הוי, אלמא אע"פ שנצטרף כבר עם חוץ למקומו כי הדר מצא מינו הראוי לו יותר ניער מצירופו הא' וחייל עליו שם מינו, וכן הדין לענין טומאה, ה"נ אע"פ שנצטרף כבר המשהו בשר עם הגידין ועצמות לשיעור אבר מן החי אפ"ה כי הדר מצא להצטרף לאיסור טמאה הראוי לו יותר כיון דאין איסור חל על איסור חוזר וניער מצירופו הא' ומצטרף להשלים לכזית טמאה. ואפי' לר"ה דאמר התם עירוב מחשבות (הזי) [הוי] ואינו חוזר מצירופו הא' ולהצטרף עם מינו וה"נ כיון תצטרף לאיסור אבר מן החי אינו חוזר להצטרף לאיסור טמאה, אפ"ה מודה הכא, דהא ר"ה דחי התם ראית רבא מטומאה התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא, ופי' רש"י התם מעיקרא שיעור שלם הוי ונחלק הילכך כשחזר ועירבו שמו חזר עליו, אבל הכא מעיקרא חצי זית פיגול וחצי זית פסול לא נקרא שם פיגול עליו כי אם שם פסול, הלכך כי הדר אתי חצי זית זמן לא פקע שם פסול למיחל שם פיגול, (וא"ס [והכא נמי] מעיקרא היה שיעור שלם האיסור טמאה בבהמה זו הלכך כשחלקו למשהו בשר וגידין ועצמות המשלימים לכזית ואכלו כי הדר מלייה מן הבשר לשיעור איסור טמאה אפי' ר"ה מודה דחוזר וניער.

מיהו למאי דפי' התוס' התם בשם ר"ת, התם איכא שיעורא שיש מן השני כשיעור לפיכך הניח להא' להפרד ממנו והלך לו להתחבר אצל ראשון, אבל הכא ליכא שיעורא מן הפסול ואין מניח לו הפיגול להפרד מעליו, וא"כ ה"נ י"ל לכאורה כיון דליכא שיעורא לאבר מן החי בלא משהו בשר זה אין מניח לו להפרד מעליו ולהצטרף עם איסור טמאה, וה"נ משמע התם בהא דאייתי ר"ה ראיה למילתיה מאוכל שנטמא באב הטומאה היכא דליכא שיעור מן השני אינו מניח לראשון להפרד מעליו לילך לו אצל הא' חבירו כדפי' התוס' התם, ה"נ דכוותיה לכאורה. אפ"ה יש ליישב זאת גם אליבא דר"ה אלא שלא רציתי להאריך בזה תראה דהלכה כרבא דבתרא הוא.

ואפי' אי גרסינן רבה אפ"ה הלכה כן, דרב אשי דבתרא הוא ס"ל התם כוותיה. מיהו מהני תרתי ראיות קמאי ודאי קשה לפי' התוס' דש"מ דאי חצי שיעור אסור מה"ת אין איסור אחר חל עליו, אפי' אי אתה מצרפו לאיסור אחר שישלים שיעורו, אפ"ה אינו חל על חצי שיעור של איסור ראשון.

מיהו ק"ל אם אין איסור חל על חצי שיעור א"כ הא דאמרינן בפ"ג השבועות (כח ע"ב) שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת, א"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל אבל תשע מיהא אכיל פי' וחלה שבועה שניה של תשע, והא שבועה זו של תשע הו"ל חצי שיעור של שבועה ראשונה של עשר וכיון דאין שבועה חלה על חצי שיעור אמאי חיילא של תשע. וי"ל דמיירי דהא תשבע שלא יאכל עשר היינו עשר ביחד בבת אחת, ובפירות קטנים איירי שבית הבליעה מחזיק לעשר מהן ביחד, ולא כדפי' רש"י דמיירי מתאנים שאין בית הבליעה מחזיק מהן עשר בבת אחת וכיון דשבועה של עשר הוי על ביחד אין חצי שיעור מהן אסור מה"ת, דהא טעמא רחצי שיעור אסור מן התורה היינו משום דחזי לאצטרופי והא לא חזי לאצטרופא דהא לא נשבע אלא שלא לאכלן בבת אחת והא ליכא בת אחת. וכ"ת אמאי קאמר ליה אישתבשת, דילמא הא דקאמר אינו חייב אלא אחת איירי בנשבע על עשר סתמא ולא מיירי בבת אחת, דבכהאי גוונא חצי שיעור אסור מה"ת. די"ל דהו"ל לאסוקי מדשאיל מיניה שלא אוכל עשר ותשע מהו, בע"כ בשלא אוכל עשר בבת אחת איירי, דאל"ב פשיטא דלא חייל על תשע כיון דקי"ל כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת.

ואכתי ק"ל דתנן בההוא פרקין(כז ע"ב) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא א', ובגמ' למה לי למתני' שלא אוכל שלא אוכלנה, הא קמ"ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה דלא מחייב אלא חדא, אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא, דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנו כזית חייב, שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, והשתא כי אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל אמאי מיחייב תרתי הא בכלל שבועה הוי איסורא נמי כל שהוא כיון רחצי שיעור אסור מה"ת ואמאי חיילא שבועה שניה של שלא אוכל לגמרי. ובהא אין לומר דהא שנשבע שלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה בבת אחת ביחד, שהרי פי' התוס' שם והכריחו דבנשבע שלא אוכלנה אם אכלו כולו אלא ששייר ממנו פחות מכזית חייב כאילו אכלו כולו:

דף עד ע"אעריכה

למעוטי מלך:    רפ"ד דשבועות (לא ע"א) פירש"י [ד"ה כ"ש מלך] דמלך מן התורה לא חזי לעדות הכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיניים ודרך בזיון הוא לו. (ונראה) [וקשה] לי דאמרינן התם [ל' ע"ב] דת"ח מעיד מיושב רעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דועמדו, והקשו התוס' [שם בד"ה עשק כל שכן כבוד המלך דעדיף מת"ח דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובת"ח מחול, ואמאי אוקי שמעון ב"ש לינאי המלך בפרק כ"ג (סנהדרין יט, א), ותירצו שאני דיני נפשות דחמירי. ולפ"ז מלך בדיני ממונות מעיד מיושב מק"ו דת"ח, והא שבועת העדות אינו נוהג אלא בדיני ממונות כדאמרינן בפ"ד השבועות (לג ע"ב) מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר"א אומר נאמר כאן או אין כו', והא בדיני ממונות מלך מן הראויין להעיד הוא כמו ת"ח ומעיד מיושב, ואמאי פטור משבועת העדות כיון דראוי לעדות.

מיהו התוס' תירצו שם עוד דבמקום שאין החכם מוחל על כבודו חמור כבוד תורה מכבוד מלך, ומה שיכול למחול על כבודו משום דתורה דיליה היא. ולפי זה יתכן פירוש רש"י הכבוד המלך אינו דוחה לעשה דועמדו ואפי' בדיני ממונות אינו רשאי להעיד בישיבה והוה ליה מן אינם ראויים להעיד לפיכך אין שבועת העדות נוהג בו.

ומ"מ לתירוץ א' של תוס' לא תקשה אמאי אין שבועת העדות נוהג במלך הא בדיני ממונות ראוי להעיד מיושב כמו ת"ח. די"ל דהא דמלך אינו מעיד לאו ה"ט משום זילותא דעמידה דהא רשאי בישיבה, אלא ה"ט משום דזילותא הוא למיזל קמיה ב"ד ולהעיד, ודמיא להא דאמר התם [ל' ע"ב] האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל, ומייתי לה ראיה ממצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול, והא נפקא לן מקרא בסוף פ"ב דב"מ [ל' ע"א] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו, ואם כן מלך כולהו ב"ד לגבי דידיה זוטר מיניה הוו דהא לית דכוותיה, והוה ליה שפיר מן אינם ראוים להעיד.

והכי מוכח להדיא ריש פרק כ"ג (סנהדרין יח ע"א) דתנן התם כ"ג מעיד, ופריך [בע"ב] מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם, ובע"ב הא דקשיא ליה מוהתעלמת אהא דכ"ג מעיד הא אינו לפי כבודו היינו משום דכולהו ב"ד זוטרי מיניה וזילותא הוא לכ"ג למיזל ולהעיד קמיה, דליכא למימר דזילותא הוי משום שצריך להעיד מעומד, דהא אההיא פירכא מוהתעלמת אהא דכ"ג מעיד משני מעיד למלך, והתנן מלך לא דן ולא דנין אותו ומשני מעיד לבן מלך, בן מלך הדיוט הוא, אלא מעיד בפני המלך, והא אין מושיבין מלך בסנהדרין, אתי ויתיב ומקבליה ניהליה לסהדותי' קאי הוא ואזיל, ואי זילותא משום עמידה הוא, אכתי לכל הני שינויי לא א"ש, דאע"ג דמעיד למלך או לבן מלך או בפני המלך אכתי זילותא דעמידה כדקאי קאי, אלא ע"כ הזילותא הוא למיזל לב"ד דזוטר מיניה וכשמעיד למלך או בפני המלך או לבן מלך למאי דס"ד דכמלך דמי ולאו הדיוט הוא אין כאן זילותא לכ"ג, דהא לא אזיל לדזוטר מיניה אלא לדרבה מיניה, דהא מלך חשוב יותר מכ"ג (כדתנן) [כדתניא] בסוף פ"ג דהוריות [יג ע"א] מלך קודם לכ"ג, והכי משמע התם מפירש"י דאהא דפריך מוהתעלמת פי' אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם, ה"נ זילותא לכ"ג למיתי לאסהודי לבע"ד, הרי שפירש הזילותא משום למיתי לאסהודי הוא, ולא משום עמידה כדפי' גבי מלך.

וכ"ת אכתי מאי משני מעיד בפני המלך או למלך או לבן מלך אכתי זילותא דעמידה להיכא אזל. י"ל לפי תי' זה של התוס' דמלך דינו כת"ח ומעיד מיושב לא קשה מידי, די"ל דכ"ג נמי דינו כת"ח ומעיד מיושב. ואפי' לפי תי' ב' של התוס' דמלך לאו כת"ח דמי ומעיד מעומד ולפי"ז דכ"ג גרע ממלך כ"ש דמעיד מעומד, י"ל דמיירי בכ"ג ת"ח דהא סתם כ"ג ת"ח הוי כדאמרינן בפ"ק דיומא (יח ע"א) והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בחכמה, וכיון שכן לא גרע משאר ת"ח שמעיד מיושב, ולית ליה זילותא אלא משום ב"ד דזוטר מיניה דכולהו ב"ד זוטר מיניה, וכיון דמעיד למלך או לבן מלך למאי דס"ד, או בפני המלך, תו לית ליה זילותא כלל, דודאי מלך רב מיניה וכדפירשתי.

מ"מ קשה לי על פירש"י דהא דמלך אינו מעיד משום זילותא דעמידה משום דת"ח עדיף ממלך ומעיד מיושב ובתי' ב' של התוס', א"כ אם המלך ת"ח מעיד מיושב דלא גרע מת"ח דעלמא יהא שבועת העדות נוהג בו דהא ראוי להעיד. וכן הא דתנן [סנהדרין יח ע"א] מלך אינו מעיד היינו דווקא באינו ת"ח, והא בפ"ו דכריתות(כו ע"א) אמרינן הא דכתב רחמנא ידיעה גבי חטאת יחיד וגבי נשיא וגבי ציבור, דיחיד מנשיא וציבור לא אתיא דמה לנשיא וצבור שכן אינן בשמיעת קול, והאי נשיא היינו מלך כדאמרינן בפ"ג דהוריות [יג ע"א], ואי אמרת דמלך ת"ח מעיד א"כ ישנו בשמיעת קול נילף מנשיא ת"ח דאע"ג דישנו בשמיעת קול אפ"ה בעי ידיעה, דהא ידיעה סתמא כתיב גבי נשיא לא שנא נשיא ת"ח לא שנא ע"ה. וי"ל דמ"מ פריך דמה לנשיא שאינו בשמיעת קול שהרי ידיעה תשיא גבי חטאתו כתיב, דחלוק משל הדיוט דמביא שעיר והדיוט מביא כבשה או שעירה, והא נשיאתו הגורם לחלק חטאתו משל הדיוט יש בו צד קל שגורם לו לפטור משמיעת קול לפיכך חטאת נשיאתו קיל משל הדיוט ובעי ידיעה, והא דנשיא ת"ח בעי ידיעה אע"ג דישנו בשמיעת קול אין זה הוכחה על הדיוט דלבעי ידיעה דהא אין חכמתו הגורם לחייבו בשמיעת קול גורם לחלק חטאתו מהדיוט, אלא נשיאתו הוא דגרמה לו לחלק, משו"ה חטאתו החלוק משל הדיוט מגרמא דנשיאתו דין הוא להקל בו להצריכו ידיעה, שהרי מצד נשיאתו גורם לו עוד קולא אחרת שפוטרו משמיעת קול, אלא שאם הוא ת"ח חכמתו גרמה לו לחייבו בשמיעת קול, והא אין חכמתו גורם לחלק קרבנו אלא הוא הגורם והרי נשיאתו קל שגורם לפוטרו מחמתו משמיעת קול:

איבעית אימא כי קתני אסור אשארא (דתני) [דתנו] רבה ור"י וכו':    קשה לי למאי נפקא מינה מביא האי ברייתא הכא, וכי ס"ד עד השתא דאשארא נמי ענוש כרת הא כבר הביא לעיל הא דתניא לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל כו'. ועוד דבההיא דשבתון שבות לא מיירי אי ענוש כרת אשארא או לא. וי"ל דעד השתא הוי ס"ד דאיסור (שארי) [שארא] אינו אלא מדרבנן, וכי קתני אסור בע"ב משום עיקר איסור של תורה דיוה"כ שהן אכילה ושתיה דלא שביק תנא עיקר האיסור ונקט משום הטפל, מש"ה קשיא ליה אסור ענוש כרת הוא, דעל העיקר הו"ל למיתנא כרת ולא למתני אסור בעיקר האיסור משום גררא דתני (בהדיא) [בהדיה]. ושני דיש בעיקר האיסור נמי גוונא דאין ענוש כרת דהיינו חצי שיעור ומיניה איירי מש"ה שייך לשון אסור אכולהו. והשתא לעולם מיירי מכשיעור אע"ג דענוש כרת אפ"ה תני אסור משום שארא דאינהו נמי עיקר נינהו כיון דאסורין מה"ת דנפקא להו מקרא דשבתון שבות, אלא דממילא משמע מהאי דרשא דלית בהו כרת דלא רבינהו אלא לאיסור עשה גרידא. ולפ"ז מוכח מהאי שינויא דשארי איסורין מן התורה אלא שאינן בכרת. ובשארי המקומות אאריך בזה בס"ד (לקמן עו ע"א ד"ה הני ה'):

חצי שיעור ר' יוחנן אומר אסור מה"ת:    וקשה לי הא דאמרינן בפ"ג דפסחים (מה ע"ב) ב' חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער, והכי משמע התם בכולה סוגיא דפחות מכזית א"צ לבער. והשתא תקשה לא מיבעי לר' יוחנן רחצי שיעור אסור מה"ת יהא חייב לבער חצי שיעור, אלא אפי' לר"ל יהא חייב לבער למאי דשני לעיל דמודה ר"ל שאסור מדרבנן.

וי"ל דה"ט רחצי שיעור אסור למר מן התורה ולמר מדרבנן משום דחזי לאצטרופי, אלא דלר' יוחנן מהני ה"ט לאסרו מן התורה ולר"ל לא מהני אלא לאסרו מדרבנן, והאי טעמא לא מהני אלא היכא ד[כש]נשלם שיעורו מצטרף חצי שיעור קמא לבתרא למפרע לכשיעור, כגון כל האיסורים ששיעורן בכזית וכן יוה"כ ששיעורו בככותבת דכשמשלים בתר הכי לכשיעור, משהו קמא מהני להשלים השיעור כמו משהו בתרא, דאלמלא קמא אין כאן שיעורו של איסור בלעדו מש"ה למפרע איסור קאכיל. אבל גבי ביעור אפי' אם משלים בתר הכי לשיעור כזית ביחד אין עובר עליו למפרע אלא מכאן ולהבא, וכיון דפחות מכזית א"א לבוא לעולם לידי איסור של מפרע ואין צירוף לשיעורו בזה אחר זה אלא אם כן כל שיעורו בבת אחת הלכך חצי שיעור מותר דהא לא חזי לאצטרופי בלמפרע.

מ"מ קשה לי הא דאמר ריש פרק בתרא דשבת [קנג ע"א וע"ב] גבי מי שהחשיך בדרך דאם אין עמו נכרי מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, וכי משום הפסד ממון שרינן איסור תורה. מיהו לר"ל י"ל כיון דאין אסור אלא מדרבנן מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות כדאמרינן התם. ובפ"ב דעירובין (דף צ"ס [צז ע"א] אמרו במוצא תפילין בשבת בסכנת נכרים מוליכו פחות מד' אמות, לריש לקיש איכא למימר משום בזיון תפילין לא גזרינן. ואפי' לת"ק דר"ש שם גבי היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו דס"ל דדבר שהוא משום שבות עומד בפני כתבי קודש ומשהגיע לי' טפחים א"נ בארץ עצמו הופכו על הכתב, י"ל גבי תפילין גבי סכנת נכרים איכא בזיון טפי ואפי' ת"ק מודה דשרי. אבל לר' יוחנן קשה וכי משום בזיון תפילין שרינן איסור תורה.

וגבי שבת גופיה מצינו בפ"ז דשבת (עד ע"א) דאמר ר' חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת, ודחי לה רבי יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, ומאי שנא העברה ברה"ר פחות מכשיעור שהוא פחות מד' אמות דשרי בשבת, והא לא דמי לביעור אלא לכל האיסורים דהא כל פסיעה ופסיעה חזיא לאיצטרופי למפרע לכשיעור ד' אמות ואמאי מותר חצי שיעור.

וי"ל דלא דמי הולכת פחות מד' אמות ברה"ר בשבת לפחות מכשיעור, דכל איסורים דחזי לאצטרופי פחות מכשיעור קמא עם בתרא כשיאכלנו בכדי אכילת פרס מצטרף לכשיעור, וכן בורר וכן אופה בשבת שתי חצי שיעור בזה אח"ז מצטרפין לכשיעור להשלימו, אבל בהולכת ד' אמות דשבת דאינו חייב אלא ע"י עקירה והנחה ואי חישב בשעת עקירה ע"מ להוליך פחות מד' אמות אע"ג דהוליך אח"ב ד' אמות בעקירה זו קודם שהניח פטור ואין מצטרף לד' אמות:

אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וח"ש הואיל ואינו בעונש:    פרש"י רגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל, דכתיב כי כל אוכל חלב. וקשה לי דאמרינן בפ"ג דפסחים (מג ע"ב) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו אין לי אלא חלב תמימים שראוי לקרב, חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב, ומפרש הגמרא התם אע"ג דקאי באוכלין דהא כי כל דעונש אאוכל קאי, אפ"ה מרבה נאכלין כיון דליכא לרבויא אוכלין, והשתא מאי חזית לרבויי אוכלין של חלב חולין, נרבי אוכלין של חצי שיעור אבל חלב חולין לא. בשלמא הא לא קשיא מידי נרבי כוי ולא של חולין, דהא כי מרבית לכוי אע"ג דבריה בפ"ע הוא כדמסיק ודמי לחיה דחלבו מותר וגרע מבהמות חולין דבמינו קדשים אבל כוי אין במינו קדשים דהא אין ראוי להקרבה, ממילא חולין בכלל עונש כרת דעדיף טפי דהא ראוי להיות קדשים, וכיון דקי"ל בכל מקום תפסת מרובה לא תפסת אין לך לרבות מיתורא דכל חלב רגבי עונש את חלב דכוי, א"כ ממילא חלב חולין בכלל דלא גרע מבוי ובכלל מאתים מנה, ודי לך אם תרבה חלב חולין לבד ולא משל כוי, אבל הא ודאי קשה נרבי חצי שיעור בשל קדשים אבל של חולין לא.

ולי נראה דהיינו טעמא רחצי שיעור אינו בכלל עונש משום רגבי עונש אכילה כתיב, ואין אכילה פחות מכזית, דבשלמא גבי אזהרה אע"ג דכתיב אכילה אפ"ה חצי שיעור איכא לרבויי מכל חלב לאזהרה, ואכילה דכתב רחמנא מוקי לה להא דאמרינן בפ"ב דפסחים (כד ע"ב) דאוכל חלב חי פטור משום דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן, והא נפקא לן מלשון אכילה, דמה"ט בכלאי הכרם לוקין אף שלא כדרך אכילתן והנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה, אבל גבי עונש אי חצי שיעור נמי ישנו בכלל עונש למה לי לשון אכילה רגבי עונש אי למעוטי שלא כדרך אכילתו פשיטא כיון שאינו באזהרה אינו בעונש דלא ענש אלא אם כן הזהיר, אלא ודאי למעוטא חצי שיעור אתא אע"פ שישנו באזהרה אינו בעונש.

[ואפי'] לרבא דאמר רפ"ג דמכות (יג ע"ב) חייבי כריתות ל"צ אזהרה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר, אכתי תקשה דילמא כל דעונש לרבויא חצי שיעור אתי, ולשון אכילה רגבי עונש למעוטי שלא כדרך אכילתן אתי, ואע"ג שאינו באזהרה אפ"ה צריך נמי למעוטי מעונש דעונש כרת ל"צ אזהרה. לק"מ דאע"ג דלרבא כרת ל"צ אזהרה מ"מ היכא דכתב רחמנא אזהרה למדין עונש מאזהרה ומה שאינו באזהרה אינו בעונש דילפינן עונש מאזהרה, והשתא לא צריך לשון אכילה רגבי עונש לשלא כדרך אכילתן דילפינן לה מאזהרה, אלא למעוטי חצי שיעור אתי אע"ג דישנו באזהרה אינו בעונש. ולמ"ד התם דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ואוכל חלב אע"ג דבכרת ישנו נמי בכלל מלקות כ"ש דניחא, אע"ג דרבי חצי שיעור לאזהרה אפ"ה כתב רחמנא לשון אכילה דאינו במלקות אלא בכזית דאין אכילה פחות מכזית, ומ"מ רבי קרא מכל חלב לאזהרה גרידא בכל שהוא אלא שאין לוקין עד שיאכל שיעור אכילה שהוא כזית:

דף עד ע"בעריכה

כי יתן בכוס עינו רב אמי ורב אסי:    אגב דאיירי הכא מפלוגתא דרב אמי ורב אסי בפי' דקרא נקט לכולהו קראי דפליגי בהו. וקק"ל דברם"ח דסוטה (מב ע"ב) אמר אשפתו פתוח רב ושמואל, ואמרי לה רב אמי ורב אסי חד אמר בשעה וכו' דאגה בלב איש רב אמי ורב אסי כר, מ"ט שביק כל הנך ונקט אגב להא דדאגה לחוד. מיהו הא דלא נקט הכא הא דאשפתו אין לחוש, משום דלאו ב"ע מתנו לה בדרב אמי ורב אסי, דהא ללישנא קמא רב ושמואל פליגי בה:

דף עה ע"אעריכה

גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון:    קשה לי הא תנן פ"ד דיבמות (דף מ"ג) [מא ע"א] וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג' חדשים, ואמר שמואל בגמ' [שם מב ע"א] דנפקא לן מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב', וכיון דג' חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא להמן גד שמגיד אי בן ט' לא' או בן ז' לב' אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה, והא מסיק התם דכ"ע אית להו הבחנה אפי' ר"י. מיהו לרבא דמפרש התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו' ניחא, די"ל דאבתי לא גזרו. אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה.

וכ"ת כיון שאפשר להם להבחין ע"י המן ל"צ להם להמתין ג' חדשים. ליתא, הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר"ש לקמן (דף עו.) מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כר, מי שיש לו ד' או ה' בנים דואג שמא לא ירד המן למחר, ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא"י מיד כמו שאמר משה ליתרו (במדבר י, כט) נוסעים אנחנו וכר כמו שאמרו רז"ל וכדפירש"י התם, ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד, ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ וא"צ לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.

וי"ל אפי' לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא, תדע דבפרק י"א דיבמות (ק' ע"ב) אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מ"ט דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו, ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה, ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כר, והשתא מאי קשיא ליה גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כה"ג דקרא דפנחס, לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה. אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא.

מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין ע"י בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם, אלא רחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה, והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי, והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד:

והיא אומרת הוא סרח עלי:    ופירש"י ותובעתו כתובה. וקשה לי הא לא מצינו מ"ד כתובה דאורייתא אלא רשב"ג בפ"ק ובתרא דכתובות [י' ע"א וקי ע"ב] ור"מ שם בם"ה [נו ע"ב]. ושמא בימי משה נתקן כבר. א"נ אפילו תימא דעדיין לא תקנו, הן נהגו מעצמן כדמוכחי כמה קראי לפי מפרשי התורה:

אם נמצא עומרה בבית בעלה כו' נמצא עומרה בבית אביה:    קשה לי למה ליה לבדוק בבית בעלה ואביה, בבדיקת בית בעלה לחוד בלא בית אביה סגי, נמצא עומרה בבית הבעל היא סרחה לא נמצא הוא סרח, וכן בבדיקת בית אביה לחוד סגי על דבר זה. וי"ל אין הכי נמי בבדיקת א' מהן לחוד סגי, אלא אל מי שהיה אהלו קרוב יותר אל אהל משה משל השני שלחו לאהלו לבדוק, ופעמים היה של הבעל קרוב יותר ופעמים של האב.

רשעים שטו ולקטו:    מכאן קשה לי על פירש"י בפירוש התורה [במדבר י"א ח'], שפירש אין שייט אלא לשון טיול בלא עמל. וזה היפך ממה דקאמר הגמרא הכא רשעים שטו דמשמע להרע, וכדפירש"י הכא [ד"ה ירד המן] שטו משמע למקום רחוק כמו משוט הארץ. [מלואים]

דף עה ע"בעריכה

מלמד שירד להם עם המן דבר שטעון שחיטה:    נראה לי דלא גרסינן עם המן, אלא הכי גרסינן מלמד שירד להם דבר שטעון שחיטה, והכי גרס רש"י. דהא האי קרא גבי שליו שני של אספסוף כתיב, ואין לו ענין אצל המן, וגם שליו ראשון לא ירד עם המן, דהמן ירד בבוקר והשליו בערב כדכתיבי קראי:

אמר רבי וכי מכאן אתה למד:    קשה לי מאי פריך וכי משום שנאמר בדברי קבלה לא צריך קרא של תורה. ושמא הכי פירושו והלא כבר נאמר. ולפ"ז קרא דדברי קבלה למה לי כיון שלימדנו זה כבר מקרא של תורה:

אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך כו':    קשה לי הא האי קרא מצוה לדורות הוא ובשעת מלחמה מיירי קרא כדכתיב ברישא דענינא [דברים כ"ג י'] כי תצא מחנה על אויביך וקאמר קרא ויתד וגר וחפרת וכסית את צאתך. ומהכא נפקא ליה בפ"ג דברכות [כה ע"א] שצריך להרחיק מן הצואה בשעת ק"ש ותפלה ולימוד:

לאחר שסרחו:    פרש"י שנתלוננו על כך שאמרו בלחם הקלוקל. קשה לי הא זה שאמרו בלחם הקלוקל היה לאחר מיתת אהרן כדכתיב בפ' חוקת [במדבר כ"א] כשנסעו מהר ההר ששם מת אהרן לסבב ארץ אדום, והא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדאמרינן בפ"ק דר"ה [ג' ע"א] וישמע הכנעני מה שמועה שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, ואיך פי' רש"י אהא דמסיים עכשיו אני מטריח אותם ג' פרסאות משום דאין נפנים לא לפנים ולא לצידיהם ופי' רש"י משום שאינם יודעים לאיזה צד עננים הולכים.

וי"ל הא אמרינן בפ"ק דתענית (ט' ע"א) מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וחזרו בזכות משה, וא"ב הא דאמר במיתת אהרן נסתלקו לא לגמרי אלא לפי שעה להודיע שעד עכשיו היו ענני כבוד בזכותו ומ"מ חזרו מיד בזכות משה.

מ"מ איני יודע מי דחקו לרש"י לפרש דלאחר שסרחו קאי אהא דלחם הקלוקל שהיה בסוף מ'. הא יש לפרש דלאחר שסרחו קאי אהא דאמרינן ונפשנו יבשה וכדדריש לה בסמוך אמרו עתיד מן זה לתפח במעיהם וזה היה בשנה הב', והיינו דמייתי הגמ' האי קרא סמוך להא. והא דקראו למן בשנת מ' לחם הקלוקל, לאו משום תבלע באברים קרוהו כן וכדפירש"י בפי' התורה [במדבר כ"א ה'], אלא משום שהיה המן מאכל קל, והכי תרגם אונקלוס ונפשינו עקת במנא דין דמיכליה קליל.

וההיא דפ"ק דע"ז (ה' ע"א) דקרא משה לישראל כפויי טובה מפני שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, לא כדפירש"י משום שנבלע באברים קראו כן, והיינו כפויי טובה שזה היה לטובתם שלא הוצרכו להתרחק ג' פרסאות לפנות. אלא היינו כפויי טובה שהמן היה יפה שהיה בו כל הטעמים כדאמרינן לעיל [בע"א], והם נתרעמו וקראו לחם הקלוקל, ואין לך כפויי טובה גדול מזה:

תנא כשנפנין כו' אלא לאחוריהן:    בפ"ה דעירובין (נה ע"ב) אמר רב הונא יושבי צריפין אין ממין להן אלא מפתח בתיהם, ומתיב ר"ח מהא דאין נפנים אלא לאחוריהם, פי' א"כ המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחריו ג' פרסאות אע"ג דבמדבר הו"ל כיושבי צריפין, ושני רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביעי להו דמי.

ולכאורה יש להביא ראיה מכאן כדברי קצת מפרשים דאף על גב דקיי"ל תחומין דרבנן אפ"ה תחומין די"ב מיל כנגד מחנה ישראל הוי מן התורה, דאל"ב מאי פריך מדגלי מדבר אי תחומין דרבנן. מיהו יש לדחות דאדר"ע פריך לה דס"ל תחומין מה"ת בפ"ה דסוטה [מ ע"ב ול' ע"ב], וה"נ ס"ל לר"מ בפ"ג דעירובין (דף ל') [לה ע"ב], ולדידהו בע"ב יושבי צריפים כקביעי דמי למאי דס"ד דדגלי מדבר כיושבי צריפין דמו, ומדר"ע ור"מ נשמע בק"ו לרבנן, דהשתא למ"ד תחומין דאורייתא אפ"ה יושבי צריפין בע"ב כמאן דקביעי דמו מדגלי מדבר, כ"ש דקביעי דמו אי תחומין דרבנן, דבהא לא נחלקו ר"ע ורבנן: [מלואים]

דף עו ע"אעריכה

הני ה' ענויין כנגד מי אמר ר"דו כנגד ה' ענויין שבתורה שבת שבתון וכו':    כתב הרא"ש פי' ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני ענויין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה, דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני ענויין כנגד מי, ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא, אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להם שום רמז מה"ת. ולי אין זה ראיה דהא בפ"ד דשבת (מט ע"ב) אמרינן הני ל"ט מלאכות דשבת כנגד מי ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא, אע"ג דכולן אסורים מה"ת וחייבין על זדונן כרת וסקילה ועל שגגתן חטאת כדאמ' בכולה מסכת שבת אלמא ליכא קפידא בלישנא.

עוד כתב הרא"ש ועוד דדריש מה' ענויין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשא רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא ומגז"ש ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו. ואיני יודע מאי קשיא ליה דאע"ג דדריש אכילה ושתיה מקרא ומגז"ש, היינו משום דה' ענוין כתיבי ובא' מהן כתיב כרת ואיני יודע האי כרת על איזה מהן קאי, גלי קרא וגז"ש דברת קאי אעינוי האכילה ושתיה בכלל אכילה כדאמ' לעיל.

עוד כתב וכן משמע נמי הא דתניא בשאר ספרי דבי רב ת"ל שבתון שבות משמע דהוא מדרבנן כמו גבי שבת דאסמיך כל איסורי דרבנן משבתון שבות. ואני אומר דאפילו תימא דשבתון שבות רגבי שבת אסמכתא היא רגבי עינוי דרשא גמורה היא. וטעמא דמילתא נראה לי דבשלמא שבתון רגבי שבת י"ל דאתי לעשה יתירה לאיסור מלאכה גמורה וכדדריש ר"ע לשבתון רגבי ר"ה שבתון שבות ואתי לעבור על מלאכה בעשה ול"ת וכדאמרינן בפ"ד דר"ה (דף ל') [לב ע"א], וכדאמר ר"א בפ"ב השבת (דף כ') [כד ע"ב] שבתון עשה הוא והו"ל יו"ט עשה ול"ת, אבל האי שבתון רגבי יוה"כ ע"כ לאו לעשה דמלאכה קאי שהרי בתחילה נאמר תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וזה אזהרת מלאכה ללאו ובתר כן כתיב שבת שבתון יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, ואי האי שבתון לעשה ואמלאכה דלקמיה קאי הא דרך הכתוב היכא דאיכא עשה ול"ת להקדים עשה לל"ת, וה"נ הו"ל למכתב לעשה דשבתון מקודם ללאו דכל מלאכה לא תעשו, אלא ע"כ האי שבתון אעינוי דבתריה קאי, והא גבי ענוי לא שייך לישנא [השבתון] בע"ב לדרשא אתי הואיל ומקרא יתירא הוא דריש מיניה שבתון שבות משאר ענוין. ועוד דהאי שבתון שבות רגבי שבת גופיה פי' הרמב"ן בפי' התורה [ויקרא כ"ג ד] איסור השבתון הנאמר גבי שבת וי"ט באה להזהיר בהם בעשה לשבות לגמרי אפי' מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדות אלא שיהיה לנו מנוחה מדברים שאינן מלאכה אלא טורח בעלמא, וממכילתא למד זאת ע"ש שהאריך בזה, ולא מיירי משבותין דדברי סופרים דתנינן להו בשלהי מסכת ביצה לא עולין באילן כר.

עוד הביא ראיה בשם ריב"א מן הירושלמי דתניא סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש, וליוה"כ לא לאיסור ולא לעונש. נראה לי דגם זה אינה ראיה דהכי פירושו סיכה כשתיה לאיסור, כגון לענין תרומה אסור לסוך בשמן של תרומה לזרים ולטמאים, בכל ענין אפי' סיכה שאינה של תענוג, כגון מי שיש לו חטטין בראשו, כמו שתיה שאסור לזרים ולטמאים בכל ענין ואין היתר לאיסורו, וכן לתשלומין לענין חומש זר שסך בשמן של תרומה בשוגג, אבל לא לעונש פי' אם סך זר שמן של תרומה במזיד אינו חייב מיתה כמו בשתיה שחייב מיתה, אבל ליוה"כ לא לאיסור ולא לעונש, בסיכה שאינה של תענוג מיירי דשרי, וכדתניא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביוה"כ ואינו חושש, משא"כ בשתיה דאסורה ביוה"כ בכל ענין: [מלואים]

תירוש (חומרא) [חמרא] הוא וקרי ליה ואכלת:    קשה לי מאי ס"ד דר"ל דקרא בעיני' משמע ולא ע"י אניגרון הא יצהר דקרא השמן הוא אי אפשר לאוקמא אלא ע"י אניגרון דאל"ב לא קרוי אכילה וקרא ואכלת כתיב, וגם סיפא דקרא לא תוכל לאכול מעשר דגנך תירושך ויצהרך א"א לאוקמי אלא ע"י תערובות, רשמן אין דרך אכילתו בעיני', דהא רפ"ה דברכות [לה ע"ב] מקשה אהא דאמר התם שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתי אזוקי מזיק ליה, דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש פי' משום רגבי חומש אכילה כתיב פרט למזיק אבל הקרן משלם כשאר מזיק ממון חבירו, ומסיק דשתי ליה ע"י אניגרון, אלא דפריך לענין ברכה הו"ל אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפל, ומוקי לה בחושש בגרונו דהו"ל שמן עיקר, נמצא אכילה זו של שמן דלחייב עלה אי אפשר אלא ע"י פת או אניגרון, וכיון שכן דסיפא דקרא היצהר ע"כ לא משכחת אלא ע"י תערובות, ה"נ איכא לאוקמא רישא דתירוש נמי בכה"ג ומאי ס"ד דר"ל להוכיח מכאן דשתיה בכלל אכילה.

וי"ל דס"ד דר"ל דבשלמא שמן לא משכחת ללאו דידיה לגמרי אלא ע"י תערובות לכן ואכלת דרישא דקרא שפיר דמי דקרי ליה אכילה דאינה משכחת אלא ע"י אכילה, אבל בתירוש דחמרא הוא דמשכחת לה בשתה בעיני' אי אמרת דשתיה אינה בכלל אכילה למה שביק קרא עיקר דרך הנאתו שהוא ע"י שתיה ונקיט לה בלשון אכילה שהוא ע"י תערובות דווקא, אלא ודאי שתיה בכלל אכילה ואפי' דרך הנאתו שהוא שתיה אכילה קרוי. והגמ' דחי ודלמא ע"י אניגרון, והא דשביק עיקר דרך הנאתו היינו משום דרוצה לכלול תירוש עם בקר וצאן השייך בהו לשון אכילה ןע"כ]:

דף עו ע"בעריכה

גמר שכר שכר מנזיר:    והקשו התוס' [ד"ה גמרן לר"י דלא גמר שכר שכר מנזיר דמחייב באבל דבילה קעילית ונכנס למקדש מנ"ל דשתיה בכלל אכילה. ותירצו דנפקא ליה מסברא כדאמרי אינשי תא ונטעם מידי ואזלי ואכלי ושתי כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ג) [כב ע"ב].

ולדידי קשה לי דאין למילף מלשון בני אדם ללישנא דקרא כדאמרינן בסמוך גבי תירוש דבלשון בני אדם כל מיני מתיקה הוי בכלל תירוש חוץ מיין ובלשון תורה הוי להיפך דווקא יין מקרי תירוש ולא דבר אחר, וה"נ [אמרינן] בריש פ"ו תדרים (מט ע"א) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם מש"ה הנודר מן הצלי מותר במבושל. והתם בם"ג השבועות דמפיק לה מסברא התם אשבועה קאי דאמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב, מש"ה מפיק ליה מסברא מלשון בני אדם, ומה"ט לא סגי ליה מקרא משום דאין למידין מלישנא דקרא ללשון בני אדם כדפי', וה"ה דאין למידין מלשון בני אדם ללישנא דקרא מש"ה מפיק ליה מקרא ונ"מ ליוה"כ, ועוד נ"מ [ל]כמה עניני דקרא כמ"ש בסמוך, דמשו"ה מפיק ליה מקרא ולא סגי ליה בסברא מלשון בני אדם. ואפי' שהתוס' לא פירשו שם כן ונדחקו שם הרבה דלמה לי קרא כיון דאיכא סברא, והמחוור כדפי', והשתא לר"י דלית ליה קרא מנ"ל דשתיה בכלל אכילה בלישנא דקרא.

עוד תירצו התוס' שם לר' יהודה נפקא ליה מהא דאמרינן בירושלמי דכתיב כל דם לא תאכלו, ואי בשקרש הא תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קרא[ה] אותו אכילה. ואני תמה ע"ז הא במסקנא דחי ראיה זו בירושלמי גופי' הפריך עלה מהא דתניא המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עבד לה אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו לא משקה לטמא טומאת משקין.

אלמא לפי המסקנא דם שקרש חייב עליו ובגמ' דידן פ"ג דמנחות (כא ע"א) מסקינן אפי' דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות. ואפי' למאי דבעי למימר התם דם שקרש ואכלו פטור היינו דווקא בחטאת הפנימית משום וטבל והזה אמר רחמנא והאי לאו בר טבילה והזאה הוא, אבל בחטאת החיצונה חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והאי בר לקיחה ונתינה הוא, וה"ה בחולין דחייב כדמוכח סוגיא דהתם, וא"ב לא מוכח מלא תאכלו דם דשתיה בכלל אכילה דאיכא לאוקמי בשקרש. והא דאמרינן בפ"ט דחולין [קב ע"א] דהיינו טעמא דהקפה את הדם ואכלו דחייב משום דכיון דאקפיה אחשובי אחשביה, והשתא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דקרא דלא תאכלו דם בע"ב מיירי בהקפה דהיינו קרוש מדקרי ליה אכילה. [י"ל] היינו בתר דנפקא ליה מקרא אחר דשתיה בכלל אכילה, דהשתא קרא דדם י"ל דמיירי בהויתו אבל לא בקרוש, ואי לאו טעמא דאחשביה ה"א על קרוש פטור, אבל כל כמה דלא נפקא ליה מקרא אחר ה"א דשתיה לאו בכלל אכילה, וקרא דדם בקרוש איירי דווקא.

ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה:    קשה לי איך ס"ד דמקשה דכל מיני מתיקה בכלל תירוש, א"כ יהיו כל מיני פירות חייבין בתרומה ומעשר מן התורה, והא פשיטא לן בכולה גמ' דכל מיני פירות לבד זיתים וענבים פטורים מה"ת, וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה (דף י') [יב ע"א ד"ה תנא] וריש פ"ח דבכורות (דף נ"ג) [נד ע"א ד"ה ושני] והביאו ראיות גדולות לזה, ודלא כהרמב"ם [פ"ג מהל' תרומות ה"א], וכמ"ש בחי' למס' ר"ה [טו ע"ב ד"ה מעשר חרובין].

וראיתי (לרא"ש בסי' ס' ע"ג) [בספר יראים] שכתב אע"ג דתרומה ומעשר דכל הפירות אינן מן התורה מ"מ מעשר שני נוהג בכל הפירות מה"ת, ולפ"ז אתי שפיר דהאי קרא משתעי במעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלים והוא נוהג בכל הפירות. אבל א"א לפרש כן כמו שכתבתי בחידושי למס' ר"ה [שם]:

סיכה מנלן דאקרי עינוי דכתיב וסוך לא סכתי:    הקשו התוס' [לקמן עז ע"א ד"ה מני[] תיפוק ליה מקרא דמתניתן דבסמוך דותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ותירצו דמהתם הוי אסרינן אפי' סיכה הלאו של תענוג כשתיה להבי מייתי לה מקרא דדניאל להתענות דמשמע של תענוג, ואי מקרא דדניאל לא הוי אסרינן סיכה דכמה מיני צער שהיה מענה ומצער עצמו ולא גמרינן מיניה דדילמא חד משאר עינויין שעשה הוי אסרינן אבל סיכה לא, קמשמע לן קרא דותבא הסיכה כשתיה.

וקצת קשה לי כיון דקרא דותבא אף סיכה שאינה של תענוג במשמע דאיתקש לשתיה א"כ מנלן למשרי סיכה שאינו של תענוג משום דדניאל לא נמנע אלא משל תענוג לבד, מ"מ מהקישא נאסר אפי' שאינו של תענוג, ואי משום דלהתענות דדניאל אין במשמע אלא של תענוג והוא מגלי אהקישא דלא איתקיש סיכה לשתיה אלא של תענוג דווקא משום רגבי יוה"כ נמי עינוי כתיב, א"כ אכתי קרא דדניאל לא צריך, דלהתענות דדניאל אמרינן מסברא דאינו משמע אלא סיכה של תענוג אע"ג דקרא סתמא כתיב משום דשאינו של תענוג אינו בכלל עינוי, מהא סברא גופא נמי י"ל דבכלל עינוי יוה"כ א"א להביא אלא של תענוג לחוד דקרוי עינוי וקרא דדניאל למה לן. וגם מה שפי' מקרא דדניאל לחוד ליכא למילף דהוי אסרי חד משאר עינוים שעשה ולא סיכה, איני יודע איזה דבר הוי אסרינן, דהא התוס' גופייהו פירשו לעיל [ד"ה ומגלן] דבע"ב להתענות דקרא אסיכה קאי דמי שאינו אוכל לחם חמודות או בשר ויין ואוכל לחם ושותה דבר אחר לאו עינוי הוא, אלא ודאי אסיכה קאי שלא היה סך כלל.

ועוד ק"ל אי ס"ד דקרא דותבא סיכה שאינה של תענוג נמי במשמע, ומקרא דדניאל איכא למימר דלהתענות אדבר אחר קאי ולא אסיכה, השתא נמי דמייתא לתרווייהו אכתי נימא הכי.

ולי נראה דהיינו טעמא דמייתי מקרא דדניאל משום דקאי אהא דאמר רב חסדא בריש שמעתין [עו ע"א] דהני ה' עינויים דמתניתין כנגד ה' עינויים שבתורה ובע"ב א"א להביא בה' עינויים דקרא אלא מה שקרוי עינוי, מש"ה קאמר וסיכה מנ"ל דאיקרי עינוי דמייתית ליה מחד עינוי דקרא:

והא תנא איפכא קא נסיב מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו':    מכאן קשה על פרש"י רפ"ג דפ"ק (טו ע"ב) דאמר התם אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה, [ופרש"י שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו], והא האי כמים בקרבו שתיה היא וסיכה איתקיש לשתיה ולא רחיצה לסיכה. לכן נ"ל לפרש [דהאי ורחיצה בכלל סיכה דקאמר הגמרא התם היינו לפי המסקנא] דהכא דנפקא ליה רחיצה דאקרי ענוי מרבד דסוך לא סכתי, ש"מ דרחיצה בכלל סיכה: [השמטות]

זכר לדבר שנאמר ותבא כמים:    הקשו התוס' (לקמן עז ע"א ד"ה דתנן) דבפ"ד דנדה (לב ע"א) מייתא ברייתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני [ישראל לרבות את הסך כשותה, ואב"א מהכא ותבא כמים בקרבו], והשתא איך מביא ראיה מעיקרא מד"ת ואח"ב מדברי קבלה שאינו אלא זכר בעלמא. ותי' דה"ק אפי' לא [היה לנו פסוק לאסור סיכה מה"ת הו"ל למיסריה מדרבנן] מקרא דותבא. ודברי תימא הן בעיני ולא מצינו כזה בשום מקום דבתר דמייתא ראיה שהוא אסור מה"ת [מייתי ראיה שאסור מדרבנן].

עוד תי' דקרא דלא יחללו נמי אינו אלא מדרבנן [אלא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דזבחים דף ג' ע"ב], ובסוף פרק הנשרפים [סנהדרין דף פג ע"א] נפקא ליה מיניה אוכל טבל דבמיתה, והא דתנן במס' תרומות [פ"ו מ"א] הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש הוא מדרבנן. וקשה לי אי מן התורה סיכה אינו כשתיה הא דתנן בפ"ב דמעשר שני [מ"א], מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה וסיכה לאכול דבר [שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך], לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, והא גבי מעשר שני אכילה כתיב ואכלת שם ושתיה בכלל אכילה לפיכך מותר, אבל סיכה אם איתא דאינו בכלל שתיה אמאי מותר לסוך שמן של מעשר שני. והר"ש כתב שם שהירושלמי מפרש דסיכה ושתיה [בכלל אכילה מדכתיב לא תוכל לאכול] בשעריך תירושך זה היין ויצהרך זו סיכה, והתורה קראתן אכילה, ור"א דריש סיכה מדכתיב [ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אי] להביא לו ארון ותכריכים, לחי אסור (כמס [כ"ש] למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה: [מלואים]

דף עח ע"אעריכה

מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים:    כתבו התוס' ששאלו לר' יהודא גאון טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב ק"ו ממגעה. ונראה לי שהגאון לא למד ק"ו זה אלא לענין תרומה וקדשים, ואכתי לבעלה מנלן דאין ענין ק"ו ממגעה לבעלה.

ובשם ר"ת פי' דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במס' ע"ז (עה ע"ב) מים שהנדה טובלת בהן. ולפירוש זה י"ל מדשביק קרא לכל הטמאים ונקט נדה ש"מ משום דמיירי מטבילה שנדה יתירא על כל הטמאים ומאי ניהו לבעלה, דאי מטבילת נדה לתרומה וקדשים מיירי וקמ"ל דנדה צריכה להו טבילה דלא מפורש בקרא, הא בק"ו ממגעה אתי/ אלא ודאי לבעלה איירי. מיהו זה לא יתכן להרבה מן המפרשים דס"ל דטבילת כלים חדשים אינן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והאי מי נדה דקרא מיירי בהזאת מי חטאת משום טומאת מת.

ובשם ר"י פי' מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפרק במה אשה (שבת סד ע"ב) בנדתה תהא עד שתבא במים. וק"ל הא אמרינן התם והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים, עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, [בנדתה] תהא עד שתבא במים, והשתא לזקנים הראשונים מנלן לטבילת נדה.

מיהו לאותן מפרשים דס"ל דטבילת כלים מה"ת והא דמי נדה מים שהנדה טובלת בהן דרשה גמורה ראיית ר"ת נכונה, ומ"מ לבעלה אכתי לא ש"מ אם לא שנרכיב ג"כ ק"ו ממגעה ובדפי'.

ובסוף פ"ק דחגיגה (יא ע"א) הקשו התוס' [ד"ה לא נצרכה אלא לשיעור מקוה] אהאי ק"ו ממגעה דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפ"ב דחולין [לא ע"א] מצינו לטהרות ולא לבעלה. ולדידי אין זה דחוי דהא דאמרינן התם אליבא דרב דטהרות בעי כוונה אינו אלא מעלה דרבנן כדמוכח באותה סוגיא, ובהדיא אמרינן בסוף פ"ב דחגיגה (דף כ"ד) [יט ע"א] דהני מעלות דהתם דרבנן נינהו ומשמע שם [בחולין] דאליבא דרב דאמר בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה אלא לטהרות דווקא קאי נמי אחא דתנן התם [חגיגה יח ע"ב] טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ולטהרות דווקא אינו אלא מדרבנן. ומה שהקשו מכמה חציצות מצינו לטהרות ולא לבעלה, נראה שכוונו להא דפרק בתרא דנדה (סז ע"א) דאיכא מקצת ספרים דגרסי התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי אתמר הכי לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר"ל האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ובר. ואין זה דיחוי, חרא, דרש"י והרבה מפרשים לא גרסי לה אלא כל הני חוצצים בין לטהרות בין לבעלה, ואפי' למאן דגרס לה הדבר ברור ומוכרע מעצמו דחציצות הללו אינן אלא מדרבנן ולטהרות גזרו אבל לבעלה לא, דאילו בחציצות של תורה ודאי אין לחלק בין בעלה לטהרות.

(ובסי' לרא"ם סי' קצ"ב) [ובספר יראים סי' כ"ך] כתב בשם ה"ג דאקשה רחמנא נדה לזבה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה, וטבילה לזבה למדנו לר"ש בסוף נדה (ז ע"ב) דכתיב [ו]אחר תטהר, אחר מעשה אחר טבילה תטהר, מאחר דהמעשה סתום יש לנו להעמיד בדבר שראינו שתלה הכתוב טהרה במקום אחר דהיינו טבילה. מיהו לרבנן דפליגי עליה דר"ש לא למדנו, דדרשי אחר תטהר, אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואי משום דאיתקש זבה לזב דכתיב והזב את זובו ובזב כתיב ורחץ את בשרו במים חיים וטהר, הוה לן להצריך מים חיים בזבה כמו בזב ותניא בתוספתא חבים [פ"ג מ"א] חומר בזב מבזבה שהוא טעון מים חיים משא"כ בזבה, ומסיק [היראים] דטבילת נדה נפקא לן מבמי נדה יתחטא כדפי' ר"ת, וזבה יליף מנדה בהקישא דלעיל. ולפי"ז יש ליישב פי' ר"י דנפקא לן טבילת נדה מהדוה בנדתה אליבא דר"ע, וזקנים הראשונים כר"ש ס"ל דדריש אחר תטהר אחר מעשה תטהר ונפקא לן טבילת נדה מזבה בהקשיא, ור"ע כרבנן ס"ל דדרשי אחר תטהר אחר אחר לכולן, והדוה בנדתה לטבילת נדה אתיא, וטבילת זבה נפקא לן מנדה בהאי הקישא דאמרן.

דף עט ע"בעריכה

השתא שתי כותבות בלא גרעינן לא הוי כביצה כו':    קשה לי מאי פריך דלמא כותבת הגסה בגרעינתה הוי יותר מכביצה אבל ב' כותבות סתמא אפילו ב' בלא גרעין לא הוי כביצה, ובהאי גוונא אמרינן לקמן דלמא כותבת הגסה יתירה מכביצה הא סתמא כביצה, וליכא למימר דהיינו האי דמשני ר' ירמיה אין ב' כותבות וכו' כלומר אע"ג דמסתמא הוי ב' כותבות בלא גרעין יותר מחדא עם הגרעין, מ"מ כותבת הגסה עם הגרעין גדולה מב' סתמא בלא גרעין, דא"ב לא אתי שפיר הא דקאמר רב פפא עלה היינו דאמרי אינשי כו' דמשמע דקאמר לה דהגרעין יותר גדול מן האוכל ולא לחלק בין גסה לסתמא אלמא ר"י נמי הכי קאמר.

וי"ל דהגסה עם הגרעין אינה גסה כ"כ שתהא יתירה על האוכל של ב' סתמא למאי דס"ד דמקשה דהאוכל יותר על הגרעין, ולפי זה הא דנקט ר"י במילתיה כותבת הגסה וגרעינתה הוי יותר מכביצה לאו דוקא כותבת הגסה קאמר, אלא אסתמא נמי קאמר למימרא דהגרעין יותר על האוכל שלה גופא ובדפי' ר"פ דקשייתא עדיף על האוכל שלה אלא איידי דנקט המקשה כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירא מכביצה נקט נמי ר"י האי לישנא ולאו דווקא, אלא כדפי' ר"פ דבאוכל וקשייתא תליא מילתא ולא בחילוק דגסה וסתמא, וניחא ליה לר"פ לפרש כי היכי להשוות דבריו עם מאי דאמרי אינשי:

אם השלים במיני תרגימא יצא:    יתבאר בשארי המקומות ועיקרו בחידושי למס' סוכה:

נכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור [ו]מה חמץ וכו':    קשה לי הא קי"ל אין עונשין מן הדין, ואע"ג דהא פלוגתא השאור וחמץ לענין בל יראה קאי כדאמרינן בפ"ק רביצה (ד ע"ב) ובל יראה הו"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, הא משכחת לה ללאו דבל יראה ע"י מעשה נמי בקנה חמץ או חמצו בתוך הפסח, וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ [ה"ג] אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא"ב קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, וכיון [שכן] מאי קאמרי ב"ש דלא בעי שאור דמק"ו דחמץ אתיא, וצריכותא השאור וחמץ דקאמר הגמ' [ביצה שם] אליבא דב"ה למה לי, תיפוק ליה משום (דאי מזהירין) [דאין עונשין] מן הדין איצטריך למיכתב תרווייהו ללקות עליו בעשה מעשה. מיהו בפ"ט דפסחים (צה ע"א) אמר בפרטא דלא יותירו ממנו ממעטינן ללא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה והאי הו"ל לאו הניתק לעשה ה"ג רש"י ותוס' [ד"ה בפרטיה], ומזה למדו התוס' דלאו דבל יראה הו"ל ניתק לעשה, ולפי גירסא זו לעולם ליכא מלקות בבל יראה ואפי' בעושה מעשה דקיי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והשתא ניחא. מ"מ גירסא זו תמוה וכ"ב בזה בתשובה (סי' י') [סוף סי' פ"ב].

ובתוספתא פ"ד [ה"ה] דמכות תניא הממיר בקדשים והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת אבל אין לוקין עליהן את המלקות לפי שאין בהם מעשה, וש"מ דבל יראה לאו לאו הניתק לעשה הוא, דאל"ב תיפוק ליה משום דאין לוקין עליו אפי' בעשה מעשה כגון שקנה או חמצו בפסח משום דה"ל לאו הניתק לעשה. מיהו ראיה זו יש לדחות דילמא כמ"ד בפ"ק המכות [טו ע"ב] לאו הניתק לעשה לוקין עליו, מיהו בלאו הכי אי אפשר לומר כן כמ"ש שם בתשובה. ובחידושי פ"ק רביצה יתבאר באורך ואין להאריך כאן בזה:

דף פ ע"אעריכה

אמר רבי אבהו א"ר אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת:    קשה לי הא תניא בפי"ב דמנחות (קג ע"ב) דר"ש מפרש טעמא דהאומר הרי עלי מנחה ס"א עשרון מביא ס' בכלי א' וא' בכלי א/ דהרי הוא אומר וכל מנחה בלולה בשמן אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל א"ל רבי יהודה ס' נבללין ס"א אינן נבללין, א"ל כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטוב אין יכול לטבול, כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין, והשתא דיליף ר"א מטעמא האוכל הבא מחמת אוכל מה ענין מדת חכמים להא דטומאת אוכלין, בשלמא לרבי אבהו דידיה דמפרש אוכל שאתה אוכלו בבת אחת יש כאן מדת חכמים ששיערו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מזה דומיא דההיא דבילה ששיערו שיותר מס' אין נבללים, אבל לרבי אליעזר קשיא:

מחוסר שחיטה:    פירש"י כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה. לכאורה משמע מפירושו כיון דגדי ואמו אינן מקבלין טומאה מחיים אינן קרויין אוכל מחמת אוכל דהא לאו אוכל הן לענין טומאה דמשתעי ביה האי קרא. ולפ"ז צ"ל הא הפריך אימא בן פקועה היינו אליבא דר' יוסי הגלילי בפ"ד דחולין(עה ע"א) דס"ל בן פקועה מקבל טומאה מחיים, דלרבנן דאמרי התם אינו מקבל טומאה מפני שהוא חי לאו אוכל הוא לענין טומאה, א"כ תקשה מאי משני טעון קריעה מה בכך הא כיון דא"צ שחיטה ומטמא מחיים הו"ל אוכל, דהא גדי אי לאו טעמא דע"י חסרון שחיטה אינו מקבל טומאה הו"ל בכלל אוכל אשר יאכל, ה"נ בן פקועה כיון דחסרון קריעה אינו מצילו מלקבל טומאה אליבא דר"י הגלילי בכלל אוכל אשר יאכל הוא, ואי נימא הא דמשני מחוסר קריעה הדר ביה מטעמא קמא דתלי לאשר יאכל בקבלת טומאה מחיים, ל"ל לפרש דהדר ביה הא י"ל דהא דמשני מחוסר שחיטה הכי פירושו כיון דמחוסר תיקון השחיטה לאו אוכל הוא והוי דמי למחוסר קריעה ולא תלה כלל בקבלת טומאה, ובמחוסר קריעה פי' רש"י גופיה דתנן קורעו ומוציא את דמו אלא כיון דא"א לאכלו כמות שהוא לאו אוכל הוא.

מיהו אפשר לפרש על דרך פירש"י דמחוסר שחיטה דקאמר פי' דאינו מקבל טומאה קודם שחיטה, והא הפריך ואימא בן פקועה היינו אליבא דר"י הגלילי דמטמא מחיים, ומשני מחוסר קריעה לא כפירש"י משום דם, אלא לענין טומאה קאמר דקודם קריעה אינו מקבל טומאה. אלא דא"כ הו"ל למיפרך הניחא לרבנן לריה"ג מאי איכא למימר וכן דרך הגמרא להקשות בכל מקום, אבל א"צ לכל זה דהא מחוסר שחיטה וקריעה דקאמר לא מיירי כלל לענין טומאה אלא ה"ק כיון דמחוסר שחיטה או קריעה וקודם לכן לאו בר אכילה הוי, לאו אוכל מיקרי כשנוצר כיון דמחוסר מעשה לשחיטה או קריעה:

מחוסר שחיטה. הוה מצי למימר תפסת מרובה לא תפסת כדמשני בסמוך אהא דאימא ביצת בר יוכני, אלא דבלאו הכי משני שפיר:

אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':    כלומר והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה כשיעור כזית קטן. וק"ל הא ברפ"ק דהוריות (ב' ע"א) אמרינן הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ר' יוחנן אומר חייב, ופריך לר' יוחנן מהא דהשב מידיעתו ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא, ושני ר"פ קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה, שב מידיעתו קרינא ביה וחייב. אלמא בכה"ג שב מידיעתו מקרי, וה"נ באוכל כזית קטן כיון דכי מתידע לב"ד דהאידנא דמחייבי אכזית קטן הדרי בהו אינהו והוא, שב מידיעתו קרינן ביה וחייב לר"י, ואפי' לרב, רעד כאן לא פטר ליה רב התם אלא משום כיון תתחלף לו חלב בשומן לא עשה בהוראת ב"ד והא דתנן במתניתין התם יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור היינו בעשה שוגג על פיהם ממש כדאמרינן התם, אבל הכא גבי כזית קטן בזמן הזה הרי [לא] עשה שוגג על פיהם ממש אפי' לרב נמי חייב, ואי משום דלא שב מידיעתו, מה"ט דכי מתיידע ליה שב מידיעתו קרינן ביה לכ"ע דבהא לא שמענו לרב דפליג על ר"י.

ואע"ג דנקט ר"פ קסבר ר' יוחנן, לאו למימרא דפליג עליה רב בהא דתימא דהכא אליבא דרב פריך דלא לפלוג ר"א תלמידו עליה, דמנ"ל לר"פ הא, [וע"ב הא] דפטר רב התם לא מה"ט הוא אלא מטעמא דפירשתי, ולא נקט קסבר ר' יוחנן אלא משום דשמעינן ליה בהדיא הכי, ועוד דעיקר הקושיא היא לר' יוחנן דליתא לעיקר דבריו דמחייב, אבל לרב אינה קושיא כל כך דמ"מ הא קאמר פטור, ועוד לרב בלאו הכי אין להקשות מברייתא דאיכא למימר רב תנא ופליג ובהאי גוונא משני הגמ' בכמה מקומות, אבל ר' יוחנן לאו תנא כמו שהוכיחו התוס' מהא דפ"ק הכתובות [ח' ע"א] דחתנים מן המנץ ואבלים אינן מן המנץ דאדרב משני רב תנא ופליג ואדר"י דחיק התם לשנויי בענץ אחר, והשתא הדרי קושיין לדוכתא. ולא נתברר לי חילוק נכון לחלק בין הא דשמעתין לההיא דרפ"ק דהוריות.

*(חסר תחילת המאמר) ולמפרע כשרים דהוי תרתי דסתרי, ובע"ב צריך אתה להאמין את הני הב' לגמרי ולפסול את קמאי אפי' למפרע, אבל הכא גבי ב' ב"ד אלו מורץ כן ואלו מורץ כן אם שניהם קיימין לפנינו הללו עושים כדברי עצמן וכן הללו כדברי עצמן, דהא ע"כ לא פליגי בפ"ק היבמות [יד ע"א] אי עשו כדבריהם או לא אלא משום טעמא דמפרש התם הא לא"ה לא, וכדאמרינן התם במקומו של ר"א וכו' במקומו של ר"ע לא, והרבה אמרינן שם כיוצא בזה וזה דרכה של תורה מיום נתינתה, הללו עושים כדברי רבן והללו עושץ כדברי רבן, לפיכך אפי' לאחר מיתת קמאי אי אפשר לבתראי לבטל דבריהם למפרע אלא מכאן ולהבא משום אין לך אלא שופט שבימיך, הילכך אם בתראי מחייבי קרבן אכזית קטן מ"מ למפרע אין שב מידיעתו קרינן ביה דלא חשיב ידיעה אא"ב אי כשידע זה למפרע מה שיודע השתא היה שב למפרע, כגון שנחלף לו חלב בשומן ואכל ואילו ידע למפרע דחלב הוא לא היה אוכלו, לפיכך בהודו ב"ד וחזרו בהן עצמן [כסוגיא] [ריש הוריות] מי שנחלף לו חלב זה של הוראת ב"ד להתיר בשומן קודם חזרה ואף דלא שב מידיעתו זו אילו ידע דחלב הוא דהא חלב זה כהתירא דמי ליה ע"י הוראת ב"ד מ"מ שב מידיעתו קרינן ביה ע"י ידיעה זו שידוע לו עכשיו אחר חזרת אותו ב"ד עצמן שהוראה קמייתא הוראת טעות היתה, כיון שאותו ב"ד עצמו חזרו והודו שלמפרע טעות הורו הו"ל שב מידיעתו. אבל [ביומא] באבל חלב בזה"ז דקי"ל ע"י הוראת כל ב"ד שחלפו ועברו ושבימינו דאינו חייב אלא על כזית גדול, אפי' אי קיימי אחריהם ויורו שחייב על כזית קטן לא קרינן בי' שב מידיעתו למפרע בשעת אכילה, דאפי' אם יבא אליהו באותו פעם שאוכל ואמר ליה שעתיד דור אחר לחייב על כזית קטן אפ"ה לא שב מידיעה זו דאין לו אלא ב"ד שבימיו, והשתא פריך [שפיר]. לפיכך מהפך הגמ' שם ומפרש דברי ר"א להיפך שמא ב"ד א' ירבה בשיעורין שאינו חייב אלא על כזית גדול וכיון דאין לך אלא ב"ד שבימיך אין לו להביא קרבן על כזית בינוני כהוראת ב"ד העבר דהו"ל חולין בעזרה.

* [ [הג"ה מהח"ח ז"ל] (המעתיק הראשון ציין שכל זה המאמר היתה כתובה בהוריות והוא הכניסה כאן משום דנאמר בה תירוץ על קושיא שבפנים בכרך ראשון בד"ה אי נימא), ומה שחסר בתחלת הדברים נראה דכוונת רבעו לשנות דלא תקשי מה דאמרינן בפוגיא זו דאף אם יבא ב"ד ויחדש דחייב קרבן על כזית קטן לא חשיב שב מידיעתו כיון דב"ד של עכשיו פטרוהו אף דמן הדין יצטרך לשמוע אז אל הב"ד ההוא, ומ"ש מעדים שאם כת השני מזימים הראשונים שבטלו את הראשונים והעושה על פיהם חייב קרבן, וע"ז משני דהתם בטלו העדות למפרע אבל גבי ב"ד אין הראשונים בטלים ורק מכאן ולהבא צריך לשמוע לב"ד אשר יהיה אז, ועפ"י זה מחלק רבעו מסוגיא דריש הוריות [ב' ע"ב] דאוכל שומן וסבר חלב הוא וב"ד הורו דחלב מותר אף דלפי הוראת ב"ד עכשיו שחלב מותר אף כשידע שהוא חלב לא ימנע מלאכול מ"מ שב מידיעתו חשיב משום דאם יתודע לו גם טעותן של ב"ד לא יאכל, וה"נ הלא לבסוף נתודע דב"ד הקודמים טעו ולמה לא נחשב שב מדיעתו, ובפנים הספר נשאר בקושיא, ובדבריו כאן יתורץ שפיר, דמה דיתחדש אח"כ לא משוי הראשונים לטעות דאדרבה מעיקרא הדין כן לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם [ו]רק מכאן ולהבא יתחדש הלכה:]


ובהכי ניחא נמי מה דקשיא לי הא בההיא דר"א לב"ע (בכד"ק) [בכזית קטן] אם יבא ב"ד ויורו כן אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור [יהא חייב] שהרי ב"ד קמא לא הורו להתיר לכתחלה כזית קטן דהא חצי שיעור אסור ודמי להא דהורו ב"ד להנשא וקלקלה, דלא דמי, דהתם בא בעלה חי קמן נתברר למפרע שהוראת טעות בודאי היה זו שהתירו להנשא ומדינא חייבת בקרבן אלא שגזה"ב הוא לפטור בתולה בב"ד, הלכך אע"ג דע"י הוראתן יצאתה מאיסור אשת איש לכל דבר אפי' בזנות, מ"מ אין לך אלא חידושו במה שהורו לה להתיר בהדיא והבו דלא לוסיף עלה לפטור משום תולה בב"ד מה שיוצא מכלל דבריהם, אבל התם [ביומא] אף אם יבא ב"ד אחר ויחייבו בכזית קטן אפ"ה כיון דב"ד קמא הורו שאינו חייב אלא אכזית בינוני מאי חזית דסמכת אבתראי סמוך אקמאי אדרבה, גזה"ב הוא אפי' מכאן ולהבא לחייבו בכזית קטן, הלכך חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו לחייבו בכזית קטן מכאן ולהבא אבל לא למפרע אפי' הא דלא התירו קמאי בהדיא בהוראתן להתיר לכתחילה, אפ"ה כיון דהכל סברו ששיעורין של עונשין בכזית בינוני, נראה להם שעל כזית קטן אינו חייב קרבן, אין כח בהוראת בתראי לחייבו למפרע בכזית קטן דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.

ועוד יש לחלק דהתם בהורו ב"ד לינשא וקלקלה, ב"ד לא אדעתייהו וסברת לבם לחוד קא סמכי אלא אעדים שמעידים שמת בעלה לפיכך אין הוראה זו חזקה בידם כ"כ בשעת הוראה משום דלמא סהדי שקרי נינהו ופוק חזי מה עלתה שהרי בא בעלה ושקרא אסהדו, לפיכך אומדן דעת הוא שלא כיונו אלא מה שהורו להדיא לנשואי היתר אבל לא להפקיע איסור אשת איש לנשואי איסור או בזנות להיות תולה בב"ד, אבל בהוראה זו דכזית בינוני אין סומכים על אחרים אלא על סברת לבם ודברי עצמם כל תראה להם כשחייבו רק בכזית בינוני הפקיעו החיוב מכזית קטן בהוראתן:

(א"ה גם מלבד דברי רבינו י"ל דבשלמא לענין התירא דא"א שם שפיר י"ל דרק לינשא התירוה [ובפרט דלענין זנות אין שום היתר בעולם], משא"כ בדין כזית מאי אולמא הוראתן בכזית מבפחות ושניהם יצאו מב"ד דבכזית כזה חייב ובפחות פטור]. אכן בעצם דברי רבינו מש"ב ובהכי ניחא מה דק"ל וכר, צ"ע כוונתו דהלא לא מיירי כאן מענין יחיד שעשה בהוראה ורק מענין שב מידיעתו ושני ענינים הן, ואפשר דקיצור לשון הוא ובא לחזק דבריו דאם לא נאמר כחילוקו לא מיבעי באבל בשוגג ממש דאין לפוטרו מקרבן משום דלא חשיב שב מידיעתו דהלא כשיתודע לו טעותן של ב"ד ישוב וכמו ההיא דהוריות, אלא אפי' אם אכל להדיא בסמיכתו על ב"ד שאינו חייב בשיעור זה ולמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, מ"מ כאן הלא בכהאי גוונא צריך לחייבו וכמו בקלקלה אלא דשאני הכא דהחיוב הוא מכאן ולהבא וכמש"ב בתחלת דבריו): [השמטות]

איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק:    פירש רש"י לבית הלל מלא לוגמיו בריוח ולר"א דחוק. ואיני יודע למה לא פי' איפכא לבית הלל דחוק ולר"א בריוח, ואי משום דמשמע ליה דכל הני תנאי אחרון אחרון מחמיר כסדרן דנקט להו ואזיל, דהא ודאי ר' יהודה בן בתירא דאמר כדי גמיעה מחמיר מכולן דהאי שיעורא זוטר טפי מכולהו, ליתא, דהא למאי דמסיק דב"ש להחמיר וב"ה להקל ואפ"ה מקדים דב"ש לב"ה. וי"ל משום דקיי"ל כל תנא בתרא לטפויי אתא כדאמרינן בפ"ו דב"ב (דף צ"ו) [צג ע"ב] א"כ ר"א שסידר התנא דבריו אחר דברי ב"ה לטפויי אתא חיובא יותר מב"ה ולחייבו בשיעורא זוטא, דהא אכמה יאכל ויהא חייב קאי כולהו: [מלואים]

דף פ ע"בעריכה

בכותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכילת פרס:    קשה לי הא כבר הקשה מכזית אכותבת ושני ליה אביי (קיי"ל) [קים להו] דבהכי מיתבא דעתיה אבל כזית לאו במייתבא תליא, וה"נ חצי פרס לאו במייתבא תליא ויותר הו"ל להקשות מכזית דאכילת פרס, דכזית בציר מכותבת והו"ל קושיא אלימתא טפי. וי"ל דרבא נמי ידע דטומאת גוויה לאו דאורייתא היא מיהו ס"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כדאמרינן בכמה מקומות, ואי לא משכחת לה בשל תורה אלא כזית לחוד ששיעורו בכדי אכילת פרס, בשל דבריהם נמי לא היו מתקנין אלא כל כזית וכזית מחצי פרס בכדי אכילת פרס, אלא כיון שמצאו בשל תורה יותר מכזית ואפ"ה שיעורו בכדי אכילת פרס שהוא ככותבת דיוה"כ אע"ג דהתם איכא טעמא דיתובא דעתא מ"מ אסמכוה חצי פרס דדבריהם אההוא שיעורא ולהקל.

אלא דקשיא ליה אע"ג דאסמכוה אהאי שיעורא להקל מ"מ לא הו"ל להקל אלא בשיעור כותבת מהאי חצי פרס בכדי אכילת פרס ולא כל החצי פרס בכדי אכילת פרס וכדאשכחן בככותבת דיוה"כ, ושני ר"פ הנח לטומאת גוויה דלאו דאורייתא היא והקילו בה ביותר אע"ג דלא מצינו דכוותיה בשל תורה, והא דקיי"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון היינו בדבר שיש לו עיקר מה"ת כדאמרינן בגיטין [סה ע"א], משא"כ בטומאת גוויה דלית ליה עיקר מן התורה: [מלואים]

מכאן שטומאת גוויה דאורייתא:    קצת קשה לי למאי דס"ד השתא דדאורייתא ממש קאמר ודרשא גמורה היא אמאי שיעורו בחצי פרס אטו שיעור חצי פרס רמיזא בקרא: [מלואים]

ציר שעל גבי הירק:    משקה היוצא מן הירק. לישנא אחריני ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר, לשון רש"י פ"ט דחולין (קב ע"א). קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. נ"ל דהכי פירושו אוכלא הוא לענין יוה"כ אבל לשאר מילי אכשורי אוכלא לאו אוכלא חשיב, כדאמרינן שם בפ"ט דחולין [דף קב ע"א] דתנן העור והרוטב כו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, ובגמ' מאי רוטב אמר רבא שומנא, א"ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין, אלא חלב דקריש, ופריך מאי איריא קריש אפי' לא קריש נמי דאמר ר"ל ציר שעל גבי הירק מצטרף לככותבת ביוה"כ, ומשני התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהוא מיתבא דעתיה, הכא משום איצטרופי הוא אי קריש מצטרף אי לא קריש לא מצטרף. פי' דאי לא קריש הו"ל משקה ואין אוכל ומשקה מצטרפין לטומאה דהא לא שוו שיעורייהו להדדי, ואע"ג דאוכל ושותה ביוה"כ נמי לא מצטרף ה"ט משום דלא מיתבא דעתיה בהכי, אבל ציר שעל גב הירק מייתבא כפירש"י התם [ד"ה מצטרפין לככותבת], וש"מ דאכשורי אוכלא לאו אוכלא חשיב לענין דברים אחרים מש"ה חלב אי לא קריש לא מצטרף לבשר לטמא טומאת אוכלין דהו"ל משקה ואין אוכל ומשקה מצטרפין לטומאה, וה"ה לציר שעל גב הירק אין מצטרף עם הירק לטמא טומאת אוכלין.

מ"מ ק"ל הא דתנן (דף עג:) האוכל והשותה אין מצטרף מוקי לה (דף פא.) ר"ל כרבי יהושע דאמר גבי טומאה טומאתו ולא שיעורו אין מצטרף, אבל לרבנן אוכל ושותה מצטרף, ור' יוחנן מוקי לה אפי' כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא אבל הכא משום יתובא דעתא והא לא מייתבא דעתיה, והשתא ר"ל דלא מחלק בין טומאה ליוה"כ לענין צירוף אכילה ושתיה אלא לרבנן בין לענין טומאה בין לענין יוה"כ אוכל ומשקה מצטרפין ולרבי יהושע בשניהם אין מצטרף, והשתא בע"ב הא דאמר ר"ל ציר שעל גב הירק מצטרף משמע דוקא ציר דאכשורי אוכלא הוא אבל שאר אוכל ומשקה אין מצטרף היינו כרבי יהושע, ודלא כרבנן דלדידהו כל אוכל ומשקה מצטרף אע"ג דלאו אכשורי אוכלא, דהא ר"ל לית ליה ה"ט לחלק בין יוה"כ לטומאה משום יתובא דעתא דמש"ה מוקי להא דהאוכל ושותה דלא כרבנן, וה"נ לר"ל אליבא דרבנן חלב אע"ג דלא קריש מצטרף עם בשר לטומאת אוכלין אע"ג דלא שוו שיעורייהו להדדי לרבנן מצטרף, וכי בעינן קריש אליבא דרבי יהושע הוא דס"ל דכל דלא שוו שיעורייהו לא מצטרף, והשתא האיך מחלק אליבא דר"ל בין ציר רגבי יוה"כ לחלב רגבי טומאה רבעי קריש דוקא משום יתובא דעתא, הא ר"ל לית ליה ה"ט, ובע"ב הא דאמר ר"ל אכשורי אוכלא אוכלא לא ליוה"כ לבד חשיב אוכלא אלא לכל דבר ואף לענין טומאה אוכלא הוא, והשתא אכתי תקשה אפי' אליבא דרבי יהושע מאי איריא קריש אפי' לא קריש נמי מצטרף כדאמר ר"ל גבי ציר דיוה"כ דאכשורי אוכלא חשיב כאוכלא, לענין טומאת אוכלים נמי לא שנא לר"ל, וכ"ש דלרבנן לא צריך קריש דהא לדידהו אוכל ומשקה מצטרף לטומאת אוכלין. [מלואים]

זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן:    קצת קשה לי מאי קמ"ל בהא דמשלם את הקרן פשיטא לא יהא אלא מזיק ממון חבירו ומאבדו דודאי חייב בתשלומין. ועוד ק"ל אמאי קמ"ל הא גבי תרומה דווקא דפטור, הו"ל למימר בכל איסורי תורה דכתיב בהו לשון אכילה ראם אכלן אכילה גסה דפטור מה"ת דלא יאכל פרט למזיק. וה"נ הא דקאמר זר שבוסס שעורים של תרומה דפטור מה"ט הו"ל לאשמועינן בכל איסורים כגון חדש וחמץ ומעשר שני חוץ לחומה, ואי קמ"ל דמשלם את הקרן מיהו, הא מילתא דפשיטא לא יהא אלא מזיק וכמ"ש. [מלואים]

זר שכוסס שעורים:    משמע דוקא כוסס שעורים (היא) [הוא] דפטור מפני [שאינו מאכל אדם כדאמרינן בפ"ק דפסחים ג' ע"ב גבי שעורים] נעשו יפות צא ובשר לסוסים ולחמורים, אבל כוסס חטים חייב חומש דמאכל אדם [הוא. והראב"ד פ"י מהל' תרומות [ה"ז] פוסק כירושלמי פ"ו רמס' תרומות דאיתא התם תני הכוסס חטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, רבי אומר אומר אני שמשלם קרן וחומש, וכתב הראב"ד וקיי"ל כרבנן] ואע"ג דמברכין עליו בורא פרי האדמה אפשר לגבי תרומה מזיק הוא, ומסוגיין לא משמע הכי מדנקט כוסס שעורים פטור מכלל [דחטים חייב, וכן מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (ע' ע"ב) תנא] התבואה והקמחים והבציקות מצטרפים לכזית, ומפרש לה התם דמיירי לענין חמץ וחדש ומעשר שני אם [אכל חוץ לחומה ובכולהו אכילה] כתיב, ומדקתני התבואה והקמחים ש"מ דתבואה תבואה ממש קודם טחינה קאמר, ואי כוסס את החיטה נמי בכלל מזיק הוא [ואינו מאכל אדם היכי מצי למימר דהוי אכילה] ומצטרפים עם קמח ובצק לענין חמץ וחדש ומעשר שני דהא ודאי חיטה ראוי לאכילה יותר מה' מיני דגן, אלא ודאי כוסס החיטה [מקרי אוכל ולא מזיק, ותמיהני על אדם] גדול כהראב"ד איך נעלם ממנו סוגיא זו דשמעתין ודפרק רבי ישמעאל דגמרא דידן, וסמך עצמו על רבנן דגמרת ירושלמי: [השמטות]

דף פא ע"אעריכה

ורבי יהושע היא דתנן כלל אמר ר"י כל שטומאתו ושיעורו שוה וכו':    משמע לרבנן אפי' אין שיעורן שוה אפ"ה מצטרפים וה"ה דאוכל ושותה מצטרפין. וק"ל הא אמרינן בפ"ק דסוכה (יז ע"א) אויר פוסל בסוכה בג' טפחים וסכך פסול פוסל בד' אמות ואויר וסכך פסול אין מצטרפין הואיל ולא שוה שיעורייהו, ופריך [שם בעמוד ב'] וכל היכא דלא שוה שיעורייהו להדדי לא מצטרפי, והתנן הבגד ג' על ג', השק ד' על ד', העור ה' על ה', מפץ ו' על ו', ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה, והשתא לימא דההיא דהבגד רבנן היא דאע"פ דלא שוו שיעורייהו מצטרפין, וההיא דאויר וסכך פסול דאין מצטרף רבי יהושע היא דכל דלא שוו שיעורייהו אין מצטרף.

וי"ל דעדיפא מינה משני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט הואיל וראוי לטמא מושב, פי' ומה"ט אפי' לר"י מצטרפין הואיל ושווין שיעורייהו בטומאת מושב מצטרפין אף למדרס.

עוד ק"ל הא ההיא דהבגד והשק מתניתין היא בסוף פ"ד דמעילה (יח ע"א) ואדקשה ליה מסיפא לסייעיה מרישא דההיא דתנן התם לעיל מיניה [דף יז ע"ב] השרץ והנבלה וכן הנבלה ובשר המת אין מצטרף לטמא אפי' כקל שבשניהם והא שרץ ונבלה טומאתן שוה טומאת ערב ואפ"ה אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דנבלה מטמא בכזית ושרץ בכעדשה. וי"ל מש"ה פריך לה מההיא סיפא דהבגד והשק דהיא סתמא בתרא דקיי"ל הלכה כסתם משנה וסתמא בתרא עיקר כדאמרינן ברפ"ק השבועות גבי לאו שאין בו מעשה (ד' ע"א): [מלואים]

כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין:    הקשו התוספות אמאי איצטריך קרא לר"ע בפ"ק דסנהדרין(ד' ע"א) לרביעית דם הבא מב' מתים דמטמא [באוהל ומ"ט דרבנן הפליגי הא] קי"ל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, ותירצו דמיירי מרביעית דם הבא מב' מתים שאין לא בזה ולא בזה רביעית [מתחלה, אבל ב' מתים שיש] בכל אחד טפי מרביעית לדברי הכל מצטרפים חצי רביעית מזה וחצי רביעית מזה. וצ"ל לפי דבריהם שאין כל דמם של נפלים הללו [באוהל, דאל"ה למה ליה לאיצטרופי לרביעית] אפי' בפחות מרביעית מטמא באוהל כדתנן בפ"ב דמסכת אהלות [מ"ס דם קטן שיצא כולו רבי עקיבא אומר כל שהו מטמא באוהל [וחכ"א ברביעית.

וק"ל לדברי התוס' דמוקי לפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בדליתא בכל אחד כשיעור טומאה אבל איתא בכל אחד שיעור שלם [לדברי הכל] מצטרפין לכשיעור, והא תנן התם [מ"ון השדרה והגולגולת מב' מתים ורביעית דם מב' מתים ורובע עצמות מב' מתים [ואבר מן המת מב' מתים ואבר מן החי] מב' אנשים ר"ע מטמא וחכמים מטהרים, והשתא תינח ברביעית דם ורובע עצמות דמטהרי רבנן [די"ל] דמיירי מב' נפלים דאין בכל אחד שיעור שלם, אבל בשדרה וגולגולת ואבר מן החי ומן המת משנים דטומאתן במה [שהן יש בכל א' וא' שיעור] טומאה אמאי מטהרי רבנן כיון דטומאתן ושיעורן שוה ליצרפי.

ועק"ל דתנן התם עצם כשעורה שנחלק לב' ר"ע מטמא [וריב"ג מטהר אריב"ג לא אמרו] עצמות כשעורה אלא עצם כשעורה, והשתא לריב"ג קשה טפי דהשתא אפי' מב' מתים ראוי לטמא [עצם כחצי שעורה מזה ועצם כחצי שעורה מזה כיון] דטומאתן ושיעורן שוה כ"ש של מת א' שנחלק לב' והכא גבי פלוגתא דר"ע וריב"ג ל"ש תי' התוס'.

ובפ"ק הסנהדרין [דף ד' ע"א] הקשו התוס' [ד"ה מניין לרביעית] ל"ל קרא לרביעית דם מב' מתים מ"ש מב' חצאי זיתים מב' מתים שמטמאין, ובפרק בהמה המקשה (דף ע"ז) [חולין דף עב ע"א] רבעי ר"י קרא לרביעית דם הבא מן המת ל"ל קרא תיפוק ליה מידי דהוי אבשר המת דדם חשיב כבשר כדמוכח בהמוציא יין גבי דם נבילה דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית מטמא מידי דהוי אבשר. וי"ל דשאני מת דאפי' בשר עצמו לא היה מטמא אי לאו משום דמקומו נעשה צלקת כדאמרינן בפרק דם הנדה (נה ע"א) דבעי אין גזעו מחליף, הילכך דם דגזעו מחליף אי לאו דרבי קרא הייתי מטהר, והא דנקט מנין לרביעית דם הבא מב' מתים דמטמא לאו משום שהיה פשוט לו במת א' בלאו האי קרא דאי במת א' היה טמא ה"ה בב' מתים אי ליכא מיעוטא דהא תנן כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, והא דמטהרי רבנן הפליגי עליה דר"ע משום דמעטיה קרא כדא' נפשת כתיב.

וק"ל ע"ז התינח רביעית דם מב' מתים דמטהרי רבנן משום תפשת כתיב דמעטי' קרא, אבל מ"ט מטהרי בפ"ב דאהלות ברובע עצמות וכן שדרה וגולגולת ואבר מב' מתים וכן אבר מן החי מב' אנשים דלא מיעט בהו קרא לצרפו כיון דטומאתן ושיעורן שוה. ושמא י"ל דכל טומאות מן המת ילפינן כולהו מרביעית דם דמעטיה קרא תפשת כתיב ואבר מן החי נמי בכלל טומאות מת הוי דהא מבחלל חרב נפקא ליה טומאתו אבר שנחלל מן החי הרי הוא כמת דמה לי קטליה כולו מה לי קטליה פלגא.

אבל ק"ל דהא שם בפ"ק דסנהדרין [ד' ע"ב] מסיק הגמרא דכ"ע יש אם למקרא ונפשות קרינן דמשמע ב' ור"ע ורבנן בהא פליגי ר"ע סבר נפשות תרתי משמע ורבנן סברי נפשות דעלמא משמע, והשתא לרבנן אע"ג דדעלמא משמע וליכא ריבויא לרביעית דם מב' מתים הא כיון דס"ל דיש אם למקרא מיעוטא נמי ליכא ממילא רביעית דם הבא מב' מתים מצטרפים הואיל וטומאתן ושיעורן שוה והדרא קושיא לדוכתא מ"ט דרבנן דפטרי: [השמטות]

האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ:    בפ"ו דכריתות (כו ע"א) אמר רבא חייבי מלקות שעבר עליהם (כסיוה"כ חייבים ופריך פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין, ומשני סד"א התם דממונא הוא אבל הכא דגופה הוא אימא לא קמ"ל, והתנן הודע ולא הודע עשה ול"ת לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה, והשתא אכתי תקשה מאי קמ"ל רבא מתניתין היא מדמחייב תנא לאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ מלקות ובע"ב מיירי בדאתרו ביה ש"מ חייבי מלקות שעבר עליהם יוה"כ חייבים, דהא יוה"כ כל שעתא מכפר כדאמרינן התם בפ"ד (יח ע"ב) ודייק לה מדתנן הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ אפי' עם חשיבה פטור שכל היום מכפר.

מיהו י"ל דרבא לטעמיה דאמר התם בפ"ק (דף ו') מ' ע"א] ובספ"ק דשבועות [י־ג ע"א] אליבא דרבי דאמר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר דמודה רבי בעבירות יוה"כ דאינו מכפר דאלת"ה כרת דיומי' היכי משכחת לה, והשתא אפ"ת דיוה"כ מכפר אחייבי מלקות אפ"ה ה"מ אחייבי מלקות דעלמא אבל אאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ דה"ל דיומיה ודאי אינו מכפר, קמ"ל רבא אפי' אאינו דיומיה נמי אינו מכפר אחייבי מלקות לגמרי. ועי"ל משכחת לה למלקות דיוה"כ בדאכל ועשה מלאכה סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות לכפורי עליה: [השמטות]

נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית:    קשה לי לימא דמש"ה לא כתיב לא יאכל משום דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ס [כד ע"ב] כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן משום האכילה כתיב בהו למעוטי אוכל חלב חי הפטור, והא ביוה"כ דלא כתיב אכילה אלא לא תעונה אפי' שלא כדרך אכילתן חייב, רעד כאן לא קאמר ריש לקיש לעיל [פ' ע"ב] אלא באוכל אכילה גסה דפטור משום [ד]לא תעונה כתיב פרט למזיק אבל בשלא כדרך אכילתן דאינו מזיק ודאי חייב, והשתא אי כתב רחמנא לא יאכל באזהרתו אכתי שלא כדרכו אינו במשמע. וי"ל אע"ג דשלא כדרך אכילתן אינו במשמע בלא יאכל, מ"מ כיון דא"א להזהיר על הענוי בענין אחר כדמסיק הו"ל למכתב לא יאכל, דנקט מיהו פלגא בידך דעכ"פ אזהרה בדרך אכילה, אבל השתא דלא כתב כלל, אפי' דרך אכילתו נמי ליכא אזהרה. מש"ה קאמר אכילה בכזית ויוה"כ בעי ככותבת, אבל כזית כי היכי דאינו בעונש באזהרה נמי אינו: [מלואים]

אלא לא יאמר עונש בענוי דגמר ממלאכה כו':    קשה לי כיון דגמר ענוי ממלאכה בק"ו למה ליה האי ק"ו אעונש דענוי ולהפנות העונש העינוי ללמד על אזהרת ענוי, תיפוק ליה אזהרת עינוי מהאי ק"ו גופיה מה מלאכה שהותרה מכללה מוזהר, ענוי שלא הותרה מכללה אינו דין שיהא מוזהר עליה. וי"ל משום דאמרינן בפ"ג דמכות (יז ע"ב) האפי' למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. וש"מ מהכא דאע"ג דאיכא לאו הבא מכלל עשה בהדיא אפ"ה אין מזהירין מן הדין, דהא הכא איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב ועניתם את נפשותיכם ואפ"ה אינו לומד אזהרה בענוי בק"ו ממלאכה אלא משום לא יאמר עונש בענוי וכדפי'.

ומכאן קשה לי הא דתניא בת"כ פ' שמיני [פרק ג' הלכה בק דנפקא ליה אזהרת בהמה וחיה שאין להם סימן טהרה כלל מק"ו משפן וארנבת וחזיר שיש להם סימן א' של טהרה ואסרן התורה, ופי' המגיד ריש (פ"ג) [פ"ס מהל' מאכלות אסורות [ה"א] אע"ג דאין מזהירין מן הדין משום שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה בהדיא מאותם תאכלו מש"ה אפשר ללאו שלהם לבא מק"ו, וא"א לומר כן כדמוכח הכא וכדפי' ובמילואים יתברר יותר: [מלואים]

חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילה כו':    לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא ולילה כגון שבתות וי"ט ומוצאי שביעית [תוס' ישנים]. ולי אפשר לומר דאע"ג דבשאר י"ט ושבתות לא צריך אזהרה ועונש ללילה בפני עצמו דגם הלילה בכלל יום, אלא משום דתלה רחמנא ענוי ואיסור מלאכה דיוה"כ מחמת כפרת היום כדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו כי ביום הזה יכפר עליכם, והוה אמינא כיון דאין ליל יוה"כ מכפר אלא היום בלבד כדאיתא בספ"ק דשבועות (י־ג ע"א) גבי כרת דיוה"כ ל"ל דקאמר הגמ' אלמה לא משכחת לה כגון דעבד בלילה ומית דלא אתא יממא לכפורי ליה, אלמא אין הלילה מכפרת אלא עצם היום, וכיון שכן ה"א הואיל ואין הלילה מכפרת אלא היום אין הלילה בכלל ענוי ואיסור מלאכה מש"ה איצטריך קרא לרבויא ליל יוה"כ כיומו לענוי ומלאכה: [מלואים]

וחד לאפנויי:    ונ"ל לר"א דאית ליה ביבמות (דף ע:) מופנה מצד אחד למידין ומשיבין גבי תושב ושכיר, א"א לו ללמוד מגז"ש זו דעצם עצם כיון דאינו מופנה מב' צדדים דהא איכא למפרך כדפרכינן, וכן על גז"ש דראב"י איכא ההיא פירכא גופה, ובע"ב כר"פ ס"ל דהוא גופיה שבת איקרי, וגם מגז"ש דענוי ענוי לר"א אי אפשר ללמוד וכמ"ש בסמוך: [מלואים]

דבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי:    ק"ל הא לתרוויהו לישני דפ"ג דנדה (כג ע"א) אליבא דרבי ישמעאל ס"ל דגז"ש שאינו מופנה כל עיקר משיבין, והכא יש להשיב מה לאיסור נערה המאורסה שכן נוהג לעולם תאמר בענוי שאינו נוהג אלא ביוה"כ, ועדיפא האי פירכא מהא דלעיל מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות ויו"ט, והא איסור תערה נוהג אפי' בחול, ועוד איכא למפרך מה לנערה שכן יהרג ואל יעבור כדאמרינן לקמן (דף פב.) מכאשר יקום משא"כ ענוי יוה"כ שנדחה מפני פיקוח נפש כדתנן לקמן [שם] עוברה שהריחה, ועוד מה לנערה שכן בסקילה דחמיר משא"כ יוה"כ דבכרת דקיל. וי"ל רעל דבר אשר עינה מופנה הוא דפשיטא דחיובא הבועל מש"ה הוא הו"ל מופנה מצד א' וס"ל לר"י דלמידין ואין משיבין כדאמרינן התם: [מלואים]

ונאמר להלן ענוי:    פירוש על דבר אשר עינה. ואע"ג דלעיל לא נפקא ליה לתנא דבי רבי ישמעאל ענוי דיוה"כ אלא מענוי דויענך וירעיבך משום דדנין עינוי דבידי שמים זה מזה, ובע"ב היינו טעמא דלא יליף לענוי יוה"כ מעל דבר אשר עינה משום דענוי זה אינו בידי שמים, והכא לענין אזהרה יליף מיניה. י"ל דאע"ג דעיקר ענוי לא יליף מיניה אלא מוירעיבך דבידי שמים הוא מ"מ אזהרה שפיר ילפינן מיניה: [מלואים]

דף פא ע"בעריכה

היא גופה שבת איקרי:    פירש"י וכיון דאקרי שבת לענין ענוי הו"ל כשבת לעונש ואזהרה. וק"ל א"כ עונש דענוי ל"ל נילף משבת דבכרת. [וי"ל] דא"כ ה"א דבעדים והתראה יהא בסקילה כשבת להכי כתיב עונש כרת בגופיה למימרא דאין בו אלא כרת לבד אפי' בהתראה אבל אזהרה שפיר גמר מהא דקרוי שבת.

וכ"ת הא בפי"א רמס' שבת (צו ע"ב) פליגי מקושש, לשמואל מעביר ד' אמות ברה"ר הוי, במתניתא תני תולש הוי, ראב"י אומר מעמר הוי, ופליגי בדאיסי דאמר רעל אחת מל"ט מלאכות אין חייבים עליו, מר הא לא מספקא ליה ומר הא, ומיהו חטאת וכרת חייבים אפי' על אותה מלאכה ולא אימעוט אלא מסקילה כמו שהוכיחו התוס' פ"ק השבת (ו' ע"ב ד"ה הא), וכן פירש"י התם, וכיון שכן אפי' אי לא כתיב עונש גבי עינוי ממילא מדאקרי שבת לא הוי גמרינן אלא עונש הנוהג בכלל מלאכת שבת אבל לא סקילה, דהא בשבת גופיה איכא חרא מלאכה דאינה בסקילה דהא אי אתה רשאי להחמיר עליו, דמה"ט אמרינן בפ"ז הסנהדרין (נב ע"ב) דכל מיתה האמורה בתורה סתם הוא חנק הקלה מכל ד' מיתות, ומשמע שם בפי"א השבת דכ"ע אית להו הא דאיסי, ואפילו תימא דאיכא מאן דלית ליה הא דאיסי מ"מ ראב"י ודאי אית ליה הא דאיסי דהא אמר התם מקושש מעמר הוה ונ"מ להא דאיסי, אלמא ס"ל כוותיה, וא"כ מאי פריך הכא ראב"י מ"ט לא אמר כר"פ הא כיון דאית ליה דאיסי ואיכא חרא דאין חייבין עליו סקילה אי ס"ד דענוי ילפינן משבת לאזהרה עונש דענוי למה לי נילף נמי לעונש משבת, ואפ"ה אינו בסקילה כיון דבשבת גופיה איכא דאינו חייב עליו סקילה אלא כרת לחוד אי אתה רשאי להחמיר עליו.

וליכא למימר דר"פ ס"ל כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה בם"ז דשבת (דף ע.), א"נ כמ"ד בספ"ק דעירובין (דף יז:) לוקין על תחומין דברס תורה דכתיב אל יצא איש ממקומו הילכך אי לא כתב עונש גבי ענוי אלא מדאיקרי שבת ה"א דדמי להבערה או לתחומין דאינן בכרת, ליתא, דא"כ מאי פריך ורב אחא ב"י מ"ט לא אמר כר"פ, נימא דלא ס"ל כר"י ותחומין דרבנן וליכא באיסור שבת איסור ואזהרה בלי כרת וא"כ אי אפשר ללמוד אזהרה לענוי מדאיקרי שבת דא"כ עונש דענוי ל"ל תיפוק ליה נמי מדאיקרי שבת.

די"ל אי לא כתב עונש דעינוי ונילף לעונש מדקרוי שבת ה"א בסקילה כשבת, ואע"ג דאיכא חדא בשבת דאינה בסקילה אפ"ה הואיל וכל מלאכות שבת בסקילה ולא נפיק מכללא אלא חדא דאינו בסקילה הוי מדמינן עונש דענוי לכללא, ותדע דהא בפכ"ד השבת (קנד ע"א) אמרינן במסקנא דמחמר בלאו נמי לא מחייב אלא באיסור בעלמא כדפי' המפרשים וא"ב אזהרה לענוי מנ"ל מדאיקרי שבת הא איכא מחמר רגבי שבת גופיה אינו אפי' בלאו ואזהרה אלא ודאי ש"מ דראוי ללמוד מכללא. מיהו זה יש לדחות דא"ב דנילף ממחמר למאי נפקא מינה קרי' רחמנא לענוי שבת, ועוד איכא למימר דר"פ ס"ל כמ"ד התם מחמר שוה לאזהרה ועונש לכל מלאכות שבת, מ"מ בלא ראיה זו איכא לשנויי כדשנינן: [מלואים]

ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב. כלומר עד ועד בכלל:    וקשה לי הניחא למ"ד עד ועד בכלל אלא למ"ד עד ולא עד בכלל ביציאתו מנ"ל, ובג' מקומות בגמרא מצינו פלוגתא בזה. א) פ"ד דערכין (יח ע"א) תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגלו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל, ת"ל עד יום הא' ועשרים לחודש בערב, פי' וא' בכלל מרישא דקרא בערב תאכלו מצות, רבי אומר אין צריך, א' וא' בכלל ז' ח' בכלל. ב) במנחות פ' ר"י (סח ע"ב) גבי חדש בזמן שאין בהמ"ק קיים דתלה רחמנא בעד עצם היום הזה דאיכא למ"ד דהאיר המזרח מתיר רעד ולא עד בכלל ואיכא למ"ד כל יום הנף אסור רעד ועד בכלל. ג) בפ"ק הנזיר נד ע"ב] תניא עד מלאת הימים שומע אני מיעוט ימים ב' ת"ל קדוש יהיה גדל פרע אין גידול שער פחות משלושים יום דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר אין צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל', ומסיק דבעד ועד [בכלל] פליגי ר' יאשיה [סבר] עד ולא עד בכלל ור' יונתן סבר עד ועד בכלל.

וי"ל היכא דמוכח כ"ע מורו, תדע דהא גבי מראשו ועד רגליו לכ"ע עד ולא עד בכלל כדמוכיח התם הגמרא אי משום דשאני סימן דגופו מסימן דראשו ואי משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן, וה"נ אמרינן התם אליבא דרבי דס"ל עד ועד בכלל דאפ"ה צריך קרא גבי ערכין הבן ה' ובן כ' כלמטה משום דשקולי משקלי קראי מכדי כתיב מבן חודש ועד בן ה' פי' דמשמע רבן ה' כלמטה לרבי מבן ה' תו ל"ל הלכך אישתקלו להו, אלמא לרבי אע"ג דמיום א' עד בכלל מ"מ מבן ה' אין עד בכלל אלא בן ה' כלמטה, וה"נ גבי מערב עד ערב מוכח רעד בכלל מכדי כתיב ועניתם בערב תו מערב דכתיב ל"ל הו"ל למיכתב ועניתם בערב עד ערב, אלא ע"כ מש"ה כתיב מערב לגלות על ועד ערב דסיפא דקרא דמה מערב דרישא בע"כ עד ועד בכלל דהא כתיב ועניתם בערב דמשמע דגם הערב בכלל ענוי אף עד ערב דסיפא נמי עד ועד בכלל.

וכ"ת א"כ למ"ד עד ועד בכלל מערב למה לי, י"ל דאורחא דקרא הוא לכתוב גבי ועד מהיכן התחלה בלשון מכאן ועד כאן. תדע הא לרבי דס"ל עד ועד בכלל וממילא בן ה' כלמטה דהא כתיב ועד בן ה' אלא משום דשקולי משקלי קראי דהא כתיב ואם מבן ה' ועד בן כ' ומבן ה' לרבי בן ה' בכלל ומש"ה צריך לאתויי במתניתין הבן ה' כלמטה, והשתא תקשה לא לכתוב מבן ה' כלל אלא ועד בן כ' לחוד, אלא ודאי אורחיה דקרא הוא ומ"מ למ"ד עד ולא עד בכלל כיון דאיכא למדרש דרשינן, וה"נ אמרינן בפ"ב דפסחים (כד ע"ב) גבי לאוי יתירא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וה"נ אמרינן גבי דברה תורה כלשון בני אדם כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כמ"ש בחידושי למס' מגילה רפ"ב גבי ק"ש בכל לשון בשם התוס': [מלואים]

ת"ל מערב ועד ערב:    וערב לילה הוא, וקמ"ל קרא הצריך להתענות קצת מליל של יציאתו משום תוספת. וכ"ת מנ"ל דהאי עד ערב משום תוספת הוא ובמקצתו סגי, דלמא כל הלילה במשמע כיון רעד ועד בכלל וגזה"כ הוא גבי ענוי שצריך להתענות ב' לילות והיום שבינתיים, דהא גבי עד עצם היום רגבי חדש למ"ד עד ועד בכלל כל יום הנף אסור ולא אמרינן דבמקצתו סגי, ואע"ג רגבי עונש כתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה דמשמע עצומו של יום ולא הלילה שלאחריו הנ"מ דלא ענוש כרת עליה אבל עשה דועניתם דבהאי קרא מיהו איכא אליל זו. וי"ל גבי מצות עינוי נמי כתיב קרא בעשור לחודש תענו דמשמע דווקא בעשור ולא בלילה שלאחריו, ובע"ב כי רבי קרא ועד ערב ללילה שלאחריו, מקצתו רבי ומשום תוספת, דומיא דתשעה לחודש דרישא דקרא דרבי ליה משום תוספת ענוי ובמקצתו סגי: [מלואים]

ה"ג בספרים דידן אין לי אלא יוה"כ יו"ט מנין ת"ל תשבתו, שבתות מנין ת"ל שבתכם:    ונ"ל דגירסא משובשת היא דמרבה יו"ט הקלים קודם לשבת החמור דודאי אי לא הוי כתיב אלא חד רבויא לא היינו מרבים יו"ט אלא שבת.

אלא ה"ג אין לי אלא יוה"כ שבת מנין ת"ל תשבתו, יו"ט מנין ת"ל שבתכם דגם יו"ט שבת מקרי וכדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והיינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח כדילפנין לה במנחות פרק רבי ישמעאל (דף סה:), וה"ג בכל הספרים בפ"ק דר"ה (דף ט.), והכי גרסי הרי"ף והרא"ש: [מלואים]

הא כיצד כל מקום שנאמר שבות:    נ"ל דהא כל מקום שנאמר שבות לא אתי לרבויא מידי אלא לסימנא בעלמא נקטיה. וכה"ג מצינו רפ"ג דמגילה (כא ע"א) דתנן זה הכלל כל מקום שיש בו מוסף ואינו יו"ט קורץ ד', דלא מרבי בזה הכלל מידי אלא לסימנא בעלמא נקטיה כדמסיק התם הגמרא, וכה"ג מצינו בהרבה מקומות, וה"נ האי כל מקום שיש בו שבות אשבתות ויו"ט דאיירי קאי וסימנא בעלמא הוא. והתוס' בפ"ק דר"ה [ט' ע"א ד"ה כל מקום] פירשו דהאי כל מקום אתי לרבות שביעית. ואני תמה אם איתא דאפשר ללמד חד מחבירו לענין תוספת, ל"ל לרבויי לשבתות ויו"ט נילף כולהו לתוספת מיוה"כ, אלא ודאי חד מחבריה אי אפשר למילף וכולהו מיוה"כ א"א למילף מה ליוה"כ שכן מוזהרין על הענוי משא"כ כולן, ומשבת אי אפשר למילף ליו"ט שכן חמיר שבכרת וסקילה ואסור באוכל נפש משא"כ יו"ט, ה"נ א"א למילף שביעית מכולן אפי' מיו"ט שכן קל מכולהו שאין איסורו נוהג אלא במחובר אבל יו"ט אסור אפי' במלאכת תלוש ובחי' למס' ר"ה יתבאר עוד: [מלואים]

וכי בתשעה מתענין:    הקשו התוס' בפ"ק דברכות (ח' ע"ב ד"ה כאילו) מאי קשיא ליה הא כתיב בראשון בי"ד יום לחודש בערב תאכלו מצות ואותו ערב ר"ל ערב של ט"ו, וה"נ נימא מאי ערב של עשירי, ותירצו שאני התם דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי"ד בלילה תאכלו מצות אבל הכא כתיב ועניתם קודם לבערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי. ולי אפשר לומר דמבערב שני קדייק, דב' ערב כתיבי גבי הדדי ועניתם בערב מערב וגו' והו"ל למיכתב ועניתם בט' לחודש בערב ועד ערב, ונהי דבערב קמא איצטריך ואי לא הוי כתיב אלא בט' לחודש מערב ועד ערב ה"א דקאי אט' לחודש הצריך להתענות בו מערב עד ערב לכן נאמר בערב דמשמע ערב של עשירי כמו בערב דהתם משמע ט"ו, אלא מערב שני ל"ל, אלא ודאי תרי מילי קאמר קרא ועניתם מיד בתשיעי לחודש, והדר קאמר בערב כלומר ערב של עשירי ועליה קאמר קרא מערב ועד ערב תשבתו. ולפי"ז אין צריך למאי דפי' לעיל נבא"ד ביציאתו] דהא מערב אורחיה דקרא הוא אלא למאן דיליף לתוספות מחול על הקודש מהבא אי ס"ל כמ"ד עד ועד בכלל ובדפי' לעיל, אבל לא לחייא בר רב מדיפתי דמפיק מהבא לאוכל ושותה בתשיעי: [מלואים]

דף פג ע"אעריכה

טבל ונבילה נבילה:    וטעמא משום הטבל חמיר דבמיתה ונבילה בלאו דקיל וכ"ש שביעית דאינו אלא בעשה. וקשה לי הא מ"מ טבל קיל מהן דיש היתר לאיסורו ע"י הפרשה, ונבילה ושביעית אין היתר לאיסורן, והכי נמי אמרינן בפ"ז בחולין(קא ע"א) גבי נטמא בשר קדשים ואח"ב נטמא הגוף ואכלו הפוטר ר"י הגלילי, ופריך יבא איסור טומאת הגוף דחמיר שבכרת ויחול על איסור טומאת בשר דקיל שאינו אלא בלאו, ושני רב אשי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמיר דילמא טומאת בשר חמיר דלית ליה טהרה במקוה, והשתא איסור לאו דאין לו היתר המיר מאיסור טומאת הגוף דבכרת הואיל ויש לו היתר ע"י טהרה במקוה, כ"ש דאיסור נבילה המיר נגד איסור טבל דאינו אלא במיתה דקיל מכרת, כדאמרינן בפ"ב דפסחים (דף לב:) גבי וחטאה בשגגה רגבי מעילה דבמיתה, הואיל ונבילה אין לה היתר וטבל יש לו היתר.

ואפ"ת דשביעית דאינו אלא בעשה דקיל טפי מלאו, חומרא דידיה דאין לו היתר לאיסורו לא חשיב חומר לגבי איסור טבל דבמיתה, מ"מ נבילה דבלאו דדמי לטומאת בשר ודאי קשה דהשתא איסור לאו דאין היתר לאיסורו המיר מאיסור כרת דיש היתר לאיסורו כ"ש דחמיר מאיסור מיתה דיש היתר לאיסורו, ואפ"ת דהא דאמר ר"א דילמא טומאת בשר המיר לאו דחמיר יותר מטומאת הגוף קאמר מה"ט דלית ליה טהרה במקוה, אלא ה"ק דילמא טומאת בשר חמורה ושקולה כטומאת הגוף, דהא חומרא דלית ליה טהרה במקוה חמורה ושקולה ככרת דאידך ואין כאן איסור חמור על קל, מ"מ כ"ש דאיסור לאו דנבילה המיר ושקיל נגד איסור מיתה דטבל דקיל מכרת, ואמאי טבל ונבילה נבילה כיון דשקולין הן אין כאן משום הקל הקל והי מינייהו רבעי ליכול.

וליכא למימר דנבילה נמי יש היתר לאיסורו לכי מסרחא ואינה ראויה לגר דנותן טעם לפגם שרי כדאמרינן בפ"ז דע"ז (דף סז:), ואע"ג דטומאת בשר נמי שרי לכי מסרחא דנותן טעם לפגם ודאי שרי אפי' בקדשים מ"מ חשיב אין היתר לאיסורו נגד טומאת הגוף דיש לו היתר ע"י טבילה חוץ מהיתר זה דנותן טעם לפגם דהא בשר קדשים דמסרחא ואכלן בטומאת הגוף לית לן בה משא"כ טומאת [בשר] דהיתר ע"י טבילה אין לו, דא"ב הא היתירא דנותן טעם לפגם בטבל נמי איכא והו"ל תרתי, נותן טעם לפגם ויש לו היתר ע"י הפרשה, ודמי לטומאת הגוף, אבל נבילה נהי דיש לה היתר דנותן טעם לפגם היתר אחר אין לה ודמי לטומאת בשר, והדרא קושיא לדוכתא אמאי מאכילין אותו נבילה דווקא ולא טבל:

טבל ושביעית שביעית:    נראה לי דה"ה נבילה ושביעית שביעית, דשביעית אינו אלא עשה ונבילה בלאו דחמיר מעשה, וכדאמרינן בפ"ק דיבמות (דף מ.) אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת המיר מיניה, והא רעשה דוחה ל"ת אינו אלא גזירת הכתוב, וכ"ש לאו הבא מכלל עשה דדמי לל"ת דקילא מל"ת גמור. והא דנקט טבל ושביעית ולא נקט נבילה ושביעית שביעית וכ"ש טבל דחמיר מנבילה דשביעית, איידי דאיירי ברישא וסיפא בטבל נקט לה נמי במציעתא ולאו דווקא:

בדאפשר בחולין:    פירוש רש"י שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, כי פליגי דלא אפשר בחולין אא"ב אוכלו את כולו, וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכיל תרומה לעצמן וחולין לעצמן, ובן תימא אומר מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא.

וקשה לי דא"כ מאי טעמא דת"ק דאמר מאכילין אותו טבל כמות שהוא הא כיון דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי יפריש חטה אחת דהו"ל פחות מכשיעור, ואפי' לר' יוחנן דאמר לעיל (דף עג:) חצי שיעור אסור מה"ת אפ"ה כיון דאין בו מלקות קיל מטבל דבמיתה אע"ג דיש היתר לאיסורו, דהא טבל ונבילה לכ"ע נבילה אע"ג דנבילה איסור מלקות אפ"ה קילא מטבל אע"ג דאין היתר לאיסור נבילה ולא חזיא לשום אדם, כ"ש חצי שיעור דתרומה אע"ג דאין היתר לאיסורו מ"מ קילא מטבל הואיל ואינו בר מלקות וגם חזיא לכהן.

וליכא למימר דת"ק כר"ש ס"ל דאמר בפ"ג דמכות (דף יג.) דחטה א' חשיבא בריה וחייב עליה בכל שהו, אי נמי כר"ש הברייתא דהתם (דף יז.) דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן, דא"כ למה ליה לרבה לעשות פלוגתא חדשה בין ת"ק לבן תימא אי תרומה חמורא או טבל, לימא כ"ע תרומה חמורה ות"ק כר"ש, ובן תימא כרבנן דר"ש דאינו חייב בפחות מכזית לפיכך תרומה [לעצמה] ובחטה א' דהו"ל חצי שיעור ולית לן בה.

והא נמי ליכא למימר דהאי טבל בטביל לתרומת מעשר מיירי דיש לה שיעור מה"ת ואין חטה א' פוטרתה, ליתא, דקאמר תרומה ולא טבל טבל ולא תרומה וסתם תרומה היינו תרומה גדולה, ואע"ג דאי טביל לתרומה גדולה ממילא טביל נמי למעשרות ולתרומת מעשר דהא תרומה גדולה קודמת לכל ולתרומת מעשר יש שיעור מן התורה, די"ל כיון דסתם תרומה היינו תרומה גדולה ופליגי אי מאכילין אותו הטבל כמות שהוא או התרומה לאחר הפרשתה מיירי דסגי ליה בחולין ובתרומה גדולה שבה לאחר הפרשתה וא"צ להאכילו התרומת מעשר, אי נמי בהקדים מעשר ראשון בכרי לתרומה גדולה ותו אינו טביל אלא לתרומה גדולה בלבד, ועוד אי טבל ותרומה דפליגי בטביל לתרומת מעשר מיירי א"כ לקמן דמוקי לה להא דאמר רבה בדאפשר בחולין בשבת ובטבל דרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב, הו"ל לאוקמי בטבל של דמאי דרבנן דשכיח טפי מעציץ שאינו נקוב, אבל אי מיירי בתרומה גדולה ניחא דתרומה גדולה בדמאי ליכא דלא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה כדאמרינן בפ"ק (ט' ע"א).

ועוד קשה לי על פירש"י אי האי בדלא אפשר בחולין בדאפשר לטבל זה בהפרשה אלא דלאחר הפרשה לא סגי ליה בחולין שבו לחוד אא"כ אוכל גם התרומה מש"ה ס"ל לת"ק דמוטב להאכילו הטבל כמות שהוא מלהפריש תרומתו ויצטרך לאכול גם התרומה משום דתרומה חמורה, דאכתי קשה יפריש התרומה ויערבנו ויבטלנו בתוך החולין, ואפ"ת דמיירי מטבל גמור דבעי הפרשה תרומה גדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר אפ"ה חולין הוי רובא נגד כולן ומן התורה ברובא בטיל, והא דבעי ק"א אינו אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ה דנדה (דף מז.) וכדפירשו התוס' התם [בד"ה אתי], והשתא אפ"ת דלא סגי ליה עד דאכיל הכל עם התרומה גדולה ותרומת מעשר שבו מ"מ יש לו תקנה להפקיע איסור תרומות שבו ע"י עירוב וביטול ברוב.

ואפי' למאי דפי' הר"ן בפ"ג דחולין בשם הראב"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מה"ת, אפ"ה הא ניחא טפי דאינו אלא איסור בעלמא מלהאכילו בטבלו דהוי במיתה, דהא טבל ונבילה נבילה כל שכן הא דקיל טפי מנבילה, וכדפירשתי גבי חצי שיעור.

ועוד ק"ל אי האי אפשר בחולין ולא אפשר דקאמר רבה היינו בשיש לו די בחולין שבו לבד בלי התרומה שיפריש ממנו א"כ מאי כ"ע לא פליגי דקאמר, דמה ענין זה לפלוגתא דת"ק וב"ת דפליגי בדליכא אלא איסורא הי מינייהו חמיר, אבל באפשר בהיתירא, אפי' למסקנא דמוקי לה להאי דאפשר בחולין דקאמר היינו בשבת דא"א לבא להיתר אלא ע"י איסורא, אין זה מעין פלוגתייהו דפליגי באי אפשר אלא על ידי אכילת איסור הי מינייהו חמיר, והו"ל לרבה למימר הא מילתא באפי' נפשיה בדאפשר בחולין מתקנינן ליה ומספינן ליה ואפי' בשבת ובעציץ שאינו נקוב וכדמסיק, ולא לתלותו בפלוגתא דת"ק ובן תימא דאין זה מעין פלוגתייהו כלל. לכן נ"ל לפרש דהא דקאמר בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי פי' בדאפשר לתקן את הטבל ואפשר להאכילו החולין בין שדי לו בחולין שבו לחוד לאחר שיתקננו בין שלא די לו אא"ב אוכל גם התרומה מ"מ הוי בכלל אפשר בחולין, אי מטעמא דחטה אחת פוטרת ואי משום דאפשר לבטלו ברוב החולין, ואפי' ת"ק מודה בהא דתרומה ולא טבל, והשתא ניחא דקאמר כ"ע לא פליגי פי' אע"ג דבכה"ג מאכילין אותו ג"כ את התרומה שפיר דמי ואין מאכילין אותו בטבלו, דאילו תרומה יש לה תקנה על ידי ביטול מה שאין כן טבל דאין לו תקנה, והשתא הא דקאמר בדאפשר בחולין כולי עלמא לא פליגי הוי כעין פלוגתייהו, אע"ג דפליגי אי טבל חמור אי תרומה אפ"ה אם אפשר לתקן הטבל אע"ג דלא סגי ליה בחולין שבו לחוד אא"ב אוכל גם התרומה אפ"ה לכ"ע מתקינן ליה ומספינן ליה אפי' התרומה שבו אע"ג דלת"ק תרומה חמורה מטבל, מ"מ תרומה זו יש לה תקנה ע"י ביטול משא"כ בטבל.

כי פליגי בדלא אפשר בחולין, פי' שא"א להביא הטבל לחולין ע"י הפרשה כגון שהטבל הוא של אחר ואין בעל הכרי כאן, דקיי"ל התורם שאין שלו אין תרומתו תרומה כדתנן בפ"ק דתרומות [מ"א]. אי נמי כגון שקצרו אדם טמא מן המחובר דלא היה לו שעת הכושר להפריש תרומה בטהרה והתורה אמרה תתן לו ולא לאורו וכדאמרינן בפ"ב דפסחים (לג ע"א) בהחמיץ הדגן במחובר אליבא דרנב"י דאין לו תקנה בהפרשת תרומה ואפי' אם רוצה להפריש עליו ממקום אחר הואיל וא"א להפריש עליו מיניה וביה כדמוכח שם באותה סוגיא וכמ"ש שם בחידושי ובתשובה [שאג"א סי' צ"ז], וכיון דא"א להביא הטבל לידי הפרשה ואיכא טבל כזה ותרומה לפניו בהא פליגי מר סבר טבל חמור וכר.

וכ"ת למאי דפירשתי דהא בדאפשר בחולין כו' היינו בדאפשר להביא הטבל לחולין ע"י הפרשה אע"ג דלא סגי לי' אא"ב אוכל נמי את התרומה מ"מ מודה ת"ק דמתקנינן ליה ומספינן ליה החולין והתרומה ע"י ביטול, א"כ מאי האי דקאמר בסמוך אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת, בשבת נמי פשיטא, הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן, ומשמע אף על גב דמוקי בעציץ שינוייא קמא דשבת במקומו כי היכא דלא תקשה אפשר בחולין פשיטא, והשתא כיון דהאי אפשר בחולין היינו ע"י ביטול אפי' אי איירי בחול טובא קמ"ל דאע"ג דעציץ שאינו נקוב דרבנן ומדרבנן אסור לבטל איסור וקמ"ל שידחה איסור דרבנן דביטול איסורא מפני איסור טבל דרבנן, דהא השתא נמי דמוקי לה בשבת קמ"ל כה"ג דידחה שבות דהפרשת תרומה דרבנן מפני איסור טבל דרבנן ל"ל לאוקמי בשבת. לא קשיא מידי דודאי כמו [ד]בשל תורה טבל חמיר מנבילה רזה בלאו וזה במיתה ה"נ בדרבנן טבל דרבנן חמיר מנבילה דרבנן כגון של עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, וטבל דרבנן ונבילה דרבנן מאכילין אותו נבילה, דהא ודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וה"ה כל כיוצא בזה, ואי מיידי בחול וקמ"ל תדחה איסור ביטול איסורא דרבנן מפני איסור טבל דרבנן אכתי תקשה פשיטא דאיסור טבל דרבנן יש בו דררא דמיתה בטבל של תורה, משא"כ בביטול איסור אפ"ת שהוא מן התורה באיסור של תורה אינו אלא איסורא בעלמא, וא"ב מאי קמ"ל רבה דאיסור קל נדחה מפני איסור חמור הא בהדיא קתני מאכילין אותו הקל הקל, אבל השתא דמוקי לה בשבת טובא קמ"ל אע"ג דגזרו על הפרשת תרומה בשבת משום מתקן ודמי למלאכה וחמיר טובא דיש בו דררא דמיתת ב"ד בשל תורה דחמיר ממיתה בידי שמים של טבל, אפ"ה נדחה איסור הפרשה החמור מפני איסור טבל הקל מטעמא דמסיק דאי שרית ליה בעציץ שאינו נקוב וכר.

ועוד י"ל דהא אמר רב אשי רפ"ק הביצה (ד' ע"ב) דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה, ואפי' למאן דמפרש דהא דמבטלין בדרבנן היינו דווקא דומיא דהתם דמיקלי קלי איסורא אבל בעלמא לא, מ"מ כיון דחזינן דאקילו רבנן בהא לבטל בדקלי איסורא אלמא קל היה לרבנן בהא מילתא, מסתברא דראוי לדחות אפי' מפני איסור טבל דרבנן, ואי הוה מוקי לה להא דרבה בחול, אכתי תקשה פשיטא דביטול איסור דרבנן נדחה מפני איסור טבל דרבנן:

דף פה ע"אעריכה

נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת:    קשה לי הא ר' ישמעאל גופיה [אמרן בפ"ח דסנהדרין (דף עד.) ובפ"ב דע"ז (דף כז:) מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבוד ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם, והשתא אמאי לא נפקא ליה מהא לפיקוח נפש שדוחה שבת כדיליף שמואל בסמוך מהא, והא עדיפא דלית ליה פירכא. וי"ל דאי לאו ק"ו זה דמחתרת לר' ישמעאל הוה מוקים לוחי בהם בשאר מצות אבל בע"ז יהרג, והוה דריש לבבל נפשך כר"א לעיל (דף פב.) דבע"ז יהרג ועל יעבור, השתא דאיכא ק"ו לכל המצות שפיקוח נפש דוחה אותן, מהשתא בע"ב וחי בהם לע"ז אתי שיעבור ואל יהרג:

ומה זה שספק על ממון בא כו' ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת:    קשה לי היכא נפקא ליה פיקוח נפש מבא במחתרת הא התם לאו מטעמא דפיקוח נפש דוחה רציחה הוי, דהא אמרינן לעיל (דף פב.) אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז ג"ע וש"ד. ואע"ג דפליג ר' ישמעאל אע"ז כדפי' בסמוך, אשפיכת דמים ודאי לא פליג דהא סברא היא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כדאמרינן לעיל (דף פ"ג) [שם ע"ב]. ותדע דהא בפ"ד דע"ז (דף נד.) משמע לכאורה דרבא כר' ישמעאל ס"ל דאמר רבא התם הכל היה בכלל לא תעבדם כשפרט הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, ואפ"ה בשפיכת דמים מודה שיהרג כדאמרינן לעיל [פב ע"ב]. אלא שהתוס' שם בפ"ד [ד"ה מתקיף] פי' דרבא שפיר אית ליה דבע"ז יהרג, מ"מ הדבר מוכרע מעצמו דבשפיכת דמים מודה דיהרג מסברא דמאי חזית, וכיון שכן הא תיתן להצילו בנפשו של בא במחתרת לאו משום פיקוח נפש הוא דהא אין פיקוח נפש דוחה רציחה, אלא ודאי לאו משום האי טעמא הוא ואיך יליף מיניה לפיקוח נפש שדוחה שבת.

וכ"ת היינו הא דקאמר בסמוך מדר"י דילמא כדרבא דאמר מ"ט המחתרת חזקה [וכו'], פי' טעמא לא הוי משום פיקוח נפש אלא משום [ד]התורה אמרה בא להרגך השכם והרגו דהו"ל רודף משו"ה ניתן להצילו בנפשו, אבל פיקוח נפש לא תלמוד מהא, א"כ איך מסיים עלה אשכחן ודאי ספק מנלן, הא ודאי נמי לא אשכחן מהא, דהכא לאו משום פיקוח נפש הוא אלא משום דרודף הוא וכמו דלא נפקא מהא ספק,ודאי נמי לא נפקא מהא:

דף פה ע"בעריכה

ועבודה דוחה את השבת ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת:    קשה לי הא איכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, דהכי אמרינן בפ"ק היבמות (ד ע"א) שתהא רציחה דחייבי מיתות ב"ד דוחה שבת מק"ו דעבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, וקאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה את השבת. וי"ל דודאי הא דקבורת מת מצוה דוחה עבודה היינו קודם שהתחיל בעבודה דהוי דומיא דמעם מזבחי, אבל כשהתחיל כבר בעבודה דהוי מעל מזבחי אינו דוחה עבודה, דהרי הא דמת מצוה דוחה עבודה נפקא ליה (סנהדרין לה, א) מולאחותו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה, והא לא דמי למעל מזבחי אלא למעם מזבחי דהא עדיין לא התחיל בהקרבת פסחו, ותדע דהא אמרינן התם שתהא מת מצוה גופיה דוחה שבת מק"ו מדדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת, ובמסקנא נפקא ליה בם"ד דסנהדרין (דף לה:) מקרא דאין רציחה דוחה שבת, והשתא אין למילף למת מצוה שדוחה שבת מק"ו דעבודה דרציחה תוכיח שדוחה עבודה מעם מזבחי ואינו דוחה שבת, ואי מת מצוה דוחה אפי' מעל מזבחי הא איכא למיפרך מה לרציחה שאינו דוחה עבודה מעל מזבחי לפיכך אינו דוחה שבת, תאמר במת מצוה שדוחה עבודה אפי' במעל מזבחי ודין הוא שתדחה שבת, אלא ודאי מת מצוה אינו דוחה מעל מזבחי, [הילכך] מה"ט ליכא למיפרך לק"ו דר"ע גבי פיקוח נפש ולמימר רציחה תוכיח שדוחה עבודה דמעם מזבחי ואינו דוחה שבת דמה לרציחה שכן אינו דוחה למעל מזבחי תאמר בפיקוח נפש דלהחיות שאפי' מעל מזבחי דוחה.

מיהו קשה לי דאמר אביי התם השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו משבת והא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ההוא בקרבן יחיד שאינו דוחה שבת, וא"ב לפ"ז י"ל דכמו שמעם מזבחי בקרבן יחיד מיידי, ה"ה סיפא דקרא דדייקינן מיניה אבל להחיות אפי' מעל מזבחי בקרבן יחיד מיידי דלא דחי שבת, אבל קרבן ציבור דחמיר דדחי שבת איכא למימר האפי' להחיות נמי לא, והשתא ליכא ק"ו לפיקוח נפש שדוחה שבת מדדוחה עבודה, [ד]הא אינו דוחה אלא עבודה שאינו דוחה שבת דהיינו קרבן יחיד, אבל עבודה של קרבן ציבור שדוחה שבת אין פיקוח נפש דלהחיות דוחה אותה וה"ה לפיקוח נפש דאינה דוחה שבת דהא אין כאן ק"ו.

וי"ל למאי דפירשו התוס' התם ניחא, שהקשו לאביי נילף מת מצוה מק"ו כיון דליכא למימר רציחה תוכיח, ותירצו דהכי קאמר אביי היכא פשיטא לך לומר רציחה תוכיח שדוחה עבודה הא איכא למימר שאינו דוחה מק"ו, וא"ב הדרא קושיא לדוכתא תהא קבורת מת מצוה דוחה [שבת] מק"ו. וא"ב אביי גופיה לא אמר הכי משום דס"ל דאין רציחה דוחה קרבן ציבור מעם מזבחי, אלא תמיה בעלמא קא מתמה אהא דאמר התם רציחה תוכיח, אבל לקושטא דמילתא ס"ל נמי דאפי' קרבן ציבור דוחה רציחה דמעם מזבחי, אלא דלא ידע להא דרשא דמזבחי המיוחד לי דמסיק לה רבא התם:

חטאת ואשם ודאי מכפרין:    פירש"י ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. וק"ל דבפ"ק דזבחים מ' ע"ב) אמר רבא עולה דורון היא, היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה הא תניא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו, אלא ש"מ דורון היא, והשתא האיך ס"ד דליכא תשובה הא ודאי איכא, האם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן. וי"ל דלא דמי עולה לחטאת ואשם, דעולה אי איכא כמה עשה גביה מכפרת כדאמרינן התם, והשתא י"ל העבר על כמה [עשין] ועל מקצתן שב ומביא עולה ועל מקצתן לא שב, והשתא קאמר אי לא שב פי' ממקצתן ועולה דאייתי על אידך מקצת ששב, ותימא דמכפר בעולה זו על אלו שלא שב הא זבח רשעים תועבה והא ודאי דאינו מכפרת עליהם, אבל חטאת ואשם דעל כל חטא צריך להביא קרבן בפני עצמו בע"ב מתחרט דאל"ב לא היה מביא.

מ"מ איני יודע למה דחק לפרש דבחטאת ואשם איכא תשובה דאל"ב לא היה מביא קרבן, תיפוק לי' בלאו הכי הא טעונין וידוי כדכתיב גבי חטאת עולה ויורד והתודה, וה"נ כתיב גבי אשם גדלות בפרשת נשא והתודה. ורש"י גופיה פי' כן במס' שבועות בפ"ק (דף יג.) אהא דקאמר התם חטאת ואשם אינן מכפרין אלא על השבץ הכתיב והתודו את חטאתם והתודה את חטאתו.

מ"מ לי נראה דחטאת ואשם שבאין על השוגג בלא תשובה נמי מכפרים, וראיה לדברי מהא דריש לקיש בפ"ק דכריתות (דף ד') מ' ע"א] דיוה"כ אינו מכפר אלא על השבץ [דילפינן] מחטאת ואשם שאינן מכפרין אלא על השבץ, ודחי לה לא אם אמרת בחטאת ואשם שכן אינן מכפרין על המדד בשוגג תאמר ביוה"כ שמכפר על המדד בשוגג ת"ל אך חלק, ודייק עלה מאי שבין ומאי שאינן שבין, אילימא שבין שוגג שאינן שבין מדד, הא קתני לא אי אמרת בחטאת ואשם, אלא שבין דאמר יכפר עלי חטאתי, שאינן שבין דאמר לא יכפר עלי חטאתי ודייק מינה האומר לא יכפר עלי חטאתי אינה מכפרת. ומדלא מוקי לשבץ ואינן שבין כפשוטא העשה תשובה ומתחרט ובשלא עשה תשובה, ש"מ דבחטאת ואשם שבאין על שוגג א"צ תשובה. והא הכתיב גבי חטאת ואשם והתודה, למאי דפירשתי צ"ל דאין וידוי מעכב לכפרה ואינו אלא למצוה בעלמא. ותמיהני על רש"י דפי' בסוף פ"ק השבועות [שם] להא דשבין ואין שבין כפשוטא דמיירי לענין תשובה ממש איך נעלם ממנו גמ' זו דפ"ק הכריתות. והא דאמר רבא עולה דורון הוא דאי לא עביר תשובה זבח רשעים תועבה, היינו משום רעולה בא על מזיר.

וכ"ת למאי דפירשתי דשוגג א"צ תשובה מנ"ל לרבא להוכיח רעולה דורון הוא משום דאי לא עביה תשובה זבח רשעים תועבה, דילמא עולה בא על שגגת עשה כמו חטאת שבא על שגגת כרת, והשתא מכפרת עולה כפרה גמורה כיון דא"צ לתשובה, אלא ע"כ דשוגג נמי צריך תשובה ואכתי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה. י"ל (דמש"ה) [דמשום] הא גופיה לא מצי לאוקמי בשוגג ובדלא שב, משום כיון דתניא (דף פו.) עבר על מ"ע ושב מוחלין לו מיד, אלמא תשובה לחוד עוקר העון לגמרי, א"כ בשוגג א"צ קרבן דשוגג שב ועומד הוא, וכדאמרינן בשילהי מנחות (דף קט:) כהן שעבד ע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח, ואמרינן במאי אילימא בשוגג מאי ושב, שב ועומד הוא. אבל בעבירות חמורות דבמזיד אין מכפר לו מיד אפי' אי שב, שוגג בעי כפרה [ד]חטאת או אשם, כיון דשוגג דמי לשב, בחמורות תשובה לחוד לא מחני כדאמרינן בגמ':

מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה:    נ"ל דמיתה או יוה"כ קאמר דמכפרים עם התשובה:

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום כו':    קשה לי הא בפ"ו דכריתות (דף כה:) נפקא ליה מהאי קרא דחייבי חטאות ואשמות שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא לאחר יוה"כ, וחייבי אשמות תלוין פטורין משום דכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יוה"כ מכפר, הרי שדריש האי לפני השם אחטא שאינו מכיר בו אלא ה' ולא אעיקר החטא שיהא בינו למקום ולא בינו לחבירו:}}

{{דה מפרש|ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יוה"כ ויכפר. לא נתברר לי אי יוה"כ לחוד מכפר בלתי עבודת היום או אינו מכפר אלא עם עבודת היום. והר"ן כתב דיוה"כ או שעיר מכפרים, וכי תימא שעיר למה לי, נ"מ דשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך, ונ"מ מיוה"כ למי שעבר אחר שילוחו [של שעיר. ונעלם] ממנו גמרא ערוכה דפ"ד דכריתות (דף יח:) הפריך התם למ"ד ידיעות ספק מחלקות לחטאות, מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית [במנחה ביוה"כ דיוה"כ במקום אשם תלוי] קאי ה"נ דמחייב ב' חטאות, א"ל אביי מאן לימא דיוה"כ כל שעתיה מכפר דילמא כוליה יומיה מאורתא, וא"ל תניא מי שבא לידו [ספק עבירה ביוה"כ ואפי' עם] חשיבה פטור. וש"מ דיוה"כ כל שעתא ושעתא מכפר ולא משתחשך, והכי משמע יותר התם הפריך מדתנן אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא [חטאת א' דהא בין אכילה לשתיה] א"א דלא הוי שהות ביום וכפר ליה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אינו חייב אלא א', ואי ס"ד ידיעות ספק מחלק[ו]ת לחטאות לחייב ב' חטאות. [ואי אמרת דיוה"כ אינו מכפר עד שתחשך] א"כ מאי פריך הא בין אכילה לשתיה לא כפר עליה יוה"כ, ואי משום שעיר וכי פסקא ששילוח השעיר היה בין אכילה לשתיה. אלא ודאי ש"מ דעיצומו [של יום לחוד בלא השעיר מכפר בכל שעה] ורגע.

ובספ"ק דשבועות (יג ע"א) קאמר רבי יוה"כ מכפר על שאינן שבין ואמר רבא מודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיממא לרבי [היכי משכחת לה, אלמה לא דאכל אומצא וחנקיה] ומית, א"נ דאכיל סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות לכפורי ליה, [ו]פירשו התוס' [בד"ה דעבד סמוך] אבל לאחר שילוח השעיר לא משכחת לה, שהוא מכפר כל היום, אע"ג [דמשמע לעיל שאין קרבנות מכפרים] על עבירות שאח"ב אפי' בו ביום דקאמר נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה, שאני שעיר המשתלח הכתיב כי ביום הזה יכפר דמשמע [דכל היום מכפר. משמע מדבריהם] דיוה"כ בלא שעיר אינו מכפר כלל וכל הכפרה תליא בשעיר.

וגם ע"ז קשה לי מהא האכל ושתה בהעלם א' הפריך בין אכילה לשתיה כפר ליה [יוה"כ, ומאי קושיא דילמא מיירי] בדלא אקריב שעיר, ועוד אמאי דחיק לאוקמי כרת דיממא אליבא דרבי בדחנקיה אומצא א"נ סמוך לשקיעת החמה הא משכחת ליה בדאכיל קודם [שילוחו של שעיר, אלא ודאי ש"מ דעיצומו של] יום מכפר בלא שעיר כל שעה ורגע והשתא כרת דיממא לרבי לא משכחת לה אלא בהני גווני דמסיק.

והרמב"ם לקח לו שיטה אחרת לעצמו שכתב בפ"א מהלכות תשובה ה"ב, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל [מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה] תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבים עליהם [מיתת ב"ד או כרת] ושבועת שקר אע"פ שאין בה כרת הרי היא מן החמורות, ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהם כרת הרי הם הקלות, ואח"ז כתב בזמן הזה [שאין בהמ"ק קיים ואין לנו מזבח] כפרה [כר, ואח"ז כתב אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל וכו' ע"ש].

נראה הא דמחלק כפרת יוה"כ בין זמן שאין שעיר לזמן שיש שעיר הוא משום קושיא זו דאי יוה"כ לחוד מכפר [שעיר מאי אהני ליה, אלא ש"מ] דיוה"כ לחוד אינו מכפר עם התשובה אלא על הקלות אבל על החמורות בעי נמי יסורים, אבל השעיר במקום יסורין [קאי הלכך בזמן שיש שעיר מכפר לגמרי על החמורות וא"צ ליסורין. עוד מחלק ביניהם דהשעיר עם יוה"כ מכפר על הקלות בלא תשובה אבל יוה"כ לחוד אינו מכפר אפי' על [הקלות אלא עם התשובה.

ויש עוד חלק א'] מד' חלוקי כפרה שהוא חילול ה' שאין כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקם, [ולא ביאר אם בזה זמן שיש קרבן] שוה לזמן שאין קרבן או קל בזמן קרבן מזמן שאין קרבן.

ולכאורה לפי שיטה זו כמו בקלין של ל"ת וחמורין של כרת נחית דרגא [בזמן קרבן מבזמן שאין קרבן דבקלין בעי תשובה עם יוה"כ, למעלה ממנו כרת בעי ג' דברים תשובה ויוה"כ ויסורין, ואילו בזמן קרבן כרת שוה לל"ת גרידא דזמן שאין קרבן, [וכן הקלות דהיינו] ל"ת גרידא נחית דרגא בזמן קרבן, דאילו שלא בזמן קרבן בעי תשובה עם יוה"כ ובזמן קרבן ביוה"כ לחוד בלא תשובה, ה"נ [בחילול השם נחית חד דרגא בזמן קרבן דבתשובה] ויוה"כ ויסורין סגי למרק, אע"ג דבלא זמן קרבן אין שלשתן ממרקין אלא עם מיתה.

ומ"מ הדבר תמוה מאין לו לחלק בשני חלוקות [בין זמן קרבן לשאין זמן קרבן דבהא אף הקלות] צריך תשובה ובהא א"צ, ובכרת בהא צריך תשובה ויוה"כ ויסורים ובהא ביוה"כ עם התשובה לחוד בלא יסורים סגי, ואי משום קושיא [דא"ב שעיר המשתלח מאי אהני ליה], הא כיון דאתה מוצא חילוק א' בין זמן קרבן ללא זמן קרבן נמצא הקרבן אינו לבטלה בהכי סגי ומנ"ל לחלק ביניהם בב' [חילוקים.

ובירושלמי דפירקין [מב ע"ב] כיצד] הוא מכפר פי' היום, ר' זעירא כל שהוא, פי' כל רגע ורגע מכפר, ר' חנניא אומר בסוף, פי' סוף היום עם יציאתו מכפר, מה [מפקא מביניהון, מת מיד פי' בתחילת] היום, על דעתא דר"ז כבר כיפר, על דעתא דר"ח לא כיפר, אר"ז מתניתא מסייע [ל]ר"ח חומר בשעיר מה שאין ביוה"כ וביוה"כ מה שאין בשעיר, שיוה"כ מכפר בלא שעיר והשעיר אינו מכפר אלא עם יוה"כ, וחומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ משתחשך, ואמר ר' חונא איתותבת קומי ר' ירמיה, מברייתא זו דקתני יוה"כ מכפר משתחשך לר' זעירא דאמר כל שהוא, ואמר תפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו פי' וכל שיש שעיר אין יוה"כ מכפר. [ונמצא לפי הירושלמי בזמן שיש] קרבן כפרת יוה"כ תלוי בקרבן ואין יוה"כ לחוד מכפר אלא עם השעיר, אבל בזמן שאין שעיר יוה"כ לחוד מכפר כל שהוא.

ואל [תתמה על זה דכהאי גוונא אשכחן גבי] עומר דמתיר חדש דאיכא למ"ד בפרק ר' ישמעאל (מנחות סח, א) דבזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ובזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ולא עד בכלל, אלמא אע"ג דעצומו של יום לחוד מתיר בזמן שאין עומר אפ"ה בזמן שיש עומר אין עצומו של יום לחוד מתיר [אלא עם העומר, וה"נן אע"ג דעצומו של יוה"כ לחוד מכפר בזמן שאין שעיר כל שהוא, אפ"ה בזמן שיש שעיר אין עצומו של יום מכפר לחוד אלא עם [השעיר, ואפי' למ"ד] התם דבזמן שאין בהמ"ק קיים כל היום אסור היינו משום דס"ל עד עצם היום עד ועד בכלל כדאמרינן התם. ומ"מ נ"ל דהיכא דהביאו שעיר אע"ג דאין [עצומו של יום הכפורים לחוד] מכפר על עבירות שקדמו לשעיר, מ"מ על שלאחריו עד שתחשך עיצומו של יום כל שעה ורגע מכפר, דלא גרע מזמן [שאין שעיר] וזה פשוט.

וכבר נתברר דגמ' דידן ס"ל כר' זעירא דיוה"כ כל רגע ורגע מכפר, מיהו ה"מ בזמן שאין שעיר, אבל בזמן [שיש] שעיר אינו מכפר [אלא] עם שעיר על מה שקרום להבאתו אבל על שלאחר הבאתו יוה"כ כל רגע ורגע מכפר אליבא דר"ז.

מ"מ קשיא לי לפי שיטה זו מחא דפ"ד דכריתות [(דף יח:) דמאי פריך דהא בין אכילה ושתיה א"א דלא חוה שהות ביום וכפר עליה, מאי קושיא דילמא מיירי ההיא דאכל ושתה בהעלם א' בזמן שיש שעיר וקודם הבאתו, דהשתא אין יוה"כ מכפר עד שעת הבאתו ולא כל שעתא ושעתא וכל היום שקודם להבאתו אינו מכפר כלל ואין השהות שבין אכילה לשתיה קאי במקום אשם תלוי. גם הא דפריך כרת דיממא לרבי היכי משכחת לה ודחיק בדחנקיה אומצא או בסמוך לשקיעת החמה, הא שפיר משכחת לה לכרת דיממא בזמן שעיר ובקודם להבאתו. מיהו בהא י"ל בע"כ בזמן דליכא שעיר כגון לאחר שנחרב הבית נמי איכא, דהא גבי כרת כתיב כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם ומוקי לה הגמ' דמקרא דלדורותיכם נדרש לפניו דמיירי מכרת וכל מקום שנאמר לדורותיכם אף דורות שאחר חורבן הבית נמי במשמע, וכדאמרינן רפ"ב דכריתות (דף ט.) דאמרינן התם ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם פי' גרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, ופריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, ומשני וכי יגור אתכם פי' סיפא דקרא לדורותיכם משמע אע"ג דליכא מקדש כדפירש"י התם. אבל מ"מ קושיא ראשונה ודאי קשיא.

עוד פירשו התוס' שם בפ"ק דשבועות (יג ע"א סוף ד"ה דעבוד) בשם י"מ, כדברי הר"ן, והביאו ראיה מההיא דחומר בשעיר מה שאין ביוה"כ וביוה"כ מה שאין בשעיר. וכבר נתברר דא"א לומר כן מההיא דפ"ד דכריתות, וגם מדדחיק לאשכוחי כרת דיממא לרבי בדחנקיה אומצא או בסמוך לשקיעת החמה ש"מ דבמת בו ביום קודם הלילה כיפר עליו יוה"כ, אפי' שהתוס' פירשו התם דחנקיה אומצא לאו דווקא אלא ה"ה שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה, דברי תימה הן דאם איתא דמשכחת לה כרת אפי' במת בו ביום למה ליה לדחוקי בדחנקיה אומצא ואין זה רווחא דמילתא אלא דוחקא.

עוד פירשו התוס' שם דעיצומו של יום בלא שעיר מכפר קצת ואין כאן כרת גמור ובהאי גוונא אשכחן בפ"ק דזבחים (דף ו.) רעולה מכפר על היורש מקופיא ולא מקביעתא, והשתא אתי שפיר הא דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר כדאמרינן לעיל [שם שבועות ח' ע"ב] ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון [עכ"ל]:

אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה א"נ הנך אין אחר מכפר כפרתן:    לכאורה ליכא נ"מ בין הני תרי לישנא. מיהו [בכריתות] פ"ו (דף כה:) תניא ה' אשמות מכפרים אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרינן מאי קאמר ואמר ר"י הכי קאמר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה, ודלא כר"א דאמר אשם תלוי בא על ספק נבילה, רבינא אמר הכי קאמר ה' אשמות אין אחר מכפר כפרתן כו' והיינו כלישנא בתרא דאם עבר עליו יוה"כ פטור מאשם תלוי, והשתא לישנא קמא מפרש למשנתינו כר"י ובע"ב אין אשם תלוי בא על ספק נבילה לתנא דידן ודלא כר"א וללישנא בתרא אפי' כר"א.

חייבי אשמות תלויין פטורין:    קשה לי הא דתנן רפ"ק דכריתות [ב' ע"א] ל"ו כריתות בתורה ובתוכם האוכל ועושה מלאכה ביוה"כ, ותני סיפא על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ ממטמא מקדש ובר, והשתא האיך משכחת לה על לא הודע דאוכל ועושה מלאכה ביוה"כ אשם תלוי הא כיפר עליהם יוה"כ ופטור מאשם תלוי וכדתנן התם פ"ד (יח ע"ב) [כ"ה ע"א] הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ אפי' עם חשיבה פטור פי' מאשם תלוי שכל היום מכפר.

ועוד קשה לי הא דתניא בפ"ק דר"ה (דף ד.) חייבי חטאות ואשמות כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה. קא פסיק ותני חייבי אשמות ל"ש אשם ודאי ל"ש אשם תלוי עוברים עליהם בבל תאחר לת"ק בג' רגלים ולר"ש בג' רגלים כסדרן, והשתא לר"ש בל תאחר דאשם תלוי היכי משכחת לה הא כיון דבעי ג' רגלים כסדרן מחג המצות עד חג הסוכות הא יוה"כ בינתיים ופוטרו מאשם תלוי לגמרי וקודם שהגיע חג הסוכות פקע חיוב אשם תלוי ממנו לגמרי, והניחא לרבנן דאמרי ג' רגלים אפי' שלא כסדרן עובר משכחת לה לבל תאחר דאשם תלוי בנתחייב בו בהני ד' ימים שבין יוה"כ לחג הסוכות דעובר בבל תאחר מיד אחר חג השבועות דהא עברו עליו ג' רגלים, אבל לר"ש דבעי כסדרן וא"א בלא יוה"כ בנתיים היכי משכחת לה.

ולא דמי להא דאמרינן התם [ר"ה ה' ע"א] גבי פסח אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחי ליה, ופי' רש"י ותוס' כיון תמנו קבוע בערב פסח מיד עובר בבל תאחר, דשאני התם כיון תמניה קבוע והוא לא אקרביה בזמניה מש"ה עובר, אבל אשם תלוי זמנו לעולם אלא יוה"כ במקום אשם תלוי קאי ופוטרו, וכיון דלא רמי חיובא עליה מעתה הו"ל כאילו הקריבו, ולא משכחת לה לבל תאחר ראשם תלוי אלא בג' רגלים ככל הקרבנות שאין להם זמן קבוע, והשתא בל תאחר האשם תלוי לר"ש היכי משכחת לה.

ולא עוד דאפי' לרבנן תקשה, דהא תניא התם בפ"ק דר"ה (דף ד:) אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעבר עליהם שנה בלא רגלים עובר ומוקי במסקנא שנה בלא רגלים בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ומעצרת לעצרת משכחת לה שנה בלא רגלים, וקפסיק ותני כל הקדשים שאין להם זמן קבוע ואפי' אשם תלוי בכלל, והיכי משכחת לה באשם תלוי שנה בלא רגלים הא ע"כ א"א בלא עבר יוה"כ בתוך השנה וכבר נפטר מאשם תלוי.

והניחא לר' יוחנן דאמר בפ"ק דכריתות ?' ע"א) אהא דתנן התם חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאין מביאים אשם תלוי, דהא דלא תני נמי חוץ ממי שעבר עליו יוה"כ דמתניתין מיירי במבעט ביום הכפורים דאין יוה"כ מכפר עליו ניחא, דהשתא משכחת ליה לאשם תלוי דיוה"כ ובל תאחר ראשם תלוי אפי' לר"ש במבעט, ואדרבה לר"י כ"ש דניחא טפי הא דלא קתני חוץ ממי שעבר עליהם יוה"כ ובאינו מבעט, משום דע"ב מתניתין במבעט איירי דאל"ב לא משכחת לה לאשם תלוי דהני תרתי דיוה"כ, אלא לר"ל דאמר מבעט נמי יוה"כ מכפר היכי משכחת לה לאשם תלוי דיוה"כ ובל תאחר דכל אשם תלוי.

וכ"ת הא דיוה"כ מכפר על חייבי אשם תלוי ה"מ בשאר עבירות אבל בעבירות דיוה"כ גופי' אינו מכפר על אשם תלוי דידיה וחייב להביא לאחר יוה"כ, ובהאי גוונא אמר רבא בספ"ק דשבועות (דף יג.) ובפ"ק דכריתות (דף ד.) אליבא דרבי דס"ל יוה"כ מכפר נמי על שאינן שבין דמודה רבי בעבירות דיוה"כ גופיה דאינו מכפר, והשתא משכחת לה לאשם תלוי של אוכל ועושה מלאכה ביוה"כ. ובהכי הוי ניחא האי דאמרינן בפ"ד הכריתות (יח ע"ב) דס"ל לכמה אמוראי אליבא דרבי דידיעות ספק מחלקת לחטאת, ופריך רבה בר חנן מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ וכזית במנחה ה"נ דמחייב ב' חטאות, פי' משום דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי, ופירשו התוס' [ד"ה הא] הא דנקט כזית חלב ולא נקט אוכל היתר דאיכא כרת משום יוה"כ, דנקט שיעור זוטא כר. ולמאי דפי' ניחא הא דלא נקט באוכל היתר ומשום יוה"כ, דאין יוה"כ מכפר על אשם תלוי דיומיה.

דהא ליתא, שהרי מקשה התם מהא דתנן אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א', והא בין אכילה לשתיה א"א דלא הוה שהות ביום דמתיידע ליה וכיפר ליה דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי וקתני אינו חייב אלא א' ואי ס"ד ידיעות ספק מחלקת לחטאת ליחייב ב' חטאות, ואם איתא דעל אשם תלוי דעבירות דיומיה אינו מכפר מאי פריך מאכל ושתה הא עבירות דיומיה הוא ואין יוה"כ קאי במקום אשם תלוי דידיה משו"ה אינו חייב אלא א', אלא ודאי ש"מ דיוה"כ אאשם תלוי דידיה נמי מכפר, ועוד בלא"ה אין סברא לחלק בין אשם תלוי דיומיה לשאר אשם תלוי דמנין לנו הא, בשלמא הא דאמר רבא מודה רבי בכרת דיומיה מוכיח לה התם דאלת"ה כרת דיומיה לרבי היכי משכחת לה אבל אשם תלוי אפ"ת דמכפר אפילו אדיומיה לק"מ דאיכא למימר דאה"ג דאדיוה"כ לא מייתי אשם תלוי דלא מצינו בכתוב דניתי אשם תלוי אדיוה"כ והשתא תקשה הא דאמרן.

וי"ל משכחת לה האכל או עשה מלאכה ביוה"כ סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביום לכפורי ליה, ובהאי גוונא אמרינן התם (בריש) [בסוף] פ"ק דשבועות (דף יג:) כרת דיממא לרבי משכחת לה האכל סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות ביום לכפורי ליה, ובפ"ק דכריתות מ' ע"א] קאמר דעביד עבידתא סמוך לשקיעת החמה:

ה"ק על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה:    ונ"ל דה"ה נמי על לאו שאין בו מעשה ועל לאו שבכללות הדמו ללאו שניתק לעשה, שאין לוקין עליהן. והא דנקט לאו שניתק לעשה, לרבותא נקט לה דאע"ג דמשכחת ביה צד מלקות בביטול העשה שבו לר"י דקתני ביטלו ולא ביטלו, א"נ בדלא קיים העשה שבו לר"ל דתני קיימו ולא קיימו כדאמרינן בפ"ג דמכות (דף טו:), אפ"ה תשובה מכפרת עליו, כ"ש הני ל"ת דאמרן דקילי טפי דלעולם לית בהו צד מלקות דתשובה מכפרת עליהם, וכ"כ מזה לעיל פ"ג (דף ל"ו):

דף פז ע"בעריכה

שמואל אמר מה אנו מה חיינו:    פי' אינו מתפלל מי"ח כלל. וקשה לי כיון דאינו מתפלל רצה ומודים בנעילת שערים היכי תנן דאיכא נשיאת כפים בנעילה הא אמרינן בפ"ז דסוטה (לח ע"ב) כל כהן שאינו עולה בעבודה פי' בברכת רצה שוב אינו עולה דכתיב וישא את ידיו וגו'.

וכ"ת הא ריב"ל אמר התם ושמואל לא ס"ל כוותיה, הא פריך התם (אינו) [איני] והא רב אמי ורב אסי סלקי, ומשני מעיקרא הוו עקרו כרעייהו ממטו לא הוו מטו להתם, ותנן נמי אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, והוינן בה הא לא עקר, אלא רנד פורתא ה"נ דעקר פורתא, דתני ר' אושעיא ל"ש אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה, אלמא עיכובא איכא בדבר לעלות בעבודה, וממתניתא דר"ח ור"א מותבינן כדאמרינן בשילהי חולין נקמא ע"א וע"בש, א"כ לשמואל כיון דאינו מתפלל ברכת עבודה בנעילה נשיאת כפים היכי משכחת לה.

מיהו כיון דבלא"ה איתותיב לקמן מדתניא בנעילה מתפלל שבע, לא חש תו להקשות מהא דהוי מדיוקא, [דדרך הגמ'ן אפי' היכא היכול להקשות מדיוקא דמתניתין ומפשטא דברייתא שביק לדיוקא ומקשה מפשטא כדפירשו התוס' בפ"ז דחולין (קב ע"א ד"ה אלא) אהא דאמר ר"א אין מזמנין נכרי על בני מעיים, כ"ש דר' אושעיא נמי ברייתא היא, ומשו"ה שביק לה ומקשה בפשיטות מאידך ברייתא, ועוד דבה איירו תנאי קמאי. וקצת ראיה לדברי מדהתם בספ"ה הברכות [דף ל"זק [לד ע"א] דתנן התם להא ראם הבטחתו שנושא את כפיו לא שקיל וטרי למיפרך להא הא לא עקר ולשנויי דעקר פורתא והא עיקר מקומו שם הוא, אלא ודאי משום דשמואל לית לי' הא לא פריך לה התם:

סליק מסכת יומא