משתמש:Dovi/סדר עבודת ישראל/סידור בנוסח אשכנז המערבי (טקסט גולמי)

סידור זה מבוסס על "סידור שפת ישראל", שהוא "סידור בני אשכנז", בעריכתו של הרב שלמה הירץ בן ר' משה. סידור זה יצא לאור באתר "הסידור הפתוח" באדיבותו של העורך, שגם שחרר את הטקסט לרשות הציבור ואת המהדורה המעוצבת (ב-PDF) ברשיון CC-BY-SA המתאים לוויקיטקסט.[1]

תוכן

עריכה
שחרית


ברכות השחר 2
סדר הקרבנות 6
עטיפת הטלית 9
הנחת התפילין 01
פסוקי דזמרה (לשבת) 11
ברכות קריאת שמע 42
עמידה לחול 13
עמידה לשבת 63
סדר הלל 04
סדר תחנון 24
הוצאת ספר התורה 54
אשרי . . . ובא לציון לחול 65


מוסף


עמידה לשבת (שבת ראש חודש) 95
מוסף עמידה לראש חודש / מוסף עמידה לחול המועד 46
אין כאלהינו 96


שחרית


עלינו לשבח 07
שיר היחוד ליום השבת 17
שיר הכבוד 27
שיר של יום 37
שיר מזמור לאסף 57
מזמור בבית אבל 67
קידוש רבה 67


מנחה


מנחה לחול (לשבת) 77
הוצאת ספר התורה 97
עמידה לחול 18
עמידה לשבת 68
תחנון לחול 98
צדקתך צדק 98


תהלים


ברכי נפשי 19


משנה


פרקי אבות 49


קבלת שבת


סדר קבלת שבת 301


ערבית


לדוד ברוך ולמנצח בנגינות 901
ברכות קריאת שמע 011


עמידה לחול 411


עמידה לשבת 811
במה מדליקין 121
יגדל 321
שלום עליכם 421
אשת חיל 521
קידוש ליל שבת 521
ויהי נעם 621
ויתן לך 821
סדר הבדלה 031
סדר ברכת הלבנה 231
ספירת העמר 431
סדר חנוכה 631
סדר פורים 731
סדר קריאת שמע על המטה 831


תורה


סדרות לכל השנה 041
קריאות למועדי השנה 861


לשלש רגלים ולימים נוראים


תפלה לשלש רגלים 771
סדר נשיאת כפים 181
סדר הושענות 381
סדר הושענות להושענא רבא 681
אבינו מלכנו 191
תפלת ראש השנה 291
תפלת יום כפור 002


ברכות


תפלת הבנינו 802
וברכה המזון הקצרה 802
סדר ברכת המזון 902
ברכה מעין שבע 312
סדר ברכות 312
סדר ברית מילה 512
סדר 'חול קרייש' 712
סדר פדיון הבן 812
תפלת הדרך 812
סדר אירוסין 912
ברכת המזון לנישואין 022


שמחות


סדר לויה 122
נוסחי קדיש 722
תפילה ולימוד בבית אבל 822
סדר ברכת המזון בבית אבל 922
י"ג מדות 032


מנהגי אשכנז


יידיש דייטש 132
מנהגי ספירת העומר 432


שחרית

עריכה
לפני שיכנס לבית הכנסת ישחה מעט ויאמר:
תהלים ה:ח וַֽאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב ֖חַסְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַ֥ל־קָ֜דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:


ויכנס בנחת וביראה ויאמר:
נה:טו בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ:


אזו באלד אז מן אין דיא שול קומט זאגט מן דש :
שיכנס לבית הכנסת יאמר

במדבר כד:ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲֹק֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: תהלים ה:ח וַֽאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֖סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה אֶל־הֵֽיכַ֥ל קָ֜דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ: כו:ח יְֽהֹוָ֗ה ֖אָהַֽבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ: וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָֽעָה . אֶבְרְכָה לִפְנֵי־יְיָ עֹשִׂי: סט:יד וַֽאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ יְהֹוָ֡ה עֵ֬ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֜נֵ֗נִי בֶּֽאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:


The רמ"א (ש"ע א"ח ס' צ' סי' ט') , states that those areas which do not have a מנין
should nevertheless recite שחרית and ערבית at the same time as the ציבור.


There are various מנהגים in regard to where one of the בעלי בתים , or the שמש leads ברכות and פסוקי דזמרא from
a) מנהג וורמייזא from the ש"ץ‘s עמוד, b) מנהג פפד"מ from ones seat, c) מנהגי הולנד והונגריה from the בימה (אלמעמער).


תפילת הציבור מתחילה ב'אדון עולם'. ש"ץ מנגן 'אדון עולם' בקול רם ובימים מצוינים בניגונים מיוחדים.


אם ח"ו ביום חול יש בר מינן לפני קבורה, אומרים אותו בלחש.


בבין המצרים הש"ץ אומר בניגון המיוחדת לימי חול של בין המצרים, והניגון יחיד במילים: 'ד' לי ולא אירא'.


ר' שרירא גאון ? / שלמה אבן גבריאל ?

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ . בְּטֶֽ־רֶם כָּליְצִיר נִבְרָא:

לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְ־צוֹ כֹּל . אֲזַי מֶֽלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:

וְאַֽחֲ־רֵי כִּ־כְלוֹת הַכֹּל . לְבַדּוֹ יִ־מְלֹךְ נוֹרָא:

וְהוּא הָיָה . וְהוּא הוֶֹה . וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְ־אָרָה:

וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי . לְהַמְשִׁיל לוֹ לְהַחְ־בִּֽירָה:

בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית . וְלוֹ הָעֹז וְהַ־מִּשְׂרָה:

וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי . וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה: וְהוּא נִסִּי וּמָנוֹס לִי . מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:

בְּיָ־דוֹ אַ־פְקִיד רוּחִי . בְּעֵת אִישַׁן וְאָ־עִֽירָה:

וְעִם רוּחִי גְּוִ־יָּתִי . אֲדוֹ־נָי לִי וְלֹא אִירָא:

הדרת קודש

מן מוז דש מארגנש דרייא מאל איבר דיא הענד גיסן אום דען (רוח רעה) דער אויף דיא הענד רואט אוועק צו טרייבֿן אני' זאל די (ברכֿה) זאגן אי מן זיך אב טריקנט: דען אלי ברכֿותֿ מוזן גיזאגט ווערן אי די מצוה גיטאן איז: אונ' מן זאל זיך ניט וועשן לאזן פון אזו איינם דער זיך זעלבשט נאך ניט גידעשן האט: אונ' וואן מן קאן קיין וואשר קריגן מאג מן זיך אב פעגן מיט שראלן ערד אודר זונשט אנדרי זאכֿן די ריין מאכֿן: אונ' דען זאל מן זאגן אין די ברכֿה (על נקיותֿ ידים) אן שטאט על נטילתֿ ידים: אונ' מן זיך אויך נוהג דש מויל אויז צו וועשן פֿון גייבֿר: דען מן מוז דעם (שם) מעלרן מיט קדושה אונ' רייניקייט:


According to מנהג אשכנז (רמ"א סימן מ"ו ס' ט), פסוקים saidבדרך תחנונים or forשמירה , may be said before ברכות התורה. The מהר"ם מרוטנבורג had a קבלה fromר' יהודה החסיד , to recite the פסוק,שמע ישראל upon leaving home before שחרית. (מקור: תשב"ץ ס' רמ"ח)


וכל אחד מהקהל אומר לעצמו בלחש את כל הברכות. יש הנוהגים לעמוד בכל ברכות השחר.
The מאורי אור (תלמיד of the שאגת אריה, the רב of Metz) writes that some individuals stand for ברכות השחר.
The לקט הקמח החדש (a רב in Amsterdam, formally from Hungary), writes that the מנהג is to stand
while respondingאמן in synagogue to the ברכות השחר.
בכל הברכות והתפילות צריך שיכוין פי' המלות מה שמוציא בשפתיו, ובהזכירו שם הוי' ב"ה יכוין פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל וגם יכוין בכתיבתו שהוא הי' הו' ויהי', ובהזכירו שם אלדים יכוין שהוא התקיף ובעל היכלות ובעל הכחות כלם.


[בכל ברכה שתחלתה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו' יזהר להפסיק מעט במלת במצותיו, ולהדביק 'וצונו' למה שאחריו,
כי בתחלה מברכים על שקדשנו מצותיו בדרך כלל, ואחר כך על שצונו המצוה הזאת שעושים בעת ההיא]


Responding 'ברוך הוא וברוך שמו' upon hearing a ברכה, dates back to the חסידי אשכנז. (רא"ש)


בבין המצרים בימי חול הש"ץ מנמיך את קולו במילים 'על נטילת ידים'.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:


The נוסח of the ברכה was added by רב ששת and edited by רב פפא.
חוֹלִי כָּל בָּשָׂר * is the נוסח of the ראשונים and the text in most ancient סידורים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה . הש"ץ מנמיך את קולו וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים . חֲלוּלִים חֲלוּלִים . גָּלוּי וְיָדֽוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶֽךָ . שֶׁאִם יִפָּתֵֽחַ אֶחָד מֵהֶם . אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם . הש"ץ אומר בקול אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶֽיךָ. * בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא חֽוֹלִי כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:


אֱלֹהַי . נְשָׁמָה שֶׁנָּתַֽתָּ בִּי הש"ץ מנמיך את קולו טְהוֹרָה הִיא . אַתָּה בְּרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ . אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי . וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי . וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּֽנִּי . וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא. כָּל־זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי . מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ . יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי . הש"ץ אומר בקול רִבּוֹן כָּל־הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל־הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:


מ'אשר נתן לשכוי' ועד 'הנותן ליעף כח' אומרים בניגון מיוחד, המתחלף לסירוגין.

בניגון עולה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּֽׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָֽיְלָה:

The ancient מנהג as practiced by פפד"מ was שלא עשני גוי. The censors were unhappy with the term גוי,
so it was changed to שלא עשני ישמעאל, עכו"ם or כותי (or שעשני ישראל). שלא עשני נכרי came about as a compromise.
בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי גּוֹי:
בניגון עולה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד:

בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֶלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה:

במקום 'שלא עשני אשה' מברכות הנשים : (בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֶלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁעָשַֽׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:)

Reciting מגביה שפלים is מנהג אשכנז. The בית יוסף felt that it should not be said because it did not commonly appear in גמראות ספרדי, and since it has the same meaning as זוקף כפופים. This ברכה however, does appear in גמראות אשכנזי. Amongst the פוסקי פולין there was a מחלוקת concerning this ברכה, theב"ח and the לבוש felt it should be said, the ט"ז felt it should not. The מגן אברהם ruled that both opinions are accepted. The פרי מגדים is the most extreme in the opposition to this ברכה. He felt that one should protest against anyone saying it.

בק"ק מיץ מוסיפין בָּ"אַ"יְ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . מַגְבִּֽיהַּ שְׁפָלִים (עיין א"ח סי' ע"ז):


ברכת 'מלביש ערומים' נאמרת לפני ברכת 'פוקח עורים' (מנהג פפד"מ)

בניגון עולה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . מַלְבִּישׁ עַרֻמִּים:

בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים:

בניגון עולה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . מַתִּיר אֲסוּרִים:

בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . זוֹקֵף כְּפוּפִים:

בניגון עולה יתירה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . רוֹקַע הָאָֽרֶץ עַל־הַמָּֽיִם:

ברכת 'אשר הכין מצעדי גבר' נאמרת לפני ברכת 'שעשה לי' (מנהג פפד"מ)

בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר הֵכִין מִצְעֲדֵי־גָֽבֶר:

בניגון עולה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁעָֽשָׂה לִי כָּל־צָרְכִּי: (ואין משמיטים בט' באב וביו"כ)

בניגון יורד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:

בניגון עולה יתירה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה: (ואין משמיטים בט' באב)

בניגון מסיים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּֽחַ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה הש"ץ מנמיך את קולו מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי . וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ . יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי . שֶׁתַּרְגִּילֵֽנִי בְּתוֹרָתֶֽךָ וְדַבְּקֵֽנִי בְּמִצְוֹתֶֽיךָ . וְאַל תְּבִיאֵֽנִי לֹא לִידֵי חֵטְא . וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוֹן . וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן . וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן . וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵֽצֶר הָרַע . וְרַחֲקֵֽנִי מֵאָדָם רַע וּמֵחָבֵר רַע . וְדַבְּקֵֽנִי בְּיֵֽצֶר הַטּוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים . וְכוֹף אֶת־יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד־לָךְ . חזן וּתְנֵֽנִי הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל־רוֹאַי . וְתִגְמְלֵֽנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

The גמרא (ברכות ס:) uses the singular tense for גומל חסדים טובים. A sixteenth century ספרדי חכם, felt it needed to be in the plural form. The מגן אברהם publicized this opinion, although he did not necessarily agree with it. From then on, סידורים changed the tense to the plural form. ר' ישעיה ברלין and the ערוך השלחן were against the change. (It is interesting to note, that ספרדים in recent generations have reverted to the singular tense.)


[כל ברכה שאומר חזן מקצתה בלחש, אומר המלים האחרונים שלפני החתימה עם החתימה בקול.
והטעם, למען ישמעו קהל כבר לפני החתימה שיחתום הברכה, ויתנו לבם לשמוע ולהבין החתימה ולענות אמן כראוי,
שלא תהיה ענייה יתומה, שהזהיר ממנה שו"ע או"ח קכ"ד ס"ח]


ע"י [ר' יהודה בן שמעון הנשיא] חזן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ . יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי . שֶׁתַּצִּילֵֽנִי הַיּוֹם וּבְכָל־יוֹם מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים . מֵאָדָם רַע . וּמֵחָבֵר רַע . וּמִשָּׁכֵן רַע . וּמִפֶּֽגַע רַע . וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית . מִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּֽעַל דִּין קָשֶׁה . חזן בֵּין שְׁהוּא בֶן־בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶן־בְּרִית:

אין אומרים 'לעולם יהא' עד 'ויאמר" מתנא דר' אליהו רבה; כי אין זאת תפלה,
כי אם תוכחת מוסר הראוי' להאמר בתוך תוכחה מרב הדורש או מיחיד לעצמו, אבל לא בתוך סדר תפלות הקהל.


ע"י [ר' יוחנן בר נפחא] חזן רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים . לֹא עַל־צִדְקוֹתֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵֽינוּ לְפָנֶֽיךָ . כִּי עַל ׀ רַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים. מָה אָֽנוּ . מֶה חַיֵּֽינוּ . מֶה חַסְדֵּֽנוּ . מַה־צִּדְקֵֽנוּ . מַה־יְשׁוּעָתֵֽנוּ . מַה־כֹּחֵֽנוּ . מַה־גְּבוּרָתֵֽנוּ. מַה־נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ . יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . הֲלֹא כָל־הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ . וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ . וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע . וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל . כִּי רֹב מַעֲשֵׂיהֶם תֹּֽהוּ . וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ . קהלת ג:יט וּמוֹתַ֨ר הָֽאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָֽ֔יִן חזן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל:


חזן לְפִיכָּךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ . וּלְשַׁבֵּחֲךָ . וּלְפָאֲרֶֽךָ . וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלִתֵּן־שֶֽׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶֽךָ. אַשְׁרֵֽינוּ . מַה־טּוֹב חֶלְקֵֽנוּ . וּמַה־נָּעִים גּוֹרָלֵֽינוּ . וּמַה־יָּפָה יְרֻשָּׁתֵֽינוּ. חזן אַשְׁרֵֽינוּ . שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים . עֶֽרֶב וָבֹקֶר . בְּכָל־יוֹם תָּמִיד . פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים:


Generally, אָֽנוּ is לשון חז"ל, and אֲנַֽחְנוּ, לשון מקרא.
Changing אָֽנוּ to אֲנַֽחְנוּ, is but one example of an attempt to change the גירסת הסידור to לשון מקרא.

חזן לְפִיכָּךְ אֲנַֽחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֲרֶֽךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלָתֶת שֶֽׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶֽךָ . אַשְׁרֵֽינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵֽנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵֽינוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵֽינוּ: חזן אַשְׁרֵֽינוּ שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים . עֶֽרֶב וָבֹקֶר בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים:


הדרת קודש

ר' יהודה החסיד הט זיך מכֿוון גיוועזן אז ער הט גיזגט שמע ישראל אונ' ברוך שם כבֿוד דש ער דא מיט וויל יוצא זיין פֿון וועגן (קריאתֿ שמע) דען אופֿט מאל ווען מן (יערותֿ) זגט איזמן עובֿר די צייט פֿון (קריאתֿ שמע) זוא איז מן מיט דעם שמע ישראל יוצא: אונ' איין זאגן דא די גנצי פרשה פֿון שמע ישראל ווי זי אין (קריאתֿ שמע) שטיט:


The הלכה follows רבי יהודה הנשיא that only the firstפסוק need be said in its proper time (ברכות י"ג:), in case the addition of פיוטים lengthens the תפילה. To demonstrate this we say ברוך שם, however there’s no need to say פ' ואהבת, contrary to the opinion of the רש"ל who recited it. The מנהג for זמני קריאת שמע is to follow the זמני הגר"א.

קהל אומר בקול עם הש"ץ את הפסוק : דברים ו:ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד:

בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:


[תנא דבי אליהו רבה] חזן אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם . אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם . אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה . וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא . קַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶֽךָ . וְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּעוֹלָמֶֽךָ. חזן וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרוּם וְתַגְבִּֽיהַּ קַרְנֵֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ אֶת־שִׁמְךָ בָּרַבִּים:


[תנא דבי אליהו] חזן אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַֽיִם הָעֶלְיוֹנִים. אֶמֶת . אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן . וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן . וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין אֱלֹהִים. קַבֵּץ קוֹיֶֽךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ . יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־בָּאֵי עוֹלָם כִּי מלכים יט:טו אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ: אֶת הַיָּם . וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר בָּם. וּמִי בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ בָּעֶלְיוֹנִים אוֹ בַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֹּאמַר לְךָ. מַה תַּעֲשֶׂה. אָבִֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ חֶֽסֶד בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא עָלֵֽינוּ . וְקַיֶּם לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מַה־שֶׁכָּתוּב. צפניה ד:כ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ חזן בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבֽוּתֵיכֶ֛ם לְעֵֽינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהֹוָֽה:

ברכת התורה וסדר הקרבנות

We are required to immediately precede לימוד התורה with ברכות התורה which are inserted here. Since we learn straight away, no additional פסוקים or משניות are required such as those printed in most סידורים. However, one may say פסוקים בדרך תחנונים before ברכות התורה(i.e. אלול and עשי"ת, when סליחות are recited before the זמן התפילה). Hence we say ברכות התורה after רבון כל־העולמים even though the פסוק, 'בעת ההיא אביא אתכם' is recited beforehand.


ש"ץ אומר בקול רם את ברכות התורה

ע"י [שמואל] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה: ע"י [ר' יוחנן בר נפחא] וְהַעֲרֶב נָא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִֽינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל . וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל . כֻּלָּֽנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


ע"י [ר' המנונא] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר בָּֽחַר בָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים
וְנָֽתַן לָֽנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:


לפי מנהג אשכנז המקובל מקדם, אין אומרים את פסוקי 'יברכך' ומשנת אלו דברים'. מנהג מהרי"ל היה לאמרם
רק כשהשכים ללמוד קודם עלות השחר ובירך ברכת התורה, ולא יכל עדיין לומר פרשת התמיד, שאין זמנו אלא ביום.
במדבר ו:כד־כו יְבָֽרֶכְךְ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם:
משנה פאה א:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרַאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה: כגמרא שבת קכז:א אֵֽלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּֽרֶן קַיֶּֽמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵֽלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם . וּגְמִילוּת חֲסָדִים . וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית . וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים . וּבִקּוּר חוֹלִים .
וְהַכְנָסַת כַּלָּה . וְהַלְוָיַת הַמֵּת . וְעִיּוּן תְּפִלָּה . וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ (וְהַמְגַדֵל בָּנָיו לְתַּלְמוּד תּוֹרָה . וְדָן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַּף זְכוּת) וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶֽגֶד כֻּלָּם:


אחר ברכת התורה מקפידים לומר מיד את פרשת התמיד (מקרא), סדר הקרבנות (משנה), וברייתא דרבי ישמעאל (תלמוד).


במדבר כח:א־ח וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: וְאָֽמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד: אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: וַֽעֲשִׂירִ֧ית הָֽאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְמִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָֽעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַֽיהֹוָֽה: וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:


The recital of 'ושחט אתו' was not מנהג אשכנז of the ראשונים, although it is listed among the מנהגים of other קדמונים.
By the seventeenth century, it appears in most סדורי אשכנז.
ויקרא א:יא וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:


בשבת מוסיפים :
במדבר כח:ט וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:


בראש חודש מוסיפים :

במדבר כח:יא־טו וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָֽאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַֽיהֹוָ֑ה עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵֽעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ:#

פרק 'איזהו מקומן' (זבחים פ"ה) היא בעקר למוד, יאמר בניגון שאומרים המשניות
  1. אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים . קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן . פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן . וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן . וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־בֵּין הַבַּדִּים . וְעַל הַפָּרֹֽכֶת . וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב . מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכָּֽבֶת . שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן: אִם־לֹא נָתַן . לֹא עִכֵּב:
  2. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן . וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן . וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל־הַפָּרֹֽכֶת וְעַל־מִזְבַּח הַזָּהָב . מַתָּנָה אַֽחַת מֵהֶן מְעַכָּֽבֶת . שִׁיְרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן. אִם־לֹא נָתַן . לֹא־עִכֵּב . אֵֽלּוּ וָאֵֽלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן:
  3. חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד ־ אֵֽלּוּ הֵן חַטֹּאת הַצִּבּוּר . שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת ־ שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן . וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן . וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. כֵּיצַד . עָלָה בַכֶּֽבֶשׁ . וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא־לוֹ לְקֶֽרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית . מִזְרָחִית צְפוֹנִית . צְפוֹנִית מַעֲרָבִית . מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית . שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שֹׁפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי . וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן־הַקְּלָעִים . לְזִכְרֵי כְהֻנָּה . בְּכָל־מַאֲכָל . לְיוֹם וָלַֽיְלָה . עַד חֲצוֹת:
  4. הָעוֹלָה קֹֽדֶשׁ קָדָשִׁים . שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן . וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן . וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע. וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּֽוּחַ . וְכָלִיל לָאִשִּׁים:
  5. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת . אֵֽלוּ הֵן אֲשָׁמוֹת. אֲשַׁם גְּזֵלוֹת . אֲשַׁם מְעִילוֹת . אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה . אֲשַׁם נָזִיר . אֲשַׁם מְצוֹרָע . אָשָׁם תָּלוּי . שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן . וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן . וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע . וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה . בְּכָל־מַאֲכָל . לְיוֹם וָלַֽיְלָה . עַד חֲצוֹת:
  6. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קָדָשִׁים קַלִּים. שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה . וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע . וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר . לְכָל־אָדָם . בְּכָל מַאֲכָל . לְיוֹם וָלַֽיְלָה . עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם . אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים . לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:
  7. שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים. שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה . וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע . וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר . לְכָל־אָדָם . בְּכָל־מַאֲכָל . לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד . הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם . אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים . לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּֽסַח קָדָשִׁים קַלִּים. שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה . וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת. וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶֽגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַּאֲכִילָתָן. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים . וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל־אָדָם . וְנֶּאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר . בְּכָל־מַאֲכָל . לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד . הַפֶּֽסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּֽיְלָה . וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד־חֲצוֹת . וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו . וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי:

In the past רְבִי was commonly used (רִבִּי was mostly used in Sephardic סידורים). רב היידנהיים changed the word to רַבִּי, however, הרב יעקב עמדין was of the opinion that it should be pronounced רְבִי.
רְבִי. עם היות דעתי במלת רְבִי הנטפלת לשם העצה. לנקד הרי"ש בשו"א.
אבל לזאת העלה המונחת להורות על שם רבינו הקדוש נ"ל שנקודתה בפת"ח ודגוש הבי"ת. כדין רַבִי הבא ביו"ד הכנוי.
שהוראתו רַב שְׁלִי. כן הוא זה. שכל השונה אומר על רבינו הקדוש. רַבִּי. לומר שהוא רב שלו. (יעב"ץ על פרקי אבות)


ברייתא דר' ישמעאל צריך ללמדו שיבין הפ' ויאמר בניגון הגמרא.
פתיחה דספרא [ע"י ר' ישמעאל בן אלישע]
In the past רְבִי was commonly used (רִבִּי was mostly used in Sephardic סידורים). רב היידנהיים changed the word to רַבִּי, however, הרב יעקב עמדין was of the opinion that it should be pronounced רְבִי.
רְבִי. עם היות דעתי במלת רְבִי הנטפלת לשם העצה. לנקד הרי"ש בשו"א.
אבל לזאת העלה המונחת להורות על שם רבינו הקדוש נ"ל שנקודתה בפת"ח ודגוש הבי"ת. כדין רַבִי הבא ביו"ד הכנוי.
שהוראתו רַב שְׁלִי. כן הוא זה. שכל השונה אומר על רבינו הקדוש. רַבִּי. לומר שהוא רַב שְׁלוֹ. (יעב"ץ על פרקי אבות)


ברייתא דר' ישמעאל צריך ללמדו שיבין הפ' ויאמר בניגון הגמרא.
פתיחה דספרא [ע"י ר' ישמעאל בן אלישע]
  1. רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרָֽשֶׁת .
  2. מִקַּל וָחֹֽמֶר:
  3. וּמִגְּזֵרָה שָֽׁוָה:
  4. מִבִּנְיַן אָב מִכָּתוּב אֶחָד . וּמִבִּנְיַן אָב מִשְּׁנֵי כְתוּבִים:
  5. מִכְּלָל וּפְרָט:
  6. וּמִפְּרָט וּכְלָל:
  7. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל . אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט:
  8. מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט . וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל:
  9. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן־הַכְּלָל לְלַמֵּד . לֹא לְלַמֵּד עַל־עַצְמוֹ יָצָא . אֶלָּא לְלַמֵּד עַל־הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא:
  10. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טֹֽעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ . יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר .
  11. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טֹֽעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ . יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר:
  12. כָּל־דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ . אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ . עַד שֶׁיַּחֲזִירֶֽנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ:
  13. דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ . וְדָבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ:

וְכֵן שְׁנֵי כְתוּבִים הַמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת־זֶה עַד שֶׁיָּבוֹא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְיַכְרִֽיעַ בֵּינֵיהֶם:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ . יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ . וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


אין אומרים קדיש אחר קרבנות
עטיפת הטלית
מן איז (בודק) דש (טלית) אונ' ווינד זיך אום שטיאנדיג: דער סימן איז (עצ"תֿ ה' לעולם תעמוד:) דש ווארט (עצ"תֿ)
מכט (עומד ציציתֿ תפילין): די דרייא מצותֿ אוזן שטיאנדיג גישעהן: אונ' זאל ברכֿה מכֿין (להתֿעטף בציציתֿ):

טלית stripes and the use of lines in clothes, is an ancient Jewish style, found in archeological diggings from the time of בית שני. It may have originated from יוסף's כתנת פסים. There was no uniform strictness in אשכנז regarding the color of a טלית, in וורמייזא the ש"ץ's טלית was multi-colored. Usually all טליתות had black lines on white, most likely because in this way one would not draw attention, since everyone wore a similar garment for תפילה.


Before גזירות ק"ט, according to מנהג ריינוס, בחורים generally wore a טלית.
(This practice was halted most likely because of the poverty and the costliness at that time).
"בארץ מולדתי בריינוס נוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין אשה,
וסמכוה להך דכתיב 'גדילים תעשה לך' וסמיך ליה 'כי יקח איש אשה'" (מהרי"ל הלכות נשואין)
“In the land of my birth in the Rhine, the older youths were also accustomed not to wear wrap themselves in ציצית
until they married, based on a דרשה of סמוכים - the פסוק of wearing ציצית appears just before taking a wife.”


(The מהרי"ל added this בדרך דרוש. His דרשה could be an explanation for beginning to wear a טלית after marriage, but definitely not a Halachic reason. The חות יאיר, חתם סופר and הרב שמשון רפאל הרשrestored the original מנהג of בחורים wearing a טלית, once the economic situation improved in Germany (and all of Western Europe). That is why in our days, this מנהג is practiced by all of Western European Jewry.)


קודם 'ברוך שאמר' מתעתפים בטלית. אף נערים מתעטפים בטלית גדול [מגיל ה'־ח'], ויש שמתעטפים רק מגיל י"ג.
קודם שמתעטפים בטלית צריך לבדוק בציציות לראות שיהיו כשרות.


הרב והש"ץ אומרים את ברכת הטלית בקול רם.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם .
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִת:


אחרי כן יניח הטלית על ראשו רחבו לקומתו ויטול שתי ציציות הימיניות לאחריו בכתף שמאלית ושתים האחרות ישארו לפניו,
נמצאו כל ד' ציציות בצד שמאל ופיו וסנטרו מכוסים, ויעמוד כך מעוטף כדי הלוך ד' אמות לפחות.


מנהג אשכנז is a) to pull the טלית over one’s head and back (over the head until the eyes), b) taking the right side of the טלית to throw it over the left shoulder (or according to a later מנהג to take the left side and throw it over the right shoulder), in such a way that the chin (and also mouth and nose) are covered.


The מגן אברהם (ס' ח, סי' ד) derives from the גמרא in מסכת קדושין (דף כט) a) that an unmarried young man should not cover his head with a טלית, and from (דף ח) of the same מסכת, b) that one who is not a תלמיד חכם should not cover his head, even if he is married. It is quite surprising that those following מנהג פולין, do not follow the latter ruling of the מגן אברהם, although they do follow the former. In אשכנז this מגן אברהם wasn't followed (they had a different interpretation of the גמרא), for example in the ישיבת חתם סופר, unmarried young men covered their heads with a טלית. Today, in most synagogues which follow מנהגי אשכנז, unmarried young men wear a hat, as opposed to putting a טלית over their heads. The מנהג of married adult men to wear a hat rather than a טלית over ones head, was not started by רבוני אשכנז, to the contrary - the רבנים themselves retained the old מנהג.


אחרי כן יסיר הטלית מעל פניו ויחזיר הציציות למקומן. נהגו מלפנים בעת התפילה לעטוף הראש בטלית דהיינו להניח הטלית מעל הכובע, ובדורות האחרונים נתפשט שחובשים כובע בלא טלית מעליו או מסירים הכובע לגמרי ומניחים הטלית מעל הכיפה בלבד.
----------------------
הנחת התפילין
מהדרים אחר בתי תפילין קטנים ככל האפשר, כדי לדקדק על מיקום התפילין (בפרט אצל צעירים בני מצוה שאבריהם קטנים).
קשר תפילין של ראש הוא מרובע סתום.


הנחת תפילין בחול המועד לשיטת רבותינו הראשונים ואחרונים באשכנז בכל הדורות, היא חובה גמורה
(ורבינו עקיבא איגר הורה שגם מי שאבותיו חדלו מהנחת תפילין, עליו לחזור לקבלת אבות אבותיו ולהניחם),
אמנם בחשש 'לא תתגדדו', בארץ ישראל מניחים אותם בצנעה. מי שמנהג אבותיו בברכה, מברך על התפילין.
הש"ץ מברך על התפילין בחול המועד בלחש ולא בקול כבשאר ימים.


Inאו"ח הלכות תפילין ס' ז' the ש"ע notes a difference between a קמץ & פתח,"יברך לְהָנִֽיחַ בקמץ תחת הה"א ולא בפתח ובדגש" .
הרב והש"ץ אומרים ברכות אלה בקול רם, גם ברכת תפילין של ראש.
ויקח תפלה של יד ויניחנה על יד שמאל על בשר הגבוה שבזרוע, וקודם הקשירה יברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם .
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהָנִֽיחַ תְּפִלִּין:


כתב סת"ם הוא כתב 'בית יוסף', ויש מהדרים (חו"י וחת"ס) שהיו"ד בימין הצד"י תהא דווקא הפוכה.
את הכריכות סביב הזרוע של רצועה תפילין של יד, מלבד הכריחה הראשונה, כורכים אחר הנחת תפילין של ראש.


אמר הרא"ש אחר שהחזיק תפילין של יד בזרוע ברצוע' שבתוך המעברתא הניח הרצועה תלויה והניח לאלתר את של ראש... (מהרי"ל)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם .
אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין:


ואחריה תיכף יאמר:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:


ואחר כך כורך ז' כריכות על קנה הזרוע:
אחר הנחת תפילין מקפידים להחזיר את הלבוש העליון בצורה מסודרת ולא מרושלת.
תפילין דרבינו תם מניחים רק גדולי תורה שמוחזקים בחסידות אמיתית, לרוב בצינעה.

פסוקי דזמרא

עריכה

Originally, פסוקי דזמרה began with אשרי. Later when הודו was added, there was a מחלוקת between the פוסקי אשכנז וספרד. According to the מנהג ספרד, they placed the additions beforehand, therefore הודו is recited before ברוך שאמר. (Theאריז"ל never instituted that מזמור שיר be recited before ברוך שאמר, but rather as a מזמור to be said after הודו.) According to מנהג אשכנז, פסוקי דזמרה are said only after ברוך שאמר, since all ברכות are recited 'עובר לעשייתן' - before the מצוה is performed. Therefore, the טור (או"ח סימן נ"א) rules, that it is better to say הודו after ברוך שאמר. Some say therefore, מזמור לתודה is said after הודו in place of מזמור שיר, כמנהג ספרד.

אין אומרי' 'מזמור שיר' או מזמור אחר לפני 'ברוך שאמר', שהיא ברכה על אמירת מזמורי שבח, וצריך שתהא הברכה עובר לעשייתן.


הדרת קודש

ברוך (שאמר) מוז מן זאגן מיט איין ניגון אונ' מיט כוונה אונ' מן טאר ניט מפֿסיק זיין צווישן (ברוך שאמר) אונ' (ישתבח): איין טייל זגן מן טאר ניקש רידן פֿון (ברוך שאמר) ביז נאך (שמונה עשרה) אונ' איבר אל וואו מן ניט טאר רידן: איז קיין חילוק אוב עש איז לשון הקודש אודר אנדרי לשונותֿ איז אלש אסור אך מוז מן עז זגן שטיאנדיג:The announcement שתיקה יפה בשעת התפלה has Polish origins. The first source for saying it, is in the ב"ח (who lived in Krakow). This was accepted both in Eastern and Western Europe. It means that even words of תורה should not be spoken for the duration of the תפילה. Actually הרב יו"ט ליפמאן העלער composed a special מי שברך to be said by the congregation for those who refrain from talking during orenen. He thought that the tragedies in his days, were caused by talking in synagogue. If we take notice that in the Holocaust 90% of the Polish and Lithuanian Jews were killed, whereas almost 66% of German Jews escaped. We may assume this to be a result of their concern for כבוד בית הכנסת and their refraining from talking during תפילה. We too, who face numerous threats, should try to use this as our secret ammunition to protect ourselves from all who wish to destroy us. The first letters of שתיקה יפה... are שֵׂיבָה. Anyone who does so, will אי"ה be זוכה to reach old age. In different places שתיקה יפה was said before חזרת הש"ץ or קריאת התורה. In פפד"מ, it was said before ברוך שאמר, תקיעת שופר and קריאת המגילה.

אסור להפסיק, אפילו בברוך הוא וברוך שמו, מתחילת 'ברוך שאמר' עד לאחר שמונה עשרה.
השמש או הש"ץ מכריז שְׁתִיקָה יָפָה בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה! טרם פותחים באמירת 'ברוך שאמר':


הש"ץ אומר 'ברוך שאמר' כולו בניגון חול, או בניגון השייך לאותו יום.


The מנהג האריז"ל of holding the front ציציות in the right hand while reciting ברוך שאמר, was accepted by בני אשכנז.
ויאחז הב' ציציות שלפניו בידו הימינית בשעת אמירת 'ברוך שאמר' וכשיסיים 'בתושבחות' ינשקם ויניחם בנחת מידו.


בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם .

בָּרוּךְ הוּא .

בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית .

בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה .

בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם .

בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָֽרֶץ .

בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת .

בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו .

בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶֽצַח .

בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הָאֵל אָב הָרַחֲמָן הַמְּהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו . וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּֽךָ נְהַלֶּלְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַמְלִיכְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ אֱלֹהֵֽינוּ יָחִיד חַי הָעוֹלָמִים . מֶֽלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בבין המצרים בימי חול הש"ץ מנמיך את קולו במילים 'מלך מהלל בתושבחות'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתֻּשְׁבָּחוֹת:


In תנ"ך the word is pronounced תִּשְׁבָּחוֹת. According to חז"ל, it is pronounced תֻּשְׁבָּחוֹת (מסכת סוכה דף נ"א, עמוד ב').
In all ancientסידורים , תֻּשְׁבָּחוֹת was used, (for example; רמב"ם , the רוקח, and the יעב"ץ wrote תּוּשְׁבָּחוֹת
[with the letter ויו]). It was changed to תִּשְׁבָּחוֹת in the סידורים of ר' שבתי סופר and ר' אליהו ועזריאל מווילנא.


הדרת קודש

פון (הודו) אונ' וויטר מוז מן נזהר זיין איין איטלכֿש ווארט ביזטנדר וואול ארויש צו רידן: אונ' איז ניט גינוגן מיט דר מחשבֿה נייארט מוז אלי ווערטר שארף ארויש רידן אונ' ניקש מבֿליע זיין: אונ' ווען ער זאגט (ספרו בגוים) מוז ער איין וויניג שטיל האלטן איער ווייטר זאגט (אתֿ) אויך צווישן (שבחי ירושלים) אונ' (אתֿ) דען ווען ער דיא ווערטר גישווינד זאגט זעלט מן מיינן דז ער זאגט חס ושלום (מתֿ): אויך צווישן דז ווארט (אלילים) אונ' (וה'):


דברי הימים ־א' טז:ח־לו

הוֹד֤וּ לַֽיהֹוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמוֹ הוֹדִ֥יעוּ בָֽעַמִּ֖ים עֲלִֽילֹתָֽיו: שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ־ל֔וֹ שִׂ֖יחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָֽיו: הִֽתְהַֽלֲלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְהֹוָֽה: דִּרְשׁ֤וּ יְהֹוָה֙ וְעֻזּ֔וֹ בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד: זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה מֹֽפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיהוּ: זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו: ה֚וּא יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו: זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר: אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ אֶת־אַבְרָהָ֔ם וּשְׁבֽוּעָת֖וֹ לְיִצְחָֽק: וַיַּֽעֲמִידֶ֤הָ לְיַֽעֲקֹב֙ לְחֹ֔ק לְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: לֵאמֹ֗ר לְךָ֙ אֶתֵּ֣ן אֶֽרֶץ־כְּנָ֔עַן חֶ֖בֶל נַֽחֲלַתְכֶֽם: בִּֽהְיֽוֹתְכֶם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר כִּמְעַ֖ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ: וַיִּתְהַלְּכוּ֙ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֔וֹי וּמִמַּמְלָכָ֖ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר: לֹֽא־הִנִּ֤יחַ לְאִישׁ֙ לְעָשְׁקָ֔ם וַיּ֥וֹכַח עֲלֵיהֶ֖ם מְלָכִֽים: אַל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ: שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ בַּשְּׂר֥וּ מִיּוֹם־אֶל־י֖וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ: סַפְּר֤וּ בַגּוֹיִם֙ אֶת־כְּבוֹד֔וֹ בְּכָל־הָֽעַמִּ֖ים נִפְלְאֹתָֽיו: כִּי֩ גָד֨וֹל יְהֹוָ֤ה וּמְהֻלָּל֙ מְאֹ֔ד וְנוֹרָ֥א ה֖וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: כִּ֠י כָּל־אֱלֹהֵ֤י הָֽעַמִּים֙ אֱלִילִ֔ים חזן וַֽיהֹוָ֖ה שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה:

ה֤וֹד וְהָדָר֙ לְפָנָ֔יו עֹ֥ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹמֽוֹ: הָב֤וּ לַֽיהֹוָה֙ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֔ים הָב֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז: הָב֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֤וּ מִנְחָה֙ וּבֹ֣אוּ לְפָנָ֔יו הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ: חִ֤ילוּ מִלְּפָנָיו֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּבֵ֖ל בַּל־תִּמּֽוֹט: יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְהֹוָ֥ה מָלָֽךְ: יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַֽעֲלֹץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ: אָ֥ז יְרַֽנֲנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ: הוֹד֤וּ לַֽיהֹוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ: וְאִמְר֗וּ הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָֽעוֹלָ֖ם וְעַד־הָֽעֹלָ֑ם וַיֹּֽאמְר֤וּ כָל־הָעָם֙ אָמֵ֔ן וְהַלֵּ֖ל לַֽיהֹוָֽה: תהלים צט:ה רוֹמֲמ֡וּ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא: צט:ט רוֹמֲמ֡וּ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּ֥י קָ֝ד֗וֹשׁ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: עח:לח וְה֤וּא רַח֙וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא ֝יָעִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ: מ:יב אַתָּ֤ה יְהֹוָ֗ה לֹֽא־תִכְלָ֣א רַֽחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְךָ֥ ֝וַֽאֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי: כה:ו זְכֹֽר־רַֽחֲמֶ֣יךָ ֖יְהֹוָה וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה: סח:לה־לו תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫הִ֥ים עַל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּֽאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְׁחָקִֽים: נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים ׀ מִמִּקְדָּשֶׁ֥֫יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן ׀ ֖עֹז וְתַֽעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים: צד:א־ב אֵֽל־נְקָמ֥וֹת יְהֹוָ֑ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיעַ: ֖הִנָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֥ב ֝גְּמ֗וּל עַל־גֵּאִֽים: ג:ט לַֽיהֹוָ֥ה הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה: יְהֹוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּ֥ב־לָ֝֗נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: פד:יג יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת אַשְׁרֵ֥י ֝אָדָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ: כ:י יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיֽוֹם־קָרְאֵֽנוּ: כח:ט הוֹשִׁ֤יעָה ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַֽחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָֽעוֹלָֽם: לג:כ־כג ֖נַפְשֵֽׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽיהֹוָ֑ה עֶזְרֵ֖נוּ וּמָֽגִנֵּ֣נוּ הֽוּא: כִּי־ב֖וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ: יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְהֹוָ֣ה עָלֵ֑ינוּ כַּֽ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ: פה:ח הַרְאֵ֣נוּ יְהֹוָ֣ה חַסְדֶֶּ֑ךָ וְ֝יֶשְׁעֲךָ֗ תִּתֶּן־לָֽנוּ: ק֖וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ ֝וּפְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: מד:כז אָֽנֹכִ֙י ׀ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֶ֗יךָ ֖הַֽמַּֽעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמַלְאֵֽהוּ: חזן קמד:טו אַשְׁרֵ֣י ֖הָעָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַֽשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו: יג:ו וַֽאֲ֗נִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֘ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽיהֹוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי:


There was a מנהג cited by the מהרי"ל, to recite מזמור לתודה on שבת and יום טוב but to begin from the word הריעו. The מהר"ם שיף and the ערוך השלחן both say that one should not recite half a פסוק, onlyדרך קריאת התורה . Our תפילות contain many half פסוקים. This particular instance creates the following problems, a) beginning in the middle of a פסוק, containing G-d's name, b) Saying מזמור לתודה in any form on פסח, as the entirety of theמזמור deals with the קרבן תודה.

"במזמור זה מ"א תיבות נגד מ' לחמים ואחד כנגד זבח התודה. וד' פעמים במזמור 'ה כנגד ארבעה מיני לחמים,
י' מצות, י' חלות, י' רבוכה, י' חמץ, והיה הכהן לוקח מעשר מכל אחד." (סידור רוקח סימן ט"ו)


The מנהגות וורמיישא (רב יהודה ליב קירשהיים) writes:
"בשחרית של שבת אין אומרים מזמור לתודה, ויש אומרים שיש לומר ולהתחיל הריעו, אבל פה אין אומרים.
וכן יש אומרים שאין לומר ביום טוב מזמור שיר ליום השבת, אבל פה אומרים:"


אין המנהג לעמוד באמירת 'מזמור לתודה'. אין אומרים בערב יום כפור, ולא בערב פסח, ולא בחול המועד פסח


ק מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַֽ֝יהֹוָ֗ה כָּל־הָאָֽרֶץ: עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה: דְּע֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֘ ה֢וּא אֱלֹ֫הִ֥ים ה֣וּא־עָ֭שָֽׂנוּ וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ: בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו ׀ בְּתוֹדָ֗ה חֲצֵֽרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה ה֥וֹדוּ־ל֝֗וֹ בָּֽרֲכ֥וּ שְׁמֽוֹ: כִּֽי־ט֣וֹב ֖יְהֹוָה לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמֽוּנָתֽוֹ:

בשבת אומרים. (בהושענא רבה אין אומרים פסוקי דזמרא של שבת) :

יט לַֽמְֿנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּמַֽעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָֽרָקִֽיעַ: י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת: אֵ֣ין אֹֽ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם: בְּכָל־הָאָ֨רֶץ ׀ יָ֘צָ֤א קַוָּ֗ם וּבִקְצֵ֣ה ֖תֵבֵל מִלֵּיהֶ֑ם לַ֝שֶּׁ֗מֶשׁ שָֽׂם־אֹ֥הֶל בָּהֶֽם: וְה֗וּא כְּ֭חָתָן יֹצֵ֣א מֵֽחֻפָּת֑וֹ יָשִׂ֥ישׂ כְּ֝גִבּ֗וֹר לָר֥וּץ אֹֽרַח: מִקְצֵ֤ה הַשָּׁמַ֨יִם ׀ מֽוֹצָא֗וֹ וּתְקֽוּפָת֥וֹ עַל־קְצוֹתָ֑ם וְאֵ֥ין נִ֝סְתָּ֗ר מֵֽחַמָּתֽוֹ: תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְהֹוָ֥ה נֶֽ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: פִּקּ֘וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֖ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: יִרְאַ֤ת יְהֹוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֘ עוֹמֶ֢דֶת לָ֫עַ֥ד מִשְׁפְּטֵֽי־ יְהֹוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו: הַנֶּֽחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִדְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים: גַּם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב: שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי: גַּ֤ם מִזֵּדִ֨ים ׀ חֲשֹׂ֬ךְ עַבְדֶּ֗ךָ אַֽל־יִמְשְׁלוּ־בִ֣י אָ֣ז אֵיתָ֑ם וְ֝נִקֵּ֗יתִי מִפֶּ֥שַֽׁע רָֽב: יִהְי֥וּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹֽאֲלִֽי:


לד לְדָ֗וִד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָֽרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ:

אֲבָֽרֲכָ֣ה אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי:

בַּֽ֭יהֹוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ:

גַּדְּל֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְֽרוֹמֲמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו:

דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהֹוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גֽוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי:

הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ:

זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַֽיהֹוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָֽ֝רוֹתָ֗יו הֽוֹשִׁיעֽוֹ:

חֹ֘נֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהֹוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽ֝ירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם:

טַֽעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהֹוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶֽחֱסֶּה־בּֽוֹ:

יְר֣אוּ אֶת־יְהֹוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִֽירֵאָֽיו:

כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹֽרְשֵׁ֥י יְ֝הֹוָ֗ה לֹֽא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב:

לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִי֑ יִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם:

מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶֽחָפֵ֣ץ חַיִּי֑ם אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב:

נְצֹ֣ר לְשֽׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה:

ס֣וּר מֵ֭רָע וַֽעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ:

עֵינֵ֣י יְ֭הֹוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם:

פְּנֵ֣י יְ֭הֹוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם:

֖צָ֣עֲקוּ וַֽיהֹוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רֽוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם:

קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ:

רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהֹוָֽה:

שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה:

תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹֽׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ:

פּוֹדֶ֣ה יְ֭הֹוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶאְ֝שְׁמ֗וּ כָּל־הַֽחֹסִ֥ים בּֽוֹ:

צ תְּפִלָּה֘ לְמֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָֽאֱלֹ֫הִ֥ים אֲדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֝֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר: בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל ֽוּמֵֽעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל: תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵֽי־אָדָֽם: כִּ֤י אֶ֢לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַֽעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה: זְ֭רַמְתָּם שֵׁנָ֣ה יִֽהְי֑וּ בַּ֝בֹּ֗קֶר כֶּֽחָצִ֥יר יַֽחֲלֹֽף: בַּ֭בֹּֽקֶר יָצִ֣יץ וְחָלָ֑ף לָ֝עֶ֗רֶב יְמוֹלֵ֥ל וְיָבֵֽשׁ: כִּֽי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּבַֽחֲמָֽתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ: שַׁתָּ֣ עֲוֹֽנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ: כִּ֣י כָל־יָ֭מֵֽינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ־הֶֽגֶה: יְמֵֽי שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֢ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת ׀ שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה: מִֽי־י֭וֹדֵֽעַ עֹ֥ז אַפֶּ֑ךָ וּכְ֝יִרְאָֽתְךָ֗ עֶבְרָתֶֽךָ: לִמְנ֣וֹת יָ֭מֵֽינוּ כֵּ֥ן הוֹדַ֑ע וְ֝נָבִ֗א לְבַ֣ב חָכְמָֽה: שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה עַד־מָתָ֑י וְ֝הִנָּחֵ֗ם עַל־עֲבָדֶֽיךָ: שַׂבְּעֵ֣נוּ בַבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וּֽנְרַֽנֲנָ֥ה וְ֝נִשְׂמְחָ֗ה בְּכָל־יָמֵֽינוּ: שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה: יֵֽרָאֶ֣ה אֶל־עֲבָדֶיךָ פָֽעֳלֶ֑ךָ וַ֝הֲדָֽרְךָ֗ עַל־בְּנֵיהֶֽם: וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַֽעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵֽינוּ כּֽוֹנֲנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּֽוֹנֲנֵֽהוּ:


צא י֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן: אֹמַ֗ר לַ֭יהֹוָה מַחְסִ֣י וּמְצֽוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח־בּֽוֹ: כִּ֤י ה֣וּא יַ֭צִּֽילְךָ מִפַּ֥ח יָק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת: בְּאֶבְרָת֨וֹ ׀ יָ֣סֶךְ ֖לָךְ וְתַֽחַת כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְסֹֽחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ: לֹֽא־תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם: מִ֭דֶּֽבֶר בָּאֹ֣פֶל יַֽהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָשׁ֥וּד צָֽהֳרָֽיִם: יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֙ ׀ אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִֽימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ: רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֣ה מַחְסִּ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹֽא־יִקְרַ֥ב בְּאָֽהֳלֶֽךָ: כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ: עַל־כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן־תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ: עַל־שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין: כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַֽאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָדַ֥ע שְׁמִֽי: יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶֽעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵֽ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ: אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים ֖אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישֽׁוּעָתִֽי:

Later generations established the מנהג of repeating the last פסוק.
(אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים ֖אַשְׂבִּיעֵ֑הוּ וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישֽׁוּעָתִֽי:)


קלה הַֽלֲלוּיָ֙הּ ׀ הַֽ֭לֲלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לֲלוּ עַבְדֵ֥י יְהֹוָֽה: שֶׁ֭עֹ֣מְדִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּ֝חַצְר֗וֹת בֵּ֣ית אֱלֹהֵֽינוּ: ֖הַֽלֲלוּיָהּ כִּי־ט֣וֹב יְהֹוָ֑ה זַמְּר֥וּ לִ֝שְׁמ֗וֹ כִּ֣י נָעִֽים: כִּי־יַֽעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ: כִּ֤י אֲנִ֣י יָ֭דַֽעְתִּי כִּֽי־גָד֣וֹל יְהֹוָ֑ה וַֽ֝אֲדֹנֵֽ֗ינוּ מִכָּל־אֱלֹהִֽים: כֹּ֤ל אֲשֶׁר־חָפֵ֥ץ יְהֹוָ֗ה עָ֫שָׂ֥ה בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָ֑רֶץ בַּ֝יַּמִּ֗ים וְכָל־תְּהֹמֽוֹת: מַֽעֲלֶ֣ה נְשִׂאִים֘ מִקְצֵ֢ה הָ֫אָ֥רֶץ בְּרָקִ֣ים לַמָּטָ֣ר עָשָׂ֑ה מֽוֹצֵא־ר֝֗וּחַ מֵאֽוֹצְרוֹתָֽיו: שֶֽׁ֭הִכָּה בְּכוֹרֵ֣י מִצְרָ֑יִם מֵֽ֝אָדָ֗ם עַד־בְּהֵמָֽה: שָׁלַ֤ח ׀ אוֹתֹ֣ת וּ֭מֹֽפְתִים בְּתוֹכֵ֣כִי מִצְרָ֑יִם בְּ֝פַרְעֹ֗ה וּבְכָל־עֲבָדָֽיו: שֶֽׁ֭הִכָּה גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְ֝הָרַ֗ג מְלָכִ֥ים עֲצוּמִֽים: לְסִיח֤וֹן ׀ מֶ֤לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֗י וּ֭לְעוֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וּ֝לְכֹ֗ל מַמְלְכ֥וֹת כְּנָֽעַן: וְנָתַ֣ן אַרְצָ֣ם נַֽחֲלָ֑ה נַֽ֝חֲלָ֗ה לְיִשְׂרָאֵ֥ל עַמּֽוֹ: יְ֭הֹוָה שִׁמְךָ֣ לְעוֹלָ֑ם יְ֝הֹוָ֗ה זִכְרְךָ֥ לְדֹֽר־וָדֹֽר: כִּֽי־יָדִ֣ין־יְהֹוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְעַל עֲ֝בָדָ֗יו יִתְנֶחָֽם: עֲצַבֵּ֣י הַ֭גּוֹיִם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַֽ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם: פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ: אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יַֽאֲזִי֑נוּ אַ֝֗ף אֵֽין יֶשׁ־ר֥וּחַ בְּפִיהֶֽם: כְּ֭מוֹהֶם יִֽהְי֣וּ עֹֽשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם: בֵּ֣ית יִ֭שְׂרָאֵל בָּֽרֲכ֣וּ אֶת־יְהֹוָ֑ה בֵּ֥ית אַֽ֝הֲרֹ֗ן בָּֽרֲכ֥וּ אֶת־יְהֹוָֽה: בֵּ֣ית הַ֭לֵּוִי בָּֽרֲכ֣וּ אֶת־יְהֹוָ֑ה יִרְאֵ֥י יְ֝הֹוָ֗ה בָּֽרֲכ֥וּ אֶת־יְהֹוָֽה: בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֤ן יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלֲלוּיָֽהּ:

נהגו לישב גם באמירת הלל הגדול
הודו, זה הוא הלל הגדול, והלל של ר"ח וי"ט הוא הלל המצרי. ברכות דף ד' ונ"ו ופסחים קי"ח.

קלו הוֹד֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

ה֭וֹדוּ לֵֽאלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

ה֭וֹדוּ לַֽאֲדֹנֵ֣י הָֽאֲדֹנִ֑ים ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְעֹ֘שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְעֹשֵׂ֣ה הַ֭שָּׁמַיִם בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְרֹקַ֣ע הָ֭אָֽרֶץ עַל־הַמָּ֑יִם ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְ֭עֹשֵׂה אוֹרִ֣ים גְּדֹלִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

אֶת־הַ֭שֶּֽׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת בַּיּ֑וֹם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

אֶת־הַיָּרֵ֣חַ וְ֭כֽוֹכָבִים לְמֶמְשְׁל֣וֹת בַּלָּ֑יְלָה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְמַכֵּ֣ה מִ֭צְרַיִם בִּבְכֽוֹרֵיהֶ֑ם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וַיּוֹצֵ֣א ֖יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָ֑ם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

בְּיָ֣ד חֲ֭זָקָה וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֑ה ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְגֹזֵ֣ר יַם־ס֭וּף לִגְזָרִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וְהֶֽעֲבִ֣יר יִשְׂרָאֵ֣ל בְּתוֹכ֑וֹכִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וְנִ֘עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְמוֹלִ֣יךְ עַ֭מּוֹ בַּמִּדְבָּ֑ר ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְמַכֵּה מְלָכִ֣ים גְּדֹלִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וַֽ֭יַּֽהֲרֹג מְלָכִ֣ים אַדִּירִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לְ֭סִיחוֹן מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֑י ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וּ֭לְעוֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וְנָתַ֣ן אַרְצָ֣ם לְנַֽחֲלָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

נַֽ֭חֲלָה לְיִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֑וֹ ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

שֶׁ֭בְּשִׁפְלֵ֥נוּ זָֽכַר־לָ֑נוּ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

וַיִּפְרְקֵ֥נוּ מִצָּרֵ֑ינוּ ••כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

נֹתֵ֣ן לֶֽ֭חֶם לְכָל־בָּשָׂ֑רכִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

ה֭וֹדוּ לְאֵ֣ל הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

לג רַֽנֲנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהֹוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה: הוֹד֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר זַמְּרוּ־לֽוֹ:

שִֽׁירוּ־ל֖וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה: כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־יְהֹוָ֑ה וְכָֽל־מַֽ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה: אֹ֭הֵב צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט חֶ֥סֶד יְ֝הֹוָ֗ה מָֽלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ: בִּדְבַ֣ר יְ֭הֹוָה שָׁמַ֣יִם נַֽעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם: כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם נֹתֵ֖ן בְּאֽוֹצָר֣וֹת תְּהוֹמֽוֹת: יִֽירְא֣וּ מֵ֭יֽהֹוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כָּל־יֽשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל: כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּֽעֲמֹֽד: יְֽהֹוָ֗ה הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים: עֲצַ֣ת יְ֭הֹוָה לְעוֹלָ֣ם תַּֽעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר: אַשְׁרֵ֣י הַ֭גּוֹי אֲשֶׁר־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו הָעָ֓ם ׀ בָּחַ֖ר לְנַֽחֲלָ֣ה לֽוֹ: מִ֭שָּׁמַֽיִם הִבִּ֣יט יְהֹוָ֑ה רָ֝אָ֗ה אֶת־כָּל־בְּנֵ֥י הָֽאָדָֽם: מִֽמֲּכֽוֹן־שִׁבְתּ֥וֹ הִשְׁגִּ֑יחַ אֶ֖ל כָּל־יֽשְׁבֵ֣י הָאָֽרֶץ: הַיֹּצֵ֣ר יַ֣חַד לִבָּ֑ם הַ֝מֵּבִ֗ין אֶל־כָּל־מַֽעֲשֵׂיהֶֽם: אֵֽין הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרָב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹֽא־יִנָּצֵ֥ל בְּרָב־כֹּֽחַ: שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹ֥ב חֵ֝יל֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט: הִנֵּ֤ה עֵ֣ין יְ֭הֹוָה אֶל־יְרֵאָ֑יו לַֽמְיַֽחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ: לְהַצִּ֣יל מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וּ֝לְחַיּוֹתָ֗ם בָּֽרָעָֽב: נַ֭פְשֵֽׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽיהֹוָ֑ה עֶזְרֵ֖נוּ וּמָֽגִנֵּ֣נוּ הֽוּא: כִּי־ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ: יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְהֹוָ֣ה עָלֵי֑נוּ כַּֽ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ:


צב מִזְמ֥וֹר שִׁ֝֗יר לְי֣וֹם הַשַּׁבָּֽת: ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַֽיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמוּנָֽתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: ֽעֲלֵ֣י עָ֭שׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְהֹוָ֣ה בְּפָֽעֳלֶ֑ךָ בְּמַֽעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: מַה־גָּֽדְל֣וּ מַֽעֲשֶׂ֣יךָ יְהֹוָ֑ה מְ֝אֹ֗ד עָֽמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: אִֽישׁ בַּֽ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹֽא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת: בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִֽיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: וְאַתָּ֥ה מָר֗וֹם לְעֹלָ֥ם יְהֹוָֽה: כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹֽיְבֶֽ֡יךָ יְֽהֹוָ֗ה כִּֽי־ֹהִנֵּ֣ה אֹֽיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּֽרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַֽעֲנָֽן: וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְ֝רֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְהֹוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:


צג יְהֹוָ֣ה מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הֹוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט: נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְֽהֹוָ֗ה נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֨וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֥ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהֹוָֽה: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נָֽאֲוָה־קֹּ֑דֶשׁ יְ֝הֹוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים: קד:לא יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהֹוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהֹוָ֣ה בְּמַֽעֲשָֽׂיו: קיג:ב־ד יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם: מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה: רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ: קלה:יג יְ֭הֹוָה שִׁמְךָ֣ לְעוֹלָ֑ם יְ֝הֹוָ֗ה זִכְרְךָ֣ לְדֹֽר־וָדֹֽר: יְֽהֹוָ֗ה בַּ֭שָּׁמַֽיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה: דברי הימים א' טז:לא יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַֽ֨יִם֙ וְ֗תָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְהֹוָ֥ה מָלָֽךְ: י:טז יְהֹוָ֣ה ֖מֶֽלֶךְ צג:א יְהֹוָ֣ה מָלָךְ֘ שמות טו:יח יְהֹוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: י:טז יְהֹוָ֣ה מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָֽבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵֽאַרְצֽוֹ: ֽלג:י יְֽהֹוָ֗ה הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים: משלי יט:כא רַבּ֣וֹת מַֽחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַֽעֲצַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם: לג:יא עֲצַ֣ת יְ֭הֹוָה לְעוֹלָ֣ם תַּֽעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר: לג:ט כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּֽעֲמֹֽד: קלב:יג כִּֽי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ: קלה:ד כִּֽי־יַֽעֲקֹ֗ב בָּחַ֣ר ל֣וֹ יָ֑הּ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל לִסְגֻלָּתֽוֹ: כִּ֤י ׀ לֹא־יִטֹּ֣שׁ יְהֹוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב: עח:לח וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא יַ֫שְׁחִ֥ית ֖וְהִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא יָ֝עִ֗יר כָּל־חֲמָתֽוֹ: כ:י יְהֹוָ֥ה הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּֽ֗לֶךְ יַֽעֲנֵ֥נוּ בְיֽוֹם־קָרְאֵֽנוּ:


This מזמור was already known as אשרי, at the time of רבי יוחנן(ברכות ד:).
There is an ancient מנהג of touching and kissing one’s תפילין while saying, 'פותח את ידך...'. (רב משה מאינץ)
פד:ה אַ֭שְׁרֵי יוֹֽשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַֽלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה:
קמד:טו אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו:
קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד
֖אֲ רֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽרֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

בְּ כָל־י֥וֹם ׀ אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַֽאֲהַֽלֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

גָּ֘ ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר:

דּ֣ וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ:

הֲ֭ דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה:

וֶֽ עֱז֣וּז נֽוֹרְאֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְדוּלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה:

זֵ֣ כֶר רַב־טֽוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ:

חַ נּ֣וּן וְרַח֣וּם יְהֹוָ֑ה אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד:

טֽ וֹב־יְהֹוָ֥ה לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו:

י וֹד֣וּךָ יְ֭הֹוָה כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה:

כְּ ב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ:

לְ הוֹדִ֤יעַ ׀ לִבְנֵ֣י ֖הָֽאָדָם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ:

מַ לְכֽוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר:

ס וֹמֵ֣ךְ יְ֭הֹוָה לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים:

עֵֽ ינֵי־כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֤ה נֽוֹתֵן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ:

צריך לכוון בפסוק 'פותח את ידך', ואם לא כיוון צריך לחזור [שו"ע נא, ז].
בכל אמירת 'אשרי' ש"ץ מרים קולו בנעימה בפסוק 'פותח את ידך' ־ כי הקול מעורר את הכוונה.

פּ וֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן:

צַ דִּ֣יק יְ֭הֹוָה בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָֽל־מַֽעֲשָֽׂיו:

קָ ר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת:

רְ צֽוֹן יְרֵאָ֥יו יַֽעֲשֶׂ֑ה וְאֶת־שַׁוְעָתָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹֽשִׁיעֵֽם:

שׁ וֹמֵ֣ר יְ֭הֹוָה אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד:

תְּ הִלַּ֥ת יְהֹוָ֗ה יְֽדַבֶּר֫ פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָ֝דְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

קטו:יח וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־ע֝וֹלָ֗ם הַֽלֲלוּיָֽהּ:


The following מזמורים were sung by the לוים in בית ראשון.

קמו הַֽלֲלוּיָ֡הּ הַֽלֲלִ֥י נַ֝פְשִׁ֗י אֶת־יְהֹוָֽה: אֲהַֽלֲלָ֣ה יְהֹוָ֣ה בְּחַיָּי֑ אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי: אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים בְּבֶן־אָדָ֓ם ׀ שֶׁ֤אֵ֖ין ל֣וֹ תְשׁוּעָֽה: תֵּצֵ֣א ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ בַּיּ֥וֹם הַ֝ה֗וּא אָֽבְד֥וּ עֶשְׁתֹּֽנֹתָֽיו: אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַֽעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ שִׂ֝בְר֗וֹ עַל־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽיו: עֹשֶׂ֤ה ׀ שָׁ֘מַ֤יִם וָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּ֥ם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֑ם הַשֹּׁמֵ֖ר אֱמֶ֣ת לְעוֹלָֽם: עֹ֘שֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט ׀ לַֽעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָֽרְעֵבִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים: יְהֹוָ֤ה ׀ פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים יְ֭הֹוָה זֹקֵ֣ף כְּפוּפִ֑ים יְ֝הֹוָ֗ה אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים: יְהֹוָ֤ה ׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים יָת֣וֹם וְאַלְמָנָ֣ה יְעוֹדֵ֑ד וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים יְעַוֵּֽת: יִמְלֹ֤ךְ יְהֹוָ֙ה ׀ לְֽעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר הַֽלֲלוּיָֽהּ:


'י"מ דזה ירושלם שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב) והעיר היה נקרא כבר שלם כדכתיב (שם יד) ומלכי צדק
מלך שלם ונקרא ירושלם על שם יראה ועל שם שלם לכך אין אנו נותנין יו"ד בירושלם בין למ"ד למ"ם על שם שלם.' (תום' מס' תענית ט"ז)

קמז הַֽלֲלוּיָ֙הּ ׀ כִּי־ט֭וֹב זַמְּרָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ כִּֽי־נָ֝עִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה: בּוֹנֵ֣ה יְרֽוּשָׁלַ֣םִ יְהֹוָ֑ה נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס: הָ֭ר֣וֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם: מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּֽוֹכָבִ֑ים לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא: גָּד֣וֹל אֲדוֹנֵ֣ינוּ וְרַב־כֹּ֑חַ לִ֝תְבֽוּנָת֗וֹ אֵ֣ין מִסְפָּֽר: מְעוֹדֵ֣ד עֲנָוִ֣ים יְהֹוָ֑ה מַשְׁפִּ֖יל רְשָׁעִ֣ים עֲדֵי־אָֽרֶץ: עֶנ֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה בְּתוֹדָ֑ה זַמְּר֖וּ לֵֽאלֹהֵ֣ינוּ בְכִנּֽוֹר: הַֽמְכַסֶּ֬ה שָׁמַ֨יִם ׀ בְּעָבִ֗ים הַמֵּכִ֣ין לָאָ֣רֶץ מָטָ֑ר הַמַּצְמִ֖יחַ הָרִ֣ים חָצִֽיר: נוֹתֵ֣ן לִבְהֵמָ֣ה לַחְמָ֑הּ לִבְנֵ֥י עֹ֝רֵ֗ב אֲשֶׁ֣ר יִקְרָֽאוּ: לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה: רוֹצֶ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַֽחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ: שַׁבְּחִ֣י יְ֭רֽוּשָׁלַֽםִ ׀ אֶת־יְהֹוָ֗ה הַֽלֲלִ֖י אֱלֹהַ֣יִךְ צִיּֽוֹן: כִּי־חִ֭זַּק בְּרִיחֵ֣י שְׁעָרָ֑יִךְ בֵּרַ֖ךְ בָּנַ֣יִךְ בְּקִרְבֵּֽךְ: הַשָּֽׂם־גְּבוּלֵ֥ךְ שָׁל֑וֹם חֵ֥לֶב חִ֝טִּ֗ים יַשְׂבִּיעֵֽךְ: הַשֹּׁלֵ֣חַ אִמְרָת֣וֹ אָ֑רֶץ עַד־מְ֝הֵרָ֗ה יָר֥וּץ דְּבָרֽוֹ: הַנֹּתֵ֣ן שֶׁ֣לֶג כַּצָּ֑מֶר כְּ֝פ֖֗וֹר כָּאֵ֥פֶר יְפַזֵּֽר: מַשְׁלִ֣יךְ קַֽרְח֣וֹ כְפִתִּ֑ים לִפְנֵ֥י קָֽ֝רָת֗וֹ מִ֣י יַֽעֲמֹֽד: יִשְׁלַ֣ח־דְּבָר֥וֹ וְיַמְסֵ֑ם יַשֵּׁ֥ב ר֝וּח֗וֹ יִזְּלוּ־מָֽיִם: מַגִּ֣יד דְּבָרָ֣ו לְיַֽעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל: לֹ֘א עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכָל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְ֝דָע֗וּם הַֽלֲלוּיָֽהּ:

קמח הַֽלֲלוּ֙יָהּ ׀ הַֽלֲל֣וּ אֶת־יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַ֑יִם הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בַּמְּרוֹמִֽים: ֭הַֽלֲל֥וּהוּ כָל־מַלְאָכָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־צְבָאָֽו: ֖הַֽלֲלֽוּהוּ שֶׁ֣מֶשׁ וְיָרֵ֑חַ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כָּל־כּ֥וֹכְבֵי אֽוֹר: הַֽ֭לֲלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר ׀ מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם: יְ֭הַֽלֲלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה כִּ֤י ה֖וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ: וַיַּֽעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַֽעֲבֽוֹר: הַֽלֲל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה מִן־הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכָל־תְּהֹמֽוֹת: אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד שֶׁ֣לֶג וְקִיט֑וֹר ר֥וּחַ סְ֝עָרָ֗ה עֹשָׂ֥ה דְבָרֽוֹ: הֶֽהָרִ֥ים וְכָל־גְּבָע֑וֹת עֵ֥ץ פְּ֝רִ֗י וְכָל־אֲרָזִֽים: הַֽחַיָּ֥ה וְכָל־בְּהֵמָ֑ה רֶ֝֗מֶשׂ וְצִפּ֥וֹר כָּנָֽף: מַלְכֵי־אֶֽ֭רֶץ וְכָל־לְאֻמִּ֑ים שָׂ֝רִ֗ים וְכָל־שֹׁ֥פְטֵי אָֽרֶץ: בַּֽחוּרִ֥ים וְגַם־בְּתוּל֑וֹת זְ֝קֵנִ֗ים עִם־נְעָרִֽים: יְהַֽלֲל֤֙וּ ׀ אֶת־שֵׁ֬ם יְהֹוָ֗ה כִּֽי־נִשְׂגָּ֣ב שְׁמ֣וֹ לְבַדּ֑וֹ ה֝וֹד֗וֹ עַל־אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: וַיָּ֤רֶם קֶ֨רֶן ׀ לְעַמּ֡וֹ תְּהִלָּ֤ה לְֽכָל־חֲסִידָ֗יו לִבְנֵ֣י יִ֭שְׂרָאֵל עַ֥ם קְ֝רֹב֗וֹ הַֽלֲלוּיָֽהּ:


On the occasion of a ברית מילה the ש"ץ raises his voice when singing רוממות אל בגרונם to a special ניגון.

קמט הַֽלֲלוּיָ֙הּ ׀ שִׁ֣ירוּ לַֽ֭יהֹוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ תְּ֝הִלָּת֗וֹ בִּקְהַ֥ל חֲסִידִֽים: יִשְׂמַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל בְּעֹשָׂ֑יו בְּנֵֽי־צִ֝יּ֗וֹן יָגִ֥ילוּ בְמַלְכָּֽם: יְהַֽלֲל֣וּ שְׁמ֣וֹ בְמָ֑חוֹל בְּתֹ֥ף וְ֝כִנּ֗וֹר יְזַמְּרוּ־לֽוֹ: כִּֽי־רוֹצֶ֣ה יְהֹוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ יְפָאֵ֥ר עֲ֝נָוִ֗ים בִּֽישׁוּעָֽה: יַעְלְז֣וּ חֲסִידִ֣ים בְּכָב֑וֹד יְ֝רַֽנֲנ֗וּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָֽם: רֽוֹמֲמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם: לַֽעֲשׂ֣וֹת ֖נְקָמָ֣ה בַּגּוֹיִ֑ם תּֽ֝וֹכֵח֗וֹת בַּלְאֻמִּֽים: לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל: לַֽעֲשׂ֤וֹת בָּהֶ֨ם ׀ מִשְׁפָּ֬ט כָּת֗וּב הָדָ֣ר ה֭וּא לְכָל־חֲ֝סִידָ֗יו הַֽלֲלוּיָֽהּ:


מכאן עד 'ויברך דויד' אומר הש"ץ את הפסוקים כולם בקול רם.


אמר מהר"י סג"ל דלכך כופלין כל הנשמה כו' משום דאיתמר יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום,
ר"ל שמסיימין ספר תהלים שנתייסד בהללויה. והשתא אם לא יכפול פסוק האחרון לא נראה כמסיים, וכן במחזור ויטרי.
ומטעם זה נמי כופלין ד' ימלוך לעולם ועד אחר סיום ויושע. (מהרי"ל)


בשבת אומר הש"ץ פסוקים אלו בניגון מיוחד לשבת

קנ הַֽלֲלוּיָ֙הּ ׀ הַֽלֲלוּ־אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ: הַֽלֲל֥וּהוּ בִּגְבֽוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לֲל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ: הַֽ֭לֲלֽוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר: הַֽ֭לֲלֽוּהוּ בְּתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעֻגָֽב: הַֽלֲל֥וּהוּ בְצִֽלְצְלֵי־שָׁ֑מַע הַֽ֝לֲל֗וּהוּ בְּצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה: כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלֲלוּיָֽהּ: כ"ה"ת"י"ה:


בבין המצרים בימי חול הש"ץ מנמיך את קולו במילים 'אמן ואמן'.
פט:נג בָּר֖וּךְ יְהֹוָ֥ה לְ֝עוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן: קלה:כא בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֤ן יְֽ֝רֽוּֽשָׁלִָ֗ם הַֽלֲלוּיָֽהּ:
עב:יח־יט בָּר֤וּךְ ׀ יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֣וֹת לְבַדּֽוֹ:
וּבָר֤וּךְ ׀ שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ אֶת־כָּל־הָ֝אָ֗רֶץ אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:
The מנהג קבלה is to give צדקה while reciting ויברך דודwas not done in Germany where people gaveצדקה before orenen, and in many places the שמש walked around with the צדקה box during חזרת הש"ץ, or ובא לציון גואל.


The אחרונים would stand from 'ויברך דויד', until 'לשם תפארתך'. The דברי קהלת cites the מנהג to stand until 'שמו אברהם'.
יש לעמוד מכאן ועד 'וצבא השמים לך משתחוים' ושוב ל'ישתבח' (מגן אברהם ש"ע נ"א סי' ז).

דברי הימים א' כ"ט:י־יג וַיְבָ֤רֶךְ דָּוִיד֨ אֶת־יְהֹוָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־הַקָּהָ֑ל וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗יד בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֔ינוּ מֵֽעוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם: לְךָ֣ יְ֠הֹוָ֠ה הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֨רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְהֹוָה֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל ׀ לְרֹֽאשׁ: וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָֽדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל: וְעַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ מוֹדִ֥ים אֲנַ֖חְנוּ לָ֑ךְ וּֽמְהַֽלֲלִ֖ים לְשֵׁ֥ם תִּפְאַרְתֶּֽךָ: נחמיה ט:ו־יא אַתָּה־ה֣וּא יְהֹוָה֘ לְבַדֶּ֒ךָ֒ אַתָּ֣ עָשִׂ֡יתָ אֶֽת־הַשָּׁמַ֩יִם֩ שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל־צְבָאָ֗ם הָאָ֜רֶץ וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֨יהָ֙ הַיַּמִּים֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת־כֻּלָּ֑ם וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִֽשְׁתַּֽחֲוִֽים: אַתָּה־הוּא֙ יְהֹוָ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֨רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהֽוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם: וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶֽאֱמָ֣ן לְפָנֶ֒יךָ֒


ווען איין קינט אין דיא שול גיודשט ווערט דען זאגט דר גיפאטר אונ' מוהל
דש וכֿרותֿ עמו הבריתֿ פסוק אום פסוק מיט איינים ניגון ביז אן ישתבח :


אין מפסיקים בין אמירת 'נאמן לפניך' לאמירת 'וכרות עמו הברית',
אלא בשחרית של ברית מילה שמנגנים פסוקים אלה באמירת סירוגין מיוחדת של המוהל והסנדק.


In the Middle Ages פסוקי דזמרא were read responsively by חזן and קהל in a similar fashion to קבלת שבת.

מוהל וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶ֩רֶץ֩ הַכְּנַֽעֲנִ֨י סנדק הַֽחִתִּ֜י הָֽאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ מוהל וַתָּֽ֨קֶם֙ ׀ אֶת־דְּבָרֶֽ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה: סנדק וַתֵּ֛רֶא אֶת־עֳנִ֥י אֲבֹתֵ֖ינוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־זַֽעֲקָתָ֥ם שָׁמַ֖עְתָּ עַל־יַם־סֽוּף: מוהל וַ֠תִּתֵּ֠ן אֹתֹ֨ת וּמֹֽפְתִ֜ים בְּפַרְעֹ֤ה וּבְכָל־עֲבָדָיו֙ וּבְכָל־עַ֣ם אַרְצ֔וֹ סנדק כִּ֣י יָדַ֔עְתָּ כִּ֥י הֵזִ֖ידוּ עֲלֵיהֶ֑ם וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: מוהל וְהַיָּם֙ בָּקַ֣עְתָּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתֽוֹךְ־הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה סנדק וְֽאֶת־רֹ֨דְפֵיהֶ֜ם הִשְׁלַ֧כְתָּ בִמְצוֹלֹ֛ת כְּמוֹ־אֶ֖בֶן בְּמַ֥יִם עַזִּֽים:


שירת הים נהגו לאמרה בניגון טעמי המקרא

שמות יד:ל־לא מוהל וַיּ֨וֹשַׁע יְהֹוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם סנדק וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: מוהל וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהֹוָה֑ סנדק וַֽיַּֽאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהוָֹ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ:


אז ישיר was chanted by the לוים in the בית המקדש on שבת, when the קרבן תמיד was brought towards evening
(ראש השנה דף לא). After חורבן בית שני, it was chanted on שבת in ארץ ישראל, but not in בבל.
Afterwards, it was recited every day in ארץ ישראל, and in some parts of Italy.


אומרים בלחש חוץ מפסוקים ה' איש מלחמה וגו', מי כמכה וגו', עד יעבר וגו', שאומר בקול.


שמות טו:א־יח מוהל אָ֣ז יָֽשִׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיֹּֽאמְר֖וּ

לֵאמֹ֑ר סנדק אָשִׁ֤ירָה לַּֽיְהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה  ס֥וּס 

וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:  מוהל עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י

לִֽישׁוּעָ֑ה  סנדק זֶ֤ה אֵלִי֙ ֽוְאַנְוֵ֔הוּ  אֱלֹהֵ֥י
אָבִ֖י וַאֲרֹֽמֲמֶֽנְהוּ:  מוהל יְהֹוָ֖ה אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יְהֹוָ֖ה 
שְׁמֽוֹ: סנדק מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם  וּמִבְחַ֥ר
שָֽׁלִשָׁ֖יו טֻבְּע֥וּ בְיַם־סֽוּף: מוהל תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְֿיֻ֑מוּ יָֽרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־

אָֽבֶן: סנדק יְמִֽינְךָ֣ יְהֹוָ֔ה נֶאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ יְמִֽינְךָ֥

יְהֹוָ֖ה תִּרְעַ֥ץ אוֹיֵֽב:  מוהל וּבְרֹ֥ב גְּאֽוֹנְךָ֖ תַּֽהֲרֹ֣ס 
קָמֶ֑יךָ  תְּשַׁלַּח֙ חֲרֹ֣נְ֔ךָ יֹֽאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ:  סנדק וּבְר֤וּחַ 

אַפֶּ֨יךָ֙ נֶ֣עֶרְמוּ מַ֔יִם נִצְּב֥וּ כְמוֹ־נֵ֖ד

נֹֽזְלִ֑ים  קָֽפְא֥וּ תְהֹמֹ֖ת בְּלֶב־יָֽם: מוהל אָמַ֥ר 
אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג  אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל סנדק תִּמְלָאֵ֣מוֹ 
נַפְשִׁ֔י  אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּֽוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי:  מוהל נָשַׁ֥פְתָּ 
בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם  צָֽלֲלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם 
אַדִּירִֽים: סנדק מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י 
כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ  נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה 
פֶֽלֶא:  מוהל נָטִ֨יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ:  סנדק נָחִ֥יתָ 
בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ מוהל נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה 
קָדְשֶֽׁךָ: סנדק שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן  חִ֣יל 
אָחַ֔ז יֹֽשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת: מוהל אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י 
אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ
כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן:  סנדק תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֨תָה֙ 
וָפַ֔חַד  בִּגְדֹ֥ל זְרֽוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן  מוהל עַד־ 
יַֽעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְהֹוָ֔ה   עַֽד־יַֽעֲבֹ֖ר עַם־ז֣וּ 
קָנִֽיתָ:  סנדק תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֨מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַֽחֲלָֽתְךָ֔  מָכ֧וֹן 
לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהֹוָ֑ה מוהל מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּֽוֹנֲנ֥וּ
יָדֶֽיךָ: סנדק יְהֹוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: מוהל יְהֹוָ֥ה ׀
יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: בסוף שירת הים כופלים את הפסוק 'ד' ימלוך לעולם ועד'


(אין אומרים 'ד' מלכותיה', וגומר 'כי בא סוס' וגומר) וממשיכים 'כי לד' המלוכה'.


כב:כט כִּי ֖לַיהֹוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם:
עובדיה א:כא וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָֽיְתָ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה:
זכריה יד:ט וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד:


The חתם סופר writes (סדרת ואתחנן) one may think that since we conclude the שירה with the פסוק, ביום ההוא יהיה ד' אחד... that the nations will be on the same level as בני ישראל (ומלאה הארץ...). We assert at the end by adding the פסוק of שמע ישראל, that even during this time period, we will always be on a higher level of appreciation and have a closer relationship with God than the other nations. Historically speaking, the שמע ישראל was added by נוסח צרפת, which made many additions to the תפילה (like the word 'טובים' and additional פסוקים). Usually גדולי אשכנז opposed their additions, but since during פסוקי דזמרא one may say additional פסוקים, they saw no reason not to.


מסיימים:
וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר . דברים ו:ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד:


מ'נשמת' עד 'אלא אתה' אומר הש"ץ הכל בקול ובנעימה :

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וְרֽוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד . מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל . וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנּוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ . פּוֹדֶה וּמַצִיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם . בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה אֵין לָֽנוּ מֶּלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה:

אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים . אֱלֽוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת . אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת. הַמְּהֻלָּל בְּרֹב הַתֻּשְׁבָּחוֹת . הַמְּנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶֽסֶד . וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים: וַיָי לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן . הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים . וְהַמֵּקִיץ רְדוּמִים . וְהַמֵּשִֽׂיחַ אִלְּמִים . וְהַמַּתִּיר ׀ אֲסוּרִים . וְהַסּוֹמֵךְ נוֹפְלִים . וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים . לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים: אִֽלּוּ פִֽינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם . וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵֽינוּ שֶֽׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִֽֽיעַ . וְעֵינֵֽינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּֽׁמֶשׁ וְכַיָּרֵֽחַ . וְיָדֵֽינוּ פְּרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָֽיִם . וְרַגְלֵֽינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת . אֵין אֲנַֽחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶֽךָ . עַל אַֽחַת מֵאָֽלֶף אֶֽלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים . הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ עִם אֲבוֹתֵֽינוּ וְעִמָּֽנוּ . מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וּמִבֵּית ׀ עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ . בָּרָעָב זַנְתָּֽנוּ . וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּֽנוּ . מֵחֶֽרֶב הִצַּלְתָּֽנּוּ . וּמִדֶּֽבֶר מִלַּטְתָּֽנוּ . וּמֵחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים דִּלִּיתָֽנוּ: עַד הֵֽנָּה עֲזָרֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ . וְלֹא עֲזָבֽוּנוּ חֲסָדֶֽיךָ וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לָנֶֽצַח: עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּֽנוּ . וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַֽחְתָּ בְּאַפֵּֽינוּ . וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֽׂמְתָּ בְּפִֽינוּ . הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרֲכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמֲמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ: כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה . וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע . וְכָל בֶּֽרֶךְ לְךָ תִּכְרַע . וְכָל קוֹמָה לְפָנֶֽיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה: וְכָל לְבָבוֹת יִירָאֽוּךָ . וְכָל קֶֽרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶֽךָ . כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב .'כָּל עַצְמוֹתַי' קמץ ולא קמץ קטן (רא"ש) תהלים לה:י כָּ֥ל עַצְמֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֘ יְהֹוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָ֘נִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ: חזן מִי יִדְמֶה לָּךְ . וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ . וּמִי יַעֲרָךְ לָּךְ . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ . כָּאָמוּר: קג:א לְדָוִ֨ד ׀ בָּֽרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְיָ֑ וְכָל־קְ֝רָבַ֗י אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשֽׁוֹ:


בשבועות מתחיל הש"ץ 'האל',בסכות ושמיני עצרת 'הגדול'

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּֽךָהַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶֽךָ


בפסח מתחיל 'הגבור' בראש השנה וביום צום כפור מתחיל 'המלך

הַגִּבּוֹר לָנֶֽצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶֽיךָ הַמֶּֽלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא:

שׁוֹכֵן עַד .


מָרוֹם וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ . וְכָתוּב: לג:א רַֽנֲנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהֹוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה:

בְּפִי יְ שָׁרִים תִּתְהַלָּל . וּבְדִבְרֵי צַ דִּיקִים תִּתְבָּרַךְ .

וּבִלְשׁוֹן חֲ סִידִים תִּתְרוֹמָם . וּבְקֶֽרֶב קְ דוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ:


Most ancient manuscripts were written without vowels (ניקוד). The common pronunciation is 'וּבְמַקְהֲלוֹת'.

וּבְמַקְהֲלוֹת רִבֲבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאַר שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר . שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּֽחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתּוּשְׁבָּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶֽךָ:


הדרת קודש

ישתבח מן זאל נזהר זיין דז מן זאל ניט מפֿסיק זיין אין ישתבח: דען עש שטיט אין זוהר ווען ישראל האלטן ישתֿבח צירט זיך דיא שכֿינה צו קומן פר הש"י: ווען איינר זעלט ח"ו מפֿסיק זיין גיט איין פֿלאם פֿון הינטר דיא פֿליגל פֿון דיא כרובֿים אונ' רופֿט אויז ווייל דער פלוני האט מפֿסיק גיוועזן מיטן אין דיא הערשאפֿט פֿון הק"בה דער זאל פֿאר שניטן ווארטן פֿון דיא וועלט דז ער זאל דיא הערשאפֿט פֿון גאט ניט זעהן: מן מוז ניט זאגן ישתבח צייטן מען ער האט גיזאגט (ברוך שאמר) אונ' איין טייל פֿון פסוקי דזמרה:

ֹ
הש"ץ ירד לפני התיבה לפני ישתבח, שאומרה שם בעבור הקדיש שאחריה שיאמר לפני התבה עם ברכו
וכל מה שאחריו שהוא עיקר התפלה. המתפלל עובר לפני התבה, אם יש יאהרצייט הוא עובר אך אבלים לא עברו עד 'אשרי'.


ספרי מנהגי אשכנז do not discuss the Kabbalistic issue of reciting the שבחים, בנשימה אחת (in one breath).

[ע"י שלמה?] יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ . הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . בַּשָׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ . כִּי לְךָ נָאֶה . יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . שִׁיר וּשְׁבָחָה . הַלֵּל וְזִמְרָה . עֹז וּמֶמְשָׁלָה . נֶֽצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה . תְּהִלָּה וְתִפְאֶֽרֶת . קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. חזן בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֵל . מֶֽלֶךְ . גָּדוֹל בַּתּוּשְׁבָּחוֹת . אֵל הַהוֹדָאוֹת . אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת . הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה . מֶֽלֶךְ . אֵל . חַי הָעוֹלָמִים:


The use of either חַי הָעוֹלָמִים or חֵי הָעוֹלָמִים is discussed amongst the פוסקים, yet it seems that חַי הָעוֹלָמִים
was more common. That was the pronunciation of הרב שמשון רפאל הירש andמנהג פפד"מ .


שיר המעלות ממעמקים was initially inserted here during עשרת ימי תשובה only by נוסח ספרד in Europe.
It is a מנהג האריז"ל, which was not accepted by אשכנזים across Europe,
although many Eastern European אשכנזים eventually adopted its recital.
הדרת קודש

מן זאל נזהר זיין דעם קדיש רעכֿט צו הערן פֿון דעם שליח ציבור אונ' (אמן יהא שמיה רבא) מיט הוכֿר שטים צו ענטפֿרן וויא דיא גמרא זאגט ווען איינר ענטפֿרט (אמן יהא שמיה רבא) מיט זיין גאנצן כח דז ער זאל זיך רעכֿט קענן מכֿוון זיין: דעם צו רייסט מן זיין גזר דין: דארום הערט מן דען ערשטן פסוק פֿון קריאתֿ שמע מיט הוכֿר שטים צו לייאנן אום דיא כוונה צו ערוועקן: אבר ניט גאר צו הוך דז דיא לייט זעלטן זיינר שפטן אונ' תוספֿותֿ שרייבן ווען ישראל גין אין שול אונ' זאג אמן יהא שמיה רבא מיט הוכֿר שטים זיינן זיא מבֿטל דיא ביזי גזרותֿ: אין זוהר שטים מן הערט מיט אליר קראפֿט (אמן יהא שמיה רבא) צו ענטפֿרן: דען ווערט דער כח פֿון דעם שטן צו בראכֿן: אונ' דער זיא ניט מכֿוון איז דעם קדיש אדר דיא ברכֿה צו הערן אום אמן דרויף צו ענטפֿרן: אויף דעם זאגט דר פסוק אין (שמואל א' ב') (ובוזי יקלו) דאז איז טייטש דיא מיך פֿאר שמעהן דיא ווערן פֿר לייכֿטרט ווערן: אוז' מן ווערפֿט אין פֿון איין מדרגה אין דיא אנדרי ביז אויף דעם אורט וואש דא היישט אבֿרון אונ' דאש ווערט גינענט (שאול תחתיה): אונ' דיא דא ענטפֿרן ביז (עלמיא) זיינן זיך טועה דען מן מוז ניט מפֿסיק זיין צווישן (עלמיא אונ' יתֿברך):


Until the early seventeenth century the first two words of קדיש were not pronounced with a צירי (יִתְגַּדֵּל). The first to do so was ר' שלמה זלמן האנא's, בנין שלמה (Frankfort a. d. Oder 1723). This work, was highly controversial, in fact he was forced to print an apology which was appended to the end of the book. Numerous works came out that took issue with many of his textual changes. ר' יעקב עמדין and many of the others that disagreed with ר' שלמה זלמן האנא in other parts of תפילה, also disagreed with him here. ר' שבתי סופר, understands that the first two words are Hebrew, therefore, he rejects pronouncing them with a צירי. ר' שלמה זלמן האנא ’s changes were never accepted except by a) theויעתר יצחק , who advocates for pronouncing it with צירי. b) the פרי מגדים and the גר"א ((מעשה רב ס' נד.


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא . בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ .
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל . בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב . וְאִמְרוּ כורע אָמֵן.


אלו דברי בעל האגודה ממסכת ברכות ג:א וז"ל
'יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שיש לומר יהא שמיה ולא מפיק ה' שמיה דהוי משמע שם יה'
יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה
במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא . וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל .
שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) בְּרִיךְ הוּא .


בתפלות ראש השנה כופלים 'לעילא ולעילא' רק בקדישים מיוחדים שנתקנו לאמירת הש"ץ,
אך בכל קדיש יתום אין כופלים. בשאר ימי התשובה, מלבד יום הכפורים, אין כופלים 'לעילא' כלל.


לְעֵֽלָּא מִכָּל־בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא . דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


קריאת שמע עם ברכותיה

עריכה
באמירת 'ברכו' הש"ץ אומר: 'ברוך יי המבורך לעולם ועד' יחד עם הציבור,
ולא אחריו, כמו בעניית קדושה וכיו"ב. וכן המנהג ב'ברכו' של העולים לתורה.
ש"ץ מאריך באמירת 'ברכו' : בָּרֲכוּ


בעוד הש"ץ אומר 'ברכו' אומר הקהל בלחש : ווייל דער חזן זאגט (ברכֿו) זאגט (קהל יתֿברך) יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל־מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים תהלים סח:ה סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב ֖בָּעֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָיו: וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל־כָּל־בְּרָכָה וּתְהִלָּה:

אֶת יְיָ


כשמנגן הש"ץ השם יאמר הקהל : ווען דער חזן זאגט את י"י זאל קהל זאגן דש
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
הַמְבֹרָךְ:


כשמנגן הש"ץ 'המברך' יאמר הקהל : ווען דער חזן מבורך אן היבט זאל קהל זאגן דש
קיג:ב יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד עוֹלָֽם:
ווען דער חזן המבֿורך אויש האט זאל קהל זאגן
קהל וש"ץ יחדיו : בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:


ש"ץ אומר בקול רם את ראש ברכת יוצר עד 'את הכל' :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹֽשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל:
בימות החול אומרים

הַמֵּאִיר לָאָֽרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶֽיהָ בְּרַחֲמִים . וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. קד:כד מָֽה־רַבּ֬וּ מַֽעֲשֶׂ֨יךָ יְֽהֹוָ֗ה ֖כֻּלָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ: הַמֶּֽלֶךְ הַמְרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז . הַמְשֻׁבָּח וְהַמְּפֹאָר וְהַמִּתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם. אֱלֹהֵי עוֹלָם . בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ . אֲדוֹן עֻזֵּֽנוּ צוּר מִשְׂגַּבֵּנוּ . מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ . מִשְׂגָּב בַּעֲדֵֽנוּ. אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה . הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה . טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְׁמוֹ . מְאוֹרוֹת נָתַן סְבִיבוֹת עֻזוֹ . פִּנּוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים רוֹמֲמֵי שַׁדַּי . תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּקְדֻשָׁתוֹ. תִּתְבָּרַךְ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל־שֶׁבַח מַעֲשֵׂי יָדֶֽיךָ . וְעַל־מְאֽוֹרֵי אוֹר שֶׁעָשִֽׂיתָ . יְפָאֲרֽוּךָ . סֶּֽלָה:

דא פֿאנגט מן אן תתֿברך צורנו


It is common on special occasions, that only a יוצר and a זולת are recited.
For example on the שבתות ד' פרשיות (יוצר, זולת). On שבת חנוכה however,
(יוצר, מאורה, זולת) are recited, the מאורה being said instead of an אופן).


בשבתות ובחגים כשאומרים יוצר (ברית מילה, ראש חדש, ראש השנה ,יום כפור, סכות ושבת חול המועד, שמיני עצרת, בראשית, הראשונה והשניה של חנוכה, ד' פרשיות והפסקות הראשונה והשניה, הגדול, פסח ושבת חו"מ, שבועות, נחמו, תשובה)
פותחים בחרוז זה, וש"ץ אומרו בקול רם בהמשך ברכת יוצר
אוֹר עוֹלָם בְּאוֹצַר חַיִּים אוֹרוֹת מֵאוֹפֶל אָמַר וַיֶהִי:
משבת הגדול עד ימי הסליחות אומרים זה לסירוגין, פסוק אחד ש"ץ אומר
בקול רם ובפסוק שאחריו משמיע הקהל את קולו, וחוזר חלילה.

ש"ץ: הַכֹּל יוֹדֽוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחֽוּךָ . וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּיָי: קהל: וְהַכֹּל יְרוֹמֲמֽוּךָ סֶּֽלָה יוֹצֵר הַכֹּל . הָאֵל הַפּוֹתֵֽחַ בְּכָל יוֹם דַּלְתוֹת שַׁעֲרֵי מִזְרָח: ש"ץ: וּבוֹקֵֽֽעַ חַלּוֹנֵי רָקִֽיעַ . מוֹצִיא חַמָּה מִמְּקוֹמָהּ וּלְבָנָה מִמְּכוֹן שִׁבְתָּהּ: קהל: וּמֵאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּלְיוֹשְׁבָיו . שֶׁבָּרָא בְּמִדַּת רַחֲמִים: ש"ץ: הַמֵּאִיר לָאָֽרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶֽיהָ בְּרַחֲמִים . וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: קהל: הַמֶּֽלֶךְ הַמְּרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז . הַמְשֻׁבָּח וְהַמְּפֹאָר וְהַמִּתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם: ש"ץ: אֱלֹהֵי עוֹלָם בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ . אֲדוֹן עֻזֵּֽנוּ צוּר מִשְׂגַּבֵּֽנוּ. מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ מִשְׂגָּב בַּעֲדֵֽנוּ: קהל: אֵין כְּעֶרְכֶּֽךָ וְאֵין זוּלָתֶֽךָ. אֶפֶס בִּלְתֶּֽךָ וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ: ש"ץ: אֵין כְּעֶרְכְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה . וְאֵין זוּלָתְךָ מַלְכֵּֽנוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: קהל: אֶֽפֶס בִּלְתְּךָ גּוֹאֲלֵֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ . וְאֵין דּֽוֹמֶה לְּךָ מוֹשִׁיעֵֽנוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים:

משבת הגדול עד ימי הסליחות נהגו להמשיך ולומר גם את הפיוט הזה לסירוגין, ש"ץ וקהל,
ויש נוהגים לנגן בנעימה בכל שבתות. כשיש חתן וכן כשבאה יולדת לב"ה מנגן הש"ץ לכבודם 'שמחים הצאתם' עד סוף הפיוט בניגון מיוחד
ש"ץ: אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים . בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה:

קהל: גָּדְלוֹ וְטוּבוֹ מָלֵא עוֹלָם . דַּֽעַת וּתְבוּנָה סוֹבֲבִים אוֹתוֹ:


ש"ץ: הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ .וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה:

קהל: זְכוּת וּמִישׁוֹר לִפְנֵי כִסְאוֹ . חֶֽסֶד וְרַחֲמִים לִפְנֵי כְבוֹדוֹ:


ש"ץ: טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבָּרָא אֱלֹהֵֽינוּ . יְצָרָם בְּדַֽעַת בְּבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל:

קהל: כֹּֽחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם . לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶֽרֶב תֵּבֵל:


ש"ץ: מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹֽגַהּ . נָאֶה זִיוָם בְּכָל הָעוֹלָם: \\

קהל: שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם וְשָׂשִׂים בְּבוֹאָם . עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם:


ש"ץ: פְּאֵר וְכָבוֹד נוֹתְנִים לִשְׁמוֹ . צָהֳלָה וְרִנָּה לְזֵֽכֶר מַלְכוּתוֹ:

קהל: קָרָא לַשֶּֽׁמֶשׁ וַיִּזְרַח אוֹר . רָאָה וְהִתְקִין צוּרַת הַלְּבָנָה:


ש"ץ: שֶֽׁבַח נוֹתְנִים לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם .
תִּפְאֶֽרֶת וּגְדֻלָּה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ:

חזן לָאֵל אֲשֶׁר שָׁבַת מִכָּל הַמַּעֲשִׂים . בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ . תִּפְאֶֽרֶת עָטָה לְיוֹם הַמְּנוּחָה . עֹֽנֶג קָרָא לְיוֹם הַשַּׁבָּת: זֶה שֶֽׁבַח שֶׁלַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי . שֶׁבּוֹ שָֽׁבַת אֵל מִכָּל מְלַאכְתּוֹ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי מְשַׁבֵּֽחַ וְאוֹמֵר . מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת . טוֹב לְהֹדוֹת לַיָי: לְפִיכָךְ יְפָאֲרוּ וִיבָרֲכוּ לָאֵל כָּל יְצוּרָיו . שֶֽׁבַח יְקָר וּגְדֻלָּה יִתְּנוּ לְאֵל מֶֽלֶךְ יוֹצֵר כֹּל . הַמַּנְחִיל מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קֹֽדֶשׁ: חזן שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִתְקַדַּשׁ . וְזִכְרְךָ מַלְכֵּֽנוּ יִתְפָּאַר . בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל . וְעַל הָאָֽרֶץ מִתָּֽחַת: תִּתְבָּרַךְ מוֹשִׁיעֵֽנוּ . עַל שֶֽׁבַח מַעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ . וְעַל מְאוֹרֵי אוֹר שֶׁעָשִֽׂיתָ יְפָאֲרֽוּךָ סֶּֽלָה:


Almost all of the ancient סידורים contain the word קוֹנֵהֶם, however, today קוֹנָם is commonly used,
in order to alleviate any confusion that there might חס ושלום, be two רשויות.


[שבת חזון] מתתברך צורינו עד סוף ביראה מנגן קצת בניגון קינות.


חזן תִּתְבָּרַךְ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ . בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ . יוֹצֵר מְשָׁרֲתִים . וַאֲשֶׁר מְשָׁרֲתָיו כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם . וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַֽחַד בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם. כֻּלָּם אֲהוּבִים . כֻּלָּם בְּרוּרִים . כֻּלָּם גִּבּוֹרִים . וְכֻלָּם עֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנֵהֶם. וְכֻלָּם . פּוֹתְחִים ׀ אֶת־פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה . בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה . וְּמְבָרֲכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים -

מנהג וורמייזא כשאומרים עומדים לכבוד את השם. קהל אֶת שֵׁם הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא. חזן וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַֽיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה . לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם . בְּנַֽחַת רֽוּחַ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָּׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים . וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה.


קהל ישעיה ו:ג קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ:

חזן וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ בְּרַֽעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים ...


בשבתות ובחגים שאומרים בהם אופן (ראש חדש, ר"ה, יו"כ, סכות, שמחת תורה, בראשית, הימים הראשונים של פסח ושבת חו"ה, שבועות, נחמו, תשובה, ברית מילה)
אומרים 'והחיות' במקום 'והאופנים' מלבד בראש השנה ויום הכיפורים:
חזן וְהַחַיּוֹת יְשׁוֹרֵֽרוּ וּכְרֻבִים יְפָאֵֽרוּ . וּשְׂרָפִים יָרֹֽנּוּ
וְאֶרְאֵלִּים יְבָרֵֽכוּ פְּנֵי כָּל חַיָּה וְאוֹפַן וּכְרוּב ...
לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים . קהל יחזקאל ג:יב בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְהֹוָ֖ה מִמְּקוֹמֽוֹ:


לְאֵל בָּרוּךְ נְעִימוֹת יִתֵּֽנוּ . לְמֶֽלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם . זְמִירוֹת יֹאמֵֽרוּ וְתֻּשְׁבָּחוֹת יַשְׁמִֽיעוּ. כִּי הוּא לְבַדּוֹ פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת . עֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת . בַּֽעַל מִלְחָמוֹת . זוֹרֵֽעַ צְדָקוֹת . מַצְמִֽיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת . נוֹרָא תְהִלּוֹת . אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל־יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר: קלו:ז ֖לְעֹשֵׂה אוֹרִ֣ים גְּדֹלִ֑ים כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: ובשבת א' דחנוכה אומרים כאן מאורה חזן אוֹר חָדָשׁ עַל־צִיּוֹן תָּאִיר . וְנִזְכֶּה כֻלָּֽנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת:

The מנהג is to hold the two frontציציות in the left hand, as mentioned by the following פוסקים, ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, ים של שלמה,מגן אברהם, שלחן ערוך הרב, קיצור שלחן ערוך and ערוך השלחן. In פוסקי מנהגי אשכנז (מנהגי וורמייזא, ר'אהרן פולד [מנהגי פרנקפורט], חות יאיר, and ספר יוסף אומץ (although he held all the ציציות, כמנהג האריז"ל).

[ע"י שמואל] קהל אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵירָה חָמַֽלְתָּ עָלֵֽינוּ. אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ . בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ . וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים . כֵּן תְּחָנֵּֽנוּ וּתְלַמְּדֵֽנוּ. אָבִֽינוּ אָב הָרַחֲמָן הַמְרַחֵם . רַחֵם עָלֵֽינוּ . וְתֵן בְּלִבֵּֽנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל . לִשְׁמֹֽעַ . לִלְמֹד וּלְלַמֵּד . לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם ׀ אֶת־כָּל־דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶֽךָ בְּאַהֲבָה. וְהָאֵר עֵינֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . וְדַבֵּק לִבֵּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ . וְיַחֵד לְבָבֵֽנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה שְׁמֶֽךָ . וְלֹא־נֵבוֹשׁ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בָּטָֽחְנוּ . נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ. חזן וַהֲבִיאֵֽנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ . וְתוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמֲמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ. כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה . וּבָֽנוּ בָחַֽרְתָּ מִכָּל־עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּֽנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶֽלָה בֶּאֱמֶת . בשבת לפני שבועות ולפני ט' באב אומרים כאן אהבה לְהוֹדוֹת לְךָ וְּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה. בבין המצרים בימי חול הש"ץ מנמיך את קולו במילים 'הבוחר בעמו ישראל האהבה'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:


עונים 'אמן' על ברכת אהבה של ש"ץ.


הדרת קודש פון קריאת שמע

מן זאל זער נזהר זיין דז מן דש קריאתֿ שמע זאל לייאנן מיט פֿארכֿט אונ' ציטרנש: אונ' מן זאל וואול אריוש רידן די י פֿון (ישראל) דז מן זאל ניט מיינן ער זאגט (אישראל): אונ' מן מוז איין וויניג שטיל הלטן צווישן דש ווארט (ישראל) אונ' דען (שם): אוך זאל מן (מפֿסיק) זיין צווישן דען ערשטן (שם) אונ' (אלדינו) אונ' צווישן דען אנדרן (שם) אונ' (אחד) אונ' ווען ער דען (שם) מעלד זאל ער זיך (מכֿוון) זיין דז גאט איז איין הער איבר די גנצי וועלט: אונ' דז ער איז אל צייט גיוועזן: אונ' איז נאך: אונ' ווערט אל צייט זיין: אונ' מן מוז איין וויניג (מפֿסיק) זיין צווישן דש ווארט (אחד) אונ' דעם פסוק (ברוך שם כבֿוד וגו'): אוך מוז מן (מפֿסיק) זיין צווישן (לעולם ועד) אונ' (ואהבֿת): אונ' אין דעם ווארט (אחד) זאל מן דיא כּוונה האבן: דז דיא א ביטייט דז גאט איז איין (יחיד) אין זיין עולם: אונ' דיא ח ביטייט דז ער גיוועלטיגט איבר דיא אכֿט הימל: אונ' דיא ד ביטייט: דז ער גיוועלטיגט איבר דיא פֿיר זייטן פֿון דיא וועלט: אונ' מן מוז דיא ד וואול ארויש רידן דז מן זאל ניט מיינן דז ער זאגט (אחר חס ושלום): אונ' מן מוז דיא כוונה האבן אויף דעם פירש פֿון דעם פסוק: הער צו דוא ישראל דש איז (יעקבֿ אבֿינו ע"ה) דר האט גיהיישן ישראל: דער גאט דער איצונד אונזר גאט איז: דער ווערט (לעתיד לבֿא) איין איינציגר גאט זיין איבר אלי פֿעלקר דער וועלט: מן מוז זיך מיט דיא א ניט צו לאנג אויף האלטן דיא ח ניט צו גישווינד רידן: מן מוז וואש (מפֿסיק) זיין צוישן (היום) אונ' (על לבֿבֿך): אונ' אין (והיה אם שמוע) צווישן (היום) אונ' (לאהבֿה) אוך ווען צווייא גלייכֿי אותֿיותֿ בייא אננדר קומן גלייך אז (בכֿל לבֿבֿך: על לבֿבֿכֿם) אונ' דער גלייכֿן אנדרי ווערטר: דא מוז מן איין וויניג שטיל האלטן צווישן דיא צוייא ווערטר: כדי דש קיין (אותֿ) אין גאנץ (קריאתֿ שמע) זאל פֿר לארן גין: נייארט מוז איין אידר אותֿ ביזונדר וואול אויש שפרעכֿן: אוך מוז מן (מפֿסיק) זיין צווישן (וחרה) אונ' (אף): דז מן ניט זאל מיינן (חלילה) ער זאגט (וחרף) אונ' צווישן (אף) אונ' דען (שם): אונ' אל צייט ווען איין ווארט לאזט אויז מיט איין ם אונ' דש אנדרי ווארט היבט זיך אן מיט דיא א: גלייך אז (ושמתם אתֿ • וקשרתם אותֿם) אונ' נאך מער אנדרי: דא מוז מן אל צייט וואש שטיל האלטן צווישן דיא צווייא ווערטר: אויך צווישן (אלדיכֿם) אונ' (אמתֿ): אונ' אין דעם ווארט (נשבע) מוז מן דיא ע וואול אויש דרוקן אוך דיא ז פֿון (תזכרו) דז מן ניט זאל מיינן ער זאגט (תשכרו) מיט איין ש דעש וואר טייטש ער וויל גאט דינן דש ער זאל אים איין לון דער פֿאר געבן: אונ' דאש ווער ניט רעכֿט: דען מן גיהערט גאט אויש ליבשאפש צו דינן: אונ' ניט אום איין לון דער פֿאר צו אנטפֿאנגן: אונ' מן גיהערט (קריאתֿ שמע) מיט דען טראפף צו לייאן: אונ' ווען מן זאגט (לאותֿ על ידך) זוא זאל מן אן רידן דיא (תפֿילין של יד) אונ' בייא (לטוטפֿותֿ בין עיניך) זאל ער אן רידן די (תפֿילין של ראש) עש איז איין מצוה דש מן זאל האלטן דיא ציציתֿ אין זיין לינקה הנט אזו לאנג אז מן קריאת שמע לייאנט: אונ' מן מוז אין דיא צייט אז ער קריאתֿ שמע לייאנט קיינם ניקש ווינקן: עש זייא מיט דיא אויגן אדר מיט דיא לעפֿצן אדר מיט דיא פֿינגיר: אונ' מיט קיינר לייא זאך נייארט ער מוז זיין (כוונה) האבן אויף זיין לייאנן זונשטן ווערט זיין (קריאתֿ שמע) פֿר ניקש גירעכֿנט: אונ' ווען מן שאגט (ובֿכֿל נפֿשך) זאל מן זיך (מכֿוון) זיין דש מן גיהערט (מוסר נפֿש) צו זיין פֿון וועגן (קידש השם): ווען איינר אונטר וועגן אויף דעם פֿעלד (קריאתֿ שמע) לייאנט: דא מוז ער אלש שטין ביז (על לבֿבֿך) דער נאך מאג ער פֿארט גין: איין אידר זאל זיך ביפֿלייסיגן מיט דעם (צבור) צו גלייך צו לייאנן: אונ' דער דעש טוט: דעם קומט דען זעלביגן טאג קיין שארן צו האנדן: ווען איין (יחיד) פֿר זיך זעלבשט לייאנט: זאל ער זאגן ("אל "מלך "נאמן) דיא (ראשי תיבֿותֿ) מאכן אמן: דען ווערט עש גירעכֿנט אז ווען ער העט אמן גיזאגט נאך (הבוחר בעמו ישראל באהבֿה):

עונים 'אמן' על ברכת אהבה של ש"ץ. להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים אמירת 'אל מלך נאמן' ביחיד או בציבור. ויש משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של ש"ץ, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.


לכתחילה צריך לקרוא את ק"ש כולה בטעמי המקרא כולל הפסוק הראשון שהוא עיקר הקריאה על פי הפסוקים. קריאת שמע בנגינת טעמי המקרא, אם מורגל בהם, ובנגינת טעמי המקרא הקדומה של בני אשכנז בפרט, היא הדרך המובחרת לקיים את המצוה דאורייתא של קריאת שמע פעמיים בכל יום.


והמדקדקים צריך להקפיד בכל התפילה ־ וביותר בק"ש דאורייתא ־ על ביטויי המילים בלשון הקודש מדוקדקת. הגיית החולם הנכונה היא זו של בני אשכנז, ובדורות שלפנינו הבדילו בני אשכנז גם בין חי"ת לכ"ף ובין עי"ן לאל"ף. הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפי פוסקי אשכנז צריך על דין הגמרא להאריך בדלי"ת של 'אחד'. רבים הם המדקדקים בזמן ק"ש לפי על השיטות, ואשרי הם אלה שמתאמצים להדר גם בעצם ק"ש שתיעשה לפי מסורת חז"ל.


אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן
דברים ו, ד־ט
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד:
בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְּתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:


דברים יא:יג־כא וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: הִשָֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן־יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא־יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל לְבַבְכֶ֖ם וְעַל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: הרב הקורא שמע בטעמים מרים קולו מ'למען ירבו' עד 'אמת' לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:

While reciting the third פרשה (ויאמר), the ציציותare switched from the left to the right hand.
The מנהג of holding the ציציות originated from the time of the תלמוד and therefore is considered a דינה דגמרא.
The ציציות are kissed only while reciting the words 'וראיתם אותו'.

במדבר טו:לז־מא וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽ֨א־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:


ש"ץ מרים קולו במילה 'אמת' ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'. לפיכך ש"ץ אומר פרשת ציצית
עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.
These fifteen words begin with the same letter ו',
and they correspond to the fifteen words in the last פסוק of the 'שמע'.


ראיתי במעשה הגאונים מאמת ויציב עד הדבר הזה לעולם ועד אגרת אחת היתה, לפי כשיסדו מאה ברכות שלחו לגולה רצונכם לקבל עליכם לומר בכל יום מאה ברכות, שלחו להם אמת ויציב עד הדבר הזה עלינו לעולם ועד. ט"ו וויי"ן הם תשעים, ה'דבר ה'זה ב' ההי"ן הם י', הרי ק' כנגד ק' ברכות. וכן מן אמת ויציב עד עוד זולתך מאה תיבות, כנגד מאה ברכות. (רוקח)


One releases the ציציות while reciting 'לעד ולעולמי עולמים',
as is common practice today.

אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם . וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן . וְאָהוּב וְחָבִיב . וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנוֹרָא וְאַדִּיר . וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל . וְטוֹב וְיָפֶה . הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. אֱמֶת אֱלֹהֵי עוֹלָם מַלְכֵּֽנוּ . צוּר יַעֲקֹב . מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ . לְדוֹר וָדוֹר הוּא קַיָּם . וּשְׁמוֹ קַיָּם . וְכִסְאוֹ נָכוֹן . וּמַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לָעַד קַיָּֽמֶת. וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים . נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים . לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. עַל־אֲבוֹתֵֽינוּ וְעָלֵֽינוּ . עַל־בָּנֵֽינוּ וְעַל־דּוֹרוֹתֵֽינוּ . וְעַל כָּל־דּוֹרוֹת זֶֽרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶֽיךָ:


עַל־הָרִאשׁוֹנִים וְעַל־הָאַחֲרוֹנִים . דָּבָר טוֹב וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד . אֱמֶת וֶאֱמוּנָה חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר. אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . מַלְכֵּֽנוּ מֶֽלֶךְ אֲבוֹתֵֽינוּ . גּוֹאֲלֵֽנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵֽינוּ . יוֹצְרֵֽנוּ צוּר יְשׁוּעָתֵֽנוּ . פּוֹדֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶֽךָ . אֵין אֱלֹהִים עוֹד זוּלָתֶֽךָ:

דא היבט מן אן אלי
(יום טובים מחזור) צו זאגן :


אומרים בשבתות שאומרים זולת
חוץ מר"ח אייר עד שבת שלפני שבועות
ובשבתות שבין י"ז תמוז לט' באב:


The early פוסקים were not that strict
as to when one should release the ציציות. When saying the short 'אמת ויציב',
one may do so whenever it is convenient.

אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם . וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן . וְטוֹב וְיָפֶה . הַדָּבָר הַזֶּה . עַל אֲבוֹתֵֽינוּ וְעָלֵינוּ עַל בָּנֵֽינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵֽינוּ וְעַל כָּל דּוֹרוֹת ׀ זֶֽרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶֽיךָ:


עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים לְעוֹלָם וָעֶד חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר . אֱמֶת שֶׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: אַתָּה הוּא מַלְכֵּֽנוּ מֶֽלֶךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אָֽתָּה . לְמַֽעַן שִׁמְךָ מַהֵר לְגָאֳלֵֽנוּ כְּגָאַֽלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵֽינוּ: אֱמֶת מֵעוֹלָם שִׁמְךָ הַגָּדוֹל ׀ עָלֵֽינוּ נִקְרָא בְּאַהֲבָה . אֵין אֱלֹהִים (עוֹד) זוּלָתֶֽךָ:

בשבתות ובחגים (ברית מילה, ראש חודש, סכות ושבת חול המועד, שמיני עצרת, בראשית, ראשונה של חנוכה, ד' פרשיות,
הגדול, פסח ושבת חול המועד, שבתות שבין ר"ח אייר לשבועות, שבועות, שבתות שבין המצרים, נחמו, תשובה) אומרים זולת.
אין עזרתֿ זאל מן מפֿסיק זיין צווישן מושביך אונ' ומשפטיך:
On שבת (שירה) ס' בשלח, the ש"ץ sings the section beginning with ממצרים גאלתנו with a special ניגון.

עֶזְרַת אֲבוֹתֵֽינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם . מָגֵן וּמוֹשִֽׁיעַ לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר. בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶֽךָ . וּמִשְׁפָּטֶֽיךָ וְצִדְקָתְךָ עַד־אַפְסֵי אָֽרֶץ. אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶֽיךָ . וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל־לִבּוֹ. אֱמֶת אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּֽךָ וּמֶֽלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם. אֱמֶת אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן . וּמִבַּלְעָדֶֽיךָ אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִֽׁיעַ. מִמִּצְרַֽיִם גְּאַלְתָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָֽנוּ. כָּל־בְּכוֹרֵיהֶם הָרָֽגְתָּ . וּבְכוֹרְךָ גָאָֽלְתָּ . וְיַם־סוּף בָּקַֽעְתָּ . וְזֵדִים טִבַּֽעְתָּ . וִידִידִים הֶעֱבַֽרְתָּ . תהלים קו:יא וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָֽרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר: חזן עַל־זֹאת שִׁבְּחוּ אֳהוּבִים וְרוֹמֲמוּ אֵל . וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתֻשְׁבָּחוֹת . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת . לְמֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם . רָם וְנִשָּׂא . גָּדוֹל וְנוֹרָא . מַשְׁפִּיל גֵּאִים . וּמַגְבִּֽיהַּ שְׁפָלִים . מוֹצִיא אֲסִירִים . וּפוֹדֶה עֲנָוִים . וְעוֹזֵר דַּלִּים . וְעוֹנֶה לְעַמּוֹ בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו:

One takes three steps backward upon reciting תהלות לא־ל עליון (מהרי"ל).
תְּהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן . בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ .
מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם:


קהל שמות טו:יא מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔ה מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:


חזן שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ . עַל־שְׂפַת הַיָּם . יַֽחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִֽיכוּ וְאָמְרוּ:


קהל טו:יח יְהֹוָ֥ה יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:
עיון בסדרי התפילה האשכנזיים המוסמכים ביותר, ילמדנו על קפידה של רבותינו חסידי אשכנז לומר את הנוסח 'צור ישראל',
בלא הוספת הפסוק 'גואלנו'. בכתביהם של רבי יהודה החסיד, והרוקח ושאר חסידי אשכנז, מבואר כי ב'צור ישראל'
יש ארבע עשרה תיבות על פי סוד. הם נתנו לכך הסברים שונים, מהם עולה שהפסוק 'גואלנו' אינו שייך לנוסח התפילה :
חזן צוּר יִשְׂרָאֵל . קֽוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל . וּפְדֵה כִנְאֻמֶֽךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל.


בימים הראשונים של פסח ושבת חול המועד אומרים הפיוט 'ברח דודי' וָביום שביעי של פסח אומרים הפיוט 'יום ליבשה' ומסיימים
(בִּגְלַל אָבוֹת תּוֹשִֽׁיעַ בָּנִים. וְתָבִיא גְאֻלָּה לִבְנֵי בְנֵיהֶם.)


מן טאר ניט מפֿסיק זיין צווישן גאל ישראל אונ' שמונה עשרה: אבר מן מאג וואול אמן זאגן נאך גאל ישראל:


הש"ץ מסיים ברכת 'גאל ישראל' בקול רם כשאר הברכות לפי המנהג הישן הציבור עונה 'אמן' על ברכת הש"ץ
ובדורות האחרונים פשט המנהג לומר את סוף הברכה עם הש"ץ כדי להמנע מעניית 'אמן'
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:


תפילת העמידה

עריכה

מן זאל זיין הענד אונ' פֿיס בייא אננדר האלטן אזו לאנג אז מן שמנה עשרה זאגט: אונ' זאל אין זיין מחשבֿה האבן או ווען אים זיין הענד אונ' פֿיס גיבונרן ווערן דאז ער קען קיינר לייא זאך טון זונדר דיא הילף פֿון השם יתֿברך אונ' זאל אוך אין זיין כוונה האבן דאז הקדוש ברוך הוא האט דרום דעם מענש בישאפֿן דאז ער זיך זאל ריין אונ' הייליג האלטן אז דיא מלאכֿים פֿון וועלכֿי גישריבן שטיט אין (יחזקאל א') (ורגליהם רגל ישרה) דעש איז טייטש אונ' דיא פֿיס פֿון דיא מלאכֿים זיין גלייך אז איין גלייכֿר פֿוס אונ' זאל זיין קאפף וואש ארונטר נאך דיא ערד צו בוקן אונ' זאל גידענקן אז ווען ער שטונד אין ביתֿ המקדש אונ' מיט זיין הערץ זאל ער זיך מכֿוון זיין ארויף צו נאך דען הימל צו (השם יתֿברך): אונ' דער אזו טוט דער ווערט זוכֿה זיין דיא שכֿינה צו זעהן ווען דיא צייט קומט דאז ער זאל שטערבן אוך מוז מן זיך אויף ניקש אן לעהנן אין דיא תפֿילה: אונ' דיא ווייל אונזר תפילותֿ זיינן גישטעלט אן שטאט פֿון דיא קרבנותֿ: דארום מוז מן זיך נוהג זיין אין אלי זאכֿן מיט דיא תפילותֿ גלייך וויא מן האט זיך נוהג גיוועזן מיט דיא קרבנותֿ: דאש איז מן מוז מיט איין גוטין כוונה תפֿלה טון: גלייך וויא דיא קרבנותֿ זיין פסול גיוועזן ווען מן האט קיין רעכֿטי כוונה דרויף גיהאט: אונ' ווייל מן תפלה טוט מוז מן שטין: אונ' גלייך וויא איין אידר קרבן האט איין ביזונדר ארט גיהאט וואו מן עש גישעכֿט האט אונ' וואו מן דאש בלוט גישפרענגט: אזו מוז מן אוך זיין ביזונדר ארט האבן וואו זאל תפֿלה טון: אונ' מוז ניקש שטין צווישן אים אונ' דיא ואנד בשעתֿ התפֿלה: אונ' ווען עש מיגליך ווער הערט מן ביזונדרי היפשי קליידר אנוצו טון ווען מן זאל תפֿלה טון: גלייך וויא דער כהן האט ביזונדרי קליידר גיהאט צו טאן דיא עבֿודה: אונ' ווען איינר קען זיך ניט מכֿוון זיין אין גאנץ שמנה עשרה זאל ער זיך מכֿוון זיין ווען ער דיא ברכֿותֿ אויש לאזט: אונ' לכֿל הפחותֿ מוז מן זיך מכֿוון זיין אין דיא ערשטה ברכֿה וואו דיא אבֿותֿ אין גידאכֿט זיין: זונשט איז ער ניט יוצא: אונ' ווער דא וויל האבן דז זיין תפֿלה זאל דער הערט ווערן דער זאל זיך שטעלן מיט דעמוטיקייט: אז איין עני דר פֿר דיא טיר שטיט: אונ' מוז די תפֿלה ניט רעכֿנן אז איין לאשט דאז ער זעלט גערן פטור דער פֿון זיין: אונ' מוז ניט צו הוך שרייאן: נייארט דאז זייני אורן זאלן קענן הערן וואש ער זאגט: ווען מן זאגט ברוך זאל מן זיך גישווינדר בוקן מיט צו ווייזן דאז דש בוקן אים קיין לאשט איז: אזו זאל מן טון ווען מן דיא ערשטי ברכֿה אן היבט אונ' אז מן זיא אויש לאזט: אונ' אש מן מודים אן היבט אונ' אויש לאזט: אונ' ווען מן (עושה שלום) אויש גיט זאל מן זיך ערשט בוקן אויף די לינקה זייט דער נאך אויף די רעכֿטי זייט: אונ' דער נאך פֿר זיך:

קדיש הפתח פריסה על שמע

תשלומי ברכו dates from the 17th century and is considered a הידור. If one missed ברכו one may say it before חזרת הש"ץ (שחרית). An אבל recites חצי קדיש and then ברכו and afterward that the חזן begins חזרת הש"ץ. In מנהגי וורמייזא and the דברי קהלת cite that this was done also at מנחה but without ברכו. If one missed the חצי קדיש before the חזרת הש"ץ. At שחרית it was done every day aside from שבת, יום טוב and ימים נוראים. It was said on weekdays with קריאת התורה, however, nowadays it is only done at שחרית on days when there is no קריאת התורה.


כשיש מאחרים לתפילת שחרית שלא שמעו 'ברכו' וקדיש לפני ברכת יוצר, אזי כשמשלים הרב את תפילתו ופוסע לאחוריו,
אָבֵל או בעל 'יאהרצייט' נעמד בפתח בית הכנסת, ואומר חצי קדיש ולאחריו 'ברכו'. מיד אחר 'ברכו' פותח הש"ץ בחזרת התפילה. במנחה, אם יש מאחרים, אומר האָבֵל או בעל ה'יאהרצייט' לפני חזרת הש"ץ חצי קדיש בלבד.
עמידה של שחרית לחול.


Taking three steps forward before the עמידה, is a מנהג הקדמונים.


יכוין רגליו יחד כאילו שתיהם רגל אחת, ויניח ידו הימנית על השמאלית ויחדיו על לבו, ויעמוד ביראה והכנעה ובכונה גדולה,
ולא יפסיק בתפלתו כלל, ואפילו אם ישמע שהש"ץ אומר קדיש או קדושה לא יפסיק אלא יכוין למה שאומר הש"ץ


יש שנהגו לישב בחזרת הש"ץ ויש המקפידים לעמוד.


ד' שפתי תפתח is said quietly by the חזן before the חזרת הש"ץ. דברי קהלת) [דף לג])
(The רודלהיים מחזור doesn't include it when חזרת הש"ץ is printed separately.)
ר' יוחנן בן נפחא (ברכות ט:) אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים 'מגן אברהם'.
מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


'רב להושיע' ולא 'ורב', 'מתיר אסורים' ולא 'ומתיר' (מהרי"ל)
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ


In תנ"ך where an אֶתְנַחְתָּ֑א occurs we find in most places 'גֶּֽשֶׁם', however in a few places we do find'הַגָּֽשֶׁם' even after an אֶתְנַחְתָּ֑א. The מסורה in the oldסידורים was always גֶּֽשֶׁם. However, the ספר 'ויעתר יצחק'written by Stanov, unknown at the time to be, a משכיל, claimed that גָּשֶׁם was the proper נוסח. Unfortunately, that is how גָּשֶׁם crept into the סידור.


The תשב"ץ (ס"ק קא) reports that his רבי, the מהר"ם מרוטנבורג, would announce מוריד הטל on the first day פסח because in ארץ ישראל they said מוריד הטל when not saying מוריד הגשם. From here we may conclude, that the מהר"ם did not say it all summer. If one is a ש"ץ in ארץ ישראל during חזרת הש"ץ, one should follow the מנהג בית הכנסת. During תפלה בלחש however, one may choose whether to say מוריד הטל or not.

Although we do not have a clear מסורה in the ancient סידורי אשכנז), logically one should say טַּל and not טָּל. (Although according ר' יעקב קמנצקי there is little difference, and therefore one should say הַטָּל).


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.


בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים 'מחיה המתים'.
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ. וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

הש"ץ אומר רק את המלים
'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו', 'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:


The חזן alone says נקדש (שחרית, מנחה) or נעריצך(מוסף). The remaining paragraphs recited on שבת (for example: אז בקול, כבודו מלא, כו') may be said by קהל as well. During the time of the ראשונים however, they too were said only by the חזן. פוסקי אשכנז did not stop the ציבור from saying them, but they did not insist on them doing so either. As is shown in the סידור רודלהיים, they are marked as sections exclusively recited by the חזן.

One rises on ones toes, for the פסוקים of 'קדוש' and 'ברוך' as theמלאכים do when reciting קדושה, whereas the פסוק of 'ימלוך' is not part of קדושת המלאכים. Those who rise on their toes for 'ימלוך' as well, do so, since what the ציבור recites in קדושה, is done in the manner of מלאכים.

ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם
כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ בבין המצרים יורד הניגון במילים וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר.
קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
בבין המצרים יורד הניגון במילים ש"ץ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ.
קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:
ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר.
קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ . וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ . וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ . מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל…is in conformity with the very oldסידור of the מקובל רב הירץ שליח ציבור (printed 1560) The רוקח makes note of both נוסחות, (בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל as well as דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל). In most ancient סידורים the standard order of these words were בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. This order was retained inפפד"מ . “…In תנ"ך, there are many examples in which בינה comes before דעה, as well as דעה before בינה, and, basically, the order really makes no difference. Either it means that through the בינה of the תורה one recognizes הקדוש ברוך הוא, which is called דעה; or the reverse is also true: As a result of the recognition of הקדוש ברוך הוא, דעה, one proceeds to learn his תורה, which is called בינה.” (R’ Schwab on Prayer pg. 442)

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה . וְחָנֵּֽנוּ מֵאִתְּךָ בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חוֹנֵן הַדָּֽעַת:


הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ וְקָרְבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה:


The recital of סליחות during the עמידה dates back to the very origins of סליחות. סליחות are recited during the עמידה like פיוטי שבת ויום טוב. חסידים and בני ליטא also recite סליחות in the עמידה on the most important תפילה of the year - נעילה. In מנהג אשכנז, the one exception is in אלול and עשרת ימי תשובה, when סליחות are recited in the third אשמורת before the זמן התפילה, and therefore the סליחות can not practically be recited in the within the עמידה.

One beats ones chest each time one says'חטאנו' and 'פשענו' during תפילה, whether תחנון is said that day or not.

סְלַח לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי חָטָֽאנוּ מְחַל לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי פָשָֽׁעְנוּ כאן אומרים סליחות (המקור מסידור רב עמרם גאון) כִּי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֽוֹחַ:


רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ כִּי גוֹאֵל חָזָק אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:


בתענית ציבור מוסיף הש"ץ כאן 'עננו' :

עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ . בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ. כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ . אַל תֵּֽפֶן אֶל רִשְׁעֵֽנוּ . וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ . וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ . הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ . יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵֽנוּ . טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ . כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה טֶֽרֶם יִקְרָֽאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה . עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע . כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה . פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:

In some communities צדקה was collected only on שני וחמישי.
(The קב הישר tells of a miser who wouldn't come to synagogue on those days, in order to avoid giving צדקה).
מנהג פפד"מis to collect צדקה daily, when the חזן recites רפאנו. (דברי קהלת pg. 86)


בעוד שאומר חזן ברכת 'רפאנו' הלך שוער בית הכנסת מעבר לעבר בבית הכנסת וקופה בידו. ומצלצל במטבעות צדקה שבתוכה
למען יתעורר העם לקול צללו לתת לתוכה להרבות לצדקה ומה שבתוכה ניתן לעניי עירנו.

רְפָאֵֽנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵֽנוּ וְנִוָּשֵֽׁעָה כִּי תְהִלָּתֵֽנוּ אָֽתָּה . וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּוֹתֵֽינוּ . * כִּי אֵל מֶֽלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא, חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


* מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן :
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַֽיִם . רְפוּאַת הַנֱּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:

בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה וְתֵן (בחורף : טַל וּמָטָר לִ) בְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וּבָרֵךְ שְׁנָתֵֽנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:


'תקע בשופר' ברכת contains exactly twenty words (טור) which would make adding the word'לארצנו' superfluous. Mentioning ארץ ישראל as the gathering place, seems unnecessary. ר' יצחק אייזיק וואלאך, cites מסכת מגילה which states that from'תקע בשופר' ־ 'את צמח דוד' , there are six stages of גאולה; 1) Gathering the exiles, 2) Judgement for evil doers, 3) Destruction of those who rebel against G-d, 4) Elevation of the righteous. 5) Building of ירושלם, 6) Return of מלכות בית דוד. He likewise cites מאמרי חז"ל, which envisioned that in the stages of גאולה, there would first be a קבוץ גליות in חוץ לארץ, before returning to ארץ ישראל. קבוץ גליות is connected to מלכות בית דוד. Therefore, the idea to add 'לארצנו' to the ברכת 'תקע בשופר' seems out of place. The שבלי הלקט says that when יעקב אבינו went to down toמצרים and that he and his sons were all gathered together, the מלאכי השרת exclaimed 'באי מקבץ נדחי עמו ישראל'. And that was in חוץ לארץ. It is interesting that someנוסחי ספרד omit the term 'לארצנו' as well.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּצֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַבֵּץ, נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


הָשִֽׁיבָה שׁוֹפְטֵֽינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵֽינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה . וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים וְצַדְּקֵֽנוּ בַּמִּשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בעש“ת מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט):


The ancient Roman נוסח was לַמְשׁוּמָּדִים. It was changed to ולמלשינים because of the censors - Rome was
the center of the Christian world. From the time the סידורים were printed in Europe - they had to make changes because of the censors. The Sephardic נוסח (which today is למינים ולמלשינים) originally was למשומדים as well.

שמואל הקטן לַמְשׁוּמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הָמִּינִים כְּרֶֽגַע יֹאבֵֽדוּ וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵֽתוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹבֵר אֹיְבִים וּמַכְנִֽיעַ זֵדִים:


In ancient סידורים, and in ספרדי נוסחאות the text is 'וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ'.

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם וְעַל גֵּרֵי הַצֶּֽדֶק וְעָלֵֽינוּ יֶהֱמוּ רַחֲמֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכֹל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְשִׂים חֶלְקֵֽנוּ עִמָּהֶם וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָֽחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים:

בבין המצרים ברכת 'ולירושלם עירך' כולה אומר בניגון ידוע של קינות, ואת חתימת הברכה ־ בניגון טעמי איכה.

וְלִירוּשָׁלַםִ עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָםִ:


אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה:

הרב יעקב עמדין was against adding fixed texts of בקשה to שמע קולנו but for adding ones own request. The reasoning being, if חז"ל required a specific text to be added - they would have added it themselves. We don't find these תפילות in סידורים before הרב וואלף היידנהיים.The נוסח we have for the וידוי was written by קיצור של"ה (הרב יחיאל מיכל עפשטיין 1800’s), which is similar to the נוסח printed in שערי ציון (Kabbalistic תפילות written about 100 years prior).


חתימת ברכת 'שומע תפילה' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לחשיבות עניית 'אמן' זו

שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָֽתָּה . וּמִלְּפָנֶֽיךָ מַלְכֵּֽנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵֽנוּ . כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:


מנהג וורמייזא is to omit the word 'מְהֵרָה' but to include 'אֶת', since the ברכה is discussing the נשמות הצדיקים
going onto the מזבח, which they didn’t want to be מהרה. מנהג פפד"מ is to omit 'אֶת' but to include 'מְהֵרָה'.
רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם
מנהג פפד"מ: וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה .
מנהג וורמייזא: וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם .
בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.


בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ ׀לפסח : חַג הַמַּצוֹת ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת

הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים . חוּס וְחָנֵּנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


חתימת ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' נאמרת על ידי הש"ץ
בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לאמירת מודים דרבנן
וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים .
בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו, אולם במלה אחרונה של רצה דהיינו 'לציון', שוב מגביה את קולו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:
הַפְּקוּדוֹת not הַמוּפְּקָדוֹת is the correct נוסח.

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ . מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר . נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ . עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ . וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ . וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ . וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם . הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ . וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן corresponds to the מודים לש"ץ - so we bow both at the beginning and at the final 'ברוך' which corresponds to 'ברוך...הטוב שמך'. The original גירסא was 'עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ'.
מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ. וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

כל ימי חנוכה, גם בפורים ביום י"ד בשחרית, אומרים כאן 'על הנסים':
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: בפורים : בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְִאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּֽעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹֽדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹֽדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

The phrase, כשם שעשית להם נסים וגבורות בימים ההם ובזמן הזה, כן עמנו ד' אלדינו פלא ונסים בעת הזאת
appears in numerous manuscripts from the ראשונים (מחזור וורמייזא and מחזור ויטרי כ"י ששון), yet the טור and שלחן ערוך (סימן תרפ"ב) omit it. By the time of the אחרונים, we don't find the text at all. This is but one example, where several parts of תפילה have changed from the time of the ראשונים, sometimes due to a variety of excepted גרסאות.


וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


The נוסח of the מהר"ם מרוטנבורג as cited by the טור is 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך'.
However the רוקח stresses the importantance of the phrase containing only five words.
Therefore the מהרי"ל omits 'טובים', while מנהג וורמייזא and מנהג פפד"מ (דברי קהלת עמ' 131) omit 'כל'
בעשרת ימי תשובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


בחזרת התפלה אומר הש"ץ (אומרים אף בבית אבל אבל כהנים לא נושאים כפים):
נשיאת כפים was performed daily, until about the year 5000. The ראשונים until then, while discussing
הלכות נשיאת כפים mention, that one should דוכן every day, without citing that the מנהג is not to do so.
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה .
הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ . הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ . כָּאָמוּר .

  יהי' פניו נגד ההיכל נגד ימינו נגד היכל נגד שמאלו

יְבָֽרֶכְךָ֥ יְ֭יָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: אמן יָאֵ֨ר יְיָ֧ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: אמן

  נגד ההיכל נגד ימינו נגד שמאלו נגד ימין ויכין שיגבר ימינו הוא מדה"ר על מדה"ד

יִשָּׂ֨א יְיָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: אמן


אדיר במרום is recited if the כהנים go up to דוכן.


On every occasion that we recite ברכת כהנים, שים שלום is also said. The text of שים שלום itself, has within it
the request for אור הפנים, חן, and שלום, themes contained within the second and the third ברכות of ברכת כהנים.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ.

כאשר אין אומרים תחנון, חתימת ברכת 'המברך את עמו ישראל בשלום' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כשאין אומרים תחנון כדי להזכיר זאת לקהל.


בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בעשי"ת [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת 'בספר...' לפני הש"ץ]:
Adding the word 'טובים' is מנהג צרפת,
which was not accepted by רבוני אשכנז.

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה . נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם: מר בר רבינא (ברכות יז) אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם . וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ. וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

פוסע לאחריו ג' פסיעות ואומר :
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


In ancient סידורים these פסוקים do not appear. In the past 200-300 years, the מנהג to recite them has become wide spread. It is considered a מנהג טוב accepted by כלל ישראל (therefore they should be said and not skipped).


זוקף לאט ואומר :
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


ועומד במקום שכלו פסיעותיו עד כדי הלוך ד' אמות, ובצבור יד שיגיע ש"ץ לקדושה.
הש"ץ חוזר התפלה בקול ואומר מתחלה 'אדני שפתי תפתח' בלחש

תפילת העמידה לשחרית של שבת

עריכה
הדרת קודש

ווען דער חזן איז עושה שלום אויש גיגאנגן נאך דיא שמונה עשרה דיא ער מיט דעם קהל צו גלייך גיזאגט האט זאל ער אזו לאנג אויף זיין אורט שטין בלייבן אז מן קען גין פֿיר אילן: אונ' אזו זאל אוך איין אידר יחיד טון: דער נאך זאל דער חזן ווידר זאגן דעם (פסוק ה' שפֿתֿי תפֿתח) אונ' זאל אן היבן שמונה עשרה אונ' דש קהל זאל שטיל שווייגן אונ' זאלן זיך מכֿוון זיין אויף דעם וואש דער שליח צבור זאגט ביז ער הלט קדושה אונ' דען זאלן אלי צו גלייך קדוש זאגן: אונ' ווען דער חזן האלט אן דיא ווערטר (כשם שמקדישים אותֿו) זאל ער איין וויניג מפֿסיק זיין צווישן דש ווארט (שמקדישים אונ' אותֿו): מן מוז ניקש רידן מיטן אין דיא קדושה: אונ' ווען איינר האט שון דיא קדושה איין מאל גיהערט אונ' דער נאך הערט ער נאך איין מאל וויא דש קהל זאגט דיא קדושה מוז ער ווידר מיט זיא ענטפֿרן: מן זאגט דארום (יהי רצון שיבנה ביתֿ המקדש) נאך דיא תפלה דיא ווייל מן האט דיא תפֿלות מתֿקן גוייעזן אן שטאט דיא עבֿודה וואש ישראל האבן גיטאן אין ביתֿ המקדש: דארום בעטן מיר דאז הש"י זאל דש ביתֿ המקדש בלד ווידר בויאן דז מיר זאלן קענן די עבֿודה טון אין בית המקדש זעלבשט:


עמידה של שחרית לשבת


בשבתות אין אומרים לא את קדיש הפתח ולא 'ברכו', לא בשחרית ולא במנחה.
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ:


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה:


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ . וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


קדושה לש"ץ בחזרת התפלה :

The חזן alone says נקדש (שחרית, מנחה) or נעריצך(מוסף). The remaining paragraphs recited on שבת (for example: אז בקול, כבודו מלא, כו') may be said by קהל as well. During the time of the ראשונים however, they too were said only by the חזן. פוסקי אשכנז did not stop the ציבור from saying them, but they did not insist on them doing so either. As is shown in the סידור רודלהיים, they are marked as sections exclusively recited by the חזן.ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר.

קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:

ש"ץ אָז בְּקוֹל רַֽעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק מַשְׁמִיעִים קוֹל . מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ. קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְקוֹמוֹ:

ש"ץ מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תוֹפִֽיעַ וְתִמְלֹךְ עָלֵֽינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . מָתַי תִּמְלֹךְ בְּצִיּוֹן בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ לְעֹלָם וָעֶד תִּשְׁכּוֹן תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַֽיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵֽצַח נְצָחִים: וְעֵינֵֽינוּ תִרְאֶֽנָה מַלְכוּתְךָ כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּךָ עַל יְדֵי דָּוִד מְשִֽׁיחַ צִדְקֶֽךָ:

קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ . וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ . וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ . מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


On שבת ס' יתרו the ש"ץ sings ישמח משה with a special ניגון.

יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ כִּי עֶֽבֶד נֶאֶמָן קָרָֽאתָ לּוֹ . כְּלִיל תִּפְאֶֽרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַֽתָּ . בְּעָמְדוֹ לְפָנֶֽיךָ עַל הַר סִינַי . וּשְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ . וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת . וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְיָ֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:


In the uncensored כתב יד of the רוקח, the נוסח is 'לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים'.
Due to the influence of the censors, the text was changed to to'רְשָׁעִים' in some סידורים.

וְלֹא נְתַתּוֹ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת . וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּֽנוּ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים . וְגַם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים . כִּי לְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה . לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָֽרְתָּ . עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי . כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶֽךָ . וּבַשְּׁבִיעִי רָצִֽיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ . חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָֽאתָ זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:


הנוסח ארץ ישראל העתיק וגם מקבל בידי גאוני בבל (עיין כת"י הגניזה, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון)
הוא 'וישמחו ישראל אוהבי שמך', הוא נוסח הקדמון המנהג לאומרו היה קיים בכל ארצות אירופה.
בני כל הארצות, מלבד ספרד, נהגו לומר 'וישמחו', עד שנשמט הנוסח מסידוריהם:

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלהֵֹי אֲבוֹתֵֽינוּ . רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ . וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.


ואיתה במחזור ויטרי, ראש חדש שחל בשבת אין מזכיר של שבת ביעלה ויבא לפי שאינו בא אלא בשביל ראש חדש. (מהרי"ל)
וכ"פ המ"ב ס"ק טו בשם הרבה אחרונים ושכן המנהג. אולם דעת הב"י בשם ונהגו העולם והרמ"א סע' ג שמזכירין שבת ביעלא ויבא.


בראש חדש אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדֹּנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים . חוּס וְחָנֵּֽנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַֽדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:


וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בשבת שובה: וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽינוּ וְעֶזְרָתֵֽינוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


בחזרת התפלה אומר הש"ץ:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ .
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ . כָּאָמוּר .
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם . וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ
הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בשבת שובה : [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת 'בספר...' לפני הש"ץ]:

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה . נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם: אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:

כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עוֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
נטילת לולב
מן נעמט דען לולבֿ אין די רעכֿטי האנט : אונ' דש אתֿרוג אין די לינקי האנט אונ' מאכֿט די ברכה :
לוקח הלולב ביד ימין והאתרוג בידו שמאל ומברך מעומד:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב:
אונ' מן טוט דש אתֿרוג צו דען לולבֿ אונ' שיטלש אונ' זאגט גנץ הלל :


סדר הלל
בחול המועד סכות, חנוכה, אומרים הלל שלם, ובראש חודש וחול המועד פסח אומרים חצי הלל.
בבית אבל בראש חודש ובחנוכה אומרים הלל, אך אבל יוצא מהחדר.


The text in old סידורים is 'הלל' [דברי קהלת (pg 68), רודלהיים סידור].
It eventually reverted to the even older נוסח of "ההלל" [סידור עבודת ישראל (pg 328)].
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לִקְרֹא אֶת־הַהַלֵּל:


קיג הַלֲלוּיָהּ ׀ הַלֲלוּ עַבְדֵי יְיָ֑ הַלֲלוּ אֶת־שֵׁם יְיָ: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָ֑ךְ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: מִמִּזְרַח־שֶֽׁמֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ: רָם עַל־כָּל־גּוֹיִם ׀ יְיָ֑ עַל־הַשָּׁמַֽיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּֽיָי אֱלֹהֵ֑ינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָֽׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּ֑ל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם־נְדִיבִ֑ים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי ׀ עֲקֶֽרֶת הַבַּֽיִת אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלֲלוּיָהּ:


קיד בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁ֑וֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹ֑ס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִ֑ים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן: מַה־לְּךָ הַיָּם כִּי תָנ֑וּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִ֑ים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן: מִלִּפְנֵי אָדוֹן חֽוּלִי אָ֑רֶץ מִלִּפְנֵי אֱלֽוֹהַּ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם־מָ֑יִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם:


בראש חודש וחו"ה פסח מדלגים 'לא לנו':

קטו לֹא לָֽנוּ יְיָ לֹא לָֽנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּב֑וֹד עַל־חַסְדְּךָ עַל־אֲמִתֶּֽךָ: לָֽמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִ֑ם אַיֵּה־נָא אֱלֹהֵיהֶם: וֵאלֹהֵֽינוּ בַשָּׁמָ֑יִם כֹּל אֲשֶׁר־חָפֵץ עָשָׂה: עֲצַבֵּיהֶם כֶּֽסֶף וְזָהָ֑ב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:  פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַֽיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָ֑עוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם ׀ וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּ֑כוּ לֹא־יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּל אֲשֶׁר־בֹּטֵֽחַ בָּהֶם: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּֽיָי֑ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַֽיָי֑ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַֽיָי֑ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:


יְיָ זְכָרָֽנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵ֑ל יְבָרֵךְ אֶת־בֵּית אַהֲרֹן: יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ֑ הַקְּטַנִּים עִם־הַגְּדֹלִים: יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶ֑ם עֲלֵיכֶם וְעַל־בְּנֵיכֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם לַֽיָי֑ עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: הַשָּׁמַֽיִם שָׁמַֽיִם לַֽיָי֑ וְהָאָֽרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם: לֹא־הַמֵּתִים יְהַלֲלוּ־יָ֑הּ וְלֹא כָּל־יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלֲלוּיָהּ


בראש חודש וחו"ה פסח מדלגים 'אהבתי':

קטז אָהַֽבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ׀ יְיָ֑ אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי־הִטָּה אָזְנוֹ לִ֑י וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפֽוּנִי ׀ חֶבְלֵי־מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָא֑וּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם־יְיָ אֶקְרָ֑א אָנָּה יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי: חַנּוּן יְיָ וְצַדִּ֑יק וֵאלֹהֵֽינוּ מְרַחֵם: שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ֑ דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִֽׁיעַ: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָ֑יְכִי כִּי יְיָ גָּמַל עָלָֽיְכִי: כִּי חִלַּֽצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּֽוֶת אֶת־עֵינִי מִן־דִּמְעָ֑ה אֶת־רַגְלִי מִדֶּֽחִי: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ֑ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַֽנְתִּי כִּי אֲדַבֵּ֑ר אֲנִי עָנִֽיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַֽרְתִּי בְחָפְזִ֑י כָּל־הָאָדָם כֹּזֵב:


מָה־אָשִׁיב לַֽיָי֑ כָּל־תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא: נְדָרַי לַֽיָי אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָֿה־נָּא לְכָל־עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ֑ הַמָּֽוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה יְיָ כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּתַּֽחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶֽבַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא: נְדָרַי לַֽיָי אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָֿה־נָּא לְכָל־עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת ׀ בֵּית יְיָ בְּתוֹכֵֽכִי יְרוּשָׁלָֽםִ הַלֲלוּיָהּ:

קיז הַלֲלוּ אֶת־יְיָ כָּל־גּוֹיִ֑ם שַׁבְּחֽוּהוּ כָּל־הָאֻמִּים:
כִּי גָבַר עָלֵֽינוּ ׀ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת־יְיָ לְעוֹלָם הַלֲלוּיָהּ:
If one is able to hear all of the ש"ץ's words, then one is יוצא with the ש"ץ‘s recital of יאמר(ו) etc. and should just respond with הודו. If one may not hear the ש"ץ’s recitation, one should recite יאמר(ו) etc. with the ש"ץ in an undertone, and then respond with הודו. One should not hurry and say יאמר(ו) etc. before the ש"ץ.
'הודו' 'ואנא' שבהלל, בניגון המיוחד של אותו חג מועד ובר"ח ־ בניגון המרמז על אותו חודש, כגון ניגון של חג החל באותו חודש. בפסוקי 'יאמר[ו] נא' מכוין הש"ץ להוציא את הציבור כאשר הוא אומרם בקול רם והציבור שותק. יש הנוהגים לומר בלחש עם הש"ץ גם את פסוקי 'יאמר[ו] נא', אבל מקפידים על ענייה משותפת ומסודרת על 'הודו' על כל אמירת 'יאמר[ו]' של ש"ץ, כפי הדין, ואין בשבשים את סדר הענייה מתוך רצון לומר את פסוקו של הש"ץ בקול רם.
חזן הוֹד֣וּ לַֽיָי֑ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: הודו
חזן יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: הודו


חזן יֹ֣אמְרוּ ֖נָא בֵּ֣ית אַֽהֲ֑רֹן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: הודו


חזן יֹ֣אמְרוּ ֖נָא יִרְאֵ֣י יְיָ֑ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: הודו


מִן־הַמֵּצַֽר קָרָֽאתִי יָּ֑הּ עָנָֽנִי בַּמֶּרְחַבְיָֽהּ: יְיָ לִי לֹא אִירָ֑א מַה־יַּֽעֲשֶׂה לִי אָדָם: יְיָ לִי בְּעֹזְרָ֑י וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּֽיָי֑ מִבְּטֹֽחַ בָּאָדָם: טוֹב לַחֲסוֹת בַּֽיָי֑ מִבְּטֹֽחַ בִּנְדִיבִים: כָּל־גּוֹיִם סְבָב֑וּנִי . בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: סַבּֽוּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: סַבּֽוּנִי כִדְבֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: דָּחֹה דְחִיתַֽנִי לִנְפֹּל וַֽיָי עֲזָרָֽנִי: עָזִּי וְזִמְרָת יָ֑הּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה: קוֹל ׀ רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִ֑ים יְמִין יְיָ עֹֽשָׂה חָֽיִל: יְמִין יְיָ רוֹמֵמָ֑ה יְמִין יְיָ עֹֽשָׂה חָֽיִל: לֹא־אָמוּת כִּי־אֶחְיֶ֑ה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי־יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַֽנִּי יָּ֑הּ וְלַמָּֽוֶת לֹא נְתָנָֽנִי: פִּתְחוּ־לִי שַֽׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה־הַשַּֽׁעַר לַֽיָי֑ צַדִּיקִים יָבֹֽאוּ בוֹ:


אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִי לִישׁוּעָה: אודך אֶֽבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִ֑ים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה: אבן
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּ֑את הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵֽינוּ: מאת זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ֑ נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ: זה


אחר כל 'אנא' שהש"ץ אומרו בנגינה, חוזר הקהל ואומרו בהמשך אותה נגינה

אָֽנָּ֣א ֖יְיָ הוֹשִׁ֣יעָה נָּ֑א אָנָּא יְיָ הוֹשִֽׁיעָ֥ה נָּא


אָֽנָּ֥א יְיָ֝֗ הַצְלִ֘יחָ֥ה נָֽא: אָנָּ֥א יְיָ הַצְלִיחָֽה נָא: 

 

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ֑ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ: ברוך
אֵל ׀ יְיָ וַיָּאֶר לָֽנוּ אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּֽחַ: אל
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמֲמֶךָּ: אלי
הוֹד֣וּ לַֽיָי֑ כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: הודו


The נוסח הראשונים is כי מעולם ועד עולם אתה א־ל (סידור רב עמרם גאון, רוקח, מחזור ויטרי, מהרי"ל, אגור etc.). This form is present in many פסוקים i.e.; 'וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו', and 'ברוך אתה ה' אלודי ישראל אבינו מעולם ועד עולם'. This is but one example of many instances when חז"ל borrowed phraseology from different פסוקי תנ"ך.

יְהַלֲלֽוּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ כָּל מַעֲשֶֽׂיךָ . וַחֲסִידֶֽיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצֹנָֽךְ וְעַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרֲכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמֲמוּ וְיַעֲרִֽיצוּ וְיַקְדִּֽישׁוּ וְיַמְלִֽיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ . כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָעִים לְזַמֵּר . כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתּוּשְׁבָּחוֹת:

אומרים קדיש שלם בימים שאומרים תפלת מוסף. בחנוכה אומרים כאן חצי קדיש.

תחנון

עריכה
וידוי (אשמנו) was not said throughout the year, in order that it be said with the proper כוונה on יום כפור.
כל ימי החול בימים שאומרים בהם תחנה אומרים אחר שמנה עשרה רחום וחנון וכו‘. ובשני ובחמישי מוספים והוא רחום וכו‘ ואומרים אותו מעומד ובלחש. ואלו הימים שאין אומרים בהם תחנה ואין נופלים על פניהם: בערב שבת למנחה, ר“ח, חנוכה,
ט“ו בשבט, פורים קטן ב‘ ימים, כל חדש ניסן, ל“ג בעומר, ר“ח סיון עד אחר אסרו חג, ט‘ באב, ט“ו באב,
ולא בער“ה ומעיה“כ עד אחר ר“ח חשון, בימים אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו (חוץ מן ט“ו בשבט וט“ו באב),
ולא בבית אבל, ולא בבית חתן ביום שנכנס לחופה (ונתפשט המנהג בכמה קהלות גם במנחה שלפניו), ולא בבהכ“נ ביום המילה
The מהרי"ל cites מנהג מינץ (Mainz), according to which, תחנון is recited the week following סכות.
מנהג פפד"מ does not, which is supported by the הגהות אושרי and other ראשונים.

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: אַתָּה יְיָ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּֽנּוּ . חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרֽוּנוּ: הוֹשִׁיעֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְקַבְּצֵֽנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא: לֹא כַחֲטָאֵֽינוּ תַּעֲשֶׂה לָּנוּ . וְלֹא כַעֲוֹנוֹתֵֽינוּ תִּגְמוֹל עָלֵינוּ: אִם עֲוֹנֵֽינוּ עָֽנוּ בָֽנוּ יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה: יַעֲנֵֽנוּ יְיָ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגְּבֵֽנוּ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: יְיָ הוֹשִׁיעָה . הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם קָרְאֵֽנוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: אֲדוֹנֵֽינוּ אֱלֹהֵֽינוּ שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵֽינוּ וּזְכָר לָנוּ אֶת בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ: וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵֽינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵֽאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֵֶֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּֽעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָֽאנוּ רָשָֽׁעְנוּ: אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקוֹתֶֽיךָ יָֽשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלַםִ הַר קָדְשֶֽׁךָ כִּי בַחֲטָאֵֽינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵֽינוּ יְרוּשָׁלַםִ וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבוֹתֵֽינוּ וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵֽינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַַעַן אֲדֹנָי:

הַטֵּה אֱלֹהַי ׀ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שׁוֹמֲמֹתֵֽינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶֽיהָ כִּי לֹא עַל צִדְקוֹתֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵֽינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים: אֲדֹנָי ׀ שְׁמָֽעָה אֲדֹנָי ׀ סְלָֽחָה אֲדֹנָי הַקְשִֽׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ: אָבִֽינוּ אָב הָרַחֲמָן הַרְאֵֽנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל הַגּוֹיִם כִּי אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: וְעַתָּה יְיָ אָבִֽינוּ אָֽתָּה אֲנַֽחְנוּ הַחֹֽמֶר וְאַתָּה יוֹצְרֵֽנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָֽנוּ: הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ: חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָֽמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: יָדַֽעְנוּ כִּי חָטָֽאנוּ וְאֵין מִי יַעֲמֹד בַּעֲדֵֽנוּ . שִׁמְךָ הַגָּדוֹל יַעֲמָד לָֽנוּ בְּעֵת צָרָה: יָדַֽעְנוּ כִּי אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים . צְדָקָה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַעַן שְׁמֶֽךָ: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כֵּן תְּרַחֵם יְיָ עָלֵינוּ וְהוֹשִׁעֵֽנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: חֲמוֹל עַל עַמֶּֽךָ רַחֵם עַל נַחֲלָתֶֽךָ חֽוּסָה נָּא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ חָנֵּֽנוּ וַעֲנֵֽנוּ כִּי לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל עֵת:

הַבֶּט נָא רַחֶם נָא עַל עַמְּךָ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶךָ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חוּס וְרַחֵם וְהוֹשִֽׁיעָה צֹאן מַרְעִיתֶֽךָ וְאַל יִמְשָׁל בָּֽנוּ קֶֽצֶף כִּי לְךָ עֵינֵֽינוּ תְלוּיוֹת הוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: רַחֵם עָלֵֽינוּ לְמַֽעַן בְּרִיתֶֽךָ הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה בְּךָ תוֹחַלְתֵּֽנוּ אֱלֽוֹהַּ סְלִיחוֹת אָנָּא סְלַח נָא אֵל טוֹב וְסַלָח כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:

אָנָּא מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם זְכוֹר וְהַבֵּט לִבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים וְתֵרָאֶה לְפָנֶֽיךָ עֲקֵדַת יָחִיד לְמַעַן יִשְׂרָאֵל: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ חָנֵּֽנוּ וְעֲנֵֽנוּ כִּי שִׁמְךָ הַגָּדוֹל נִקְרָא עָלֵֽינוּ עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת בְּכָל עֵת עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּחַסְדֶּֽךָ חַנּוּן וְרַחוּם הַבִּֽיטָה וַעֲנֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה כִּי לְךָ יְיָ הַיְשׁוּעָה: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ מַחֲסֵֽנוּ אַל תַּֽעַשׂ עִמָּֽנוּ כְּרֹֽעַ מַעֲלָלֵֽינוּ זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וְחֲסָדֶֽיךָ וּכְרֹב טוּבְךָ הוֹשִׁיעֵֽנוּ וַחֲמָל נָא עָלֵֽינוּ כִּי אֵין לָֽנוּ אֱלֽוֹהַּ אַחֵר מִבַּלְעָדֶיךָ צוּרֵֽנוּ: אַל תַּעַזְבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְאַל תִּרְחַק מִמֶּנּוּ . כִּי נַפְשֵֽׁנוּ קְצָרָה מֵחֶֽרֶב וּמִשְּׁבִי וּמִדֶּֽבֶר וּמִמַּגֵּפָה וּמִכָּל צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ כִּי לְךָ קִוִּֽינוּ וְאַל תַּכְלִימֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְהָאֵר פָּנֶֽיךָ בָּֽנוּ וּזְכָר לָֽנוּ אֶת בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ רְאֵה בְצָרוֹתֵֽינוּ וּשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתֵֽנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה:

אֵל רַחוּם וְחַנּוּן רַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל מַעֲשֶֽׂיךָ כִּי אֵין כָּמֽוֹךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָנָּא שָׂא נָא פְשָׁעֵֽינוּ אָבִינוּ מַלְכֵּֽנוּ צוּרֵֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ אֵל חַי וְקַיָּם הַחֲסִין בַּכֹּֽחַ חָסִיד וָטוֹב עַל כָּל מַעֲשֶֽׂיךָ כִּי אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ: אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּמָלֵא רַחֲמִים עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ שְׁמַע מַלְכֵּֽנוּ תְּפִלָּתֵֽנוּ וּמִיַד אוֹיְבֵֽינוּ הַצִּילֵֽנוּ שְׁמַע מַלְכֵּֽנוּ תְּפִלְּתֵֽנוּ וּמִכָּל צָרָה וְיָגוֹן הַצִּילֵֽנוּ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אַתָּה וְשִׁמְךָ עָלֵֽינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵֽנוּ: אַל תַּעַזְבֵֽנוּ אָבִֽינוּ וְאַל תִּטְּשֵֽׁנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ וְאַל תִּשְׁכָּחֵֽנוּ יוֹצְרֵֽנוּ כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:

אֵין כָּמֽוֹךָ חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֵין כָּמֽוֹךָ אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וֶאֶמֶת הוֹשִׁיעֵֽנוּ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים מֵרַֽעַשׁ וּמֵרֹֽגֶז הַצִּילֵֽנוּ: זְכֹר לַעֲבָדֶֽיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּֽפֶן אֶל קָשְׁיֵֽנוּ וְאֶל רִשְׁעֵֽנוּ וְאֶל חַטָּאתֵֽנוּ: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּֽךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּֽךָ . וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ מַכַּת הַמָּֽוֶת כִּי רַחוּם אָֽתָּה כִּי כֵן דַּרְכֶּֽךָ עֹֽשֶׂה חֶֽסֶד חִנָּם בְּכָל דוֹר וָדוֹר: חֽוּסָה יְיָ עַל עַמֶּֽךָ וְהַצִּילֵֽנוּ מִזַּעְמֶּֽךָ וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ מַכַּת הַמַּגֵּפָה וּגְזֵרָה קָשָׁה כִּי אַתָּה שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָֽנוּ בּֽשֶׁת הַפָּנִים: מַה נִּתְאוֹנֵן וּמַה נֹּאמַר מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵֽינוּ וְנַחְקֹֽרָה וְנָשֽׁוּבָה אֵלֶֽיךָ כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים: אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא: אָנָּא יְיָ עֲנֵֽנוּ בְּיוֹם קָרְאֵֽנוּ: לְךָ יְיָ חִכִּֽינוּ לְךָ יְיָ קִוִּֽינוּ לְךָ יְיָ נְיַחֵל אַל תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּֽנוּ כִּי נָאֲמוּ גוֹיִם אָבְדָה תִקְוָתָם כָּל בֶּֽרֶךְ וְכָל קוֹמָה לְךָ לְבַד תִּשְׁתַּחֲוֶה:

הַפּוֹתֵחַ יָד בִּתְשׁוּבָה לְקַבֵּל פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים נִבְהֲלָה נַפְשֵֽׁנוּ מֵרֹב עִצְּבוֹנֵֽנוּ וְאַל תִּשְׁכָּחֵֽנוּ נֶֽצַח קֽוּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ כִּי חָסִֽינוּ בָךְ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אִם אֵין בָּֽנוּ צְדָקָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים זְכָר לָֽנוּ אֶת בְּרִית אֲבוֹתֵֽינוּ וְעֵדוֹתֵֽינוּ בְּכָל יוֹם יְיָ אֶחָד: הַבִּֽיטָה בְעָנְיֵֽנוּ כִּי רַֽבּוּ מַכְאוֹבֵֽינוּ וְצָרוֹת לְבָבֵֽנוּ: חֽוּסָה יְיָ עָלֵֽינוּ בְּאֶֽרֶץ שִׁבְיֵֽנוּ וְאַל תִּשְׁפּוֹךְ חֲרוֹנְךָ עָלֵֽינוּ כִּי אֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ: אֵל הַבִּיטָה דַּל כְּבוֹדֵֽנוּ בַּגּוֹיִם וְשִׁקְּצֽוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה: עַד מָתַי עוּזְּךָ לַשְׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד צָר: עוֹרֲרָה גְבוּרָתְךָ וְקִנְאָתְךָ עַל אוֹיְבֶֽיךָ הֵם יֵבֽוֹשׁוּ וְיֵחַֽתּוּ מִגְּבוּרָתָם וְאַל יִמְעֲטוּ לְפָנֶֽיךָ תְּלָאוֹתֵֽינוּ: מַהֵר יְקַדְּמֽוּנוּ רַחֲמֶֽיךָ בְּיוֹם צָרָתֵֽינוּ וְאִם לֹא לְמַעֲנֵֽנוּ לְמַעַנְךָ פְעַל וְאַל תַּשְׁחִית זֵֽכֶר שְׁאֵרִיתֵֽנוּ: וְחֹן אֹם הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ פַּעֲמַֽיִם בְּכָל יוֹם תָּמִיד בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ ׀ אֶחָד:


אין נופלים אפים לא בבית האבל, ולא בבית הכנסת ביום המילה, ולא כאשר חתן (מיום החתונה עד גמר ז' ימי המשתה)
משתתף בתפילה. כדי למנוע ביטול אמירת תחנון, יוצא החתן מבית הכנסת לפני אמירת 'תחנון', ונכנס אליו שוב בתחילת קדיש 'תתקבל'.


בשני בתי הכנסת היה קרש מחובר בתיבה בקצהו האחד לדרום ובקצהו האחד מבריח לתבה בצד צפון,
ובעת התפלה מונח עליו סדור תפלה הגדול, וחזן עומד לפניו ובסוף תפלה בקול הוריד ש"ץ את הקרש על ידי משיכת הבריח לאחור,
ובזה נעשה פתח ממקום מעמד ש"ץ לארון הקדש. ועלה וישב על המדרגה העליונה שלפני ארון הקדש. ומטה ראשו על זרוע ימין.
ולא על שמאל מפני כבוד תפלה על יד שעליה. ואומר בלחש "רחום וחנון" עד "רגע".


אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש ס"ת. כשיש תפילין בזרועו ימה על צד ימין וכשאין לו ימה על שמאלו ודוקא על זרועו ומיושב.
אין אומרים את הפסוק: 'ויאמר דוד אל גד' לפני נפילת אפים.
ומלות 'רחום וחנון חטאתי' אומרים ש"ץ והקהל קודם הטיה ומכים ביד ימין על הלב.
רַחוּם וְחַנּוּן חָטָֽאתִי לְפָנֶֽיךָ יְיָ מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי:

֖יְיָ אַל־בְּאַפְּךָ֣ תוֹכִיחֵ֑נִי וְאַל־ֹבַּֽחֲמָֽתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: חָנֵּ֥נִי יְ֮יָ כִּ֢י־אֻמְלַ֢֫ל אָ֥֫נִי רְפָאֵ֥נִי יְיָ֑ כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: וְ֭נַפְשִׁי נִבְֽהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד וְאַתָּ֥ יְ֝יָ֗ עַד־מָתָֽי: שׁוּבָ֣ה יְ֭יָ חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: יָגַ֤עְתִּי בְֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה: עָֽשֲׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צֽוֹרֲרָֽי: ס֣וּרוּ מִ֭מֶּֽנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝יָ֗ ק֣וֹל בִּכְיִֽי: שָׁמַ֣ע יְ֭יָ תְּחִנָּתִ֑י יְ֝יָ֗ תְּפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: יֵב֤שׁוּ ׀ וְיִבָּֽהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹֽיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵב֥שׁוּ רָֽגַע:


בשני וחמישי מוסיפים זה, אבל בשאר ימי השבוע אומרים מיד ואנחנו לא נדע וכו‘:
The words 'ד' אלודי ישראל שוב מחרון אפך' etc. are recited aloud by the חזן (in the regular weekday melody),
the continuation is said quietly, 'ובכל זאת וכו' והנחם על הרעה לעמך' is said aloud again by the חזן, and so on.


חו“ק יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:

ק‘הַבֵּט מִשָׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן

לַטֶּבַח יוּבָל לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:

קו"חוּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ: יי

ק‘זָרִים אוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה. חֹן אֹם

לְשִׁמְךָ מְקַוֶּה. טָהוֹר, יְשׁוּעָתֵנוּ קָרְבָה, יָגַעְנוּ וְלֹא

הוּנַח־לָנוּ. רַחֲמֶיךָ יִכְבְּשׁוּ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ:

קו"חאָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ: יי

ק‘חוּסָה יְיָ עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וְאַל תִּתְּנֵנוּ בִּידֵי

אַכְזָרִים. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם

לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה (עִמָּנוּ חֶסֶד) וְאַל תְּאַחַר:

קו"חאָנָא שׁוּב מֵחֲרוֹנְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ: יי

ק‘קוֹלֵנוּ תִשְׁמַע וְתָחֹן וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ בְּיַד אוֹיְבֵינוּ לִמְחוֹת

אֶת שְׁמֵנוּ. זְכֹר אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם, וְעַתָּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה:

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ, נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ: יי

ק‘ עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ
וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
קו"ח יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּֽךָ:


מנהג פפד"מ is to say שומר ישראל only on a תענית ציבור
(צום גדליה, בה"ב מרחשון, י' בטבת, תענית אסתר, בה"ב אייר, י"ז בתמוז).
It is said at the end of the סליחות, but not at שחרית on those days, except for צום גדליה.


שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:

שׁוֹמֵר גּוֹי אֶחָד שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם אֶחָד וְאַל יֹאבַד גּוֹי אֶחָד הַמְיַחֲדִים שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ אֶחָד:

שׁוֹמֵר גּוֹי קָדוֹשׁ שְׁמוֹר שְׁאֵרִית עַם קָדוֹשׁ וְאַל יֹאבַד גּוֹי קָדוֹשׁ הַמְשַׁלְּשִׁים בְּשָׁלוֹשׁ קְדוּשּׁוֹת קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ:

מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים הִתְרַצֶּה וְהִתְפַּיֵּס לְדוֹר עָנִי כִּי אֵין עוֹזֵר:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ:


Standing upon reciting 'ואנחנו לא נדע מה נעשה' is quoted by the של"ה, who based his opinion on a 'זקן אחד'.

חזן וַאֲנַֽחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָֽחְנוּ: חזן עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:
כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:


קריאת התורה

עריכה
בשני וחמישי אומרים אל ארך אפים ויש לאמרו מעומד,
ואין אומרים אותו לא בראש חדש, בחנוכה, ולא בשני ימים של פורים קטן וגדול, ולא בערב פסח ובבית אבל.


אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וֶאֱמֶת אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵֽנוּ:
חֽוּסָה יְיָ עַל עַמֶּֽךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ מִכָּל רָע: חָטָֽאנוּ לְךָ אָדוֹן סְלַח נָא כְּרֹב רַחֲמֶֽיךָ אֵל:
In some congregations, מזמור שיר ליום השבת is recited after the שחרית עמידה. However, the דברי קהלת
(מנהגי פפד"מ Year 1818, p. 76) mentions that it is said following מוסף (after שיר היחוד & שיר הכבוד).
-------
The ancient מנהג was, for the to רב speak before קריאת התורה twice a year on שבת הגדול and שבת שובה.


אחר קדיש 'תתקבל', לפני הוצאת ספר תורה, הרב דורש דרשת שבת שובה או דרשת שבת הגדול מענייני פסח.
את דרשתו פותח באגדה, ממשיך בהלכה ומשלים באגדה, הוא מסיים במלים : 'ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן'.
אחר הדרשה אומרים קדיש דרבנן.


In the modern era, רבנים began speaking every שבת מברכים and שבת בר מצוה, and then this was done prior to מוסף. -------

אין כמוך and אב הרחמים, שמע ישראל and אחד אלדינו etc. were not said at all in אשכנז. These originated in נוסח צרפת (France), and became part of נוסח אושטרייך (Austria) (as did other French מנהגים), which were based on מנהג פולין (Poland). Later a רב from Poland brought this מנהג to פוירדא (Fürth). even so there is no issue of הפסק to say them, therefore, if one attends a synagogue which recites them, there is no reason not to join with them.

לפני הוצאת ספר תורה מן ההיכל בשבת וביו"ט קצת ק"ק אומרים :
(אֵין כָּמֽוֹךָ בָאֱלֹהִים יְיָ וְאֵין כְּמַעֲשֶֽׂיךָ: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר:
יְיָ מֶֽלֶךְ יְיָ מָלָךְ יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם: אַב הָרַחֲמִים הֵיטִֽיבָה בִרְצֽוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ: כִּי בְךָ לְבַד בָּטָֽחְנוּ מֶֽלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא אֲדוֹן עוֹלָמִים:)
הוצאת ספר התורה קריאתה וברכותיה


There is a beautiful Sephardic מנהג that before a woman gives birth, the father to be is honored with הוצאה. (חיד"א).
The idea being that every Jew is like a ספר תורה, so before a baby is born the father takes out a ס"ת from the ארון.


ווען מן דען (ארון הקודש) אויף טוט זו זאגט דש (קהל) דש :
בהוצאת ספר תורה בשבת וביו"ט חולקים כבוד גדול לתורה, מדקדקים באופן ההוצאה, ואומרים את כל הפוסקים בשירה מסודרת.
וַיְהִי בִּנְסֽוֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ׀ יְיָ וְיָפֻֽצוּ אוֹיְבֶיךָ . וְיָנֻֽסוּ מְשַׂנְאֶֽיךָ מִפָּנֶֽיךָ:
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלָםִ: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:


תפֿלה משערי ציון מה שאומרי' בר"ה ובי"כ בשעת הוצאת ס"ת ויאמר מקודם י"ג מדות ג"פ :
The recitation of the י"ג מדות on ימים נוראים is a late מנהג המקובלים. In פפד"מ they were said on ימים נוראים
(דברי קהלת pg. 163 & pg. 178, and Japhet's Sheet Music, pg. 107) but not on ימים טובים
(דברי קהלת page 322 "הם מלהזכיר י"ג מדות רבש"ע ואני תפלתי וגו' ברגלים בעת הוצאת ס"ת".
Additionally, in Japhet's book, pgs 85-86 there is no mention of the י"ג מדות on יום טוב).


ברוב קהילות אשכנז, לא נהגו לומר בציבור את התפילה "בריך שמיה" בעת הוצאת ספר תורה, לא בשבת ולא בחול:
(עיין בחיד"א, חות יאיר, נודע ביהודה, קיצור של"ה, כתר שם טוב, תורה תמימה,
חפץ חיים, תורת שבת, כתבי האר"י, אלי' רבה, בן איש חי, רמ"ז)


המוציא ספר תורה נוטלו ביד ימין וש"ץ מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין ועומד כשפניו על הקהל ואומר בקול רם ובנעימה 'גדלו'.


במקצת קהילות אשכנז אומר הש"ץ 'שמע ישראל' ואחריו הקהל :
הש"ץ אומר בקול רם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ ׀ אֶחָד:
Most likely וְנוֹרָא was added on ימים נוראים because they are ימים 'נוראים'.
אֶחָד אֱלֹהֵֽינוּ גָּדוֹל אֲדוֹנֵֽנוּ קָדוֹשׁ שְׁמוֹ:


הש"ץ אומר בנעימה :
גַּדְּלוּ לַיָי אִתִּי . וּנְרוֹמֲמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו:
ומגביה הש"ץ הספר בידו למעלה והולך ופונה דרך ימינו ועולה עמו למגדל שקורין שם.
וכל מי שספר תורה עובר לפניו חייב לעמוד מפניו ולחבקו בשתי ידיו אם אפשר לו ולנשקו. וכל הפוגע בספר תורה צריך ללוותו עד הבימה,
ובדרך הליכתו אומרים: והולך הש"ץ ופונה דרך ימינו ועולה עם הספר תורה לבימה שקורין שם, ובדרך הליכתו אומר הקהל בנעימה :
ווען דער (חזן גדלו) אן היבט זאגן דש (קהל לך י"י הגדולה)
לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶֽרֶת וְהַנֵּֽצַח וְהַהוֹד . כִּי כֹל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ:
לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:
ווען דער (חזן גדלו) אויש האט זאגט דש (קהל רוממו)
רוֹמֲמוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:
רוֹמֲמוּ יְיָ אֱלהֵֹֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ:
The לבוש (סימן קל"ד סי' ב) writes, that על הכל is not recited on weekdays, since people have to go to work, thereforeתפילה should not be lengthen unnecessarily. For the same reason, פסוקי דזמרה is shorter on weekdays
then on שבת. Because of טירחא דציבורא, על הכל is sung only on יום טוב when מתנת יד is recited. In some places,
the מנהג is to sing it every שבת.

עַל הַכֹּל יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא: שְׁמוֹ שֶׁל מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקְָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא: כִּרְצוֹנוֹ וְכִרְצוֹן יְרֵאָיו וְכִרְצוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: צוּר הָעוֹלָמִים אֲדוֹן כָּל הַבְּרִיּוֹת אֱלֽוֹהַּ כָּל הַנְּפָשׁוֹת: הַיּוֹשֵׁב בְּמֶרְחֲבֵי מָרוֹם הַשּׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶֽדֶם: קְדֻשָּׁתוֹ עַל הַחַיּוֹת וּקְדֻשָּׁתוֹ עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד: וּבְכֵן יִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ בָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי: וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁיר חָדָשׁ כַּכָּתוּב: שִֽׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו: וְנִרְאֵֽהוּ עַֽיִן בְּעַֽיִן בְּשׁוּבוֹ אֶל נָוֵֽהוּ כַּכָּתוּב: כִּי עַֽין בְּעַֽיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן: וְנֶאֱמַר וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר יַחְדָּיו כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר:

אַב הָרַחֲמִים הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵֽינוּ מִן הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת וְיִגְעַר בְּיֵֽצֶר הָרַע מִן הַנְּשׂוּאִים וְיָחוֹן עָלֵֽינוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵֽינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:

בהגיע הש"ץ על הבימה מניח הספר תורה על השולחן וממשיך מלמעלה בלי הפסק :
בימות חול
וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵֽינוּ בִּזְמַן קָרוֹב וְיָחֹן פְּלֵטָתֵֽנוּ וּפְלֵטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן
בשבת שחרית
וְיַעֲזוֹר וְיָגֵן וְיוֹשִֽׁיעַ לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ
וְנֹאמַר קהל אָמֵן: הַכֹּל הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ . וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה: כֹּהֵן קְרָב .
יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני הַכֹּהֵן
כאשר אין כהן בבית הכנסת לכתחילה עולה לוי במקום כהן, כאשר הלוי שוה בחשיבותו לישראל,
ובאמירת 'ותגלה ותראה' או 'ויעזור ויגן' אומרים אחר 'כהן קרב':
"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן, לֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני הַלֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן".
ואם יש שם ישראל מופלג מן הלוי, או שאין לוי כלל, ועולה ישראל תחת הכהן אומרים:
"אִם אֵין כַּאן כֹּהֵן, יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן קְרָב יַעֲמוֹד ר' פלוני בר' פלוני בִּמְקוֹם כֹּהֵן".


בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִֽׁיבַת נָֽפֶשׁ:
עֵדוּת יְיָ נֶֽאֶמָנָה מַחְכִּֽימַת פֶּֽתִי: פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב . מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָֽיִם:
יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָׁלוֹם:
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה . מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ:


דש (קהל) זאגט דש
קהל וש"ץ יחדיו: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:


The original מנהג was for three people to stand next to the [בימה [אלמעמער, around the ספר תורה,
the בעל סֶגֶן (גבאי [ראשון]), בעל קורא and עולה, to mirrorמשה, אהרן, וחור . It is common nowadays,
for there to be five people. In more "Yekkish" shuls when one has just received and עליה,
typically one stands to the left of the בעל קורא.


The ציבור need not have their heads covered with a טלית during קריאת התורה,
and may only have their כיפות on, while some will replace their hats.
כל העושה מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעתף בטלית, הקרוא מתעטף בטלית אם לא היה מעוטף מקודם ועולה למגדל,
אף הנושא ספר תורה שני או שלישי בעת הקריאה, וכל שכן שאר מצות כהוצאה והכנסה והגבהה וגלילה.


כשקוראים לעלות לתורה, אין מוסיפין לשם העולה את מספר העליה (שלישי, רביעי וכו').
את האחרון קוראים : "יעמוד שביעי", בלא שם. מפטיר אין קוראים כלל. לשביעי ומפטיר מודיעים לפני כן, כי הם מכובדים בעליה.
הנקרא לעלות לתורה יעלה ממקומו בדרך קצרה. ואם שתי הדרכים שוות, יעלה בימין. יפתח את ספר התורה לראות את הפסוק שצריך להתחיל בו את הקריאה וינשקו על ידי ציצית שבידו ויאחז את ספר התורה בשתי ידיו. יש אומרים תחילה בלחש . 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. יהפוך פניו לצד ויברך בקול : (Baer Siddur)
It seems that the recitation of'עץ חיים היא' , is a מנהג קבלה not מנהג אשכנז.


One bows for both, the ברכו of the עולה and the ברוך המבורך... of the ציבור, as one bows before a king.
לכתחילה one should stand from before ברכו of the עולה until his first ברכה is completed.


ברוך הוא וברוך שמו is recited in response to all ברכות during which one hears the שם השם, as well as ברכות העליה, (except at times which this would be considered הפסק).
דער דא אויף גירופֿן ווערט זאגט דש אלז ער פֿר די (ספֿר תורה) קומט :
בָּרֲכוּ אֶת יְיָ הַמְּבֹרָךְ:
קהל עונה והמברך יחד עמם :
בָּרוּךְ יְיָ הַמְּבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:
המברך ממשיך :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלהֵֹֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר בָּֽחַר בָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים .
וְנָֽתַן לָֽנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
וכשמתחיל הקורא לקרות בתורה יסיר ידו השמאלית מהספר תורה ותשאר יד ימינו לבדה אוחזת בספר תורה כל זמן הקריאה,
וגם הוא יקרא בלחש עם הקורא מלה במלה. וגם אזני כל העם יהיו אל ספר התורה לשמוע הקריאה מפי הקורא ולכוין בה
בכל יכלתם באימה וביראה. ולאחר הקריאה ינשק בציצית בפסוק שסיים וגולל את ספר התורה ומברך:


ווען מן אויז גילייאנט הט זגט ער די (ברכֿה)
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר נָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת .
וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
ברכות התורה, contains forty words which are said to allude to the forty days spent by משה רבינו on הר סיני.


אין משליכים ממתקים על חתן או על נער בר מצוה בעלותם לתורה,
ואף אין מכניסים דברי מאכל לתוך בית הכנסת הן לגדולים והן לקטנים, מלבד יין לקידוש הש"ץ בליל שבת ולברכות ברית מילה.


בסיום כל אחד מחמשה חומשי תורה, קוראים את שתי המילים : "חֲזַק וְנִתְחַזַּק",
כלשון המקרא ודקדוקו בשמואל־ב י, יב (ולא שלשה מילים : "חזק חזק ונתחזֵק").


מי שבירך לעולה לתורה (לחול ולשבת):


מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של חול.
והש"ץ מברכו : מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת
ר' פלוני בן ר' פלוני . אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ .
בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה .
בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה
וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו
וְיִבָרְכֵֽהוּ/(בעשרת ימי תשובה וְיִכְתְּבֵהוּ בְּסֵפֶר הַחַיִים)
עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו . וְנֹאמַר אָמֵן:


ואחר שבירכו הש"ץ ב'מי שברך' ירד בדרך אחרת מזו שעלה בה.


בני קהילות אשכנז המובהקות, ממשיכים לשמור על המנהג הישן,
ומקפידים שש"ץ או הקורא בתורה יאמר הקדיש אחר הקריאה ולא אבלים.
ברכת הגומל:


ארבעה צריכים להודות את הגומל חסד בפני עשרה, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, ומי שהיה יורד בים ועלה ממנו, ומי שהלך במדבר כשיגיע ליישוב ; וקוראין אותו לתורה ולאחר שקרא וברך ברכה אחרונה על קריאתה בתורה מוסיף ומברך:


Women do not recite ברכת הגומל because of צניות. Her husband receives an עליה, and she answers אמן to his ברכה (the husband should have כוונה for her as well).


[ע"י רב] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַֽנִי כָּל *טוֹב:


*(נ"א טוּב) קהל: מִי שֶׁגְּמָלְךָ כָּל *טוֹב . הוּא יִגְמָלְךָ כָּל *טוֹב סֶֽלָה:


מי שבירך לעולה לפרשת התוכחה


מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לְקְרִיאַת הַתּוֹכֵחָה וְקִיֵם בְּעַצְמוֹ מוּסַר יְיָ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. וְאוֹמֵר כִּי נֵר מִצְוָה וְתּוֹרָה אוֹר וְדֶֽרֶך חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. בִּשְׁכַר זֶה יְקַיֵם בּוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַפָּסוּק אֹֽזֶן שֹׁמַֽעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חַכָמִים תָּלִין. וְכָל הַקְּלָלוֹת יִתְהַפְּכוּ עָלָיו לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיַהֲפוֹךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ . וְיִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכֹּל נֶֽגַע וּמַחֲלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו וִיבָרֲכֵֽהוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו. וְנֹאמַר אָמֵן:


A מי שברך is traditionally not recited for sick people on שבת, since שבת is 'הִיא מִלְּזְעֹק', and we do not want to cause undue sadness, unless there is serious danger the sick person might pass away, as well as that no proper מי שברך had been recited for him earlier. There is a special נוסח recited. The מי שברך (on weekdays or on שבת which meets the above conditions), is recited after ones עליה. Where there is a need for מי שברך and none of the people who received an עליה made a מי שברך for him, it would be recited after the מי שברך for the lastעולה (מפטיר). Generally,מנהג אשכנז does not recite numerous מי שברך's for the sick (just as one does not recite additional קדישים or ברכות). A מי שברך is said only once per person- and not repeatedly. Therefore, a general מי שברך לחולים is very uncommon.


מי שברך של בריא
(מי שברך לאמירה בשבת רק
לחולה מסוכן למות בו ביום)

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב . וּמִי שֶׁרִפֵּא חִזְקִיָּהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּמִרְיָם הַנְבִיאָה מִצָרַעְתָּהּ וְנַעֲמָן מִצָרַעְתּוֹ וְהִמְתִּיק מֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּֽינוּ וּמֵי יְרִחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע .

הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת
ר' פלוני בן ר' פלוני
בַּעֲבוּר שֶׁנָּדַר ר' פלוני בן ר' פלוני

צְדָקָה בַּעֲבוּרוֹ . בִּשְׂכַר זֶה הַמָּקוֹם יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִילֵֽהוּ . וִיעָזְרֵֽהוּ וְיַחְלִימֵֽהוּ . וִיסָעֲדֵֽהוּ עַל עֶֽרֶשׂ דְּוַי . וְיִשְׁלַח לוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה עַל כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו . בְּתוֹךְ שְׁאָר כָּל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל . אָמֵן.


נוסח אחר לחולה מסוכן למות בו ביום


מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּמִי שֶׁרִפֵּא חִזְקִיָהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ, וּמִרְיָם הַנְבִיאָה מִצָרַעְתָּהּ, וְנַעֲמָן מִצָרַעְתוֹ, וְהִמְתִּיק מֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וְרִפֵּא מֵי יְרִחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת

ר' פלוני בן ר' פלוני
בַּעֲבוּר שֶׁנָתַן כָּל הַקָהָל הַקָדוֹשׁ הַזֶה לִצְדָקָה,
בִּשְׂכַר זֶה הַמָקוֹם יְבָרְכֵהוּ וְיִרְפָאֵהוּ מַרְפֵּא אֲרֻכָּה וּתְעָלָה, בְּרֹב חֶסֶד וַחֲנִינָה וְחֶמְלָה, לְנֶפֶשׁ
ר' פלוני בן ר' פלוני

לְרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֻמְלָלָה, וְלֹא תֵרֵד נַפְשׁוֹ שְׁאוֹלָה, וְתִמָלֵא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ לְרַפְאֹתוֹ ולְהַחְלִיפוֹ ולְהַחְיוֹתוֹ, כִּרְצוֹן כָּל קְרוֹבָיו וְאוֹהֲבָיו, וְיֵרָאוּ לְפָנָיו זְכֻיוֹתָיו וְצִדְקוֹתָיו, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטְאוֹתָיו, וְיִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלָיו, תִּשְׁלַח לוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה, רְפוּאַת הַנֶפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגוּף, וּתְחַדֵשׁ כְּנֶשֶׁר נְעוּרָיו, וְתִשְׁלַח לוֹ וּלְכָל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַרְפֵּא אֲרֻכָּה, מַרְפֵּא בְּרָכָה, מַרְפֵּא תְּרוּפָה וְתַעֲלָה, מַרְפֵּא חֲנִינָה וְחֶמְלָה, אָמֵן.

מי שבירך ליולדת בן
כאשר באה לבית הכנסת אחר לידתה

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָׁה הַיוֹלֶֽדֶת פלונית בת פלונית עִם בְּנָה הַנוֹלָד בְּמַזָל טוֹב, בַּעֲבוּר שֶׁבַּעֲלָה נָדַר בַּעֲדָם... בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי בְּעֶזְרָם וְיִשְׁמְרֵם וִיזַכֶּה אֶת הָאֵם לְגַדֵל אֶת בְּנָה בַּטוֹב וּבַנְעִימִים וּלְהַדְרִיכוֹ בְּאֹֽרַח מִישׁוֹר לְתּוֹרָה לְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְנֹאמַר אָמֵן:

מי שבירך ליולדת בת
כאשר באה לבית הכנסת אחר לידתה

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָׁה הַיוֹלֶֽדֶת פלונית בת פלונית עִם בִּתָּה הַנוֹלֶֽדֶת בְּמַזָל טוֹב, (וְיִקָרֵא שְׁמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל...), בַּעֲבוּר שֶׁבַּעֲלָה נָדַר בַּעֲדָן... בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי בְּעֶזְרָן וְיִשְׁמְרֵן וִיזַכֶּה אֶת הָאֵם לְגַדֵל אֶת בִּתָּה בַּטוֹב ובַנְעִימִים וּלְהַדְרִיכָה בְּאֹֽרַח מִישׁוֹר לְמִצְוֹת לְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְנֹאמַר אָמֵן:

לבר מצוה
אחר שבירך נער בר מצוה ברכה אחרונה בעלייתו לתורה, לפני ה'מי שבירך', בא אביו אל הבימה,
מניח ידיו על ראשו ומברך בקול, ועונים 'אמן' על ברכתו :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר פְּטָרַֽנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה:
בדורות האחרונים יש שנהגו לומר את הברכה בלחש בלא שם ומלכות בנוסח :
בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַֽנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּזֶה:
מי שבירך לבר מצוה

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני שֶׁהִגִֽיעוּ יָמָיו לִהְיוֹת בַּר מִצְוָה וְעָלָה הַיוֹם לַתּוֹרָה בַּפַּֽעַם הָרִאשׁוֹנָה לָתֵת שֶֽׁבַח וְהוֹדָאָה לְהַשֵׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ, וְנָדַר... בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵֽהוּ וִיחַיֵֽהוּ וִיכוֹנֵן אֶת לִבּוֹ לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם יְיָ וְלָלֶֽכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כָּל הַיָמִים. וְנֹאמַר אָמֵן:

מי שבירך לחתן

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת הֶחָתָן ר' פלוני בן ר' פלוני וְאֶת כַּלָתוֹ בַּעֲבוּר שֶׁנָדְרוּ נִדְבַת לִבָּם... בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְבָרֵךְ אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְיִזְכוּ לִבְנוֹת בַּֽיִת בְּיִשְׂרָאֵל לְשֵׁם וְלִתְהִלָה. וְנֹאמַר אָמֵן:מנהג אשכנזis to bow when one faces the ספר תורה. Bowing towards the תורה during הגבהה is an explicit תוספתא (סופרים יד:יד) “…open the ספר תורה to reveal three columns, lift it up and show the text to the congregation standing to the right, the left, in front and behind. Since it is a mitzvah for all men and women to see the text, to bow (לכרוע) and to recite "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורת ד' תמימה משיבת נפש...". The מנהג to bow is also mentioned in the שלחן ערוך (או"ח קל"ד סעיף ב'), which connotes bowing the head and top half of the body.


The מנהג to point towards the ספר תורה with one’s pinky finger is of Turkish and Moroccan origin (מנהג הספרדים),
and is discussed by the מעם לועז and by רב חיים פלגי. It seems that the מנהג was brought to ארץ ישראל by the ספרדים (The ירושלמי ספרדים by in large followed Turkish מנהגים, since ארץ ישראל was ruled by the
Turks for 400 years), and from there it spread among some אשכנזים as well.
ווען מן די (ספֿר תורה) אויף היבט זגט מן דש
אחר שהשלימו הקריאה בספר תורה מגביהים וגוללים אותו.
כשמגביהים הספר תורה כורעים מעט אל ספר התורה ומביטים נגד הכתב של ספר תורה


בהגבהת התורה יש מזמרים בנעימה את הפסוקים מ'וזאת התורה' עד 'ויאדיר'.


בימי הראשנים היו מגביהים הס“ת קודם הקריאה:


וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ . וְתֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶֽיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶֽיהָ שָׁלוֹם:
אֹֽרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ . וּבִּשְׂמֹאלָהּ עוֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:


After the גולל has rolled the ספר תורה closed, while the ווימפל is wrapped around the ספר, someone holds the עצי חיים so that the ספר תורה is held steady. This מנהג is still kept in Holland, and in קהילות אשכנז. Five people are required; 1) to roll up the ווימפל after it has been removed from the Torah and then hand it to the גולל, 2) הגבהה, 3) גלילה, 4) to hold the תורה as the ווימפל is being wrapped around 5) handing the מעיל, יד, and silver adornments is a differentכיבוד (משנה ברורה). (Rolling the ווימפל after it has been taken off the ספר תורה is done before הגבהה [this may be done by women as well - the ווימפל may be passed over to the עזרת נשים, rolled and given back]).


בעוד שהוא כורך את המפה בספר תורה יאמר זה :

לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ: וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ . וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל: וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . וּמְהַלֲלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶֽךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶֽיךָ וְתִתְנַהֵג עַל בָּנֶֽיךָ בְּמִדַּת טוּבְךָ וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:


א־ל מלא רחמים was not said or accepted in אשכנז because a) it is a relatively recently addedתפילה and in general, the tendency was not to accept such תפילות in synagogue b) there seem to be Kabbalistic/esoteric aspects to it, which רבני אשכנז felt, should be reserved only for בעלי מדריגה not for the general public. We do see that sometimes יחידים did say this תפילה in אשכנז during a הספד, (usually רבנים from Poland where the מנהג was adopted).

Ideally, one should chant a הפטרה out of a ספר אפטרתא(a single scroll containing all the פרשיות הנביאים that pertain to the שבתות of the year(. If one is unavailable, the most important thing is to find a ספר הפטרה where the letters are type set onto the pages itself and not merely copied. If one has a choice of two books in old print, a תנ"ך or a חומש, one may follow the חומרה of the מגן אברהם and use a תנ"ך (not to rely on theעת לעשות לד' ). This however, is not מנהג אשכנז. According to מנהג אשכנז, one chants the הפטרה out of a ספר אפטרתא, even if there is a full נביא available. The חתם סופר rules, that בדי עבד, one may chant a הפטרה by heart מעיקר הדין.


בשבת אחר שגמרו את גלילת ספר תורה מפטירין בנביאים מענין הסדרא. את ההפטרה קורא העולה לתורה בעצמו מתוך ספר אפטרתא, היינו אוסף של פרשיות נביאים השייכות לשבתות השנה, כתוב בדיו על גבי קלף. האזכרות שבו נכתבו לשם קדושה ויש בו ניקוד וטעמים. קבועים לו שני עמודים בשני צדיו ונגלל כספר תורה. הוא עטוף במעיל וכרוך במפה ('ווימפל') כספר תורה. מניחים את הספר בארון מיוחד לתשמישי מצוה ולא ארון הקודש. מכבדים נערים כבני אחת עשרה ושתים עשרה ב'הוצאה והכנסה' של ספר אפטרתא. הקהל אינו אומר את ההפטרה בקול רם עם המפטיר. אין המפטיר עומד בצד הבימה אלא במרכזה כשפניו אל ארון הקודש, אף שמאחוריו ספר התורה שקראו בו.


דיא (ברכֿה) זאגט דער (מפֿטיר) פֿאר דער (הפֿטרה : בניגון הפטרה)
קודם קריאת ההפטרה יברך המפטיר ברכה זו :


וְהַצֶֽדֶק is the נוסח in מסכת סופרים, רב עמרם גאון, אבודרהם, רמב"ם, רוקח and מחזור ויטרי.
This is נוסח פפד"מ and ברלין as well, (and נוסח הספרדים).

בָּר֙וּךְ אַתָּ֤ה יְ֙יָ אֱלֹ֙הֵֽינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּֽאֱמָרִ֣ים בֶּאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה יְיָ֗ הַבּוֹחֵר֚ בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָֽאֱמֶ֖ת וְהַצֶֽדֶק:


נאך דער (הפטרה) זגט דער (מפטיר) די (ברכֿותֿ)
אחרי קריאת ההפטרה אומר המפטיר ברכות אלו :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . צוּר כָּל הָעוֹלָמִים . צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת הָאֵל הַנֶּאֱמָן . הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה . הַמְדַבֵּר וּמְקַיֵּם . שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶֽדֶק: נֶאֱמָן אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶֽיךָ . וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶֽיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו:

The נוסח was changed to ולעלובת נפש תושיע, due to censorship. מנהג פפד"מ is to say תנקום נקם
(even though it was not printed in the סידור), but the word תושיע which was printed in the סידור
came into the נוסח as well, therefore the נוסח became 'ולעלובת נפש תושיע ותנקום נקם במהרה בימינו'.

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּֽינוּ . וְלַעֲלֽוּבַת נֶֽפֶשׁ תּוֹשִֽׁיעַ תִּנְקוֹם נָקָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:


שַׂמְּחֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּֽךָ . וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ . בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּֽנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר . וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים ׀ אֶת כְּבוֹדוֹ . כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ . שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן דָּוִד:


בתענית ציבור מסיימים כאן


The מנהג is to say 'יוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה'. The מהרי"ל cites the מנהג of calling שבת, יוֹם הַמָּנוֹחַ which is מנהג אושטרייך (Austria), and says that although there is a proof that רש"י approved of this מנהג, he does not understand why they did not retain the לשון הפסוק, 'יוֹם הַשַׁבָּת'. Historically, רש"י practiced מנהג צרפת (France). מנהג אושטרייך is partially based on מנהג צרפת which was influenced by מנהג הספרדים. יוֹם הַמָּנוחַ is ancient מנהג בבל (Babylonia) and מנהג ספרד (Spain).

עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים . וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה שֶׁנָּתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה לְכָבוֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: עַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֲנַֽחְנוּ מוֹדִים לָךְ. וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ . יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

מוסף לשבת

עריכה
בשבת לאחר שהפטירו אומרים 'יקום פורקן'. אין הש"ץ עומד בצד הבימה
אלא במרכזה כשפניו אל ארון הקודש, אף שמאחוריו ספר התורה שקראו בו.

יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְׁמַיָּא . חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי . וְחַיֵּי אֲרִיכֵי . וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי . וְסִיַּעְתָּא דִשְּׁמַיָּא . וּבַרְיוּת גּוּפָא . וּנְהוֹרָא מַעַלְיָא: זַרְעָא חַיָּא וְקַיָּמָא . זַרְעָא דִּי לֹא יִפְסוּק . וְדִי לָא יִבְטוּל מִפִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא . לְמָרָנָן וְרַבָּנָן חֲבוּרָתָא קַדִּישָׁתָא דִּי בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל . וְדִי בְּבָבֶל . לְרֵישֵׁי כַלֵּי וּלְרֵישֵׁי גַלְוָתָא . וּלְרֵישֵׁי מְתִיבָתָא . וּלְדַיָּנֵי דִי בָבָא: לְכָל תַּלְמִידֵיהוֹן . וּלְכָל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן . וּלְכָל מָן דְּעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא . מַלְכָּא דְעַלְמָא יְבָרֵךְ יַתְהוֹן . יַפִּישׁ חַיֵּיהוֹן . וְיַסְגֵּא יוֹמֵיהוֹן . וְיִתֵּן אָרְכָה לִשְׁנֵיהוֹן . וְיִתְפָּרְקוּן . וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִן כָּל עָקָא . וּמִן כָּל מַרְעִין בִּישִׁין . מָרָן דִּי בִשְׁמַיָּא יְהֵא בְּסַעְדְּהוֹן . כָּל זְמַן וְעִדָּן. וְנֹאמַר אָמֵן:


יותר ראוי שיאמר יקום פרקן השני כלו בקול.

יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְׁמַיָּא . חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי . וְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא . וּבַרְיוּת גּוּפָא . וּנְהוֹרָא מַעַלְיָא: זַרְעָא חַיָּא וְקַיָּמָא . זַרְעָא דִּי לָא יִפְסוּק . וְדִי לָא יִבְטוּל מִפִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא: לְכָל קְהָלָא קַדִּישָׁא הָדֵין . רַבְרְבַיָּא עִם זְעֵרַיָּא . טַפְלָא וּנְשַׁיָּא: מַלְכָּא דְעָלְמָא יְבָרֵךְ יַתְכוֹן . יַפִּישׁ חַיֵּיכוֹן . וְיַסְגֵּא יוֹמֵיכוֹן . וְיִתֵּן אָרְכָה לִשְׁנֵיכוֹן . וְתִתְפָּרְקוּן וְתִשְׁתֵּזְבוּן מִן כָּל עָקָא . וּמִן כָּל מַרְעִין בִּישִׁין . מָרָן דִּי בִשְׁמַיָּא יְהֵא בְּסַעְדְּכוֹן . כָּל זְמַן וְעִדָּן. וְנֹאמַר אָמֵן: קהל אמן

בהרבה קהלות נוהגים להזכיר נשמות המתים בשבת, אכן אין מזכירין כשיש לחתונה או מילה ולא בשבת שמברכין החדש
(חוץ ממברכין החודש סיון בשבת שלפני שבועות) בשבת שלפני שבועות ושבת חזון אומרים 'אל מלא רחמים' בתוך ההזכרת נשמות.
ולא בראש חדש ולא בחנוכה ולא בשושן פורים, וכלל הוא בכל שבת שאומרים יוצר ואופן אין מזכירין חוץ משבת שובה שמזכירין (בק"ק פפד"ם אין מזכירין).


אחר יקום פרקן בשבת שלפני שבועות ושבת חזון הש"ץ קורא בלחש, כדי שלא לעורר יגון, מתוך ספר הזכרת הנשמות המכונה 'ממורבוך' את לשון ההזכרה של שלושת הנפטרים האחרונים שהלכו לעולמם ושנרשמו בו, וכן את לשון ההזכרה של שלושה נפטרים קודמים שהזכרתם נעשית לפי סדר הופעתם בספר. יש הנותנים סיכת בטחון במקום גמר ההזכרה, כדי לידע היכן להתחיל את הזכרת שלושה הבאים בשבת שאחריה. רישום ב'ממורבוך' נעשה תמורת תשלום הולם לקהילה או לבית הכנסת (בפפד"מ גבו על כך כ"א זהובים).


'מי שבירך' של קהל אומר הש"ץ בלבד בקול רם ובנעימה: (אין אומרים מי שבירך בשבת שמברכין החדש:)

מִי שֶׁבֵּירַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב . הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. עִם כָּל קְהִילּוֹת הַקּוֹדֶשׁ . הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם . וּמִי שֶׁמְּיַחֲדִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת לִתְפִלָּה . וּמִי שֶׁבָּאִים בְּתוֹכָם לְהִתְפַּלֵּל . וּמִי שֶׁנּוֹתְנִים נֵר לַמָּאוֹר . וְיַֽיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה . וּפַת לְאוֹרְחִים. וּצְדָקָה לַעֲנִיִּים . [בשבת שלפני תענית בה"ב מוסיף : וְכָל מִי שֶׁיִּתְעַנֶּה שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי]. וְכָל מִי שֶׁעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה . הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . יְשַׁלֵם שְׂכָרָם. וְיָסִיר מֵהֶם כָּל מַחֲלָה . וְיִרְפָּא לְכָל גּוּפָם . וְיִסְלַח לְכָל עֲוֹנָם . וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם . עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיהֶם . וְנֹאמַר אָמֵן:


תפלה לשלום המלכות.
The Baer סידור (pg. 231) contains הנותן תשועה למלכים. In a footnote he cites the כל בו and אבודרהם as sources
for this מנהג. This נוסח is likewise cited in the newly printed רודלהיים מחזורים as opposed to the רודלהיים סידור
which don’t have it, but instead contains נשא לבבנו אל כפים, which is for the country, as opposed to the
Head of State. The older רודלהיים מחזורים make no mention either text.

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים וּמֶמְשָׁלָה לַנְּסִיכִים . מַלְכוּתוֹ מַלְכוּת כָּל־עוֹלָמִים . הַפּוֹצֶה אֶת־דָוִד עַבְדּוֹ מֵחֶֽרֶב רָעָה . הַנּוֹתֵן בַּיָם דֶּֽרֶךְ וּבְמַֽיִם עַזִּים נְתִיבָה . הוּא יְבָרֵךְ וְיִשְׁמוֹר וְיִנְצוֹר וְיַעֲזוֹר וִירוֹמֵם וִיגַדֵּל וִינַשֵׂא לְמַֽעְלָה אֶת אֲדוֹנֵֽנוּ פלוני יָרוּם הוֹדוֹ: מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְחַיֵּֽהוּ וְיִשְׁמְרֵֽהוּ וּמִכָּל־צָרָה וְיָגוֹן וָנֶֽזֶק יַצִּילֵֽהוּ . וְיַדְבֵּר עַמִּים תַּֽחַת רַגְלָיו וְיַפִּיל שׁוֹנְאָיו לְפָנָיו וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַצְלִֽיחַ . מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יִתֵּן בְּלִבּוֹ וּבְלֵב כָּל־יוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו רַחֲמָנוּת לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמָּֽנוּ וְעִם כָּל־יִשְׂרָאֵל . בְּיָמָיו וּבְיָמֵֽינוּ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶֽטַח וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל . וְכֵן יְהִי רָצוֹן . וְנֹאמַר אָמֵן:

Gebet für das Vaterland
נִשָּׂא לְבָבֵֽנוּ אֶל כַּפָּֽיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָֽיִם.

אָנָּא אָב הָרַחֲמִים מְקוֹר הַבְּרָכוֹת. אַתָּה מַשְׁבִּֽיחַ שְׁאוֹן גַּלִּים. וּבְיָדְךָ פְּקֻדַּת נֶֽפֶשׁ כָּל חָי. אֶֽלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶֽיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּֽילָה. יְהִי נָא חַסְדְךָ עִם אֶֽרֶץ מוֹלַדְּתֵּֽנוּ אֶֽרֶץ . . . . . . יָרוּם הוֹדָהּ, לְרַפּאוֹת אֶת שִׁבְרָהּ, לְקוֹמֲמָהּ לְהַאֲדִירָהּ לְשַׁכְלְלָהּ לְחַזְּקָהּ בְּיָתֵד בַּל תִּמּוֹט לְעוֹלָם. הָסֵר מִנְּאוֹת אַרְצָהּ דֶּֽבֶר וְחֶֽרֶב וְיָגוֹן, לָמַֽעַן יָנֽוּחוּ כָל בָּנֶֽיהָ בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְכָל מַשְׁחִית לֹא יִקְרַב לְאָהֳלֵיהֶם. לֹא יִשָּׁמַע קוֹל שׁוֹד בִּגְבוּלֵֽנוּ, בְּהַשְׁבִּיתְךָ מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָֽרֶץ. לְהָשִׁיב אִישׁ אֶל גַּפְנוֹ וְתַֽחַת תְּאֵנָתוֹ. בִּמְהֵרָה תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכּוֹן לָבֶֽטַח. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וְכֵן יְהִי רָצוֹן, וְנֹאמַר אָמֵן:

In פפד"מ, הנותן תשועה was not recited (דברי קהלת pg. 74), as long as they were not forced to say it.
נתנה הארץ ולא עבר שר בתוכם" ימי אשר להם לבדם "לא אמרו בפרנקפורט מעולם, כל.
In regard to reciting the תפלה בעד שלום מדינת ישראל, one should seek ones רב’s counsel and advice.
ברכת החדש
אין מזכירים נשמות. בברכת החדש אין מכריזים את המולד ואין אומרים את התחינה 'יהי רצון וכו' שתחדש עלינו',
משום איסור בקשת צרכים בשבת. הש"ץ פותח ואומר 'מי שעשה' :


Originally מנהג אשכנז did not include the 'יהי רצון' (דברי קהלת pg. 89). According to the חזון איש one should always say the short יחדשהו and not say the יהי רצון, even in a synagogue which says the longer יחדשהו and/or the יהי רצון, due to the issue of בקשת צרכים בשבת. קו“ח מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵֽינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת . הוּא יִגְאַל אוֹתָֽנוּ בְּקָרוֹב
וִיקַבֵּץ נִדָּחֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ . חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל . וְנֹאמַר אָמֵן:


הש"ץ נוטל את התורה בזרועו ומכריז:
חזן רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ ... יִהְיֶה בַּיוֹם ה...
(לשני ימי ראש חדש מכריז וּבַיּוֹם ה...)


חזן רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ ... יִהְיֶה בְּיוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ הַבָּא עָלֵֽינוּ לְטוֹבָה
(וביום א' מכריז וּלְמָחֳרָתוֹ בַיוֹם הָרִאשׁוֹן):


(חל ראש חדש בערב שבת ובשבת מכריז) חזן רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ ...
יִהְיֶה בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי וּבְיוֹם שַׁבָּת קֹדֶשׁ הַבָּא עָלֵֽינוּ לְטוֹבָה:


(חל ראש חדש ביום ראשון מכריז :) חזן רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ ...
יִהְיֶה לְמָחָר בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן (וביום שני מכריז : וּבַיּוֹם הַשֵׁנִי):


הקהל אינו חוזר על הכרזת 'ראש חדש פלוני יהיה', אלא מתחיל מיד באמירת 'יחדשהו הקב"ה'.
הש"ץ חוזר עליו בניגון של יום טוב או יום המצוין שחל באותו חדש. בניגון זה ממשיכים לנגן גם את תחילת 'אשרי'.


ראש חדש בניגון של שיר המעלות בשוב הד'. ר"ח ניסן בניגון של אדיר הוא שבתוך ההגדה.
ר"ח מרחשון בניגון לימוד ותוספות. ר"ח אייר בניגון לכה דודי של ספירת העומר.
ר"ח כסלו בניגון של מעוז צור. ר"ח סיון בניגון של אקדמות.
ר"ח טבת בניגון של שני זיתים. ר"ח תמוז בניגון של לכה דודי של בין המצרים של יפת.
ר"ח שבט או אדר (פרשת שקלים) בניגון של שקלים או החדש. ר"ח מנחם אב בניגון של לכה דודי של שבת חזון.
ר"ח אדר ואדר בניגון פורים. ר"ח אלול בניגון של עדר והוד.


מה שאומרים אמן אחר 'ולשלום, ולשמחה, ולנחמה' טעות היא שאם כבר אמרו אמן על כל הברכות הנאמרות,
למה יאמר חזן אחר כך 'ונאמר אמן'? ועל מה אומרים שנית אמן? (אבל לפי המנהג אומרים שנית אמן!)
קו"ח יְחַדְּשֵֽׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל .

לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה . לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה . וְנֹאמַר אָמֵן:


מנגנים שני פסוקים ראשונים ושנים אחרונים של 'אשרי'
אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ עוֹד יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּֽכָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו:

קמה תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל־יוֹם אֲבָרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַלֲלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹ֑ד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂ֑יךָ וּגְבוּרֹתֶֽיךָ יַגִּֽידוּ: הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶֽךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶ֑יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶֽנָּה: זֵֽכֶר רַב־טוּבְךָ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ֑ אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּגְדָל חָֽסֶד: טוֹב־יְיָ לַכֹּ֑ל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו: יוֹדֽוּךָ יְיָ כָּל־מַעֲשֶׂ֑יךָ וַחֲסִידֶֽיךָ יְבָרֲכֽוּכָה: כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִֽיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָ֑יו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִ֑ים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל־דּוֹר וָדֹר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכָל־הַנֹּפְלִ֑ים וְזוֹקֵף לְכָל־הַכְּפוּפִים: עֵינֵי כֹּל אֵלֶֽיךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם ׀ אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן: צַדִּיק יְיָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו: קָרוֹב יְיָ לְכָל־קֹרְאָ֑יו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻֽהוּ בֶאֱמֶת: רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂ֑ה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם: שׁוֹמֵר יְיָ אֶת־כָּל־אֹהֲבָ֑יו וְאֵת כָּל־הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד: תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: קטו, יח וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלֲלוּיָהּ:


אב הרחמים was first composed after the Crusades and the demolishing of the German and French communities. a)אשרי is said first according to the ערוגת הבשם (מקבלי התוספות), מהרי"ל, מנהגי פיורדא, דברי קהלת and many other sources, b) the names of those killed are mentioned, c) אב הרחמים, requesting הקב"ה to remember theנאהבים ונעימים that were mentioned. אב הרחמים is recited twice a year, the שבת preceeding שבועות and שבת חזון. In Poland, אב הרחמים was recited all year long, when it was eventually placed before אשרי. This is discussed by מנהגי רבינו אייזיק טירנא, the לבוש and the מטה אפרים. No reason is stated for the change. In the סידור עבודת ישראל pg. 233, it mentions reciting אשרי and then אב הרחמים, stating that מנהג פולין recites it all year round. It seems that in those days, even according to מנהג פולין, it was said following אשרי.

'אב הרחמים' אומרים רק בשתי שבתות בשנה והן השבת שלפני שבועות והשבת שלפני תשעה באב,
כתקנת רבותינו הראשונים לזכר גזירות תתנ“ו. ש"ץ אומר אותו בקול עצב [בניגון הקינות] קודם הכנסת ספר תורה.

אַב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים . בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקוֹד בְּרַחֲמִים . הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים . קְהִילּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם . הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָֽדוּ . מִנְּשָׁרִים קַֽלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵֽרוּ . לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵֽפֶץ צוּרָם: יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵֽינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם . וְיִנְקוֹם בְּיָמֵֽינוּ לְעֵינֵֽינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ: כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים . הַרְנִֽינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם . וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶֽיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר . וְנִקֵּֽיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּֽיתִי . וַיָי שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּֽדֶשׁ נֶאֱמַר . לָֽמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵֽינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶֽיךָ הַשָּׁפוּךְ: וְאוֹמֵר כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: וְאוֹמֵר יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָֽחַץ רֹאשׁ עַל אֶֽרֶץ רַבָּה . מִנַּֽחַל בַּדֶּֽרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

מי שברך של מתנת יד

מנהג צרפתwhich later becameמנהג פולין (i.e. ברלין and המבורג), recites יזכור on שלש רגלים, contrary to מנהג אשכנז, which recites it on the שבת before שבועות and שבת חזון (when אב הרחמים is said), and in some congregations on יום כפור. These are twoשיטות in מחזור ויטרי concerning whether one is allowed to say a קינה on שלש רגלים when there is a חיוב דאורייתא to be happy.


באחרון של פסח וב' של שבועות ובשמיני עצרת אחר ההפטרה מברכים עבור 'מתנת יד'. אחד מראשי הקהל אוחז ספר תורה בידו ומברך את הרב ב'מי שברך', ואחר כך אוחז הרב את ספר התורה ומברך ב'מי שברך' של 'מתנת יד' את כל הקהל. (והמעות שכל אחד קיבל עצמו לתת כמתנת יד עבור לומדי תורה ועניי ארץ ישראל וירושלים, נאספות אחר החג ונשלחות ליעדן). אין אומרים 'יזכור' ברגלים, כי אסור לעורר עצב בימי חיוב דאורייתא של שמחה, כמבואר בראשונים. המורגלים באמריתו כמנהג פולין, יכולים לאומרו בזמן 'מי שברך' של 'מתנת יד'.


מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַחֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. הוּא יְבָרֵךְ אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה עִם כָּל־קְהִלּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ וְיִשּׁוּבִים וּסְבִיבוֹת שֶׁל־כָּל־עִיר וָעִיר. הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכֹל אֲשֶׁר לָהֶם, וְכָל־מִי שֶׁיִתֵּן מִנִּדְבַת לִבּוֹ הֵן אִישׁ הֵן אִשָּׁה לְלוֹמְדֵי תוֹרָה וְלַעֲנִיֵּי יְרוּשָׁלַֽםִ עִיר הַקֹּֽדֶשׁ. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְזַכֵּֽהוּ לִרְאוֹת בְּבִנְיָנָהּ וְלִשְׂמֽוֹחַ בְּתִקּוּנָהּ, וְיִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל־צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל־נֶֽגַע וּמַחֲלָה, וְיִזַכֵּֽהוּ לִרְאוֹת בִּיאַת מְשִׁיחֵֽנוּ וּלְהָבִיא נִדְבָתוֹ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל־מַעֲשֵׂה יָדָיו עִם כָּל־יִשְׂרָאֵל אֶחָיו, וְנֹאמַר אָמֵן:אשרי וכו'.


סדר הכנסת ספר התורה


אז מן דש (ספֿר) וויל אין (היכֿל) שטעלן זאגט דער חזן דש
הש"ץ לוקח את ספר התורה להוליכו מן הבימה ולהצניעו בהיכל, ואומר בנעימה :
יְהַלֲלוּ אֶת־שֵׁם יְיָ כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ .


ווייל דער חזן זאגט (יהללו) זאגט דש (קהל הודו)
קהל : הוֹדוֹ עַל־אֶֽרֶץ וְשָׁמָֽיִם . וַיָּֽרֶם קֶֽרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה
לְכָל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלֲלוּיָהּ:
בחול :

כד לְדָוִד מִזְמוֹר . לַיָי הָאָֽרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֽוֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנֲנֶֽהָ: מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ . וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּֽיִם וּבַר לֵבָב . אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ . וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דּוֹרְשָׁיו . מְבַקְשֵׁי פָנֶֽיךָ יַעֲקֹב סֶֽלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבוֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד סֶֽלָה:

בשבת :

כט מִזְמוֹר לְדָוִד . הָבוּ לַיָי בְּנֵי אֵלִים . הָבוּ לַיָי כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַיָי כְּבוֹד שְׁמוֹ. הִשְׁתַּחֲווּ לַיָי בְּהַדְרַת קֹֽדֶשׁ: קוֹל יְיָ עַל הַמָּֽיִם . אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים . יְיָ עַל מַֽיִם רַבִּים: קוֹל יְיָ בַּכֹּֽחַ . קוֹל יְיָ בֶּהָדָר: קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים . וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵֽגֶל . לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: קוֹל יְיָ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר . יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ: קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשׂוֹף יְעָרוֹת . וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב . וַיֵּֽשֶׁב יְיָ מֶֽלֶךְ לְעוֹלָם: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

ווען מן דיא (ספֿר תורה) איין היבט זאגט מן דש :
בהכנסת ספר התורה לארון הקודש אומרים :

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶֽךָ . אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּהַנֶֽיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶֽדֶק וַחֲסִידֶֽיךָ יְרַנֵּֽנוּ: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶֽךָ: כִּי לֶֽקַח טוֹב נָתַֽתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹֽבוּ: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶֽיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶֽיהָ שָׁלוֹם: הֲשִׁיבֵֽנוּ יְיָ אֵלֶֽיךָ וְנָשֽׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵֽינוּ כְּקֶֽדֶם:

אם יש אבל בבית הכנסת כאן הוא עובר לפני התבה.
אם הוא בעל תפילה, מתפלל לפני העמוד, אבל לא עובר בכל התפילות בימים שאין נפילת אפים,
(בעשי"ת [לפי שהדין מתוח נגדו], בחול המועד, בראש חודש ,בימי חנוכה, בט"ו בשבט, בימי פורים, כל חודש ניסן, בל"ג בעומר, בט"ו באב)

קדושה דסדרא

עריכה
אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ עוֹד יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה:
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּֽכָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ אֱלֹהָיו:

קמה תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל־יוֹם אֲבָרֲכֶ֑ךָּ וַאֲהַלֲלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹ֑ד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂ֑יךָ וּגְבוּרֹתֶֽיךָ יַגִּֽידוּ: הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶֽךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶ֑יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶֽנָּה: זֵֽכֶר רַב־טוּבְךָ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ֑ אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וּגְדָל חָֽסֶד: טוֹב־יְיָ לַכֹּ֑ל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו: יוֹדֽוּךָ יְיָ כָּל־מַעֲשֶׂ֑יךָ וַחֲסִידֶֽיךָ יְבָרֲכֽוּכָה: כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּֽרוּ: לְהוֹדִֽיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָ֑יו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִ֑ים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל־דּוֹר וָדֹר: סוֹמֵךְ יְיָ לְכָל־הַנֹּפְלִ֑ים וְזוֹקֵף לְכָל־הַכְּפוּפִים: עֵינֵי כֹּל אֵלֶֽיךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם ׀ אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן: צַדִּיק יְיָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו: קָרוֹב יְיָ לְכָל־קֹרְאָ֑יו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻֽהוּ בֶאֱמֶת: רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂ֑ה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם: שׁוֹמֵר יְיָ אֶת־כָּל־אֹהֲבָ֑יו וְאֵת כָּל־הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד: תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: קטו, יח וַאֲנַֽחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלֲלוּיָהּ:


(א“א למנצח בר“ח, חנוכה, י"ד וט"ו אדר א', פורים ושושן פורים, ערב פסח, חול המועד, ט' באב, ערב יום כפור, אומרים בבית אבל.)

כ לַמְֿנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: יַֽעַנְךָ֣ יְ֭יָ בְּי֣וֹם צָרָ֑ה יְ֝שַׂגֶּבְךָ֗ שֵׁ֤ם ׀ אֱלֹהֵ֬י יַֽעֲקֹֽב: יִשְׁלַֽח־עֶזְרְךָ֥ מִ֑קֹּדֶשׁ וּ֝מִצִּיּ֗וֹן יִסְעָדֶֽךָּ: יִזְכֹּ֥ר כָּל־מִנְחֹתֶ֑יךָ וְ֝עוֹלָֽתְךָ֗ יְדַשְּׁנֶה־סֶּֽלָה: יִֽתֶּן־לְךָ֥ כִלְבָבֶ֑ךָ וְכָל־עֲצָֽתְךָ֥ יְמַלֵּֽא: נְרַֽנֲנָ֥ה ׀ בִּישֽׁוּעָתֶ֗ךָ וּבְשֵֽׁם־אֱלֹהֵ֥ינוּ נִדְגֹּ֑ל יְמַלֵּ֥א יְ֝יָ֗ כָּל־מִשְׁאֲלוֹתֶֽיךָ: עַתָּ֤ה יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י הוֹשִׁ֥יעַ יְיָ֗ מְשִׁ֫יח֥וֹ יַֽ֭עֲנֵהוּ מִשְּׁמֵ֣י קָדְשׁ֑וֹ בִּ֝גְבוּר֗וֹת יֵ֣שַׁע יְמִינֽוֹ: אֵ֣לֶּה בָ֭רֶכֶב וְאֵ֣לֶּה בַסּוּסִ֑ים וַֽאֲנַ֓חְנוּ ׀ בְּשֵׁם־יְיָ֖ אֱלֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר: הֵ֭מָּה כָּֽרְע֣וּ וְנָפָ֑לוּ וַֽאֲנַ֥חְנוּ קַ֗֝מְנוּ וַנִּתְעוֹדָֽד: יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַֽֽעֲנֵ֥נוּ בְיֽוֹם־קָרְאֵֽנוּ:ובא לציון's Aramaic paraphrases of the preceding פסוקים were composed by יונתן בן עוזיאל known as the קדושה דסדרא. קדושה דסדרא, is based upon the practice of reading פסוקים from נביאים, every day at the end of תפילה. According to רב נטרוני גאון it was customary to read ten פסוקים daily from נביאים with תרגום, followed by the קדושה. But when hardship became prevalent, two פסוקים, 'ובא לציון גואל ־ ואני זאת בריתי' were selected instead. The אבודרהם says that this קדושה was arranged for the late comers who may have missed the main קדושה of the עמידה. The רוקח and the אור זרוע (הלכות שבת ס' ג) say that during the persecutions it was forbidden to recite קדושה, it was therefore incorporated at this stage, with the addition of the Aramaic passages in order to confuse the enemy. The רוקח (סימן ע"ו) adds that the reason for saying ובא לציון is to demonstrate our yearning for the גאולה. The reason why it contains the קדושה is, the “Evil Kingdom” decreed that we should not learn תורה and its Aramaic translation. The recital of the קדושה in ובא לציון saves a person from the judgement of גיהנם. ובא לציון is said in order that the ש"ץ may recite קדיש at the end.


כך הוא מנהג אשכנז, כמבואר בספר מנהגי פראנקפורט של רבי שלמה זלמן גייגר, דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 36


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶֽשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר יְיָ . רֽוּחִי אֲשֶׁר עָלֶֽיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַֽׂמְתִּי בְּפִֽיךָ לֹא יָמֽוּשׁוּ מִפִּֽיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶֽרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר


חו"ק קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְאָמְרִין


חו"ק [בלחש] קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא (עִלָּאָה) בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וַתִּשָּׂאֵֽנִי רֽוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַֽעַשׁ גָּדוֹל:


חו"ק בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּנְטָלַֽתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעֵת בַּתְרַי קָל זִֽיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין .
בְּרִיךְ יְקָרָא דַיָי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ:


חו"ק יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

קהל אומרים בלחש יְיָ מַלְכוּתֵהּ (קָאֵם) לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עָלְמַיָּא: יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵֽינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵֽצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּֽךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶֽיךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶֽסֶד לְכָל קֹרְאֶֽיךָ: צִדְקָתְךָ צֶֽדֶק לְעוֹלָם. וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶֽסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבֹתֵֽינוּ מִימֵי קֶֽדֶם: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם ׀ יוֹם יַעֲמָס לָֽנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּֽנוּ מִשְׂגַּב לָֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵֽחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִֽׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם קָרְאֵֽנוּ: בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבְּרָאָֽנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ . הוּא יִפְתַּח לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם בְּלִבֵּֽנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְלֵבָב שָׁלֵם לְמַֽעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה:

הגמ"י בשם העיטור: "ושמעתי שנכון להסירם בשעה שאומר 'יהי רצון מלפניך ... שנשמור חקיך...',
משום ההיא דבני מערבא שהיו מברכים על חליצת תפילין אקב"ו לשמור חוקיו, ואע"ג דסבירא לן שאין לברך על חליצתן
כמו שיתבאר בסי' כ"ט, מ"מ כיון דבהא מילתא ליכא ברכה שייך למעבד רמז לסברת בני מערבא".


There are different מנהגים as to when one removes ones טלית and תפלין on weekdays. The מהרי"ל (עמוד שצ"ו מכון ירושלים) removed his טלית and תפלין after עלינו, while רב שמשון רפאל הירש would after the עלינו קדיש (כמנהג המבורג).

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁנִּשְׁמוֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁנֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְמַֽעַן יְזַמֶּֽרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶֽךָּ: בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיָי וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ: בִּטְחוּ בַיָי עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹּרְשֶֽׁיךָ יְיָ: יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:


(בשבת ר"ח חו"ה) דר חזן זאגט האלב קדש אונ' דש קהל אורט מוסף שמונה עשרה דר נאך זאגט מן אין כאלהינו :


ביום שאומרים מוסף (שבת, ראש חודש, חול המועד) אומרים כאן חצי קדיש ותפלת מוסף:


קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:


בבית אבל אומרים 'תתקבל' בקדישים שאחר התפילה
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


בימות החול אומרים כאן עלינו.

תפילת מוסף לשבת

עריכה
תפלת מוסף לשבת ולשבת ראש חודש
כל יחיד חייב בתפלת מוסף בין יש צבור בעיר בין לא. זמן תפלת מוסף אין יותר מסוף ז' שעות, ובדי עבד אם התפלל אותה כל היום, יצא. עבר כל היום ולא התפלל מוסף אין לה תשלומין. מותר לטעום קצת קודם אבל סעודה אסורה אלא למאן דחלש לביה.


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלהֵֹֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ
(ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום ראשון של פסח אומרים : מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם)

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה:


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


קדושה לש"ץ בחזרת התפלה


ש"ץ בלבד נַעֲרִיצְךָ וְנַקְדִּישְׁךָ כְּסוֹד שִֽׂיחַ שַׂרְפֵי קֹֽדֶשׁ . הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּֽדֶשׁ . כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר

קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:


ש"ץ כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם . מְשָׁרֲתָיו שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה
אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ:


קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:


ש"ץ מִמְּקוֹמוֹ הוּא יִפֶן בְּרַחֲמִים וְיָחוֹן עַם הַמְיַחֲדִים שְׁמוֹ
עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַֽיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע אוֹמְרִים:


קהל וש"ץ יחדיו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ ׀ אֶחָד:


שמע ישראל and אני ד' אלדיכם were inserted here in the fifth century, when special government officials were posted in synagogues to prevent the ציבור’s proclamation of הקב"ה’s Oneness. Toward the end of orenen, when the spies had left, the שמע was recited in an abridged form.


נוסח קדושת מוסף 'ד' אחד, אחד הוא אלידנו' הוא מטבע עתיק יומין שטבעוהו חכמים.
על נוסח הקדושה 'אחד אחד' הגנו חסידי אשכנז, והם נימקוהו על פי תורת הסוד.
בהשפעת האריז"ל פשט בדורות האחרונים המנהג להשמיט את המילה 'אחד' השניה.
היום נשאר עדיין שריר וקיים בסידורי בני אשכנז ובקרב מתפללי מנהג אשכנז המובהק.


הקהל אומר תחילה עד 'להיות לכם לאלדים', וממתין לש"ץ שיאמר גם הוא עד 'להיות לכם לאלדים'
ש"ץ אֶחָד הוּא אֱלֹהֵֽינוּ הוּא אָבִֽינוּ הוּא מַלְכֵּֽנוּ הוּא מוֹשִׁיעֵֽנוּ .
וְהוּא יַשְׁמִיעֵֽנוּ בְּרַחֲמָיו שֵׁנִית לְעֵינֵי כָּל חַי לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
קהל וש"ץ יחדיו [וביותר יזהר חזן לאמר בלחש עם קהל אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם: כי הוא סוף המקרא:]
בשבת שאומרים בה אופן מוסיפים פיוט 'אלהיכם' בקדושת מוסף:
לשבת ראש חודש.
חתום בו יהודה חזק.

אֱלֹהֵיכֶם יַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ. שִׁבְעָתַֽיִם בִּגְבוּרָתוֹ. הַיָּרֵֽחַ בְּחִתְחַדְּשׁוֹ כַּשֶֽׁמֶשׁ זְרִיחָתוֹ. וְהַחֹֽדֶשׁ בְּהִתְקַדְּשׁוֹ. לְחַדֵּשׁ כַּפָּרָתוֹ. דָּת הַיּוֹם לְשַׁמְּשׁוֹ. חֲזוֹת קְדֻשַּׁת שְׁכִינָתוֹ. מִדֵּי חֹֽדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:


לשבת שובה.
חתום בו שמואל חזק.

אֱלֹהֵיכֶם שׁוֹפֵט צֶֽדֶק וּבְמִישׁוֹר לְאֻמִּים. מִדַּת הַדִּין יַהֲפוֹךְ לְרַחֲמִים. וִיכַפֵּר זְדוֹנוֹת וּשְׁגָגוֹת עֲוֹנוֹת וַאֲשָׁמִים. אָדוֹן. חֲטָאִים הַצְהֵר וְהַלְבֵּן כְּתָמִים. לְכַפָּרָה מְקַוִּים לֵילוֹת וְיָמִים. חֲזֵה עַמְּךָ מִתְעַנִּים וְצָמִים. זְכוֹר בְּרִית רִאשׁוֹנִים הַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים. קַיֵּם לִבְנֵיהֶם שְׁבוּעַת קְדוּמִים. וְיִמְלֹךְ מַלְכָּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

לשבת בראשית.
חתום בו יהודה חזק.

אֱלֹהֵיכֶם יַשְׂכִּיל עַבְדּוֹ יִכּוֹן כִּסְאוֹ כְּמֵרֵאשִׁית. הָעִיר עַל תִּלָּהּ יִבְנֶה וְאַרְמוֹן יָשִׁית. וּמִזְבְּחוֹ יִרְפָּא וּמְקוֹם נִסּוּךְ הָשִּׁית. דְּרוֹר יִקְרָא הֱיוֹתָהּ חָפְשִׁית. הָעוֹבֵד בָּהּ יִמָּחֵץ כְּעַל יַד לָקַח כּוּשִׁית. חָזָק זוֹעֲמָיו קָמָיו יָפִיץ בְּרוּחַ חֲרִישִׁית. יִמְלוֹךְ עַל עַם שׁוֹמֵר שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית:

לשבת (ראשונה של) חנוכה.
חתום בו יהודה חזק.

אֱלֹהֵיכֶם יָבִיא מְשִׁיחוֹ אֵזוֹר צֶֽדֶק וּמִשְׁפָּט רָבִיד. הָרִשְׁעָה יָמִית בְּשֵֽׁבֶט פִּיו אוֹיֵב יַאֲבִיד. וְעַל הַנִּסִּים הַלֵּל לִגְמוֹר צָעִיר מֵהַעֲבִיד. דָּת חֲדָשָׁה יְחַדֵּשׁ הַטּוֹת אֹֽזֶן מֵהַכְבִּיד. חֲלוֹף אֱלִילִים זְבוּל קֹֽדֶשׁ יְקוֹמֵם יַזְבִּיד. וְנָשִׁיר מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּֽיִת לְדָוִד:


לשבת נחמו.
חתום בו יהודה בר שמואל חזק.

אֱלֹהֵיכֶם יוֹסִיף יָדוֹ לְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵֽיכֶם. הָעֵת יָחִישׁ לֵאמֹר צְאוּ מֵאֲסוּרֵיכֶם. וּמַלְאַךְ בְּרִיתוֹ יִשְׁלַח לְהָשִׁיב לָבַבְכֶם. דַּרְכּוֹ פַּנּוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וּלְעִירוֹ יְקַבֶּצְכֶם. הַשּׁוֹמְרִים שַׁבָּת בְּרִית הִיא בֵּינוֹ וּבֵינֵיכֶם. בָּרֲכוּ שְׁמוֹ וְאַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לָכֶם. חַי זֵֽכֶר קָדְשׁוֹ נַֽחַמוּ יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אֲנִי הוּא מַלְכְּכֶם וְאֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:

The פיוטים for שבת ברית מילה are only said when a ברית מילה is performed on שבת itself. The פיוט 'אלדיכם' for שבת נישואין is said only when the wedding is celebrated on Friday, and the
סעודת נישואין is on שבת. This is quite uncommon today, therefore this פיוט has not been said for many years.
לשבת נשואין.
חתום בו שמואל חזק.

אֱלֹהֵיכֶם שִׁכְנוֹ שָׂם כֵּס עֵילָמוֹ. מַלְאָכָיו רוּחוֹת רָז לֹא לָֽמוֹ. וְאַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ הוֹלָמוֹ. אוֹמְרִים בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ. לָעֵת יִמְלוֹךְ לְיוֹם קוּמוֹ. חֲזֵה צִיּוֹן גָּנוֹן בִּמְקוֹמוֹ. זֶה יִרְאוּ וְיֵדְעוּ כָּל יְקוּמוֹ. קְרוֹא לִירוּשָׁלַםִ כִּסֵּא מְקוֹמוֹ:

לשבת ברית מילה.


אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי זוֹכֵר הַבְּרִית. הִנֵּה שׁוֹלֵֽחַ לִשְׁאֵרִית. אֶת נִסְתָּר בְּנַֽחַל כְּרִית. לְבַשֵּׂר טוֹב וְשָׁלוֹם בְּאַחֲרִית. יֵדְעוּ זֹאת כָּל כְּרֽוּתֵי בְרִית. אָמַר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהַֽיִךְ זְהוֹרִית:

ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר:


קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:


ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

מוסף לשבת
תכנת שבת , the first twenty-two words of which run in a reversed אלף בית acrostic,
is found in the מחזור ויטרי and was known
to רב עמרם גאון

תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת רָצִֽיתָ קָרְבְּנוֹתֶֽיהָ. צִוִּֽיתָ פֵּרוּשֶֽׁיהָ עִם סִדּוּרֵי נְסָכֶֽיהָ . מְעַנְּגֶֽיהָ לְעוֹלָם כָּבוֹד יִנְחָֽלוּ . טוֹעֲמֶֽיהָ חַיִּים זָכוּ . וְגַם הָאוֹהֲבִים דְּבָרֶֽיהָ גְּדֻלָּה בָּחָֽרוּ . אָז מִסִּינַי נִצְטַוּוּ עָלֶֽיהָ . וַתְּצַוֵּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְהַקְרִיב בָּהּ קָרְבַּן מוּסַף שַׁבָּת כָּרָאוּי:


מוסף לשבת וראש חודש

אַתָּה יָצַֽרְתָּ עוֹלָמְֽךָ מִקֶּֽדֶם כִּלִּֽיתָ מְלַאכְתְּךָ בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי . אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְקֵרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ . וַתִּתֶּן לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְכַפָּרָה . וּלְפִי שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ אֲנַֽחְנוּ וַאֲבוֹתֵֽינוּ חָרְבָה עִירֵֽנוּ וְשָׁמֵם בֵּית מִקְדָּשֵֽׁנוּ וְגָלָה יְקָרֵֽנוּ וְנֻּטַּל כָּבוֹד מִבֵּית חַיֵּֽינוּ . וְאֵין אָֽנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶֽךָ בַּבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שְׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶֽׁךָ:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ
שֶׁתַּעֲלֵֽנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵֽנוּ וְתִטָּעֵֽנוּ בִּגְבוּלֵֽנוּ .
וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶֽיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ .
תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם .
וְאֶת מוּסַף יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה
וְאֶת מוּסְפֵי יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה וְיוֹם רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה
נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ . כְּמוֹ שֶׁכָּתַֽבְתָּ עָלֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ .
עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ מִפִּי כְבוֹדֶֽךָ כָּאָמוּר:


וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם
וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:
זֶה קָרְבַּן שַׁבָּת וְקָרְבַּן רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ כָּאָמוּר.


וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַֽיָי֑
פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם:
וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם כִּמְדֻבָּר . שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר . וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָֽיִל .
וְעִשָּׂרוֹן לַכֶּֽבֶשׂ וְיַֽיִן כְּנִסְכּוֹ . וְשָׂעִיר לְכַפֵּר . וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם:


יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹֽנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי . כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶֽךָ . וּבַשְּׁבִיעִי רָצִֽיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ . חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָֽאתָ . זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:

מוסף לשבת

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . קַדְּשֵּֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ . וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:

מוסף לשבת וראש חודש

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . וְחַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה אֶת הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה . לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה . לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה . לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . לִמְחִֽילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן. [בחודש אדר שני מוסיפים : וּלְכַפָּרַת פָּֽשַׁע]: כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בָּחַֽרְתָּ מִכָּל הָאֻמּוֹת . וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ לָהֶם הוֹדָֽעְתָּ וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָֽעְתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים: רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת
וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְּמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בשבת שובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


בחזרת התפלה אומר הש"ץ:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ .
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ . כָּאָמוּר .
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ
הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בעשי"ת [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת 'בספר...' לפני הש"ץ]:

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה . נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם: אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם . וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ. וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


Beginning with שבת נחמו until יוה“כ, the קדיש at the end of the שבת מוסף ש“עis sung בניגון של ימים נוראים.


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:


*שבת שפינהולץ (Aufruf) החזן מנגן 'יהא שלמא' ו'עושה שלום' בניגון חתן וכלה.


יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


* In regard to the possible origins of the term שבת שפינהולץ, the following is written by Rav Chanoch Ehrentreu,
נשים גם נהגו באותם הימים לטוות ליום החתונה ולכן אומרת הגמרא בגטין פ"ט ע"א שאם מעידים שראו "נשים טוות לאור הנר"
זאת אחת הראיות שהיום שם חתונה. בימי הבינים קראו באשכנז לשבת שלפני החתונה "שבת שפינהולץ", עיין מגן אברהם תקנ"א ס"ק ו'

But there are some other explanations. This is what Hermann Schwab, "A World in Ruins" wrote: The first festive harbinger of a wedding was the preceding Sabbath called Spinholz. The origin of the word is disputed. One explanation, according to which it found its way to the German ghetto from the Italian Jews, traces its origins back to the Italian 'spinalzare' (to make merry). Others link the word with spinning, an activity which in the Middle Ages constituted a large part of a housewife's work. It may be a reference to the new home awaiting the young wife. Be that as it may, the Spinholz Sabbath was a round of gaiety focused on the betrothed pair. The program varied in different communities. The Friday evening as well as the Sabbath, was taken up with visits to the homes of bride and bridegroom, and merry-making at the dance-house; which no community lacked. The bridegroom would already be wearing his ceremonial Sarbal (festive coat) and Mitron (cap), and the bride, too, would be dressed in her festive garments. The ensuing days before the wedding also found the betrothed pair in this attire. The celebrations on the Spin­holz Sabbath were not confined to the home. They were no less manifest in the synagogue, where the bridegroom was the object of special honors and Spinholz-melodies rang out.

תפילת מוסף לראש חודש וחול המועד

עריכה
תפלת מוסף של ראש חדש וחול המועד

מקובלים give two reasons not to wear תפילין during מוסף. 1) ראש חודש or חול המועד have a semi-יו"ט status, 2) the recital of 'קדושת כתר' at the start of קדושה, which were not accepted in אשכנז. In אשכנז, 1) removing the תפילין is considered a בזיון התפילה, which is considered more important, 2)'קדושת כתר' is not recited. In אשכנז, in the 16th century some began removing their תפילין, and by the 18th century it had become the מנהג of the majority. ֹRemoving the תפילין on חול המועד before הלל, is found in the ט"ז and מגן אברהם. The חות יאיר (1639 - 1702), was upset that people removed their תפילין, instead of leaving them on until after מוסף. The ערוך לנר (1798- 1871), while agreeing with the ט"ז and מגן אברהם, cites the מהרי"ל who removed his תפילין later. The Baer סידור is the first source for removing the תפילין after 'קדש לי' (א' חו"מ פסח).


אין חולצין התפילין לא לפני מוסף ראש חודש או מוסף חול המועד אלא מניחים אותם לכל התפילה!


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .

מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ .


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם


מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה .

וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ. וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ:


הש"ץ אומר רק את המלים 'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו',
'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:

ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁמַּקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר

קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
ש"ץ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ.
קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:
ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר.
קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ . וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ . וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ . מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ:


[אדיר אדירנו is said on יום טוב and on ימים נוראים, not on שבת חול המועד.]

ראש חודש רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתַתָּ זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם . בִּהְיוֹתָם מַקְרִיבִים לְפָנֶֽיךָ זִבְחֵי רָצוֹן וּשְׂעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם . זִכָּרוֹן לְכֻלָּם יִהְיוּ . תְּשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שׂוֹנֵא: מִזְבֵּֽחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין . וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹֽדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו וּשְׂעִירֵי עִזִּים נַעֲשֶׂה בְרָצוֹן . וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂמַח כֻּלָּֽנוּ. וְשִׁירֵי דָוִד עַבְדֶּֽךָ נִּשְׁמָעִים בְּעִירֶֽךָ . הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶֽךָ: אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם . וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר:


חול המועד
אַתָּה בְחַרְתָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים . אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ .
וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת . וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ .
וְקֵרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ . וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ:


וַתִּתֶּן לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן . אֶת יוֹם

בחול המועד פסח בחול המועד סכות

חַגּ הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵֽנוּ ׀ הַגּ הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ
מִקְרָא קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם:


וּמִפְּנֵי חֲטָאֵֽינוּ גָּלִֽינוּ מֵאַרְצֵֽנוּ וְנִתְרַחַֽקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵֽנוּ וְאֵין אָֽנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶֽךָ בַּבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָשֶׁךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. מֶֽלֶךְ רַחֲמָן . שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים . וְתִבְנֵֽהוּ מְהֵרָה . וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵֽינוּ מְהֵרָה . וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵֽינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי . וְקָרֵב פְּזוּרֵֽינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם . וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָֽרֶץ. וַהֲבִיאֵֽנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה . וְלִירוּשָׁלַֽיִם בֵּית מִקְדָשְׁךָ . בְּשִׂמְחַת עוֹלָם . וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶֽיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם: וְאֶת מוּסַף יוֹם

ֲ
בראש חדש רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה ׀ בחו"ה פסח חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה ׀ בחו"ה סכות חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה


נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ . כְּמוֹ שֶׁכָּתַֽבְתָּ עָלֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ . מִפִּי כְבוֹדֶֽךָ . כָּאָמוּר:


ראש חודש
וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֥ה לַֽיָי֑ פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֨יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד
כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: ומנחתם


חול המועד פסח
וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיָי֔ פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד
וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִֽהְיוּ֖ לָכֶֽם: ומנחתם
סכות (חוץ לארץ)
א' חול המועד:

וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּי־עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

ב' חול המועד:

וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּי־עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּבַיּ֧וֹם הָֽרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

ג' חול המועד:

וּבַיּ֧וֹם הָֽרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה. אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּבַיּ֧וֹם הַֽחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם:

ומנחתם

ד' חול המועד:

וּבַיּ֧וֹם הַֽחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם


הושענא רבה:

וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם


וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם כִּמְדֻבָּר . שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר . וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָֽיִל .
וְעִשָּׂרוֹן לַכֶּֽבֶשׂ וְיַֽיִן כְּנִסְכּוֹ . וְשָׂעִיר לְכַפֵּר . וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם:


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ מֶֽלֶךְ רַחֲמָן . רַחֵם עָלֵֽינוּ . טוֹב וּמֵטִיב הִדָּֽרֶשׁ לָֽנוּ . שׁוּבָה עָלֵֽינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶֽיךָ . בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶֽךָ . בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה . וְכוֹנֵן מִקְדָשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ . וְהַרְאֵֽנוּ בְּבִנְיָנוֹ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּתִקּוּנוֹ . וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם . וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם . וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם . וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶֽיךָ בְּשָׁלֹֹשׁ פַּעֲמֵי רְגָלֵֽינוּ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ . שָׁלֹ֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֨ה כָל־זְכֽוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְיָ֖ רֵיקָֽם: אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַֽת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:

ראש חודש

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . חַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ אֶת הַחֹֽדֶשׁ הַזֶה . לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה . לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה . לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה . לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה . לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . לִמְחִֽילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוֹן [בחודש אדר שני מוסיפים : וּלְכַפָּֽרַת פָּֽשַׁע] . כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בָּחַֽרְתָּ מִכָּל הָאֻמּוֹת. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבַעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

חול המועד

וְהַשִּׂיאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶֽיךָ . לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן . כַּאֲשֶׁר רָצִֽיתָ וְאָמַֽרְתָּ לְבָרֲכֵֽנוּ: קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ. וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְּחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן . מוֹעֲדֵי קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַֽדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽינוּ וְעֶזְרָתֵֽינוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


בחזרת התפלה אומר הש"ץ:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ . בָּרֲכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ .
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ . כָּאָמוּר .
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם . וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:

כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
According to מנהג אשכנז, boys under בר מצוה do not lead any part of the תפילה.


פטום הקטורת was never said on weekdays in אשכנז, because it would not be recited properly.


עיקר טעמא של אין כאלדינו משום מאה ברכות דחייבים לומר בכל יום. ובשבתות וביו"ט א"א רק ז' של י"ח דתפלה ונתייסדו
באין כאלדינו י"ב אמן. אין מי נודה כל אחד ד' פעמים, ואח"כ ברוך אתה והוי כאילו אמר ברוך אתה אל מלך נאמן
י"ב פעמים ואינך ז' הרי י"ח ברכות עם ברכת המינין י"ט, וכן הוא במחזור ויטרי. (מהרי"ל)
שבח 'אין אלדינו' אומרים בנעימה

אֵין כֵּאלֹהֵֽינוּ . אֵין כַּאדוֹנֵֽינוּ . אֵין כְּמַלְכֵּֽנוּ . אֵין כְּמוֹשִׁיעֵֽנוּ: מִי כֵאלֹהֵֽינוּ . מִי כַאדוֹנֵֽינוּ . מִי כְמַלְכֵּֽנוּ . מִי כְמוֹשִׁיעֵֽנוּ:

נוֹדֶה לֵאלֹהֵֽינוּ . נוֹדֶה לַאדוֹנֵֽינוּ . נוֹדֶה לְמַלְכֵּֽנוּ . נוֹדֶה לְמוֹשִׁיעֵֽנוּ:

בָּרוּךְ אֱלֹהֵֽינוּ . בָּרוּךְ אֲדוֹנֵֽינוּ . בָּרוּךְ מַלְכֵּֽנוּ . בָּרוּךְ מוֹשִׁיעֵֽנוּ:

אַתָּה הוּא אֱלֹהֵֽינוּ . אַתָּה הוּא אֲדוֹנֵֽינוּ .

אַתָּה הוּא מַלְכֵּֽנוּ . אַתָּה הוּא מוֹשִׁיעֵֽנוּ:

אַתָּה הוּא שֶׁהִקְטִֽירוּ אֲבוֹתֵֽינוּ לְפָנֶֽיךָ אֶת קְטֹֽרֶת הַסַּמִּים:


תלמוד מסכת כריתות ו:א'

פִּטּוּם הַקְטֹֽרֶת [א] הַצֳּרִי [ב] וְהַצִּפֹּֽרֶן [ג] וְהַחֶלְבְּנָה [ד] וְהַלְּבוֹנָה מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה . [ה] מֹר [ו] וּקְצִיעָה [ז] שִׁבֹּֽלֶת נֵרְדְּ [ח] וְכַרְכֹּם מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה . [ט] הַקֹּשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר . [י] וְקִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה . [יא] וְקִנָּמוֹן תִּשְׁעָה . בֹּרִית כַּרְשִׁינָה תִּשְׁעָה קַבִּין . יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָתָא וְקַבִּין תְּלָתָא . וְאִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִוַּרְיָן עַתִּיק . מֶֽלַח סְדוֹמִית רֹבַע (הַקָּב) . מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא . רְבִי נָתָן אוֹמֵר אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהוּא . וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ . וְאִם חִסַּר אַחַת מִכָּל סַמָּנֶֽיהָ חַיַּב מִיתָה: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף: בֹּרִית כַּרְשִׁינָה שֶׁשָּׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּפֹּֽרֶן . כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה: יֵין קַפְרִיסִין שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּפֹּֽרֶן . כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה: וַהֲלֹא מֵי רַגְלַֽיִם יָפִין לָהּ . אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַֽיִם בָּעֲזָרָה מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:


משנה סוף מס' תמיד, וסופרים פי"ח.
הַשִּׁיר שֶׁהַלְוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:


בַּיּוֹם הַרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים . לַיָי הָאָֽרֶץ וּמְלוֹאָהּ . תֵּבֵל וְיֹֽשְּׁבֵי בָהּ: (כ"ד)

בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים . גָּדוֹל יְיָ וּמְּהֻלָּל מְאֹד . בְּעִיר אֱלֹהֵֽינוּ הַר קָדְשׁוֹ: (מ"ח)

בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים . אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל . בְּקֶֽרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט: (פ"ב)

בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים . אֵל נְקָמוֹת יְיָ . אֵל נְקָמוֹת הוֹפִֽיעַ: (צ"ד)

בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים . הַרְנִֽינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּֽנוּ . הָרִֽיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: (פ"א)

בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים . יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ . לָבֵשׁ יְיָ עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: (צ"ג)

בַּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים . מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: (צ"ב)


מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא . לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:


אָמַר רְבִי אֱלְעָזָר אָמַר רְבִי חֲנִינָא . תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם: שֶׁנֶאֱמַר וְכָל בָּנַֽיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ . וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ: אַל תִּקְרָא בָּנַֽיִךְ אֶלָּא בּוֹנַֽיִךְ: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶֽךָ . וְאֵין לָֽמוֹ מִכְשׁוֹל: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ . שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: לְמַֽעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַֽעַן בֵּית יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָׁלוֹם:

כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


כשיש מילה בבית הכנסת מדלגין פה 'עלינו' ומלים בסוף התפילה ואחר כך אומרים 'עלינו'
The reason עלינו is recited after a ברית מילה, is one says עלינו only once - upon leaving the synagogue.


עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת . וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה . שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם . וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם . שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלֲלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִֽׁיעַ . וַאֲנַֽחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַֽיִם. וְיוֹסֵד אָֽרֶץ . וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל . וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ . אֵין עוֹד . אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ . אֶֽפֶס זוּלָתוֹ . כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ . וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶֽךָ . כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וְעַל הָאָֽרֶץ מִתָּֽחַת . אֵין עוֹד:


עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ . לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ . וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן . לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי . וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ . לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ . יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל . כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ . תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּֽוֹלוּ . וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ . וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ. וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם . מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא . וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד:


[כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ . יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְנֶאֱמַר וְהָיָה יְיָ לְמֶֽלֶךְ עַל כָּל הָאָֽרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:]


לפי המנהג הקודם באשכנז לא אמרו כלל פסוקים אחר עלינו:
(עיין במחזור ויטרי סי' צט, ספר הרוקח סו"ס שכד, החות יאיר בספר 'מקור חיים' סי' נה, סעי' ב)


א"א קדיש כלל אחר 'עלינו' וכ"ה במחזור ויטרי, רוקח וטור (סימן קל"ג ועי"ש בד"מ) מפני שא"א קדיש אלא רק אחר פסוקי תנ"ך.
גם לדעת האריז"ל (שאמר ככתוב בתורתך וונאמר אף על פי כן, הוא) לא לומר קדיש אחר 'עלינו' בכל התפילות
(כך כתב הבן איש חי שו"ת רב פעלים ח"ד, או"ח, סי' ז).
שיר היחוד ליום השבת

In those קהילות where שיר היחוד is said daily they should continue saying it. Those קהילות which do not, do not have to begin saying it. שיר היחוד was said on שבת by most קהילות, since a) one has more time, and b) it is short. According to some פוסקים, it is not recommended to say שיר היחוד or שיר הכבוד without a מנין.

ברוב הקהלות ואפילו באותן שאין נוהגים לומר שיר היחוד בחול, מ"מ בשבת אומרים שיר היחוד לשבת ומנגנים אחריו אנעים זמירות.
אָז בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נַֽחְתָּ .יוֹם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן בֵּרַֽכְתָּ:
וְעַל כָּל פּֽוֹעַל תְּהִלָּה עֲרוּכָה .חֲסִידֶיךָ בְּכָל עֵת יְבָרֲכֽוּכָה:
בָּרוּךְ יְיָ יוֹצֵר כֻּלָּם .אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם:
כִּי מֵעוֹלָם עַל עֲבָדֶֽיךָ .רֹב רַחֲמֶֽיךָ וַחֲסָדֶיךָ:
וּבְמִצְרַֽיִם הַחִלּוֹתָ .לְהוֹדִֽיעַ כִּי מְאֹד נַעֲלֵֽיתָ:
עַל כָּל אֱלֹהִים . בַּעֲשׂוֹת בָּהֶם שְׁפָטִים גְּדוֹלִים וּבֵאלֹהֵיהֶם:
בְּבָקְעֲךָ יַם סוּף עַמְּךָ רָאוּ . הַיָּד הַגְּדוֹלָה וַיִּירָאוּ:
נִהַֽגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לָךְ .שֵׁם וְתִּפְאֶֽרֶת לְהַרְאוֹת גָּדְלָךְ:
וְדִבַּֽרְתָּ עִמָּם מִן הַשָׁמָֽיִם .וְגַם הֶעָבִים נָֽטְפוּ מָֽיִם:
יָדַֽעְתָּ לֶכְתָּם הַמִּדְבָּר .בְּאֶרֶץ צִיָּה אִישׁ לֹא עָבָר:
תַּתָּה לְעַמְּךָ דְּגַן שָׁמַֽיִם .וְכֶעָפָר שְׁאֵר וּמִצוּר מָֽיִם:
תְּגֵָרשׁ גּוֹיִם רַבִּים עַמִּים .יִירְשׁוּ אַרְצָם וַעֲמַל לְאֻמִּים:
בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקִּים וְתוֹרוֹת .אִמְרוֹת יְיָ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת:
וַיִּתְעַדְּנוּ בְּמִרְעֶה שָׁמֵן .וּמֵחַלְמִישׁ צוּר פַּלְגֵי שָֽׁמֶן:
בְּנוּחָם בָּנוּ עִיר קָדְשֶׁךָ .וִיפָאֲרוּ בֵּית מִקְדָּשֶֽׁךָ:
וַתֹּאמֶר פֹּה אֵשֵׁב לְאֹֽרֶךְ יָמִים .צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ:
כִּי שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶֽדֶק .אַף כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶֽדֶק: וּבֵית הַלֵּוִי נְעִימוֹת יְזַמֵּֽרוּ .לְךָ יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִֽׁירוּ:
בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיִרְאֵי יְיָ .יְכַבְּדוּ וְיוֹדוּ שִׁמְךָ יְיָ:
הֱטִיבוֹתָ מְאֹד לָרִאשׁוֹנִים .כֵּן תֵּיטִיב גַּם לָאַחֲרוֹנִים:
יְיָ תָּשִׂישׂ נָא עָלֵֽינוּ .כַּאֲשֶׁר שַֽׂשְׂתָּ עַל אֲבוֹתֵֽינוּ:
אוֹתָֽנוּ לְהַרְבּוֹת וּלְהֵיטִיב .וְנוֹדֶה לְךָ לְעוֹלָם כִּי תֵיטִיב:
יְיָ תִּבְנֶה עִירְךָ מְהֵרָה .כִּי עָלֶֽיהָ שִׁמְךָ נִקְרָא:
וְקֶֽרֶן דָּוִד תַּצְמִיחַ בָּהּ .וְתִשְׁכּוֹן לְעוֹלָם יְיָ בְּקִרְבָּה:
זִבְחֵי צֶדֶק שָֽׁמָּה נִזְבְּחָה .וְכִימֵי קֶֽדֶם תֶּעֱרַב מִנְחָה:
וּבָרֵךְ עַמְּךָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ .כִּי חֲפֵצִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ:
וּבִרְצוֹנְךָ תַּעֲשֶׂה חֶפְצֵֽנוּ .הַבֵּט נָא עַמְּךָ כֻּלָֽנוּ:
בְּחַרְתָּֽנוּ לִהְיוֹת לְךָ לְעַם סְגֻלָּה .עַל עַמְּךָ בִּרְכָתֶֽךָ סֶּֽלָה:
וְתָמִיד נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ .וּנְהַלֵּל לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּֽךָ:
וּמִבִּרְכָתֶֽךָ עַמְּךָ יְבֹרָךְ .כִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ:
וַאֲנִי בְּעוֹדִי אַהַלְלָה בּוֹרְאִי .וַאֲבָרֶכְכָה כָּל יְמֵי צְבָאִי:
יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ לְעוֹלָם .מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

כַּכָּתוּב בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם . וַיּאֹמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיָי: עָנֵה דָנִיּאֵל וְאָמַר לֶהֶוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָּא דִּי לֵהּ הִיא: וְנֶאֱמַר וַיּאֹמְרוּ הַלְוִיִּם יֵשֽׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה קֽוּמוּ בָּרֲכוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וִיְבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶֽךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה: וְנֶאֱמַר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָל הָעָם אָמֵן הַלֲלוּיָהּ: וְנֶאֱמַר וַיְבָֽרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּֽאמֶר דָּוִיד . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִֽינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

שיר הכבוד
Recently discovered manuscripts of שיר הכבוד reveal what was originally thought to be ר' יהודה החסיד composition,
was composed by by an earlier פיטן. מנהגים vary regarding where it is sung, a) before שחרית, b) after מוסף,
c) every day, d) after שבת שחרית before קריאת התורה. It is included in all רודלהיים מחזורים for ימים טובים,
and the סידור עבודת ישראל (Baer) after מוסף שבת דברי קהלת) pg. 76 [שנת תקע"ח])


הפותח וסוגר את ארון הקודש לכבוד שיר הכבוד מתעטף בטלית, אם אינו עטוף בה.
בפתיחת ארון הקודש יש אומרים בלחש את הפסוקים הבאים:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבוֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד סֶֽלָה:


אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרוֹג . כִּי אֵלֶֽיךָ נַפְשִׁי תַעֲרוֹג:
נַפְשִׁי חָמְּדָה בְּצֵל יָדֶֽךָ . לָדַֽעַת כָּל רָז סוֹדֶֽךָ:
מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶֽךָ . הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶֽיךָ:
עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת . וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת:
אֲסַפְּרָה כְּבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִֽיךָ .אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּֽיךָ:
בְּיַד נְבִיאֶֽיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶֽיךָ . דִּמִּֽיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶֽךָ:
גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶֽךָ . כִּנּוּ לְתֹֽקֶף פְּעֻלָּתֶֽךָ:
דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְפִי יֶשְׁךָ . וַיַּשְׁוֽוּךָ לְפִי מַעֲשֶֽׂיךָ:
הִמְשִׁילֽוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת . הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת:
וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת .וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת:
זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב . כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָדָיו לוֹ רָב:
חָבַשׁ כּֽוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ . הוֹשִֽׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרֽוֹעַ קָדְשׁוֹ:
טַלֲלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא . וּקְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָֽיְלָה:
יִתְפָּאֵר בִּי כִּי חָפֵץ בִּי . וְהוּא יִהְיֶה לִּי לַעֲטֶֽרֶת צְבִי:
כֶּֽתֶם טָהוֹר פָּז דְּמוּת רֹאשׁוֹ . וְחַק עַל מֶֽצַח כְּבוֹד שֵׁם קָדְשׁוֹ:
לְחֵן וּלְכָבוֹד צְבִי תִפְאָרָה . אֻמָּתוֹ לוֹ עִטְּרָה עֲטָרָה:
מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כְּבִימֵי בְחֻרוֹת . קְוֻצּוֹתְיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת:
נְוֵה הַצֶּֽדֶק צְבִי תִפְאַרְתּוֹ . יַעֲלֶה נָּא עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ:
סְגֻלָּתוֹ תְּהִי בְיָדוֹ עֲטֶֽרֶת . וּצְנִיף מְלוּכָה צְבִי תִפְאֶֽרֶת:
עֲמוּסִים נְשָׂאָם עֲטֶֽרֶת עִנְּדָם . מֵאֲשֶׁר יָקְרוּ בְּעֵינָיו כִּבְּדָם:
פְּאֵרוֹ עָלַי וּפְאֵרִי עָלָיו . וְקָרוֹב אֵלַי בְּקָרְאִי אֵלָיו:
צַח וְאָדוֹם לִלְבוּשׁוֹ אָדֹם . פּוּרָה בְדָרְכוֹ בְּבוֹאוֹ מֵאֱדוֹם:
קֶֽשֶׁר תְּפִילִין הֶרְאָה לֶעָנָו . תְּמוּנַת יְיָ לְנֶֽגֶד עֵינָיו:
רוֹצֶה בְּעַמּוֹ עֲנָוִים יְפָאֵר . יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת בָּם לְהִתְפָּאֵר:
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת קוֹרֵא מֵרֹאשׁ . דּוֹר וָדוֹר עַם דּוֹרֶשְׁךָ דְּרוֹשׁ:
שִׁית הֲמוֹן שִׁירַי נָא עָלֶֽיךָ . וְרִנָּתִי תִּקְרַב אֵלֶֽיךָ:
תְּהִלָּתִי תְּהִי לְרֹאשְׁךָ עֲטֶֽרֶת . וּתְפִלָּתִי תִּכּוֹן קְטֹֽרֶת:
תִּיקַּר שִׁירַת רָשׁ בְּעֵינֶֽיךָ . כְּשִׁיר יוּשַׁר עַל קָרְבָּנֶֽיךָ:
בִּרְכָתִי תַעֲלֶה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר . מְחוֹלֵל וּמוֹלִיד צַדִּיקּ כַּבִּיר:
וּבְבִרְכָתִי תְנַעֲנַע לִי רֹאשׁ . וְאוֹתָהּ קַח לְךָ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ:
יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶֽיךָ. כִּי נַפְשִׁי תַעֲרוֹג אֵלֶֽיךָ:


הפסוקים שנדפסו בסידורים מסוימים אחר שיר הכבוד, הם תוספת מאוחרת מאוד, ולא נהגו לאומרם.
(לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶֽרֶת וְהַנֵּֽצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ,
לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ . מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִֽיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:)


אין אומרים קדיש יתום וממשיכים באמירת שיר של יום.
שיר של יום
אם חל מועד ביום, אומרים המזמור הרגיל ולא שיר אחר המיוחד לאותו יום,
אך המדקדקים אינם אומרים את ההקדמה 'היום ... בשבת', אך לא נמנעים מאמירת המילים 'הלוים היו אומרים במקדש':

The (מס' ביצה דף ד) חתם סופר writes: 'אנו נוהגים ביום טוב שיר של אותו היום כשחל בחול, מ"מ אין לומר היום יום פלוני שבו היו הלויים כך וכך דדובר שקרים לא יכון' This principle would encompass the שלש רגלים and יום כפור. On ראש השנה however, the weekday שיר של יום was usually recited for the תמיד של שחר (due to the times when the עדים were delayed). The reason we do not recite the מזמור designated for each day of יום טוב, is because its recital is a mere זכר למקדש. Therefore, since the קרבן מוסף had a different accompanying מזמור, we are not particular, either on the exact מזמור, or on reciting it before מוסף. (מגן אברהם סימן קל"ב ס"ק ד')


נוהגים לומר בכל יום השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ואחריו אומרים קדיש יתום (נאמר רק אם יש יותר מאבל אחד).
(חוץ מתשעה באב שאין אומרים שיר של יום ו'שיר מזמור לאסף' עד סוף תפלת מנחה.)


הַיּוֹם רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

כד לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַ֭יֽיָ הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְי֣שְׁבֵי בָֽהּ: כִּי־ה֖וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכֽוֹנֲנֶֽהָ: מִ֥י־יַֽ֭עֲלֶה בְּהַ֣ר יְיָ֑ וּמִ֥י יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ: נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּבַ֢ר לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה: יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְיָ֑ וּ֝צְדָקָ֗ה מֵֽאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ: זֶ֭ה דּ֣וֹר דֹּֽרְשָׁ֑יו מְבַקְֿשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְ֭הִנָּֽשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֥י זֶה֘ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭יָ עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝יָ֗ גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה: שְׂא֤וּ שְׁעָרִים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד: מִ֤י ה֣וּא זֶה֘ מֶ֢לֶךְ הַ֫כָּב֥וֹד יְיָ֥ צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה:


הַיּוֹם שֵּׁנִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִקְדָּשׁ:

מח שִׁ֥יר מִ֝זְמוֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח: גָּד֣וֹל ֖יְיָ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קָדְשֽׁוֹ: יְפֵ֥ה נוֹף מְשׂ֢וֹשׂ כָּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב: אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב: כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַמְּלָכִ֖ים נֽוֹעֲד֑וּ עָֽבְר֥וּ יַחְדָּֽו: הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֥ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ: רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה: בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ: כַּֽאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִ֣יר יְיָ־צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹהִ֨ים יְכֽוֹנֲנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה: דִּמִּ֣ינוּ אֱלֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵֽיכָלֶֽךָ: כְּשִׁמְךָ֤ אֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּֽתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶ֑רֶץ צֶ֝֗דֶק מָלְאָ֣ה יְמִינֶֽךָ: יִשְׂמַ֤ח ׀ הַר־צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ: סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְֿר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ: שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם ׀ לְחֵילָ֗ה֘ פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַֽחֲרֽוֹן: כִּ֤י זֶ֨ה ׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֜֗וּא יְנַֽהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת:


הַיּוֹם שְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִקְדָּשׁ:

פב מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱלֹ֗הִים נִצָּ֥ב בַּֽעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט: עַד־מָתַ֥י תִּשְׁפְּטוּ־עָ֑וֶל וּפְנֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תִּשְׂאוּ־סֶֽלָה: שִׁפְטוּ־דָ֥ל וְיָת֑וֹם עָנִ֖י וָרָ֣שׁ הַצְדִּֽיקוּ: פַּלְּטוּ־דַ֣ל וְאֶבְיוֹ֑ן מִיַּ֖ד רְשָׁעִ֣ים הַצִּֽילוּ: לֹ֤א יָֽדְע֨וּ ׀ וְלֹ֬א יָבִ֗ינוּ בַּֽחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל־מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ: אֲֽנִ֣י אָ֭מַרְתִּי אֱלֹהִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם: אָ֭כֵ֥ן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ: קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי־אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל־הַגּוֹיִֽם:

הַיּוֹם רְבִיעִי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִקְדָּשׁ:

צד אֵֽל־נְקָמ֥וֹת יְיָ֑ אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיַע: הִ֭נָּשֵׂא שֹׁפֵ֣ט הָאָ֑רֶץ הָשֵׁ֣ב גְּ֝מ֗וּל עַל־גֵּאִֽים: עַד־מָתַ֖י רְשָׁעִ֥ים ׀ יְיָ֑ עַד־מָ֝תַ֗י רְשָׁעִ֥ים יַֽעֲלֹֽזוּ: יַבִּ֣יעוּ יְדַבְּר֣וּ עָתָ֑ק יִֽ֝תְאַמְּר֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: עַמְּךָ֣ ֖יְיָ יְדַכְּא֑וּ וְנַֽחֲלָֽתְךָ֥ יְעַנּֽוּ: אַלְמָ֣נָה וְגֵ֣ר יַֽהֲרֹ֑גוּ וִ֖יתוֹמִ֣ים יְרַצֵּֽחוּ: וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֥א יִרְאֶה־יָּ֑הּ וְלֹ֥א יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: בִּ֣ינוּ בֹֽעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ: הֲנֹ֣טַע אֹ֖זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִם־יֹצֵ֥ר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט: הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת: יְֽיָ֗ יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּ֖י הֵ֣מָּה הָֽבֶל: אַשְׁרֵ֤י הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּמִתּוֹרָֽתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ: לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד־יִכָּרֶ֖ה לָֽרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת: כִּ֤י ׀ לֹֽא־יִטּ֣שׁ יְיָ֣ עַמּ֑וֹ וְ֝נַֽחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַֽעֲזֹֽב: כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַֽחֲרָ֗יו כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב: מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝֗י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: לוּלֵ֣י יְ֭יָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי: אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝יָ֗ יִסְעָדֵֽנִי: בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַֽׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי: הַ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק: יָ֭גוֹדּוּ עַל־נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ: וַיְהִ֬י יְיָ֣ לִ֥י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵֽ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי: וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם ׀ אֶת־אוֹנָ֗ם וּבְרָֽעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:

Later generations added the first three פסוקים from מזמור צ"ה. The דברי קהלת (pg. 54 סעיף קטן א')
deals with this subject at length, and claims that only one additional פסוק need be said.
לְ֭כוּ נְרַֽנֲנָ֣ה לַיָי֑ נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ: נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַ לֽוֹ:
כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:


הַיּוֹם חַמִישִׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִקְדָּשׁ:

פא לַמְֿנַצֵּ֬חַ ׀ עַל־הַגִּתִּ֬ית לְאָסָֽף: הַ֭רְנִינוּ לֵֽאלֹהִ֣ים עוּזֵּ֑נוּ הָ֝רִ֗יעוּ לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: שְֽׂאוּ־זִ֭מְרָה וּתְנוּ־תֹ֑ף כִּנּ֖וֹר נָעִ֣ים עִם־נָֽבֶל: תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֶּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: עֵ֤דוּת ׀ בִּֽיה֘וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע: הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּֽעֲבֹֽרְנָה: בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָֽאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם אֶבְחָֽנְךָ֙ עַל־מֵ֖י מְרִיבָ֣ה סֶֽלָה: שְׁמַ֣ע עַ֭מִּי וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל אִם־תִּשְׁמַֽע־לִֽי: לֹֽא־יִהְיֶ֣ה בְ֭ךָ אֵ֣ל זָ֑ר וְלֹ֥א תִֽ֝שְׁתַּֽחֲוֶ֗ה לְאֵ֣ל נֵכָֽר: אָֽנֹכִ֨י ׀ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֶ֗יךָ הַ֭מַּֽעַלְךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַרְחֶב־פִּ֝֗יךָ וַֽאֲמַֿלְאֵֽהוּ: וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע עַמִּ֣י לְקוֹלִי֑ וְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל לֹא־אָ֥בָה לִֽי: ֖וַֽאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִיר֣וּת לִבָּ֑ם יֵֽ֝לְכ֗וּ בְּמֽוֹעֲצֽוֹתֵיהֶֽם: ל֣וּ עַ֭מִּי שֹׁמֵ֣עַ לִי֑ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל בִּדְרָכַ֥י יְהַלֵּֽכוּ: כִּ֭מְעַט אֽוֹיְבֵיהֶ֣ם אַכְנִ֑יעַ וְעַל־צָֽ֝רֵיהֶ֗ם אָשִׁ֥יב יָדִֽי: מְשַׂנְֿאֵ֣י יְ֭יָ יְכַֽחֲשׁוּ־ל֑וֹ וִיהִ֖י עִתָּ֣ם לְעוֹלָֽם: וַ֭יַּֽאֲכִילֵהוּ מֵחֵ֣לֶב חִטָּ֑ה וּ֝מִצּ֗וּר דְּבַ֣שׁ אַשְׂבִּיעֶֽךָ:


הַיּוֹם שִּׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִקְדָּשׁ:

צג יְיָ֣ מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭יָ עֹ֣ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל־תִּמּֽוֹט: נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְיָ֗ נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֨וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֥ים מִשְׁבְּרֵי־יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְיָֽ: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נָֽאֲוָה־קֹּ֑דֶשׁ יְ֝יָ֗ לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:

הַיּוֹם שַּׁבָּת קֹֽדֶשׁ שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ:

צב מִזְמ֥וֹר שִׁ֝֗יר לְי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַֽיָי֑ וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמוּנָֽתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: עֲלֵ֣י עָ֭שׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְיָ֣ בְּפָֽעֳלֶ֑ךָ בְּמַֽעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: מַה־גָּֽדְל֣וּ מַֽעֲשֶׂ֣יךָ יְיָ֑ מְ֝אֹ֗ד עָֽמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: אִ֣ישׁ בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹֽא־יָ֘בִ֥ין אֶת־זֹֽאת: בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּֽמוֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: וְאַתָּ֥ה מָ֝ר֗וֹם לְעֹ֘לָ֥ם יְיָֽ: כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹֽיְבֶֽ֡יךָ יְֽיָ֗ כִּֽי־ֹהִנֵּ֣ה אֹֽיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּֽרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַֽעֲנָֽן: וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֣ים עָלַ֣י מְ֝רֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֥ית יְיָ֑ בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְיָ֑ צ֝וּרִ֗י וְלֹֽא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:


נוהגים בהרבה קהלות, גם בק"ק פפד"מ, לומר בכל יום אחר שיר של יום מזמור פ“ג,
ומנהג הרבה קהילות שאין לאמרו בימים שאין אומרים תחנון.


שיר מזמור לאסף has been recited since the end of the Ge'onic period (a few hundred years before the introduction of the שיר של יום). Since one may not say numerous קדישים, a קדיש is recited at the end of the תפלת שחרית (מוסף).
According to מנהג אשכנז, there is an opportunity for a קדיש both after the שיר של יום and שיר מזמור לאסף,
only, if said by two different אבלים. If there is a lone אבל - he only says the קדיש following this מזמור.

פג שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְאָסָֽף: אֱלֹהִ֥ים אַל־דֳּמִי לָ֑ךְ אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣ט אֵֽל: כִּי־הִנֵּ֣ה אֽ֭וֹיְבֶיךָ יֶֽהֱמָיוּ֑ן וּ֝מְשַׂנְֿאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַל־עַ֭מְּךָ יַֽעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִֽתְיָֽעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ: אָֽמְר֗וּ לְכ֣וּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: כִּ֤י נֽוֹעֲצ֣וּ לֵ֣ב יַחְדָּ֑ו עָ֝לֶ֗יךָ בְּרִ֣ית יִכְרֹֽתוּ: אָֽהֳלֵ֣י אֱ֭דוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִ֑֗ים מוֹאָ֥ב וְהַגְרִֽים: גְּבָ֣ל וְ֭עַמּוֹן וַֽעֲמָלֵ֑ק . פְּ֝לֶ֗שֶׁת עִם־י֥שְׁבֵי צֽוֹר: גַּם־אַ֭שּׁוּר נִלְוָ֣ה עִמָּ֑ם הָי֙וּ זְר֖וֹעַ לִבְנֵי־ל֣וֹט סֶֽלָה: עֲשֵׂה־לָהֶ֥ם כְּמִדְיָ֑ן כְּסִֽיסְרָ֥א כְ֝יָבִ֗ין בְּנַ֣חַל קִישֽׁוֹן: נִשְׁמְד֥וּ בְעֵין דֹּ֑אר הָ֥יוּ דֹּ֝֗מֶן לַֽאֲדָמָֽה: שִׁיתֵ֣מוֹ נְ֭דִיבֵמוֹ כְּעֹרֵ֣ב וְכִזְאֵ֑ב וּכְזֶ֥בַח וּ֝כְצַלְמֻנָּ֗ע כָּל־נְסִיכֵֽמוֹ: אֲשֶׁ֣ר אָֽ֭מְרוּ נִ֣ירְשָׁה לָּ֑נוּ אֵ֖ת נְא֣וֹת אֱלֹהִֽים: אֱלֹהַ֗י שִׁיתֵ֥מוֹ כַגַּלְגַּ֑ל כְּ֝קַ֗שׁ לִפְנֵי־רֽוּחַ: כְּאֵ֥שׁ תִּבְעַר־יָ֑עַר וּ֝כְלֶֽהָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט הָרִֽים: כֵּ֭ן תִּרְדְּפֵ֣ם בְּסַֽעֲרֶ֑ךָ וּבְסוּפָֽתְךָ֥ תְבַֽהֲלֵֽם: מַלֵּ֣א פְנֵיהֶ֣ם קָל֑וֹן וִֽיבַקְֿשׁ֖וּ שִׁמְךָ֣ יְיָֽ: יֵבֹ֖שׁוּ וְיִבָּֽהֲל֥וּ עֲדֵי־עַ֗ד וְיַחְפְּר֥וּ וְיֹאבֵֽדוּ: וְיֵֽדְע֗וּ כִּי־אַתָּ֬ה שִׁמְךָ֣ יְיָ֣ לְבַדֶּ֑ךָ עֶ֝לְי֗וֹן עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


No additional מזמורים (i.e. ראש חדש - ברכי נפשי or ־ חנוכה מזמור שיר חנכת) are to be included within תפילה בציבור.


לעולם אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפילה, מפני שאין ברכה אחריה.


German קהילות which followמנהג פולין , chant אדון עולם, at the end of תפלת מוסף on שבת. בכל יום מראש חודש אלול (חוץ משבת ויש אומרים גם אחר תפלת ערבית למוצאי שבת) תוקעים ג' פעמים תשר"ת,
הן אחר תפילת שחרית והן אחר תפלת ערבית, ומפסיקים לתקוע ג' ימים לפני ראש השנה.
תקיעה. תחילת התקיעה בצליל רגיל, ומיד יורד התוקע לצליל נמוך יותר ותיכף עולה חזרה לצליל הראשון וממשיך בו עד סוף התקיעה.
שברים. שלושה קולות מחוברים עולים ויורדים.

תרועה. תשעה קולות מחוברים ורועדים (שלא כמורגל אצל בני מזרח אירופה לתוקעם קולות מופסקים).


אין אומרים 'לדוד ד' אורי' אחרי התפלות.


מיד אחר התפילה מתקיים שיעור קצר בבית הכנסת, בו לומדים משנה או הלכה. אחר כל שיעור או דרשה אומרים קדיש דרבנן.
אחר שיעור בהלכה ושמעתתא יש המקדימין לומר 'רבי חנניא בן עקשיא אמר רצה' וכו'. אחר דרשה באגדתא לא הצריכו אמירה זו.


In אשכנז, the recital of מכתם לדוד is a late מנהג קבלה, in order for an אבל to recite קדיש יתום. There is no need
to insist on a specific מזמור, therefore, when a בית אבל recites a different מזמור one should recite that מזמור.
מנהג אשכנז: בבית אבל בסוף שחרית וערבית
אומרים מזמור טז, גם בימים שאומרים בהם תחנון, ולא נהגו לומר את מזמור מט:

טז מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי חָסִ֥יתִי בָֽךְ: אָמַ֣רְתְּ לַ֭יֽיָ אֲדֹנָי֥ אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ: לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם: יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֘ אַחֵ֢ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי: יְיָ֗ מְנָת חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּֽוֹרָלִֽי: חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִימִ֑ים אַף־נַֽ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי: אֲבָרֵ֣ךְ אֶת־יְ֭יָ אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי: שִׁוִּ֨יתִי יְיָ֣ לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט: לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח: כִּ֤י ׀ לֹא תַֽעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חֲ֝סִֽידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת: ת֤וֹדִיעֵנִי֘ אֹ֢רַח חַ֫יִּ֥ים שׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִימ֖וֹת בִּימִֽינְךָ֣ נֶֽצַח: ק"י

מנהג פולין: בבית אבל מוסיפים בשחרית ובערבית מזמור זה,
ביום שיש בו תחנון (ביום שאין בו תחנון אומרים מכתם לדוד):

מט לַמְֿנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹרַ֬ח מִזְמֽוֹר: שִׁמְעוּ־זֹ֥את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים הַֽ֝אֲזִ֗ינוּ כָּל־י֥שְׁבֵי חָֽלֶד: גַּם־בְּנֵ֣י אָ֭דָם גַּם־בְּנֵי־אִ֑ישׁ יַ֝֗חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן: פִּ֭י יְדַבֵּ֣ר חָכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לִבִּ֣י תְבוּנֽוֹת: אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אָזְנִ֑י אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִֽידָתִֽי: לָ֣מָּה אִ֭ירָא בִּ֥ימֵי רָ֑ע עֲוֹ֖ן עֲקֵבַ֣י יְסֻבֵּֽנִי: הַבֹּֽטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְר֥וֹב עָ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ: אָ֗ח לֹֽא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה אִ֑ישׁ לֹֽא־יִתֵּ֖ן לֵֽאלֹהִ֣ים כָּפְרֽוֹ: וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַ֝פְשָׁ֗ם וְחָ֘דַ֥ל לְעוֹלָֽם: וִֽיחִי־ע֥וֹד לָנֶ֑צַח לֹ֖א יִרְאֶ֣ה הַשָּֽׁחַת: כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹֽאבֵ֑דוּ וְעָֽזְב֖וּ לַֽאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם: קִרְבָּ֤ם בָּתֵּ֨ימוֹ ׀ לְֽעוֹלָ֗ם מִ֭שְׁכְּנֹתָם לְד֣וֹר וָדֹ֑ר קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת: ֖וְאָדָם בִּיקָ֣ר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ: זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַֽחֲרֵיהֶ֓ם ׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה: כַּצֹּ֤אן ׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֘ מָ֢וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֘וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר וְ֭צוּרָם לְבַלּ֥וֹת שְׁ֝א֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ: אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִפְדֶּה־נַ֭פְשִׁי מִיַּ֣ד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה: אַל־תִּ֭ירָא כִּי־יַֽעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּֽי־יִ֝רְבֶּ֗ה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ: כִּ֤י־לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹֽא־יֵרֵ֖ד אַֽחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ: כִּ֣י־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּֽי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ: תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר: אָדָ֣ם בִּ֭יקָר וְלֹ֣א יָבִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ: ק"י

סדר קידוש רבה
The פסוקים of ושמרוand זכור את יום השבת are said while standing, however the ברכה of בורא פרי הגפן
is recited seated. One may hold the קידוש cup either in one’s palm (על פי קבלה) or not.


אמירת 'ושמרו' בעת ההיא היתה איפוא מנהג בני פרובינצא ומקצת בני איטליה ולא היתה מנהג ידוע בקרב בני אשכנז וספרד.
המהרי"ל הזכיר אמירת 'ושמרו' רק לגבי מי שלא קידש בליל שבת ומקדש ראשונה בבוקר.


זָכ֛וֹר אֶת י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ: שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וְעָשִׂ֖יתָ כָּל מְלַאכְתֶּֽךָ: וְיוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שַׁבָּ֖ת לַיָי֣ אֱלֹהֶיךָ . לֹא תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל מְלָאכָ֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣ וּבִתֶֽךָ עַבְדְּךָ֤ וַֽאֲמָֽתְךָ֙ וּבְהֶמְתֶֽךָ וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְיָ֝ אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָ֗רֶץ אֶת הַיָּם֙ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי . עַל כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְיָּ֛ אֶת י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:


כאשר כהנים ורב הקהילה נמצאים בסעודה:
בִּרְשׁוּת כֹּהַנִים, מוֹרֶה מוֹרֵֽינוּ הָרַב, מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי.
Until 300 years ago both הַגָפֶן and הַגֶפֶן were used, in the past הַגֶפֶן was used more than הַגָפֶן.
however, the printers of more recent סידורים stuck to הַגָפֶן (since it is the end of the ברכה).בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָֽפֶן:


ושותה מיושב ונותן גם למסובין לשתות מכוס של ברכה ואח"כ מברך על לחם משנה.


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָֽרֶץ:
ובוצע על לחם העליון ויאכל ויתן למסובין פרוסה לכל אחד ואחד.
כשמבקרין החולה אומרים לו (לה):
שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעוֹק
וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְשִׁבְתוּ בַּשָּׁלוֹם:
אצל האבל אומרים:
שַׁבָּת הִיא מִלְּנַחֵם
וְנֶחָמָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְשִׁבְתוּ בַּשָּׁלוֹם:

מנהג אשכנז is for the שליח ציבור to wear both טלית & jacket for all daily תפילות. If one is in a non-מנהג אשכנז synagogue and there is a רב, one should ask him beforehand and follow his פסק. If the רב says one should wear either a טלית or a jacket, it is better to wear a טלית which covers fully, and makes one appear as a שליח ציבור. An אבל or one who has יאהרצייט wears a טלית for all תפילות, whether שליח ציבור or not, even when not reciting קדיש (for example at מנחה, or there are other אבלים and there is no קדיש for the אבל to say by himself). The אבל wears a טלית with a עטרה שחורה, just as he changes his place for the תפילות, to make his אבלות known.

מקפידים על לבוש מכובד בתפילה. מתפללים בבגד עליון ובכובע על הראש. גם נערים חובשים כובע כלשהו, ולא כיפה גרידא
A hat has always been considered an important piece of traditional clothing. Both a כהן גדול and כהן הדיוט wore hats to serve in the בית המקדש. In German קהילות this was strictly adhered to, therefore, not to wear a hat is disrespectful. One wears a hat and jacket for all daily תפילות, whether one is orening בציבור or ביחידות.
אותם בני הישובים שהולכים לבית הכנסת מסירים תכף הכובע ועומדים רק בכיסוי המצנפת, לא שפרי עבדי, לא די שאין להם
סודר כיסוי ראש גדול (אלא שמסירים גם הכובע מראשיהם, אבל מוטב שיניחו הכובע בראשיהם כי בכיסוי ראש יש מורא שמים יותר)
[קיצור של"ה]
ורוב המן עם בפרט הישובים נוהגים כמה קלות ראש, לא היו מתעטפים בטלית והיו עומדים בכיפה. אוי להם מיום הדין

[מקור חיים (חות יאיר)]

תפלת מנחה.
מנחה was orened after שקיעה, לכתחילה (according to the מגן אברהם not the גר"א).
The reason being, זמן מנחה is דרבנן (and the rule is ספיקה דרבנן לקולה).


אם יש אבל שהוא בעל תפילה, מתפלל לפני העמוד,
אבל לא עובר בכל התפילות בימים שאין נפילת אפים, שבהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה וערבית
(בעשי"ת [לפי שהדין מתוח נגדו], בחול המועד, בראש חודש ,בימי חנוכה, בט"ו בשבט, בימי פורים, כל חודש ניסן, בל"ג בעומר, בט"ו באב)

מנחה

עריכה
טלית משום כבוד הציבור, הוא עיטוף טלית של העושים 'מצוה' בפני הציבור, החזנים, אומרי קדיש יתום, העולים לתורה
ושאר עוסקי מצוה. עיטוף זה אינו תלוי בזמן ציצית ולא בתפילת שחרית. טלית היא לבושו המובהק של ש"ץ,
כפי למדנו הפוסקים מדברי חז"ל. הם הסבירו שהעיטוף הזה צורך הוא גם משום כבוד השכינה והתעוררות אימה ויראה.
את יפיה של טלית כדי לעבוד את ד' בבגד מפואר כעין עבודת הכהן גדול בבית המקדש. כן נהגו עד הדורות האחרונים בליטא,
ארצות מרכז אירופה ואשכנז. בכמה עדות חסידיות בטל מנהג עיטוף טלית במנחה וערבית.


חזן ישב במקומו בלי טלית 'אשרי יושבי' עד 'סלה' בניגון חול:
אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַֽלֲל֥וּךָ סֶּֽלָה:
אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְיָ֥ אֱלֹהָֽיו:

קמה תְּהִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד. ֖אֲרֽוֹמִמְךָ֣ אֱלוֹהַ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲבָֽ֘רֲכָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְע֘וֹלָ֥ם וָעֶֽד: בְּכָל־י֥וֹם ׀ אֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ וַֽאֲהַֽ֘לֲלָ֥ה שִׁ֝מְךָ֗ לְע֘וֹלָ֥ם וָעֶֽד: גָּ֘ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד וְ֝לִגְדֻלָּת֗וֹ אֵ֣ין חֵֽקֶר: דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וּגְב֖וּרֹתֶ֣יךָ יַגִּֽידוּ: הֲ֭דַר כְּב֣וֹד הוֹדֶ֑ךָ וְדִבְרֵ֖י נִפְלְאֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה: וֶֽעֱז֣וּז נוֹרְאוֹתֶ֣יךָ יֹאמֵ֑רוּ וּגְדֻלָּֽתְךָ֥ אֲסַפְּרֶֽנָּה: זֵ֣כֶר רַב־טוּבְךָ֣ יַבִּ֑יעוּ וְצִדְקָֽתְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ: חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יְיָ֑ אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדָל־חָֽסֶד: טֽוֹב־יְיָ֥ לַכֹּ֑ל וְ֝רַֽחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַֽעֲשָֽׂיו: יוֹד֣וּךָ יְ֭יָ כָּל־מַֽעֲשֶׂ֑יךָ וַֽ֝חֲסִידֶ֗יךָ יְבָֽרֲכֽוּכָה: כְּב֣וֹד מַלְכֽוּתְךָ֣ יֹאמֵ֑רוּ וּגְבוּרָֽתְךָ֥ יְדַבֵּֽרוּ: לְה֘וֹדִ֤יעַ לִבְנֵ֣י הָֽאָדָ֣ם גְּבֽוּרֹתָ֑יו וּ֝כְב֗וֹד הֲדַ֣ר מַלְכוּתֽוֹ: מַלְכֽוּתְךָ֗ מַלְכ֥וּת כָּל־עֹֽלָמִ֑ים וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ בְּכָל־דּ֥וֹר וָדֹֽר:

סוֹמֵ֣ךְ יְ֭יָ לְכָל־הַנֹּֽפְלִ֑ים וְ֝זוֹקֵ֗ף לְכָל־הַכְּפוּפִֽים: עֵ֣ינֵי כֹ֖ל אֵלֶ֣יךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ וְאַתָּ֙ה נוֹתֵֽן־לָהֶ֖ם אֶת־אָכְלָ֣ם בְּעִתּֽוֹ: פּוֹתֵ֥חַ אֶת־יָדֶ֑ךָ וּמַשְׂבִּ֖יעַ לְכָל־חַ֣י רָצֽוֹן: צַדִּ֣יק יְ֭יָ בְּכָל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכָל־מַֽעֲשָֽׂיו: קָר֣וֹב יְ֭יָ לְכָל־קֹֽרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶֽאֱמֶֽת: רְצֽוֹן יְרֵאָ֥יו יַֽֽעֲשֶׂ֑ה וְאֶת־שַׁוְעָ֘תָ֥ם יִ֝שְׁמַ֗ע וְיוֹֽשִׁיעֵֽם: שׁוֹמֵ֣ר יְ֭יָ אֶת־כָּל־אֹֽהֲבָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־הָֽרְשָׁעִ֣ים יַשְׁמִֽיד: תְּהִלַּ֥ת יְ֙יָ יְֽדַבֶּר֫ פִּ֥י וִֽיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ לְע֘וֹלָ֥ם וָעֶֽד:

בחול ההזן או היאהרצייט העולה מתעטף בטלית המונחת בתבה ואומר שם
קטו, יח וַֽאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְ֘בָרֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־ע֝וֹלָ֗ם הַֽלֲלוּיָֽהּ:


בחול אומר הש"ץ חצי קדיש
Due to the multitude of תפילותduring שחרית יום טוב or שבת (unlike ראש חודש), ובא לציון is delayed until מנחה.
בשבת החזן מתעטף בטלית בית הכנסת ועובר לפני התבה ומנגן 'ובא לציון'.

חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶֽשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אֹתָם אָמַר יְיָ. רֽוּחִי אֲשֶׁר עָלֶֽיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַֽׂמְתִּי בְּפִֽיךָ לֹא יָמֽוּשׁוּ מִפִּֽיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶֽרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר


חו"ק קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְאָמְרִין


חו"ק [בלחש] קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא (עִלָּאָה) בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וַתִּשָּׂאֵֽנִי רֽוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַֽעַשׁ גָּדוֹל:


חו"ק בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּנְטָלַֽתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעֵת בַּתְרַי קָל זִֽיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין .
בְּרִיךְ יְקָרָא דַיָי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ:


חו"ק יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

קהל אומרים בלחש יְיָ מַלְכוּתֵהּ (קָאֵם) לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עָלְמַיָּא: יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵֽינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵֽצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּֽךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶֽיךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶֽסֶד לְכָל קֹרְאֶֽיךָ: צִדְקָתְךָ צֶֽדֶק לְעוֹלָם. וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶֽסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבֹתֵֽינוּ מִימֵי קֶֽדֶם: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם ׀ יוֹם יַעֲמָס לָֽנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּֽנוּ מִשְׂגַּב לָֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵֽחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִֽׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם קָרְאֵֽנוּ: בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבְּרָאָֽנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ . הוּא יִפְתַּח לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם בְּלִבֵּֽנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְלֵבָב שָׁלֵם לְמַֽעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁנִּשְׁמוֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁנֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְמַֽעַן יְזַמֶּֽרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶֽךָּ: בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיָי וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ: בִּטְחוּ בַיָי עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹּרְשֶֽׁיךָ יְיָ: יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:


Others eat and get drunk, and speak about immoral topics like אחשורוש, and anger and rebel against G-d. However, Israel, "G-d has assigned growth to the nation through whom He achieves honor". Though they eat and drink, they praise Him for their bounty. Therefore, at מנחה, when we have already eaten and drunken, we say 'ואני תפלתי'. We declare before Him that now, as in the morning, should be for Him a time of goodwill. G-d, with His great kindness and awesome mercy, should answer me with the truth of His salvation. (סידור רוקח סימן ק"ב) The רוקח the פסוק תהלים ס"ט:י"ג)) שיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר: "They that hold seats in the gate, and the songs of the drunkards, deliberate against me." We react differently to bodily sustenance, in that we pray to G-d as a result. This verse contains twelve words, corresponding to the twelve daylight hours and twelve evening hours that G-d answers us when we pray. It corresponds to theפסוק (דברים ד:ז), כי מי גוי גדול אשר לו אלדים קרבים אליו כד' אלדינו בכל־קראנו אליו:


בשבת קודם פתיחת ארון הקודש מנגן הש"ץ 'ואני תפלתי' והקהל עונה אחריו
וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּֽךָ עֲנֵֽנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶֽךָ:
הוצאת ספר התורה קריאתה וברכותיה
בשבת מנחה מוציאים ספר תורה וקוראים בו ג' אנשים בראש הסדרא של השבת הבאה, ואין מפטירים.
בתענית צבור קוראים ג' אנשים בפרשה 'ויחל משה' וישראל שהוא מפטיר קורא ההפטרה 'דרשו ד' בהמצאו'.
העולים לתורה וכל עושי מצוה לצורך הקריאה בתורה מתעטפים בטלית, והם בעלי הוצאה והכנסה, הגבהה וגלילה, בעל סגן, נושאי ספר תורה שני או שלישי, וכמוהם פותחי ארון הקודש ל'שיר הכבוד' או 'אבינו מלכנו' וכיוצא באלה.


בהוצאת ספר תורה בשבת וביו"ט חולקים כבוד גדול לתורה, מדקדקים באופן ההוצאה, ואומרים את כל הפוסקים בשירה מסודרת.
וַיְהִי בִּנְסֹֽעַ הָאָרֹן וַיֹּֽאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ׀ יְיָ וְיָפֻֽצוּ אֹיְבֶיךָ . וְיָנֻֽסוּ מְשַׂנְאֶֽיךָ מִפָּנֶֽיךָ:
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלָםִ: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:


הש"ץ אומר בנעימה :
גַּדְּלוּ לַיָי אִתִּי . וּנְרוֹמֲמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו:


לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶֽרֶת וְהַנֵּֽצַח וְהַהוֹד . כִּי כֹל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ:
לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: רוֹמֲמוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא:
רוֹמֲמוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ:


אַב הָרַחֲמִים הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵֽינוּ מִן הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת וְיִגְעַר בְּיֵֽצֶר הָרַע מִן הַנְּשׂוּאִים וְיָחֹן עָלֵֽינוּ לִפְלֵיטַת עוֹלָמִים וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵֽינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:

בהגיע הש"ץ על הבימה מניח הספר תורה על השולחן וממשיך בלי הפסק :

וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתוֹ עָלֵֽינוּ בִּזְמַן קָרוֹב וְיָחוֹן פְּלֵטָתֵֽנוּ וּפְלֵיטַת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרָצוֹן וְנֹאמַר קהל אָמֵן: הַכֹּל הָבוּ גֹֽדֶל לֵאלֹהֵֽינוּ . וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה: כֹּהֵן קְרָב . יַעֲמֹד ר' פלוני בר' פלוני הַכֹּהֵן בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִֽׁיבַת נָֽפֶשׁ . עֵדוּת יְיָ נֶֽאֶמָנָה מַחְכִּֽימַת פֶּֽתִי: פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב . מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָֽיִם: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָׁלוֹם: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ:

קהל וש"ץ יחדיו : וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:


מי שבירך לעולה לתורה
מברכים את כל עולי התורה ב'מי שבירך' גם בקריאת התורה של מנחה.
והקורא מברכו : מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
הוּא יְבָרֵךְ אֶת ר' פלוני בן ר' פלוני . אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ .
בַּעֲבוּר שֶׁעָלָה לִכְבוֹד הַמָּקוֹם וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה .
בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֵֽהוּ וְיַצִּילֵֽהוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה
וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו
וְיִבָרְכֵֽהוּ/(בעשרת ימי תשובה וְיִכְתְּבֵהוּ בְּסֵפֶר הַחַיִים)
עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו . וְנֹאמַר: אָמֵן.


ואחר שבירכו הקורא ב'מי שברך' ירד בדרך אחרת מזו שעלה בה.


Until about 200 years ago, no פסוקים were recited during הכנסת ספר תורה at מנחה, therefore, there was no need to recite more than one קדיש after קריאת התורה. The רוקח סידור (סימן קב) explains that we say קדיש on Monday and Thursday after קריאת התורה because to wait until after ובא לציון is a הפסק. Therefore, we do not say קדיש after קריאת התורה at שבת מנחה because there isn’t a הפסק and we are יוצא with the קדיש before the עמידה. The קדיש before the שבת מוסף is designed to put us into a reverent frame of mind.


כשמגביהין הס"ת מביטין נגד הכתב של ס"ת וכורעים מעט ואומרים:
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ . וְתֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶֽיהָ דַרְכֵי נֹֽעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶֽיהָ שָׁלוֹם: אֹֽרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ . בִּשְׂמֹאלָהּ עֹֽשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:


The addition of מזמור שיר ליום השבת on שבת מנחה is a מנהג הספרדים advanced by the אבודרהם. It was commonly recited in Hamburg because of the many Portuguese Jews there. It was added by the Hamburg אשכנזים only after ר' יעקב עמדין, the Rav of Hamburg incorporated it in his סידור. As mentioned before, it is strictly מנהג הספרדים.

בתענית צבור אחר שגמרו את גלילת ספר תורה מפטירין מ'דרשו ד' בהמצאו', קודם קריאת ההפטרה יברך ברכה זו :

בָּר֙וּךְ אַתָּ֤ה יְ֙יָ אֱלֹ֙הֵֽינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּֽאֱמָרִ֣ים בֶּאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה יְיָ֗ הַבּוֹחֵר֚ בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָֽאֱמֶ֖ת וְהַצֶֽדֶק:


אחרי קריאת ההפטרה אומר המפטיר ברכות אלו :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . צוּר כָּל הָעוֹלָמִים . צַדִּיק בְּכָל הַדוֹרוֹת הָאֵל הַנֶּאֱמָן . הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה . הַמְדַבֵּר וּמְקַיֵּם . שֶׁכָּל דְבָרָיו אֱמֶת וָצֶֽדֶק: נֶאֱמָן אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶֽיךָ . וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶֽיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָתָּה . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו:

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּֽינוּ . וְלַעֲלֽוּבַת נֶֽפֶשׁ תּוֹשִֽׁיעַ תִּנְקוֹם נָקָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:

שַׂמְּחֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּֽךָ . וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ . בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיָגֵל לִבֵּֽנוּ . עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵֽשֵׁב זָר . וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים ׀ אֶת כְּבוֹדוֹ . כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ . שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . מָגֵן דָּוִד:


הש"ץ נוטל את ספר התורה להוליכו מהבימה ולהחזירו לארון הקודש, ואומר :
יְהַלֲלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ .
קהל :
הוֹדוֹ עַל אֶֽרֶץ וְשָׁמָֽיִם: וַיָּֽרֶם קֶֽרֶן לְעַמּוֹ .
תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ הַלֲלוּיָהּ:


כד לְדָוִד מִזְמוֹר . לַיָי הָאָֽרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹֽשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ . וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנֲנֶֽהָ: מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ . וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּֽיִם וּבַר לֵבָב . אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ . וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו . מְבַקְשֵׁי פָנֶֽיךָ יַעֲקֹב סֶֽלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבוֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם . וְיָבֹא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד . יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶֽלֶךְ הַכָּבוֹד סֶֽלָה:


בהכנסת ספר התורה לארון הקודש אומרים :

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶֽךָ . אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּהַנֶֽיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶֽדֶק וַחֲסִידֶֽיךָ יְרַנֵּֽנוּ: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶֽךָ: כִּי לֶֽקַח טוֹב נָתַֽתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹֽבוּ: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶֽיהָ דַרְכֵי נֹֽעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶֽיהָ שָׁלוֹם: הֲשִׁיבֵֽנוּ יְיָ אֵלֶֽיךָ וְנָשֽׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵֽינוּ כְּקֶֽדֶם:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
תפלת מנחה לחול ולתענית ציבור.
Taking three steps backward before the עמידה, is done in preparation to go forward.
The three steps forward should be immediately prior to the עמידה (מוסף, מנחה and ערבית) after קדיש.

According to our פוסקים, one does not recite האיליגה [הוֹעֶה] קדושה during שחרית. At מנחה if the hour is late, and the ציבור will miss תפילה בזמנו, one may say it in the following way; both the ש“ץ and the ציבור begin שמונה עשרה together and recites the entire קדושה (including נקדש), together with the ש“ץ. The ש“ץ and the ציבור say לדור ודור together then they complete the שמונה עשרה silently. By the way, the recitation of אתה קדוש was in ancient times נוסח בבל and לדור ודור was נוסח ארץ ישראל.


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים 'מגן אברהם'.
מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.


בעשרת ימי תשובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


בחזרת הש"ץ בבין המצרים יורד הניגון במילים 'מחיה המתים'.
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ . וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

הש"ץ אומר רק את המלים 'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו',
'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:

ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם . כְּשֵׁם שֶׁמַקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם . כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ בבין המצרים יורד הניגון במילים וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר

קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:
בבין המצרים יורד הניגון במילים ש"ץ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ.
קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:
ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר.
קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ . וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ . וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

כל העושה מצוה לצורך הקריאה בתורה בתענית ציבור מסיר הטלית אחרי קדושת חזרת הש"ץ

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה . וְחָנֵּֽנוּ מֵאִתְּךָ בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חוֹנֵן הַדָּֽעַת:


הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ וְקָרְבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה:


סְלַח לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי חָטָֽאנוּ מְחַל לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי פָשָֽׁעְנוּ כִּי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֽוֹחַ:


רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ כִּי גוֹאֵל חָזָק אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:


בתענית ציבור מוסיף הש"ץ כאן 'עננו' :

עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ . בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽנוּ. כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ . אַל תֵּֽפֶן אֶל רִשְׁעֵֽנוּ . וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ . וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ . הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ . יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵֽנוּ . טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ . כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה טֶֽרֶם יִקְרָֽאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה . עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע . כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה . פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה:רְפָאֵֽנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵֽנוּ וְנִוָּשֵֽׁעָה כִּי תְהִלָּתֵֽנוּ אָֽתָּה . וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּוֹתֵֽינוּ . * כִּי אֵל מֶֽלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא, חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


* מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן :
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַֽיִם . רְפוּאַת הַנֱּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:

בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה וְתֵן (בחורף : טַל וּמָטָר לִ) בְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וּבָרֵךְ שְׁנָתֵֽנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:


תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּצֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַבֵּץ, נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


הָשִֽׁיבָה שׁוֹפְטֵֽינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵֽינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה . וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים וְצַדְּקֵֽנוּ בַּמִּשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בעש“ת מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט):


לַמְשׁוּמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הָמִּינִים כְּרֶֽגַע יֹאבֵֽדוּ וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵֽתוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹבֵר אֹיְבִים וּמַכְנִֽיעַ זֵדִים:

עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם וְעַל גֵּרֵי הַצֶּֽדֶק וְעָלֵֽינוּ יֶהֱמוּ רַחֲמֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכֹל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְשִׂים חֶלְקֵֽנוּ עִמָּהֶם וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָֽחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים:


בבין המצרים ברכת 'ולירושלים עירך' כולה אומר בניגון ידוע של קינות, ואת חתימת הברכה ־ בניגון טעמי איכה.

וְלִירוּשָׁלַםִ עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. בתשעה באב אומרים כאן 'נחם' : בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָםִ:


נַחֵם . יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן . וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָםִ . וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה . הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶֽיהָ . וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶֽיהָ . וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ . וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב . וְהִיא יוֹשֶֽׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי . כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָֽדָה . וַיְבַלְּעֽוּהָ לִגְיוֹנוֹת . וַיִּירָשֽׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים . וַיָּטִֽילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֶחָֽרֶב . וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן . עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה . וִירוּשָׁלַםִ תִּתֵּן קוֹלָהּ . לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם . מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם . כִּי אַתָּה יְיָ בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ . וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ . כָּאָמוּר . וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ . נְאֻם יְיָ . חֽוֹמַת אֵשׁ סָבִיב . וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָםִ:


אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה:


חתימת ברכת 'שומע תפילה' נאמרת על ידי הש"ץ בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לחשיבות עניית 'אמן' זו
שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָֽתָּה . וּמִלְּפָנֶֽיךָ מַלְכֵּֽנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵֽנוּ . במנחה של תענית ציבור בתפלת לחש אומרים: עֲנֵֽנוּ יְיָ עֲנֵֽנוּ . בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵֽינוּ . כִּי בְצָרָה גְּדוֹלָה אֲנָֽחְנוּ . אַל תֵּֽפֶן אֶל רִשְׁעֵֽנוּ . וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנּוּ . וְאַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ . הֱיֵה נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵֽנוּ . יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵֽנוּ . טֶֽרֶם נִקְרָא אֵלֶֽיךָ עֲנֵֽנוּ . כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה טֶֽרֶם יִקְרָֽאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה . עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע . כִּי אַתָּה יְיָ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה . פּוֹדֶה וּמַצִיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה .

כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.

בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ ׀לפסח : חַג הַמַּצוֹת ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת

הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים . חוּס וְחָנֵּנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


חתימת ברכת 'המחזיר שכינתו לציון' נאמרת על ידי הש"ץ
בהרמת קול ובנעימה מיוחדת כדי לעורר את השומעים לאמירת מודים דרבנן
וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים .
בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו, אולם במלה אחרונה של רצה דהיינו 'לציון', שוב מגביה את קולו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

כל ימי חנוכה, גם בפורים ביום י"ד, אומרים כאן 'על הנסים':
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: בפורים : בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְִאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּֽעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹֽדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹֽדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בעשרת ימי תשובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:
במנחה של תענית ציבור החזרת התפלה אומר הש"ץ :
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ . בָּרֲכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ .
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ . כָּאָמוּר .
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


מנהג ארץ ישראל was to always say שלום רב andמנהג בבל was to always say שים שלום.
These explanations are why the compromise between מנהג בבל and מנהג ארץ ישראל was done this way.

שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם

According to מנהג אשכנז (unlike מנהג פולין), any תפילה containing קריאת התורה, one recites שים שלום, since the phrase 'כי באור פניך נתת לנו ד' אלדינו תורת חיים' is mentioned.


במנחה של תענית ציבור (כשקוראים בתורה גם למנחה,
אומרים ברכת 'שים שלום', כי בה מזכירים 'נתת לנו...תורת חיים'):

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם .וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ.

בבין המצרים בסוף הברכה משפיל את קולו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ
אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בעשרת ימי תשובה : [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת 'בספר...' לפני הש"ץ]:

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם:אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי:

היחיד בקבלת תעניתו אומר לפני 'יהיו לרצון'
רבון זה, והוא הנוסחא הישר והמוסיף גורע.

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים . הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ בְּתַעֲנִית נְדָבָה לְמָחָר . יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי . שֶׁתְּקַבְּלֵֽנִי בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן. וְתָבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָתִי. וְתַעֲנֶה עֲתִירָתִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים . כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַת כָּל פֶּה:יהיו לרצון וכו'.

המתענה ביום תעניתו בתפלת מנחה קודם 'יהיו לרצון'
יאמר 'רבון' זה (מסכת ברכות י"ז) :

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים . גָּלוּי וְיָדֽוּעַ לְפָנֶיךָ . בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם חוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּן . וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּֽנוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ . וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מְכַפֵּר. וְעַכְשָׁיו יָשַֽׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי . יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ שֶׁיְּהִי חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעַט הַיּוֹם כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶֽיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּֽחַ וְתִרְצֵֽנִי: יהיו לרצון וכו'.

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:
עמידה של מנחה לשבת


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'זכרנו לחיים']:
זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ
ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה .


בשבת שובה [אבל בחזרת הש"ץ אין הקהל אומר 'מי כמוך']:
מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ. וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


הש"ץ אומר רק את המלים 'נקדש' עד 'ואמר' 'לעמתם ברוך יאמרו',
'ובדברי קדשך כתוב לאמר', והקהל שותק במלים אלו:

ש"ץ בלבד נְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם . כְּשֵׁם שֶׁמַּקְדִּישִׁים אוֹתוֹ בִּשְׁמֵי מָרוֹם . כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶֽךָ וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר

קהל וש"ץ יחדיו קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:
ש"ץ לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵֽרוּ.
קהל וש"ץ יחדיו בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:
ש"ץ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר.
קהל וש"ץ יחדיו יִמְלֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַֽיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

ש"ץ לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶֽךָ . וּלְנֵֽצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ . וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵֽינוּ . מִפִּֽינוּ לֹא יָמוּשׁ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


כל העושה מצוה לצורך הקריאה בתורה מסיר הטלית אחרי קדושת חזרת הש"ץ

אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד . וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָֽרֶץ . תִּפְאֶֽרֶת גְּדֻלָּה . וַעֲטֶֽרֶת יְשׁוּעָה . מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה לְעַמְּךָ נָתַֽתָּ: אַבְרָהָם יָגֵל . יִצְחָק יְרַנֵּן . יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנֽוּחוּ בוֹ: מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה . מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה . מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶֽטַח . מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ . יַכִּֽירוּ בָנֶֽיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִּֽישׁוּ אֶת שְׁמֶֽךָ:


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ . וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.


בראש חודש אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה: זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּֽנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים .
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת
וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְּמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:


וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בשבת שובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:
[בחזרת הש"ץ הקהל עונה 'אמן' על אמירה 'וכתוב לחיים']:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


אומרים 'שים שלום' ולא 'שלום רב' מפני שהמילים 'אור פניך' רמז לקריאת התורה, לכן אומרים גם בתענית ציבור.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִים וְאַֽהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽיךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ
אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בשבת שובה : [בחזרת הש"ץ הקהל מקדים אמירת 'בספר...' לפני הש"ץ]:

בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה . נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם: אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם . וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ. וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:
בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' אחר תפלת שמונה עשרה, חוץ מערב שבת תשובה.
הפותח וסוגר את ארון הקודש ל'אבינו מלכנו' מתעטף בטלית.


כל ימי החול בימים שאומרים בהם תחנה אומרים אחר שמנה עשרה רחום וחנון וכו‘. ואלו הימים שאין אומרים בהם תחנה ואין נופלים על פניהם: בערב שבת, ר"ח, חנוכה, פורים קטן ב‘ ימים, כל חדש ניסן, ל“ג בעומר, ר“ח סיון עד אחר אסרו חג, ט‘ באב, ולא בערב ראש השנה ומערב יום כפור עד אחר ר"ח חשון, בימים אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו (חוץ מן ט“ו בשבט וט“ו באב), ולא בבית אבל, ולא בבית חתן ביום שנכנס לחופה (ונתפשט המנהג בכמה קהלות גם במנחה שלפניו), ולא בבהכ“נ ביום המילה.


אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש ס"ת, ימה על שמאלו ודוקא על זרועו ומיושב.
ומלות 'רחום וחנון חטאתי' אומרים ש"ץ והקהל קודם הטיה ומכים ביד ימין על הלב.
רַחוּם וְחַנּוּן חָטָאתִי לְפָנֶיךָ יְיָ מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי:

֖יְיָ אַל־בְּאַפְּךָ֣ תוֹכִיחֵ֑נִי וְאַל־ֹבַּֽחֲמָֽתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: חָנֵּ֥נִי יְ֮יָ כִּ֢י־אֻמְלַ֢֫ל אָ֥֫נִי רְפָאֵ֥נִי יְיָ֑ כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: וְ֭נַפְשִׁי נִבְֽהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד וְאַתָּ֥ יְ֝יָ֗ עַד־מָתָֽי: שׁוּבָ֣ה יְ֭יָ חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: יָגַ֤עְתִּי בְֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה: עָֽשֲׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צֽוֹרֲרָֽי: ס֣וּרוּ מִ֭מֶּֽנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝יָ֗ ק֣וֹל בִּכְיִֽי: שָׁמַ֣ע יְ֭יָ תְּחִנָּתִ֑י יְ֝יָ֗ תְּפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: יֵב֤שׁוּ ׀ וְיִבָּֽהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹֽיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵב֥שׁוּ רָֽגַע:


אומרים 'שומר ישראל' במנחה רק בצום גדליה בלבד.


חזן וַאֲנַֽחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: חָנֵּנוּ יְיָ חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָֽחְנוּ: חזן עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:


"By the time the שבת מנחה is concluded, the day is on the decline, שבתis drawing to a close and thoughts of our life's task, of the striving and creating, the struggling and suffering of the coming week gradually seep back into our consciousness. On those שבתות that do not bear a festive character in addition to the holiness of the ordinary שבת, no attempt is made to repress these workday thoughts. But these brief פסוקים from the תהלים offer us some truths which we should take to heart and which should serve to give the proper direction to our thinking as we approach the beginning of a new week." (סידור הרב שמשון רפאל הירש)


בשבת אומרים 'צדקתך', ובימים שאין אומרים תחנון בחול וכן בשבת שובה (מפני המלים 'תהום רבה'),
אין אומרים 'צדקתך', אף אין אומרים בבית חתן בשבעת ימי המשתה ולא בבית האבל.
צִדְקָתְךָ צֶֽדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת:
וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם אֲשֶׁר עָשִֽׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמֽוֹךָ:
צִדְקָתְךָ כְּהַרֲרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶֽיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִֽׁיעַ יְיָ:

וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


עלינו was recited until the time of the גאונים only in מוסף לימים נוראים. By the time of the ראשונים, it was said both after שחרית and ערבית daily, since it contains קבלת עול מלכות שמים (i.e. קריאת שמע) but not after מנחה. Eventually one began to recite עלינו upon leaving shul. When two תפילות follow consecutively (even if there is a שיאור in between), for which people stay from the beginning of one until after the other, then עלינו is said only at the end (שחרית ־ מוסף) (מנחה ־ ערבית). If eachתפילה is said separately (when people generally leave the בית הכנסת) עלינו is said after each תפילה. The מגן אברהם comments (quoted by the משנה ברורה and the מקור חיים) in the name of the של"ה, that "In ארץ אשכנז where they are accustomed to to push ערבית forward (i.e. oren back-to-back), an individual dwelling in a town or a traveler (i.e. both with no מנין) needs to wait for צאת הכוכבים (to oren)," If so, then if one orens ביחידות would orenמנחה and ערבית separately, and as such, would recite עלינו both after מנחה and ערבית.

If one is with a ציבור which does recite עלינו after מנחה even though immediately followed by ערבית, one has two options a) according to the ערוך השלחן actually reciting עלינו together with the ציבור is unnecessary. By bowing along with the ציבור, one acknowledges הקב"ה as מלך מלכי המלכים, b) other פוסקים require that at least the first paragraph of עלינו always be said together with the מנין reciting it.


עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת . וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה . שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם . וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם . שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלֲלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִֽׁיעַ . וַאֲנַֽחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַֽיִם . וְיוֹסֵד אָֽרֶץ . וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל . וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ . אֵין עוֹד . אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ . אֶֽפֶס זוּלָתוֹ . כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ . וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶֽךָ . כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וְעַל הָאָֽרֶץ מִתָּֽחַת . אֵין עוֹד:


עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ . לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ . וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן . לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי . וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ . לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ . יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל . כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ . תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּֽוֹלוּ . וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ . וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ. וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם . מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא . וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד:

ברכי נפשי

The לבוש (או"ח סימן תרס"ט) explains that ברכי נפשי is said commencing on שבת בראשית since it speaks of creation. This is followed by the 15 שיר המעלות, since according to the מדרש, דוד המלך said them when the underground waters threatened to flood the world. With every שיר המעלות water receded back into the ground. Since the continuation of the existence of the world depended on these מזמורים, they're considered part of the world’s creation.


ברכי נפשי was said in many places in Europe although not in פפד"מ.


משבת 'בראשית' ועד 'שבת הגדול', ולא עד בכלל, אומרים בהרבה קהילות את המזמורים הבאים אחר 'קדיש תתקבל'.


קד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ . יְיָ אֱלֹהַי גָּדַֽלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָֽשְׁתָּ: עֹֽטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַֽיִם כַּיְרִיעָה: הַמְקָרֶה בַמַּֽיִם עֲלִיּוֹתָיו . הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרֲתָיו אֵשׁ לֹהֵט: יָֽסַד אֶֽרֶץ עַל־מְכוֹנֶֽיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל־הָרִים יַֽעַמְדוּ־מָֽיִם: מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַֽדְתָּ לָהֶם: גְּבוּל־שַֽׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן, בַּל־יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָֽרֶץ: הַמְשַׁלֵּֽחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן: יַשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַֽיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל: מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו, מִפְּרִי מַעֲשֶֽׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָֽרֶץ: מַצְמִֽיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵֽשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם, לְהֽוֹצִיא לֶֽחֶם מִן־הָאָֽרֶץ: וְיַֽיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּֽׁמֶן, וְלֶֽחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּֽנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים, סְלָעִים מַחְסֶּה לַשְֿׁפַנִּים: עָשָׂה יָרֵֽחַ לְמוֹעֲדִים, שֶֽׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ: תָּֽשֶׁת חֽשֶׁךְ וִֽיהִי לָֽיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָֽעַר: הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּֽרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: תִּזְרַח הַשֶּֽׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָֽרֶב: מָה־רַבּוּ מַעֲשֶֽׂיךָ יְיָ . כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֽׂיתָ . מָלְאָה הָאָֽרֶץ קִנְיָנֶֽךָ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָֽיִם . שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַֽרְתָּ לְשַֽׂחֶק־בּוֹ: כֻּלָּם אֵלֶֽיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן, תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן . תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן, וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם, יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו: הַמַּבִּיט לָאָֽרֶץ וַתִּרְעָד, יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָֽׁנוּ: אָשִֽׁירָה לַּיָי בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיָי: יִתַּֽמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָֽרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם . בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ . הַלְלוּיָהֿ:


קכ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . אֶל־יְיָ בַּצָּרָֽתָה לִּי קָרָֽאתִי וַיַּעֲנֵֽנִי: יְיָ הַצִּֽילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶֽׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה: חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים: אֽוֹיָה לִּי כִּי־גַֽרְתִּי מֶֽשֶׁךְ שָׁכַֽנְתִּי עִם־אָהֳלֵי קֵדָר: רַבַּת שָֽׁכְנָה־לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: אֲנִי־שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר, הֵֽמָּה לַמִּלְחָמָה:

קכא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת . אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים, מֵאַֽיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶֽךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶֽךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְיָ שֹׁמְרֶֽךָ יְיָ צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶֽֽךָ: יוֹמָם הַשֶּֽׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּֽכָּה וְיָרֵֽחַ בַּלָּֽיְלָה: יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶֽֽׁךָ: יְיָ יִשְׁמָר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶֽךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:


קכב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד . שָׂמַֽחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְיָ נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵֽינוּ בִּשְׁעָרַֽיִךְ יְרוּשָׁלָֽםִ: יְרוּשָׁלַֽםִ הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְיָ: כִּי שָֽׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָםִ, יִשְׁלָֽיוּ אֹהֲבָֽיִךְ: יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: לְמַֽעַן־אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַֽעַן בֵּית־יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֲבַקְֿשָׁה טוֹב לָךְ:


קכג שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . אֵלֶֽיךָ נָשָֽׂאתִי אֶת־עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָֽיִם: הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל־יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל־יַד גְּבִרְתָּהּ, כֵּן עֵינֵֽינוּ אֶל־יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ: חָנֵּֽנוּ יְיָ חָנֵּֽנוּ כִּי־רַב שָׂבַֽעְנוּ בוּז: רַבַּת שָֽׂבְעָה־לָּהּ נַפְשֵֽׁנוּ הַלַּֽעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים:


קכד שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד . לוּלֵי יְיָ שֶׁהָֽיָה לָֽנוּ יֹֽאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי יְיָ שֶׁהָֽיָה לָֽנוּ בְּקוּם עָלֵֽינוּ אָדָם: אֲזַי חַיִּים בְּלָֽעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּֽנוּ: אֲזַי הַמַּֽיִם שְׁטָפֽוּנוּ נַֽחְלָה עָבַר עַל־נַפְשֵֽׁנוּ: אֲזַי עָבַר עַל־נַפְשֵֽׁנוּ הַמַּֽיִם הַזֵּידוֹנִים: בָּרוּךְ יְיָ שֶׁלֹּא נְתָנָֽנוּ טֶֽרֶף לְשִׁנֵּיהֶם: נַפְשֵֽׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים, הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַֽחְנוּ נִמְלָֽטְנוּ: עֶזְרֵֽנוּ בְּשֵׁם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:


קכה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . הַבֹּטְחִים בַּיָי כְּהַר־צִיּוֹן לֹא־יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: יְרוּשָׁלַֽםִ הָרִים סָבִיב לָהּ, וַיָי סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם: כִּי לֹא יָנֽוּחַ שֵֽׁבֶט הָרֶֽשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, לְמַֽעַן לֹא־יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָֽתָה יְדֵיהֶם: הֵיטִֽיבָה יְיָ לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם: וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם יְיָ אֶת־פֹּעֲלֵי הָאָֽוֶן . שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל:


קכו שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . בְּשׁוּב יְיָ אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִֽינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּֽינוּ וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם־אֵֽלֶּה: הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּֽנוּ הָיִֽינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה יְיָ אֶת־שְׁבִיתֵֽנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּֽגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹֽרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶֽשֶׁךְ־הַזָּֽרַע בֹּא־יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:


קכז שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה . אִם־יְיָ לֹא־יִבְנֶה בַֽיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם־יְיָ לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: שָׁוְא לָכֶם ׀ מַשְׁכִּֽימֵי קוּם מְאַחֲרֵי־שֶֽׁבֶת אֹכְלֵי לֶֽחֶם הָעֲצָבִים . כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא: הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּֽטֶן: כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים: אַשְׁרֵי הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת־אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם . לֹא יֵבֽשׁוּ כִּי־יְדַבְּרוּ אֶת־אוֹיְבִים בַּשָּֽׁעַר:

קכח שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִֽיעַ כַּפֶּֽיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶֽיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶֽפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶֽךָ, בָּנֶֽיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ: הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּֽבֶר יְרֵא יְיָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן, וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָֽםִ כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ: וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶֽיךָ שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל:


קכט שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . רַבַּת צְרָרֽוּנִי מִנְּעוּרַי יֹֽאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרֽוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם לֹא יָכְלוּ־לִי: עַל־גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִֽיכוּ לְמַעֲנִיתָם: יְיָ צַדִּיק, קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים: יֵבֹֽשׁוּ וְיִסֹּֽגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן: יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ: שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר: וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת יְיָ אֲלֵיכֶם, בֵּרַֽכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְיָ:


קל שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִֽיךָ יְיָ: אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי, תִּהְיֶֽינָה אָזְנֶֽיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: אִם־עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ, אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַֽעַן תִּוָּרֵא: קִוִּֽיתִי יְיָ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָֽלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּֽקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּֽקֶר: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְיָ . כִּי־עִם־יְיָ הַחֶֽסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:


קלא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד . יְיָ לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָֽמוּ עֵינַי וְלֹא־הִלַּֽכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּֽנִּי: אִם־לֹא שִׁוִּֽיתִי ׀ וְדוֹמַֽמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְיָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:


קלב שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . זְכוֹר־יְיָ לְדָוִד אֵת כָּל־עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיָי נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם־אָבֹא בְּאֹֽהֶל בֵּיתִי אִם־אֶעֱלֶה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם־אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד־אֶמְצָא מָקוֹם לַייָ מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: הִנֵּה־שְׁמַעֲנֽוּהָ בְאֶפְרָֽתָה מְצָאנֽוּהָ בִּשְׂדֵי־יָֽעַר: נָבֽוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדוֹם רַגְלָיו: קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶֽךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּֽֽךָ: כֹּהֲנֶֽיךָ יִלְבְּשׁוּ־צֶֽדֶק וַחֲסִידֶֽיךָ יְרַנֵּֽנוּ: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּֽךָ אַל־תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶֽךָ: נִשְׁבַּע יְיָ לְדָוִד, אֱמֶת לֹא־יָשׁוּב מִמֶּֽנָּה . מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא־לָךְ: אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶֽיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם, גַּם־בְּנֵיהֶם עֲדֵי־עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא־לָךְ: כִּי־בָחַר יְיָ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִֽיהָ: צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶֽיהָ אַשְׂבִּֽיעַ לָֽחֶם: וְכֹהֲנֶֽיהָ אַלְבִּישׁ יֶֽשַׁע וַחֲסִידֶֽיהָ רַנֵּן יְרַנֵּֽנוּ: שָׁם אַצְמִֽיחַ קֶֽרֶן לְדָוִד עָרַֽכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי: אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בּֽשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ:


קלג שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד . הִנֵּה מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶֽׁבֶת אַחִים גַּם־יָֽחַד: כַּשֶּֽׁמֶן הַטּוֹב עַל־הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל־הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל־פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל־חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל־הַרְרֵי צִיּוֹן . כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת־הַבְּרָכָה, חַיִּים עַד־הָעוֹלָם:


קלד שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת־יְיָ כָּל־עַבְדֵי יְיָ הָעֹמְדִים בְּבֵית־יְיָ בַּלֵּילוֹת: שְׂאוּ־יְדֵכֶם קֹֽדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת־יְיָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: ק"י

פרקי אבות


אחר קדיש 'תתקבל' במנחה של שבתות שבין פסח לעצרת אומרים בכל שבת פרק אחד במסכת אבות, כהכנה למתן תורה. בשבתות שבין שבועות לי"ז בתמוז, אומרים בכל שבת שני פרקים (אומרים רק 'כל ישראל' מפרק ראשון ו'רבי חנניא' מפרק שני) כהתחזקות בלימוד התורה ואחר י"ז בתמוז, שנשתברו בו הלוחות, אין אומרים פרק כלל. אחר אמירת אבות אומרים קדיש יתום ולא קדיש דרבנן.
The מנהג to learn פרקי אבות after שבת מנחה is an ancient one, and is discussed by רב עמרם גאון (1100 years ago), (טור או"ח סימן רצ"ב). The מנהג is also discussed by רש"י על פרקי אבות (the beginning of פרק ו').


When learning multiple פרקים at the same time, one recites 'כל ישראל' before beginning the first פרק
and 'רבי חנניא' upon the conclusion of the last פרק, not between each פרק. פרק ראשון
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינָי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרֽוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶֽסֶת הַגְּדוֹלָה, הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִֽידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: ב שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, הוּא הָיָה אוֹמֵר עַל־שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים: ג אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הוּא הָיָה אוֹמֵר אַל־תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת־הָרַב עַל־מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אֶלָּא הֱיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת־הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וִיהִי מוֹרָא שָׁמַֽיִם עֲלֵיכֶם: ד יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶֽזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַםִ קִבְּלוּ מֵהֶם, יוֹסֵי בֶן יוֹעֶֽזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַֽעַד לַחֲכָמִים וֶהֱוֵה מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וֶהֱוֵה שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם: ה יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַםִ אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתֽוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל־תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ קַל וָחֹמֶר בְּאֵֽשֶׁת חֲבֵרוֹ, מִכַּן אָמְרוּ חֲכָמִים הַמַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם: ו יְהוֹשֻֽׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּי הָאַרְבֵלִי קִבְּלוּ מֵהֶם, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר וֶהֱוֵה דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת: ז נִתַּי הָאַרְבֵלִי אוֹמֵר הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבַּר לָרָשָׁע וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפּוּרְעָנוּת: ח יְהוּדָה בֶּן טַבַּי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָֽׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם, יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּֽעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִים כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין: ט שִׁמְעוֹן בֶּן שָֽׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵה מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵה זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר: י שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם, שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת: יא אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחֽוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַֽיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַֽיִם מִתְחַלֵּל: יב הִלֵּל וְשַׁמַּי קִבְּלוּ מֵהֶם, הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה: יג הוּא הָיָה אוֹמֵר, נְגִיד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ, וּדְלָא מוֹסִיף יָסֵף, וּדְלָא יָלִיף קְטָלָא חַיָּב, וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָּא חֲלָף: יד הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אָנִי, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתָי: טו שַׁמַּי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵֽבֶר פָּנִים יָפוֹת: טז רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ רַב וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֻמָדוּת: יז שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר כָּל יָמַי גָּדַֽלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָֽאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא מִשְּׁתִיקָה, וְלֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא: יח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם, עַל הָאֱמֶת וְעַל הַדִּין וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'
פרק שני
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹ הִיא דֶֽרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כָּל שֶׁהִיא תִפְאֶֽרֶת לְעֹשֶֽׂיהָ וְתִפְאֶֽרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, וֶהֱוֵה זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵֽעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וֶהֱוֵה מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶֽגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶֽגֶד הֶפְסֵדָהּ. הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַֽעְלָה מִמְּךָ, עַֽיִן רוֹאָה וְאֹֽזֶן שׁוֹמַֽעַת וְכָל מַעֲשֶֽׂיךָ בַּסֵּֽפֶר נִכְתָּבִים: ב רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רְבִי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּֽרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּֽחַת עָוֹן וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶֽרֶת עָוֹן, וְכָל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶֽדֶת לָעַד, וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם: ג הֱווּ זְהִירִין בְּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹֽרֶךְ עַצְמָם, נִרְאִים כְּאוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הֲנָאָתָם, וְאֵין עוֹמְדִים לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ: ד הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶֽךָ: ה הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּֽיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵֽעַ, וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה: ו הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים, וּבַמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: ז אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּֽלֶת אַחַת שֶׁצָּֽפָה עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם, אָמַר לָהּ, עַל דְּאֲטֵפְתְּ, אַטְּפוּךְ וְסוֹף מְטַיְפָיִךְ יְטוּפוּן: ח הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה, מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה, מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים, מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת מַרְבֶּה זִמָּה, מַרְבֶּה עֲבָדִים מַרְבֶּה גָזֵל, מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים, מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה, מַרְבֶּה עֵצָה מַרְבֶּה תְבוּנָה, מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם, קָנָה שֵׁם טוֹב קָֽנָה לְעַצְמוֹ, קָֽנָה לוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, קָֽנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: ט רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּי, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַֽדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזֵק טוֹבָה לְעַצְמְךָ כִּי לְכָךְ נוֹצָֽרְתָּ: י חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי, וְאֵלּוּ הֵן, (רְבִי) אֱלִיעֶֽזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, (רְבִי) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, (רְבִי) יוֹסֵי הַכֹּהֵן, (רְבִי) שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל וְ(רְבִי) אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ: יא הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָם, (רְבִי) אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, (רְבִי) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, (רְבִי) יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד, (רְבִי) שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא וְ(רְבִי) אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר: יב הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַֽיִם וֶאֱלִיעֶֽזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִֽיעַ אֶת כֻּלָּם, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַֽיִם וְאֱלִיעֶֽזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִֽיעַ אֶת כֻּלָּם: יג אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶֽרֶךְ טוֹבָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם, רְבִי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר עַֽיִן טוֹבָה, רְבִי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָבֵר טוֹב, רְבִי יוֹסֵי אוֹמֵר שָׁכֵן טוֹב, רְבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, רְבִי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אוֹמֵר לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. יד אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶֽרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּֽנָּה הָאָדָם, רְבִי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עַיִן רָעָה, רְבִי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָבֵר רָע, רְבִי יוֹסֵי אוֹמֵר שָׁכֵן רָע, רְבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן, רְבִי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֵב רָע. אָמַר לָהֶם רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם: טו הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, רַבִּי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶֽיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נֽוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, וֶהֱוֵה מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָם שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּם שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָם נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָם עֲקִיצַת עַקְרָב וּלְחִישָׁתָם לְחִישַׁת שָׂרָף וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ: טז רְבִי יְהוֹשֻֽׁעַ אוֹמֵר עַֽיִן הָרַע וְיֵֽצֶר הָרַע וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: יז רְבִי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶֽיךָ כְּשֶׁלָּךְ וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ וְכָל מַעֲשֶֽׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָֽיִם: יח רְבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵה זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה), וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּֽעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶֽבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה, וְאַל תְהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶֽךָ: יט רְבִי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵה שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוּרוֹס, וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל וּמִי הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ: כ רְבִי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה וּבַֽעַל הַבַּֽיִת דּוֹחֵק: כא הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶֽיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לְהִבָּטֵל מִמֶּֽנָּה, אִם לָמַֽדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה נוֹתְנִין לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה, וְנֶאֱמָן הוּא בַּֽעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ, וְדַע שֶׁמַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'


פרק שלישי
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

א עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מֵאָיִן בָּֽאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, מֵאָיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ב רְבִי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ אִישׁ אֶת רֵעֵֽהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ: ג רְבִי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַֽיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, אֲבָל שְׁנַֽיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵֽהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵֽפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ, אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַֽיִם מִנַּיִן אֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵֽעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו: ד רְבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם, אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ: ה רְבִי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּֽיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה הֲרֵי זֶּה מִתְחַיַּב בְּנַפְשׁוֹ: ו רְבִי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִים מִמֶּֽנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ, וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּֽנּוּ עֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ: ז רְבִי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָא אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, וּמִנַּיִן אֲפִילוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶֽרֶץ יְסָדָהּ, וּמִנַּֽיִן אֲפִילוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶֽרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט, וּמִנַּֽיִן אֲפִילוּ שְׁנַֽיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵֽהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע, וּמִנַּֽיִן אֲפִילוּ אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶֽיךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ: ח רְבִי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ, וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַֽנּוּ לָךְ: ט רְבִי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה אִילָן זֶה מַה נָּאֶה נִיר זֶה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיַּב בְּנַפְשׁוֹ: י רְבִי דוֹסְתַּי בַּר יַנַּי מִשֻּׁם רְבִי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵֽחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיַּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶֽיךָ, יָכוֹל אֲפִילוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיַּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ: יא רְבִי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶֽמֶת לְחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיָּֽמֶת, וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶֽמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיָּֽמֶת: יב הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיָּֽמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיָּֽמֶת: יג הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרֽוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶֽנּוּ, רֽוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶֽנּוּ וְכֹל שֶׁאֵין רֽוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶֽנּוּ אֵין רֽוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ: יד רְבִי דוֹסָא בֶן הָרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית וְיַֽיִן שֶׁל צָהֳרָֽיִם וְשִׂיחַת הַיְלָדִים וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: טו רְבִי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִֽינוּ וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: טז רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵה קַל לְרֹאשׁ וְנֽוֹחַ לַתִּשְׁחֹֽרֶת, וֶהֱוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה: יז רְבִי עֲקִיבָה אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִים אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה, מַסֹּֽרֶת סְיָג לַתּוֹרָה, מַעְשְׂרוֹת סְיָג לָעשֶׁר, נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת, סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה: יח הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶֽלֶם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַֽעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶֽלֶם (אֱלֹהִים), שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶֽלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים (לַמָּקוֹם), חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַֽעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַיָי אֱלֹהֵיכֶם, חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַֽעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶֽקַח טוֹב נָתַֽתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹֽבוּ: יט הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה וּבְטוֹב הָעוֹלָם נָדוֹן וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: כ הוּא הָיָה אוֹמֵר הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים הֶחָנוּת פְּתוּחָה וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף וְהַפִּנְקֵס פָּתֽוּחַ וְהַיָּד כּוֹתָֽבֶת וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה וְהַגַּבָּאִין מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם וְנִפְרָעִים מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹֽכוּ וְהַדִּין דִּין אֱמֶת וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְּעוּדָה: כא רְבִי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ. אִם אֵין דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ, אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דַּֽעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּֽעַת. אִם אֵין קֶֽמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶֽמַח: כב הוּא הָיָה אוֹמֵר כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּים וְשָׁרָשָׁיו מוּעָטִים, וְהָרֽוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוּ וְהוֹפַכְתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעַר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב, אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מוּעָטִים וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּים, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִים אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַֽיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵֽהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּֽרִי: כג רְבִי אֱלִיעֶזֶר (בֶּן) חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּים וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגֵמַּטְרְיָּאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'
פרק רביעי
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶֽיךָ שִׂיחָה לִּי, אֵיזֶהוּ גִבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּוֹכֵד עִיר, אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִֽיעַ כַּפֶּֽיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶֽיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא, אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָֽלוּ: ב בֶּן עַזַּי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵֽחַ מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶֽרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גוֹרֶֽרֶת עֲבֵרָה, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה: ג הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם: ד רְבִי לְוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵה שְׁפַל רֽוּחַ שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה: ה רְבִי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַֽיִם בַּסֵּֽתֶר, נִפְרָעִים מִמֶּֽנּוּ בַּגָּלוּי, אֶחָד בְּשׁוֹגֵג וְאֶחָד בְּמֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם: ו רְבִי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד (לִשְׁמוֹר) וְלַעֲשׂוֹת: ז רְבִי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל (תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר וְאַל תַּֽעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים, וְאַל) תַּעֲשֶֽׂהָ עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהּ, וְלֹא קַרְדּוּם לַחְפֹּר בָּהּ. וְכַךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָּא חֲלָף, הָא לָמַֽדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעֹלָם: ח רְבִי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת: ט רְבִי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין פּוֹרֵק מִמֶּֽנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא, וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ: י הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד, וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי שֶׁהֵן רַשָּׁאִים וְלֹא אָתָּה: יא רְבִי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹֽנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֽשֶׁר, וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֽשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹֽנִי: יב רְבִי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵה מְמַעֵט בָּעֵֽסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וֶהֱוֵה שְׁפַל רֽוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם, וְאִם בִּטַּֽלְתָּ מִן הַתּוֹרָה יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדֶּֽךָ וְאִם עָמַֽלְתָּ בַתּוֹרָה יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ: יג רְבִי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אֶחָת קֽוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד, וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אֶחָת קֽוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד, תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת: יד רְבִי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַֽיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיַּם, וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַֽיִם אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיָּם: טו רְבִי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶֽיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָֽיִם: טז רְבִי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵה זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן: יז רְבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּֽתֶר תּוֹרָה וְכֶֽתֶר כְּהֻנָּה וְכֶֽתֶר מַלְכוּת, וְכֶֽתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם: יח רְבִי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵה גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמֽוּהָ בְיָדֶיךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן: יט רְבִי יַנַּי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים: כ רַבִּי מַתִּיתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵה מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם, וֶהֱוֵה זָנָב לָאֲרָיוֹת וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשֻּׁעָלִים: כא רְבִי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לִטְּרַקְלִין: כב הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קֹֽרַת רוּֽחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: כג רְבִי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֵֽהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ: כד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ: כה אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶֽלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ, וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק: כו רְבִי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ, וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַֽיִן יָשָׁן: כז רְבִי (מֵאִיר) אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בְּמַּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ, יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִילוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ: כח רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: כט הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לִחְיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן, לֵידַע לְהוֹדִֽיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל הוּא הַיּוֹצֵר הוּא הַבּוֹרֵא הוּא הַמֵּבִין הוּא הַדַּיָּן הוּא עֵד הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹֽׁחַד שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'


פרק חמישי
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִים אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִים אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: ב עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִֽיעַ כַּמָּה אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים לְפָנָיו, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל: ג עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּֽחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִֽיעַ כַּמָּה אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים לְפָנָיו, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִֽינוּ וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם: ד עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִֽינוּ, וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִֽיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ: ה עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בְּמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם: ו עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם: ז עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵֽינוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶֽשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: ח עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, לֹא הִפִּֽילָה אִשָּׁה מֵרֵֽיחַ בְּשַׂר הַקֹּֽדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִֽיחַ בְּשַׂר הַקֹּֽדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמַּטְבָּחַיִם, וְלֹא אִרָע קֶֽרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, וְלֹא כִבּוּ הַגְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נִצְחָה הָרֽוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹֽמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּֽחֶם וּבְלֶֽחֶם הַפָּנִים, עֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַםִ מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלָםִ: ט עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָֽרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלֻּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַמַּזִּיקִים וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְבַת בִּצְבַת עֲשׂוּיָה: י שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּֽלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם, חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּֽנּוּ בְּחָכְמָה (וּבְמִנְיָן), וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כְּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמָֽעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶם בְּגֹּֽלֶם: יא שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִים לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה, מִקְצָתָם מְעַשְּׂרִים וּמִקְצָתָם אֵינָם מְעַשְּׂרִים, רָעָב שֶׁל בַּצֹּֽרֶת בָּא, מִקְצָתָם רְעֵבִים וּמִקְצָתָם שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּֽרֶת בָּא, וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא. דֶּֽבֶר בָּא לָעוֹלָם, עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶֽרֶב בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עוֹבְדֵי אֱלִילִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל שְׁמִטַּת הָאָֽרֶץ: יב בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּֽבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית וּבַשְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, בָּרְבִיעִית מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית, בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִפְּנֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, בְּמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מִפְּנֵי גֵֽזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים: יג אַרְבַּע מִדּוֹת בְּאָדָם, הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית וְיֵשׁ אוֹמְרִים זוֹ מִדַּת סְדוֹם, שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָֽרֶץ, שֶׁלִּי (שֶׁלָּךְ) וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד, שֶׁלְּךָ (שֶׁלִּי) וְשֶׁלִּי שֶׁלִּי, רָשָׁע: יד אַרְבַּע מִדּוֹת בְּדֵּעוֹת, נֽוֹחַ לִכְעוֹס וְנֽוֹחַ לִרְצוֹת, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ, קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, יָצָא שְׂכָרוֹ בִּהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנֽוֹחַ לִרְצוֹת, חָסִיד, נֽוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת רָשָׁע: טו אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים, מָהִיר לִשְׁמֽוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ, קָשֶׁה לִשְׁמֽוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. מָהִיר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, זוֹ חֵֽלֶק טוֹב, קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד, זֶה חֵֽלֶק רָע: טז אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה, הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים, יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ, יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד, לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע: יז אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עֹשֶׂה שְׂכַר הֲלִיכָה בְּיָדוֹ, עֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְּיָדוֹ, הוֹלֵךְ וְעֹשֶׂה חָסִיד, לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עֹשֶׂה רָשָׁע: יח אַרְבַּע מִדּוֹת בְּיוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים, סְפוֹג וּמַשְׁפֵּךְ מְשַׁמֶּֽרֶת, וְנָפָה, סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל, מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְזוֹ, מְשַׁמֶּֽרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּֽיִן וְקוֹלֶֽטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים, וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּֽמַח וְקוֹלֶֽטֶת אֶת הַסֹּֽלֶת: יט כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר בְּטֵלָה אַהֲבָה, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן: כ כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיַּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיַּם, אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹֽקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַֽיִם זוֹ מַחֲלֹֽקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּי, וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַֽיִם, זוֹ מַחֲלֹֽקֶת קֹֽרַח וְכָל עֲדָתוֹ: כא כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, מֹשֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, יָרָבְעָם בֶּן נְבָט חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר (מלכים א טו) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: כב כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּֽלוּ, הוּא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִֽינוּ, וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, עַֽיִן טוֹבָה וְרֽוּחַ נְמוּכָה, וְנֶֽפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עַֽיִן רָעָה וְרֽוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶֽפֶשׁ רְחָבָה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִֽינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִֽינוּ, אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִים הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁים גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִים לִבְאֵר שַֽׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַֽׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ: כג יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵה עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּֽשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִֽיךָ שֶׁבַּשָּׁמָֽיִם: הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וּבוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵֽדֶן. יְהִי רָצוֹן לְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה עִירְךָ בֵּית הַמִקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתָךְ: כד הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶֽשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לְשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לִגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשֽׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: כה בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפָךְ בַּהּ וַהֲפָךְ בַּהּ, דְּכֹֽלָּא בַהּ וּבַהּ תֶּחֱזֵי וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזֽוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶֽנָּה: כו בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפֻם צַעֲרָא אַגְרָא:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'
פרק ששי
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵֽלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִֽירְשׁוּ אָֽרֶץ, נֵֽצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: א רְבִי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּֽחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּֽחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִים מִמֶּֽנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶֽנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּים לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק וּכְנָהָר הַמִּתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ, וְהֱוֵי צָנֽוּעַ וְאֶֽרֶךְ רֽוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים: ב אָמַר רְבִי יְהוֹשֻֽׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶֽזֶת וְאוֹמֶֽרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) נֶֽזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָֽרַת טָֽעַם, וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵֽמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: ג הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּֽרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהַג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִֽינוּ בְּדָוִד מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹֽפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹֽמֶר, וּמַה דָּוִד מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹֽפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּֽרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהַג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָֽלוּ (שם כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶֽקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹֽבוּ: ד כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּֽלַח תֹּאכֵל וּמַֽיִם בִּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָֽרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַֽעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: ה אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּֽעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶֽךָ: ו גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה דְבָרִים, וְאֵֽלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹֽזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָֽיִם, בְּבִינַת הַלֵּב בְּשִׂכּוּל הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, (בְּטָהֳרָה), בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּֽרֶךְ אֶֽרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵֽחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵֽחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל, וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵֽעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּֽאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּֽלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי: ז גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶֽנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיֽהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצָאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, (שם ג) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֽךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶֽיךָ, וְאוֹמֵר, (שם) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, (שם א) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶֽׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, (שם ד) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶֽרֶת תִּפְאֶֽרֶת תְּמַגְּנֶֽךָּ. וְאוֹמֵר, (שם ט) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶֽיךָ וְיוֹסִֽיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, (שם ג) אֹֽרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִשְׂמֹאולָהּ עֹֽשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר (שם) כִּי אֹֽרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִֽיפוּ לָךְ: ח רְבִי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רְבִי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּֽחַ וְהָעֹֽשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טז) עֲטֶֽרֶת תִּפְאֶֽרֶת שֵׂיבָה בְּדֶֽרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר (שם כ) תִּפְאֶֽרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. וְאוֹמֵר (שם יד) עֲטֶֽרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם. וְאוֹמֵר (שם יז) עֲטֶֽרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶֽרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. וְאוֹמֵר (ישעיה כד) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְיָ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַםִ וְנֶֽגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד: רְבִי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שֶֽׁבַע מִדּוֹת שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו: ט אָמַר רְבִי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּֽעַם אֶחָת הָיִֽיתִי מְהַלֵּךְ בַּדָּֽרֶךְ וּפָּֽגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַֽרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רְבִי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָדוּר עִמָּֽנוּ בִּמְקוֹמֵֽנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶֽלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּֽסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵֽפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּֽוֹרַת פִּֽיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָֽסֶף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִים לוֹ לְאָדָם לֹא כֶֽסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ו) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצֽוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶֽךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶֽיךָ, בַּקָּֽבֶר, וַהֲקִיצֽוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶֽךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, (חגי ב) לִי הַכֶּֽסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת: י חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה (לוֹ) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵֽלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּֽיִן, דִּכְתִיב, (משלי ח) יְיָ קָנָֽנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶֽדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ מִנַּֽיִן דִּכְתִיב (ישעיה סו) כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַֽיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַֽיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר, (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶֽׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֽׂיתָ מָלְאָה הָאָֽרֶץ קִנְיָנֶֽךָ. אַבְרָהָם מִנַּֽיִן, דִּכְתִיב (בראשית יד) וַיְבָרֲכֵֽהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ. יִשְׂרָאֵל מִנַּֽיִן, דִּכְתִיב, (שמות טו) עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִֽיתָ, וְאוֹמֵר (תהלים טז) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָֽרֶץ הֵֽמָּה וְאַדִּירֵי כָל חֶפְצִי בָם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּֽיִן, דִּכְתִיב, (שמות טו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַֽלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶֽיךָ, וְאוֹמֵר (תהלים עח) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ: יא כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות טו) יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: קדיש יתום, 'עלינו'

קבלת שבת

עריכה
הדלקת נרות

In אשכנז a Shabbos Lamp was used to “bench licht”. If a Shabbos Lamp is unavailable, one lights two candles. If one completely forgot to light candles ערב שבת - one must light an additional candle from then. The מנהג of lighting a candle for everyone in the family is a late מנהג חסידים not מנהג אשכנז. Regarding נרות יום טוב, in פפד"מ and most places, the מנהג was to light candles before the סעודה. Unlike onשבת , when one must light before the ברכה, there was such insistence on יום טוב. In Holland, the מנהג was to light prior to going to synagogue.


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת:
קבלת שבת


The גר"א opposed additions to תפילה בציבור, which were not instituted by חז"ל, because of טירחא דציבורא. We don't have any evidence that רבי נתן אדלר opposed reciting קבלת שבת. In his shul קבלת שבת was not said since in his time the מנהג was not widespread. It was only said by individuals which called themselves 'חברי מקבלי שבת', (which were already in existence in the time of יוסף אומץ [שנת ש"צ]). Before רב שמשון רפאל הירש's time, one said ברכו immediately after מנחה's קדיש תתקבל. (Both ספרדים and קהילת פראג had the מנהג to begin with מזמור שיר.) Even after רב הירש brought קבלת שבת into the shul as a fixed נוסח, רבי נתן אדלר’s shul continued his מנהג not to say it. There is no חיוב להלכה to recite קבלת שבת, but it is a prevalent מנהג, which has the דין of מנהג ישראל תורה, according to various פוסקים. If someone has the מנהג to recite קבלת שבת every ערב שבת (including on יום טוב שחל להיות בערב שבת as in done in מנהג אשכנז), one may even recite it in a non-מנהג אשכנז synagogue. However, once the ציבור begins ברכו etc., one should skip the remaining קבלת שבת and oren with them.


In פפד"מ they differentiated between older and newer מנהגים, (for this reason, for the last sixtyתקיעות on ראש השנה, the בעל תוקע does not stand next to the בימה as he does in the first 40 תקיעות, but stands next to the רב’s place). סדר קבלת שבת is a new addition, however the recitation of תהלים before תפילה is said before שחרית every day. Therefore לכה דודי which is a relatively new מנהג is said from the בימה, whereas the תהלים are said from the עמוד. In ליטא the מנהג was to say the entire קבלת שבת, including לכו נרננה at the עמוד, (possibly because of the גר"א's מנהג not to say it at all).


סדר קבלת שבת נאמר תיכף אחר מנחה, ואין אומרים 'עלינו' אחר מנחה. אחר מנחה של יום ו' מקבלים את השבת לפי הסדר שלפנינו.
וכן נוהגים גם כשחל יום טוב בערב שבת או בשבת, בלא דילוגים כלל. מזמורי קבלת שבת 'לכו נרננה' וגו' נאמרים לסירוגין,
היינו פסוק אחד אומר הש"ץ בקול רם ואת הפסוק שאחריו אומר הקהל בקול רם, וחוזר חלילה עד סיום המזמורים.
וראוי לקהל לומר בלחש גם את פסוקי הש"ץ, ולש"ץ לומר גם את פסוקי הקהל. החזן מתפלל בלי טלית להורות שאין זה מעיקר התפלה.


צה ח‘ לְ֭כוּ נְרַֽנֲנָ֣ה לַֽיָי֑ נָ֝רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ: ק‘ נְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֝זְמִר֗וֹת נָרִ֥יעַ לֽוֹ: ח‘ כִּ֤י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְיָ֑ וּמֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: ק‘ אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָ֑רֶץ וְתֽוֹעֲפ֖וֹת הָרִ֣ים לֽוֹ: ח‘ אֲשֶׁר ל֣וֹ הַ֭יָּם וְה֣וּא עָשָׂ֑הוּ וְ֝יַבֶּ֗שֶׁת יָדָ֥יו יָצָֽרוּ: ק‘ בֹּ֭אוּ נִשְׁתַּֽחֲוֶ֣ה וְנִכְרָ֑עָה נִ֝בְרְכָ֗ה לִֽפְנֵי־יְיָ֥ עֹשֵֽׂנוּ: ח‘ כִּ֘י ה֤וּא אֱלֹהֵ֗ינוּ וַֽאֲנַ֤חְנוּ עַ֣ם מַ֭רְעִיתוֹ וְצֹ֣אן יָד֑וֹ הַ֝יּ֗וֹם אִם־בְּקֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ: ק‘ אַל־תַּקְשׁ֣וּ לְ֭בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֝סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר: ח‘ אֲשֶׁ֣ר נִ֭סּוּנִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֝חָנ֗וּנִי גַּם־רָא֖וּ פָֽעֳלִֽי: ק‘ אַ֘רְבָּעִ֤ים שָׁנָ֨ה ׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָֽאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹא־יָֽדְע֥וּ דְרָכָֽי: קו“ח אֲשֶֽׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֝בֹא֗וּן אֶל־מְנֽוּחָתִֽי:

צו ח‘ שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַֽ֝יָ֗י כָּל־הָאָֽרֶץ: ק‘ שִׁ֣ירוּ לַ֭יֽיָ בָּֽרֲכ֣וּ שְׁמ֑וֹ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־לְ֝י֗וֹם יְשֽׁוּעָתֽוֹ: ח‘ סַפְּר֣וּ בַגּוֹיִ֣ם כְּבוֹד֑וֹ בְּכָל־הָֽ֝עַמִּ֗ים נִפְלְאוֹתָֽיו: ק‘ כִּ֥י גָ֘ד֤וֹל יְיָ֣ וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד נוֹרָ֥א ה֝֗וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: ח‘ כִּ֤י ׀ כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֣ים אֱלִילִ֑ים וַֽ֝יָי֗ שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה: ק‘ הוֹד־וְהָדָ֥ר לְפָנָ֑יו עֹ֥ז וְ֝תִפְאֶ֗רֶת בְּמִקְדָּשֽׁוֹ: ח‘ הָב֣וּ לַ֭יֽיָ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יָי֗ כָּב֥וֹד וָעֹֽז: ק‘ הָב֣וּ לַ֭יֽיָ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֥וּ מִ֝נְחָ֗ה וּבֹ֥אוּ לְחַצְרוֹתָֽיו: ח‘ הִשְׁתַּֽחֲו֣וּ לַ֭יֽיָ בְּהַדְרַת־קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כָּל־הָאָֽרֶץ: ק‘ אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם ׀ יְ֘יָ֤ מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּבֵ֣ל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים: ח‘ יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ: ק‘ יַֽעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַֽנֲנ֗וּ כָּל־עֲצֵי־יָֽעַר: קו“ח לִפְנֵ֤י יְיָ֙ ׀ כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֢ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמֽוּנָתֽוֹ:


צז ח‘ יְיָ֣ מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְ֗חוּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים: ק‘ עָנָ֣ן וַֽעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ: ח‘ אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּ֝תְלַהֵ֗ט סָבִ֥יב צָרָֽיו: ק‘ הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָֽאֲתָ֖ה וַתָּ֣חֶל הָאָֽרֶץ: ח‘ הָרִ֗ים כַּדּוֹנַ֗ג נָ֭מַסּוּ מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֑ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֲד֣וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ: ק‘ הִגִּ֣ידוּ הַשָּׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ וְרָא֖וּ כָל־הָֽעַמִּ֣ים כְּבוֹדֽוֹ: ח‘ יֵבֹ֤שׁוּ כָּל־עֹ֥בְדֵי פֶ֗סֶל הַמִּתְהַֽלֲלִ֥ים בָּֽאֱלִילִ֑ים הִשְׁתַּֽחֲווּ־ל֝וֹ כָּל־אֱלֹהִֽים: ק‘ שָֽׁמְעָ֤ה וַתִּשְׂמַ֨ח ׀ צִיּ֗וֹן וַ֭תָּגֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְמַ֖עַן מִשְׁפָּטֶ֣יךָ יְיָֽ: ח‘ כִּי־אַתָּ֬ה יְיָ֗ עֶלְי֥וֹן עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ מְאֹ֥ד נַֽ֝עֲלֵ֗יתָ עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים: ק‘ אֹֽהֲבֵ֥י יְיָ֗ שִׂנְא֫וּ רָ֥ע שֹׁ֖מֵר נַפְשׁ֣וֹת חֲסִידָ֑יו מִיַּ֥ד רְ֝שָׁעִ֗ים יַצִּילֵֽם: ח‘ א֖וֹר־זָרֻ֣עַ לַצַּדִּ֑יק וּלְיִשְׁרֵי־לֵ֥ב שִׂמְחָֽה: קו“ח שִׂמְח֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיָי֑ וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ:


צח ח‘ מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽיָי֙ ׀ שִׁ֥יר חָדָ֗שׁ כִּֽי־נִפְלָא֥וֹת עָשָׂ֑ה הוֹשִֽׁיעָה לּ֥וֹ יְ֝מִינ֗וֹ וּזְר֥וֹעַ קָדְשֽׁוֹ: ק‘ הוֹדִ֣יעַ יְ֭יָ יְשֽׁוּעָת֑וֹ לְעֵינֵ֥י הַ֝גּוֹיִ֗ם גִּלָּ֥ה צִדְקָתֽוֹ: ח‘ זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ ׀ וֶֽאֱמֽוּנָתוֹ֘ לְבֵ֢ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ: ק‘ הָרִ֣יעוּ לַ֭יֽיָ כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּצְח֖וּ וְרַֽנֲנ֣וּ וְזַמֵּֽרוּ: ח‘ זַמְּר֣וּ ֖לַֽיָי בְּכִנּ֑וֹר בְּ֝כִנּ֗וֹר וְק֣וֹל זִמְרָֽה: ק‘ בַּֽ֭חֲצֹֽצְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י ׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְיָֽ: ח‘ יִרְעַ֣ם הַ֭יָּם וּמְלֹא֑וֹ תֵּ֝בֵ֗ל וְי֣שְׁבֵי בָֽהּ: ק‘ נְהָר֥וֹת יִמְחֲאוּ־כָ֑ף יַ֝֗חַד הָרִ֥ים יְרַנֵּֽנוּ: קו“ח לִֽפְנֵ֥י יְיָ֗ כִּ֥י בָא֘ לִשְׁפֹּ֑ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵֽישָׁרִֽים:

צט ח‘ יְיָ֣ מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים ישֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ: ק‘ יְ֭יָ בְּצִיּוֹ֣ן גָּד֑וֹל וְרָ֥ם ה֝֗וּא עַל־כָּל־הָֽעַמִּֽים: ח‘ יוֹד֣וּ שִׁ֭מְךָ גָּד֥וֹל וְנוֹרָ֗א קָד֥וֹשׁ הֽוּא: ק‘ וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֘ מִשְׁפָּ֢ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵּֽישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַֽֽעֲקֹ֤ב ׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ: ח‘ רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ ֖וְהִֽשְׁתַּֽחֲווּ לַֽהֲדֹ֥ם רַגְלָ֗יו קָד֥וֹשׁ הֽוּא: ק‘ מ֘שֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹ֨ן ׀ בְּכֹֽהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹֽרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝יָ֗ וְה֣וּא יַֽעֲנֵֽם: ח‘ בְּעַמּ֣וּד עָ֭נָן יְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֑ם שָֽׁמְר֥וּ עֵֽ֝דֹתָ֗יו וְחֹ֣ק נָֽתַן־לָֽמוֹ: ק‘ יְיָ֣ אֱלֹהֵינוּ֘ אַתָּ֢ה עֲנִ֫יתָ֥ם אֵ֣ל נֹ֭שֵֽׂא הָיִ֣יתָ לָהֶ֑ם וְ֝נֹקֵ֗ם עַל־עֲלִֽילוֹתָֽם: קו“ח רֽוֹמֲמ֡וּ יְ֘יָ֤ אֱלֹהֵ֗ינוּ וְ֭הִֽשְׁתַּֽחֲווּ לְהַ֣ר קָדְשׁ֑וֹ כִּ֥י קָ֝ד֗וֹשׁ יְיָ֥ אֱלֹהֵֽינוּ:


נהגו לישב גם באמירת 'מזמור לדוד'.

כט ח‘ מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יֽיָ בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יָי֗ כָּב֥וֹד וָעֹֽז: ק‘ הָב֣וּ לַ֭יֽיָ כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יָי֗ בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ: ח‘ ק֥וֹל יְיָ֗ עַל הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝יָ֗ עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים: ק‘ קֽוֹל־יְיָ֥ בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝יָ֗ בֶּֽהָדָֽר: ח‘ ק֣וֹל יְ֭יָ שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝יָ֗ אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן: ק‘ וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְי֗וֹן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים: ח‘ קֽוֹל־יְיָ֥ חֹ֝צֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ: ק‘ ק֣וֹל יְ֭יָ יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝יָ֗ מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ: ח‘ ק֤וֹל יְיָ֙ ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֘ וַיֶּֽחֱשׂ֢ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד: ק‘ יְ֭יָ לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝יָ֗ מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם: קו“ח יְֽיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם:


ש"ץ עולה אל הבימה ומנגן 'לכה דודי' בנעימה, נשאר שם גם לאמירת שני המזמורים 'מזמור שיר ליום השבת' ו'ד' מלך'.
הציבור מזמר יחד עם הש"ץ, ולא אחריו, את חרוזי 'לכה דודי'.
לכה דודי
ראשי החרוזים שלמה הלוי
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד. 
הִשְׁמִיעָֽנוּ אֵל הַמְּיֻחָד. 
יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. 
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶֽרֶת וְלִתְהִלָּה: לכה דודי . . .


לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה. 
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה. 
מֵרֹאשׁ מִקֶּֽדֶם נְסוּכָה. 
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה:לכה דודי . . .
מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה. 
קֽוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה. 
רַב לָךְ שֶֽׁבֶת בְּעֵֽמֶק הַבָּכָא. 
וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַֽיִךְ חֶמְלָה: לכה דודי . . .


הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי. 
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי: 
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. 
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ: לכה דודי . . .


הִתְעוֹרֲרִי הִתְעוֹרֲרִי. 
כִּי בָא אוֹרֵךְ קֽֽוּמִי אֽוֹרִי. 
עֽוּרִי עֽוּרִי שִׁיר דַבֵּֽרִי. 
כְּבוֹד יְיָ עָלַֽיִךְ נִגְלָה: לכה דודי . . .


לֹא תֵבֽוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי. 
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי. 
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי. 
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ: לכה דודי . . . וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָֽיִךְ.  וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָֽיִךְ.  יָשִׂישׂ עָלַֽיִךְ אֱלהָֹֽיִךְ. 
כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה: לכה דודי . . .


יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֽוֹצִי. 
וְאֶת יְיָ תַּעֲרִֽיצִי. 
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי. 
וְנִשְׂמְחָה וְנָגִֽילָה: לכה דודי . . .


לפני 'בואי בשלום' (בקהילות שמקדימות לקבל שבת בעוד היום הגדול, לפני 'ברכו' של ערבית), מכריז השמש: 'לקראת אבל'.
הרב עם אחד מחשובי הקהל יוצאים אליו. הרב אומר לו: 'הכנס', ומוליכו פנימה, אל מקום ישיבתו, שונה ממקומו הקבוע.
בעת כניסת אבל והליכתו למקומו, אומר הציבור לאבל: הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם:
מנהג פפד"מ, until the last generation, was to turn for בואי בשלום a) to the west anti-clockwise (by first turning north), b) for the first בואי כלה to bow to the south, c) for the second בואי כלה to bow to the east. (דברי קהלת pg. 61).
וכשמגיע למאמר 'בואי בשלום' חזן וקהל עומדים ופניהם למערב ומנגנים.
במלות 'בואי כלה' הראשונות פונים לדרום, ובשניות למזרח. וכן החזן, ומנגן כשפניו למזרח 'לכה דודי' האחרון:


In Washington Heights and KAYJ, בואי בשלוםis always sung first by the congregation/choir and then by the חזן. The Composer Japhet wrote it down in this manner in his notes on לכה דודי.
בּֽוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.
גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה. 
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻּלָּה. 
בּֽוֹאִי כַלָּה. בּֽוֹאִי כַלָּה: לכה דודי . . . 


נהגו לישב גם באמירת 'מזמור שיר ליום השבת'

צ"ב מִזְמ֥וֹר שִׁ֝יר לְי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: ט֗וֹב לְהֹד֥וֹת לַֽיָי֑ וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן: לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶֽ֝אֱמוּנָֽתְךָ֗ בַּלֵּילֽוֹת: עֲלֵֽי־עָ֭שׂוֹר וַֽעֲלֵי־נָ֑בֶל עֲלֵ֖י הִגָּי֣וֹן בְּכִנּֽוֹר: כִּ֤י שִׂמַּחְתַּ֣נִי יְיָ֣ בְּפָֽעֳלֶ֑ךָ בְּמַֽעֲשֵׂ֖י יָדֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן: מַה־גָּֽדְל֣וּ מַֽעֲשֶׂ֣יךָ יְיָ֑ מְ֝אֹ֗ד עָמְק֥וּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ: אִ֣ישׁ בַּ֭עַר לֹ֥א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָ֘בִ֥ין אֶת־זֹֽאת: בִּפְרֹ֤חַ רְשָׁעִ֨ים ׀ כְּֽמ֥וֹ עֵ֗שֶׂב וַ֭יָּצִיצוּ כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן לְהִשָּֽׁמְדָ֥ם עֲדֵי־עַֽד: וְאַתָּ֥ה מָ֝ר֗וֹם לְעֹ֘לָ֥ם יְיָֽ: כִּ֤י הִנֵּ֢ה אֹֽיְבֶ֡יךָ יְֽיָ֗ כִּֽי־הִנֵּ֣ה אֹֽיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּֽרְד֗וּ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַֽעֲנָֽן: וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְ֝רֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְיָ֑ בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִֽהְיֽוּ: לְ֭הַגִּיד כִּֽי־יָשָׁ֣ר יְיָ֑ צ֝וּרִ֗י וְלֹֽא־עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ:צג יְיָ֣ מָלָךְ֘ גֵּא֢וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭יָ עֹ֥ז הִתְאַזָּר֑ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל תִּמּֽוֹט: נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵ֖עוֹלָ֣ם אָֽתָּה: נָֽשְׂא֬וּ נְהָר֨וֹת ׀ יְֽיָ֗ נָֽשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: מִקֹּל֨וֹת ׀ מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֥ים מִשְׁבְּרֵי יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְיָֽ: עֵֽדֹתֶ֨יךָ ׀ נֶֽאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵֽיתְךָ֥ נָֽאֲוָה־קֹ֑דֶשׁ יְ֝יָ֗ לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:


בסוף 'ה' מלך' אומרים קדיש יתום לצד עמוד הש"ץ. אומרו 'יאהרצייט' של שבת, ואם אין של שבת אומרו 'יאהרצייט' של ערב שבת,
ואם אין 'יאהרצייט' אומרו אבל, ואם אין אבל אומרו מי שאין לו אב ואם.


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

Whether one should drink water during בין השמשות is discussed amongst the פוסקים. Some explained this to be the case every בין השמשות, but פוסקי אשכנז were concerned only in regard to בין השמשות on מוצאי שבת. This is based on קבלה concerning the drinking of water after the time in which the נשמות are in limbo, before they must return to גיהנם. When one of the בעלי התוספות ate סעודת שלישית during בין השמשות - רבינו תם strongly opposed the practice. This caused בני אשכנז not to eat סעודת שלישית at this time, whether accompanied with water and not. When the חתם סופר settled in Hungary, and followed the local schedule, he ate סעודת שלישית after מנחה, but he made sure not to have any water on the table. In this regard, wine and fruit juice are not considered water.

ערבית למוצאי שבת

עריכה
לדוד ברוך ולמנצח בנגינות למוצאי שבת


לדוד ברוך was recited by all קהילות, and can be still said in old ירושלמי (אשכנזי) קהילות, and in קהילות הספרדים. The משנה ברורה quotes it as a מנהג טוב (therefore Litvaks should say it as well). Its recitation was stopped by חסידים.


לדוד ברוך and למנצח בנגינת are sung while the ציבור is seated. The ש"ץ ascends to the עמוד for והוא רחום.
On מו"ש, לדוד ברוך is said and not שיר המעלות. לדוד ברוך is an ancient מנהג, and since there was never a קדיש
according to that מנהג, it was not added later. (Only one or two communities in Hungary said קדיש after לדוד ברוך.)


במוצאי שבת מאחרים התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש, וממתנים עד שיראו ג' כוכבים קטנים רצופים,
וביום הממונן עד שיצא הספק מלבו. וקודם שמתחילים והוא רחום נוהגים לזמר ב' מזמורים אלה (אבל א"א בבית אבל):


במוצאי שבת החזן מנגן במקומו בלי טלית קודם לתפילת ערבית שני מזמורים אלה ואומרים אותם בניגון ידוע :

קמד לְדָוִ֨ד ׀ בָּ֘ר֤וּךְ יְיָ֙ ׀ צוּרִ֗י הַֽמְֿלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְֿרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה: חַסְדִּ֥י וּמְצֽוּדָתִי֘ מִשְׂגַּבִּ֢י וּמְפַלְֿטִי־לִ֥֫י מָֽ֭גִנִּי וּב֣וֹ חָסִ֑יתִי הָֽרוֹדֵ֖ד עַמִּ֣י תַחְתָּֽי: יְֽיָ֗ מָה־אָ֭דָם וַתֵּֽדָעֵ֑הוּ בֶּן־אֱ֝נ֗וֹשׁ וַֽתְּחַשְּׁבֵֽהוּ: אָ֭דָם לַהֶֽ֣בֶל דָּמָ֑ה יָ֝מָ֗יו כְּצֵ֣ל עוֹבֵֽר: יְֽיָ֗ הַט־שָׁמֶ֥יךָ וְתֵרֵ֑ד גַּ֖ע בֶּֽהָרִ֣ים וְיֶֽעֱשָֽׁנוּ: בְּרֹ֣ק בָּ֭רָק וּתְפִיצֵ֑ם שְׁלַ֥ח חִ֝צֶּ֗יךָ וּתְהֻמֵּֽם: שְׁלַ֥ח יָדֶ֗יךָ מִמָּ֫ר֥וֹם פְּצֵ֣נִי וְ֭הַצִּילֵנִי מִמַּ֣יִם רַבִּ֑ים מִ֝יַּ֗ד בְּֽנֵ֣י־נֵכָֽר: אֲשֶׁ֣ר־פִּיהֶ֥ם דִּבֶּר־שָׁ֑וְא וִֽ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר: אֱֽלֹהִ֗ים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר אֲזַמְּרָה לָּֽךְ: הַנּוֹתֵ֥ן תְּשׁוּעָ֗ה לַמְּלָ֫כִ֥ים הַ֭פּוֹצֶה אֶת־דָּ֘וִ֥ד עַ֝בְדּ֗וֹ מֵחֶ֥רֶב רָעָֽה: פְּצֵ֥נִי וְהַצִּילֵנִי֘ מִיַּ֢ד בְּֽנֵי־נֵ֫כָ֥ר: אֲשֶׁר־פִּיהֶ֖ם דִּבֶּר־שָׁוְ֑א וִֽ֝ימִינָ֗ם יְמִ֣ין שָֽׁקֶר: אֲשֶׁ֤ר בָּנֵ֨ינוּ ׀ כִּנְטִעִים֘ מְגֻדָּלִ֢ים בִּנְֽעוּרֵ֫יהֶ֥ם בְּנוֹתֵ֥ינוּ כְֿזָֽוִ֑יּוֹת מְ֝חֻטָּב֗וֹת תַּבְנִ֥ית הֵיכָֽל: מְזָוֵי֣נוּ מְלֵאִים֘ מְפִיקִ֥ים מִזַּ֗ן אֶל֫־זַ֥ן צֹאונֵֽנוּ מַֽאֲלִיפ֑וֹת מְ֝רֻבָּב֗וֹת בְּחֽוּצוֹתֵֽינוּ: אַלּוּפֵ֗ינוּ מְֽסֻבָּ֫לִ֥ים אֵ֣ין פֶּ֭רֶץ וְאֵ֣ין יוֹצֵ֑את וְאֵ֥ין צְ֝וָחָ֗ה בִּרְחֹֽבֹתֵֽינוּ: אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם שֶׁכָּ֣כָה לּ֑וֹ אַשְׁרֵ֥י הָ֝עָ֗ם שֶֽׁיְ֘יָ֥ אֱלֹהָֽיו:


סז לַֽמְֿנַצֵּ֥ח בִּ֝נְגִינֹ֗ת מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר: אֱֽלֹהִ֗ים יְחָנֵּ֥נוּ וִֽיבָֽרֲכֵ֑נוּ יָ֤אֵ֥ר פָּנָ֖יו אִתָּ֣נוּ סֶֽלָה: לָדַ֣עַת בָּאָ֣רֶץ דַּרְכֶּ֑ךָ בְּכָל־גּ֝וֹיִ֗ם יְשֽׁוּעָתֶֽךָ: יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹדֽ֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם: יִשְׂמְח֥וּ וִירַֽנֲנ֗וּ לְאֻ֫מִּ֥ים כִּֽי־תִשְׁפֹּ֣ט עַמִּ֣ים מִישֹׁ֑ר וּלְאֻמִּ֓ים ׀ בָּאָ֖רֶץ תַּנְחֵ֣ם סֶֽלָה: יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹדֽ֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם: אֶ֭רֶץ נָתְנָ֣ה יְבוּלָ֑הּ יְ֝בָֽרֲכֵ֗נוּ אֱלֹ֘הִ֥ים אֱלֹהֵֽינוּ: יְבָֽרֲכֵ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים וְיִֽירְא֥וּ א֝וֹת֗וֹ כָּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ:

תפלת ערבית.

According to the מנהגי מהרי"ל, one may oren מנחה & ערבית very early, if circumstances warrant it (e.g. a wedding). Since ערבית is a תפילת רשות which has been accepted as a חיוב, one may be lenient with the זמן. For this reason, it is acceptable to oren ערבית earlier than the time considered night (one can oren מנחה & ערבית after פלג המנחה, even though they are 'תרתי דסתרי'). Possibly, the same פסק applies to making early שבת. (ספר מנהגי וורמייזא ס' ק' הגהות 2).

בין השמשות was not considered to begin from שקיעה, therefore the מנהג was to oren מנחה later than שקיעה. ארץ ישראל which is closer to the equator, one has to oren closer to the שקיעה, and the more one is located in the north - the later one could oren (therefore Washington Heights orens מנחה 10 minutes after the שקיעה). It appears that relying on the בין השמשות of the גאונים was done primarily just for מנחה, when many ראשונים and אחרונים say that one may oren until צאת הכוכבים ממש. However, for hundreds of years, the בין השמשות of the גאונים was accepted in Frankfurt, even for purposes of delaying the date of מילה, in which one cannot just be 'מחמיר' like the גאונים. This leads to a מילה being performed on the ninth day, according to those who have a later בין השמשות. When controversy struck in Frankfurt in 5495 regarding this issue, R. Yaakov Katz's תשובה to rule like the גאונים, was the accepted position. So this would seem to indicate that, in אשכנז, questions of מצות דאורייתא, theמנהג was to be חושש for the שיטה of the גאונים as a real ספק, as already paskened להלכה by the ש"ך (long before the גר"א) on the basis of the Maharam Alshaqar. For further information, see Chapter 46 of "הזמנים בהלכה" by Chaim Benish. הרב ברויר preferred to oren מנחה as late as possible because he said that it is better to recite קריאת שמע in its proper time as it is דאורייתא. In דרבנן issues - they were not חושש for that שיטה.


אם יש אבל שהוא בעל תפילה, מתפלל לפני העמוד - בעיקר במוצאי שבת - אבל לא עובר בכל התפילות בימים שאין נפילת אפים,
שבהם אינו משמש ש"ץ אפילו בתפילת מנחה וערבית (בעשי"ת [לפי שהדין מתוח נגדו], בחול המועד, בראש חודש ,בימי חנוכה,
בט"ו בשבט, בימי פורים, כל חודש ניסן, בל"ג בעומר, בט"ו באב)


At the time of the גאונים there was a מנהג to recite a מזמור before ערבית. The אריז"ל re-instituted the מנהג which is followed by קדיש. קדיש is usually said at the beginning of a תפילה, a) שחרית has a קדיש before ברכות ק"ש, b) when מנחה and ערבית are recited one after the other, there is no need for this קדיש since there is קדיש תתקבל following מנחה, c) when ערבית is said בזמנו (recited separately from מנחה) there would be no קדיש, therefore שיר המעלות and קדיש are said. שיר המעלות came into מנהג אשכנז when it was first said by a small group, 'חברת מעריב בזמנו' (those who orened ערבית following מנחה had no need to do this, as explained above). Later when many people began orened ערבית בזמנו, they orened like the initial group, and this is how it became more common.


המתפללים ערבית אחר צאת הכוכבים, מקדימים לומר 'שיר המעלות הנה' והפסוקים שעמו, ולאחריהם חצי קדיש (אבל לא בבית אבל).
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת יְיָ כָּל־עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת:
שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹֽדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת יְיָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן עוֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:

יְיָ צְבָאוֹת עִמָּֽנוּ מִשְׂגַּב לָֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה:ג"פ

יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵֽחַ בָּךְ: ג"פ

יְיָ הוֹשִֽׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְּיוֹם קָרְאֵֽנוּ:ג"פ


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

According to מנהג אשכנז, the recital of '(ברוך) המבדיל בין קודש לחול' without שם השם is insufficient to be able to perform מלאכה after צאת הכוכביםon מוצאי שבת. During the times of the ראשונים, women would just recite the full ברכה, 'ברוך אתה ד' המבדיל בין קודש לחול'. Nowadays women oren the עמידה למוצאי שבת, remembering to include 'אתה חוננתנו'. Thereafter, מלאכה may be performed but one must make הבדלה before eating.


On a מוצש"ק which occurs before a day when סליחות are said, והוא רחום is sung in the ניגון of ימים נוראים.


במוצאי שבת הש"ץ מתחיל 'והוא רחום' וממשיך בנעימה מיוחדת, ואומר 'ברכו' מנגון ארוך במיוחד.
והוא רחום was introduced, since there were no evening sin-offerings in the בית המקדש. (רוקח)
בחול אומרים וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ
וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: יְיָ הוֹשִֽׁיעָה הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם קָרְאֵֽנוּ:

ש"ץ מאריך באמירת 'ברכו':

בָּרֲכוּ


בעוד הש"ץ אומר 'ברכו' אומר הקהל בלחש : יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים סֹֽלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו . וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה: אֶת יְיָ כשמנגן הש"ץ השם יאמר הקהל : בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

הַמְבֹרָךְ: כשמנגן הש"ץ 'המברך' יאמר הקהל : יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

קהל וש"ץ יחדיו : בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים . בְּחָכְמָה פּוֹתֵֽחַ שְׁעָרִים וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים . וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים . וּמְסַדֵּר אֶת הַכֹּכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתֵֽיהֶם בָּרָקִֽיעַ כְּרְצוֹנוֹ . בּוֹרֵא יוֹם וָלָֽיְלָה . גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹֽשֶׁךְ . וְחֹֽשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר: חזן וּמַעֲבִיר יוֹם וּמֵֽבִיא לָֽיְלָה . וּמַבְדִּיל בֵּין יוֹם וּבֵין לָֽיְלָה יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אֵל חַי וְקַיָּם . תָּמִיד . יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: בלילי פסח, שבעות, סכות, שמיני עצרת אומר' כאן מערבית בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים:


אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ . תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָֽנוּ לִמַֽדְתָּ . עַל כֵּן יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּשָׁכְבֵּֽנוּ וּבְקוּמֵֽנוּ נָשִֽׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ . חזן וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶֽךָ וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי הֵם חַיֵּֽינוּ וְאֹֽרֶךְ יָמֵֽינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָֽיְלָה . וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּֽנּוּ לְעוֹלָמִים. בלילי פסח, שבעות, סכות, שמיני עצרת אומרים כאן מערבית בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


עונים 'אמן' על ברכת אהבה של ש"ץ. להשלמת רמ"ח תיבות בק"ש מקדימים אמירת 'אל מלך נאמן' ביחיד או בציבור. ויש משלימים את חשבון רמ"ח בעניית 'אמן' על ברכת אהבת עולם של ש"ץ, ש'אמן' הוא נוטריקון 'אל מלך נאמן'.


לכתחילה צריך לקרוא את ק"ש כולה בטעמי המקרא כולל הפסוק הראשון שהוא עיקר הקריאה על פי הפסוקים. קריאת שמע בנגינת טעמי המקרא, אם מורגל בהם, ובנגינת טעמי המקרא הקדומה של בני אשכנז בפרט, היא הדרך המובחרת לקיים את המצוה דאורייתא של קריאת שמע פעמיים בכל יום.


והמדקדקים צריך להקפיד בכל התפילה ־ וביותר בק"ש דאורייתא ־ על ביטויי המילים בלשון הקודש מדוקדקת. הגיית החולם הנכונה היא זו של בני אשכנז, ובדורות שלפנינו הבדילו בני אשכנז גם בין חי"ת לכ"ף ובין עי"ן לאל"ף. הרי"ש האשכנזית הנכונה היא לשונית. לפי פוסקי אשכנז צריך על דין הגמרא להאריך בדלי"ת של 'אחד'. רבים הם המדקדקים בזמן ק"ש לפי על השיטות, ואשרי הם אלה שמתאמצים להדר גם בעצם ק"ש שתיעשה לפי מסורת חז"ל.

אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן
דברים ו, ד־ט
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד:
בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְּתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:


דברים יא:יג־כא וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֽשְׁךָ֥ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: הִשָֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּן־יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא־יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל לְבַבְכֶ֖ם וְעַל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: הרב הקורא שמע בטעמים מרים קולו מ'למען ירבו' עד 'אמת' לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:


במדבר טו:לז־מא וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽ֨א־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאֱלֹהִים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

יש לצרף 'אלהיכם' ל'אמת', אכן יתן ריוח מעט שלא יבולע האל"ף. ש"ץ מרים קולו במילה 'אמת' ואינו כופל 'ד' אלדיכם אמת'.
לפיכך ש"ץ אומר פרשת ציצית עם הרב כדי שיסמוך 'אמת' ל'ד' אלדיכם', ולא יצטרך להמתין עליו ולהפסיק בין המלים הללו.

אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת וְקַיָּם עָלֵֽינוּ כִּי הוּא יְיָ אֱלהֵֹֽינוּ וְאֵין זוּלָתוֹ וַאֲנַֽחְנוּ יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ הַפּוֹדֵֽנוּ מִיַּד מְלָכִים מַלְכֵּֽנוּ הַגּוֹאֲלֵֽנוּ מִכַּף כָּל הֶעָרִיצִים הָאֵל הַנִּפְרָע לָֽנוּ מִצָּרֵֽנוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵֽׁנוּ הָעֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵֽקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר: הַשָּׂם נַפְשֵֽׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵֽנוּ הַמַּדְרִיכֵֽנוּ עַל בָּמוֹת אוֹיְבֵֽינוּ וַיָּֽרֶם קַרְנֵֽנוּ עַל כָּל שֹׂנְאֵֽינוּ: הָעֹֽשֶׂה לָּֽנוּ נִסִּים וּנְקָמָה בְּפַרְעֹה אוֹתֹת וּמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם: הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָֽיִם וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵירוּת עוֹלָם: חזן הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע: וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עַלֵיהֶם מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה

בלילי פסח, שבעות, סכות, שמיני עצרת אומר' כאן מערבית ומסיימים (בְּגִילָה בְּרִנָּה)
בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם.


קהל מִֽי־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְיָ֔ מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא:


On special שבתות the sections מלכותך ראו בניך and ונאמר כי פדה are sung with a special ניגון by the ש"ץ.


חזן מַלְכוּתְךָ רָאוּ בָנֶֽיךָ . בּוֹקֵֽעַ יָם לִפְנֵי משֶׁה .
זֶה אֵלִי עָנוּ וְאָמְרוּ .
בשלש רגלים אומר' כאן מערבית ומסיימים
(זֶה צוּר יִשְׁעֵֽנוּ פָּֽצוּ פֶה וְאָמְרוּ .)
קהל יְיָ֥ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:
חזן וְנֶאֱמַר כִּי פָדָה יְיָ אֶת יַעֲקֹב . וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּֽנּוּ:


מנהג פולין is to conclude with 'מלך צור ישראל וגאלו', while according to מנהג אשכנז one recites 'גאל ישראל' as usual.
This is one instance where מנהג פולין still practices the ancient מנהג ארץ ישראל and מנהג אשכנז does not. בלילי פסח, שבעות, סכות, שמיני עצרת אומרים כאן מערבית
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:


הַשְׁכִּיבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְשָׁלוֹם . וְהַעֲמִידֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לְחַיִּים . וּפְרוֹשׂ עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ . וְתַקְּנֵֽנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶֽיךָ . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: וְהָגֵן בַּעֲדֵֽנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵֽינוּ . אוֹיֵב דֶּֽבֶר וְחֶֽרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן . וְהָסֵר שָׂטָן מִלְפָנֵֽינוּ וּמֵאַחֲרֵֽנוּ . חזן וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ תַּסְתִּירֵֽנוּ . כִּי אֵל שׁוֹמְרֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ אָֽתָּה . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה . וּשְׁמוֹר צֵאתֵֽנוּ . וּבוֹאֵֽנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד:

'הַפּוֹרֵס' is נוסח ספרד, 'פּוֹרֵס' is נוסח אשכנז.

בשבת וּפְרוֹס עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ. בשלש רגלים אומר' כאן מערבית בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָםִ:These 18 פסוקים (which contain the Divine name in each of them) were added by the Academy of Persia (מחזור ויטרי). According to תוספות (ברכות ד:) they were added to enable late comers should not be left alone praying at night and conclude the service together. According to the רשב"א, these were instituted at the time of religious persecution, to replace the שמונה עשרה. It is therefore omitted on Friday night, as its עמידה contains only 7 ברכות.


אמירת פסוקי 'ברוך ד' לעולם' עם ברכת 'יראו עינינו' נתקנה על ידי חכמים הן לבני בבל והן לבני ארץ ישראל, והובאו בסידורי ארץ ישראל מקדמת דנא, ומקובל היה לאמרם אצל כל אשכנזים אף אלה שעלו לארץ ישראל, ולכן נמצאת בכל סידוריהם הנדפסים כולל סידור 'שער שמים' שערך השל"ה, אב"ד פפד"מ ומרא דארעא דישראל, על פי המנהגים שנהג בארץ ישראל (בציינו כי "רבנן בתראי תקינו למימר ברוך ד' לעולם אמן ואמן", ולכן כתב לו ביאור על פי נגלה ונסתר). תלמידי הגר"א שאינם אומרים 'ושמרו' בערבית ליל שבת משמיטים גם 'ברוך ד' לעולם', הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, על פי מנהגו האישי בווילנא :


מנהג אשכנז is to sit for ברוך ד' לעולם. One should not stand, so people don't think they are יוצא שמונה עשרה.

בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: בָּרוּךְ יְיָ מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָםִ הַלֲלוּיָהּ: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ: וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָֽרֶץ אָמֵן וְאָמֵן: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם . יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: כִּי לֹא יִטּוֹשׁ יְיָ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְיָ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיּאֹמְרוּ יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: וְהָיָה יְיָ לְמֶֽלֶךְ עַל כָּל הָאָֽרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵֽינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַֽלְנוּ לָךְ: הוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ וְקַבְּצֵֽנוּ וְהַצִּלֵֽינוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶֽׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּֽחַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִֽׂיתָ יָבֽוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶֽךָ: כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּֽךָ: וַאֲנַֽחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶֽךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ: בָּרוּךְ יְיָ בַּיּוֹם . בָּרוּךְ יְיָ בַּלָּֽיְלָה . בָּרוּךְ יְיָ בְּשָׁכְבֵֽנוּ . בָּרוּךְ יְיָ בְּקוּמֵֽנוּ . כִּי בְיָדְךָ נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶֽפֶשׁ כָּל חָי וְרֽוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִֽיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֶֽמֶת: אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם יַחֵד שִׁמְךָ וְקַיֵּם מַלְכוּתְךָ תָּמִיד וּמְלֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:

חזן יִרְאוּ עֵינֵֽינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּֽנוּ וְתָגֵל נַפְשֵֽׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֹר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָֽיִךְ. יְיָ מֶֽלֶךְ . יְיָ מָלָךְ . יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד כִּי אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֶּֽלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ . תָּמִיד יִמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשָׂיו:


The מנהג is to stand for ושמרו, which may have originated על פי קבלה.
הציבור אומר 'ושמרו', והחזן חוזר עליו בקול רם ובנעימה.
קהל וְשָֽׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בֵּינִ֗י וּבֵי֙ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם חזן כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְיָ֨ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ:
בשלש רגלים

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹֽעֲדֵ֖י יְיָ֑ אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:


בראש השנה

תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֶּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב:


ביום כפור

כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְיָ֖ תִּטְהָֽרוּ:

Beginning with שבת נחמו and until יום כפור, the end of the קדיש before ש"עon שבת is sung בניגון של ימים נוראים.
כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:


For a two day ראש חודש, only 'יעלא ויבא' is announced, being that it is last night of the previous month,
and not actually ראש חודש. For a one day ראש חודש the גבאי announces 'ראש חודש' on the first and only night.


בליל א' דראש חודש מכריזים 'יעלא ויבא' : בליל ב' דראש חודש, וכן אם יש רק יום אחד של ראש חודש, מכריזים 'ראש חודש' :


ערבית עמידה לחול


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בעשרת ימי תשובה זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.


בעשרת ימי תשובה מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:


וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ . וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בעשי"ת : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:

אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּֽעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה .

מהר"י סג"ל תיקנו לומר אתה חוננתנו ־הבדלה־ סמוך לתיבת 'בינה' ולא סמוך לחתימה שהוא לאחר תיבת 'השכל',
וסמכו דבריהם משום דבינה ר"ת בשמים יין נר הבדלה. (מהרי"ל)

במוצאי שבת אַתָּה חוֹנַנְתָּֽנוּ לְמַדַּע תּוֹרָתֶֽךָ . וַתְּלַמְּדֵֽנוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם חֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ וַתַּבְדִּלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה . אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ הָחֵל עָלֵֽינוּ הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵֽנוּ לְשָׁלוֹם חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶֽךָ.

וְחָנֵּֽנוּ מֵאִתְּךָ בִּינָה דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חוֹנֵן הַדָּֽעַת:


הֲשִׁיבֵֽנוּ אָבִֽינוּ לְתוֹרָתֶֽךָ וְקָרְבֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ וְהַחֲזִירֵֽנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה:


סְלַח לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי חָטָֽאנוּ מְחַל לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי פָשָֽׁעְנוּ כִּי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חַנּוּן, הַמַּרְבֶּה לִסְלֽוֹחַ:


רְאֵה בְעָנְיֵֽנוּ וְרִיבָה רִיבֵֽנוּ וּגְאָלֵֽנוּ מְהֵרָה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ כִּי גוֹאֵל חָזָק אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:רְפָאֵֽנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵֽנוּ וְנִוָּשֵֽׁעָה כִּי תְהִלָּתֵֽנוּ אָֽתָּה . וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכּוֹתֵֽינוּ . * כִּי אֵל מֶֽלֶךְ רוֹפֵא נֶאֱמָן וְרַחֲמָן אָֽתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא, חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


* מי שרוצה להתפלל על החולה יאמר כאן :
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁתִּשְׁלַח מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַֽיִם . רְפוּאַת הַנֱּֽפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף לְחוֹלֶה (פב"פ) בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:

בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה וְתֵן (בחורף : טַל וּמָטָר לִ) בְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וּבָרֵךְ שְׁנָתֵֽנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:


תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּצֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַבֵּץ, נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:


הָשִֽׁיבָה שׁוֹפְטֵֽינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵֽינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּֽנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה . וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים וְצַדְּקֵֽנוּ בַּמִּשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶֽלֶךְ, אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בעש“ת מסיימים הברכה : הַמֶּֽלֶךְ הַמִּשְׁפָּט):


לַמְשׁוּמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הָמִּינִים כְּרֶֽגַע יֹאבֵֽדוּ וְכָל אוֹיְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵֽתוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִֽיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹבֵר אֹיְבִים וּמַכְנִֽיעַ זֵדִים:


עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל פְּלֵיטַת בֵּית סוֹפְרֵיהֶם וְעַל גֵּרֵי הַצֶּֽדֶק וְעָלֵֽינוּ יֶהֱמוּ רַחֲמֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכֹל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְשִׂים חֶלְקֵֽנוּ עִמָּהֶם וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָּטָֽחְנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים:

וְלִירוּשָׁלַםִ עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב וְתִשְׁכּוֹן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵֽינוּ בִּנְיַן עוֹלָם וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָםִ:


אֶת צֶֽמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִֽיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶֽךָ כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽינוּ כָּל הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מַצְמִֽיחַ, קֶֽרֶן יְשׁוּעָה:


שְׁמַע קוֹלֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽנוּ כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָֽתָּה . וּמִלְּפָנֶֽיךָ מַלְכֵּֽנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵֽנוּ . כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה:


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.


בראש חודש ובחול המועד אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלהֵֹי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לראש חודש : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ ׀ לפסח : חַג הַמַּצוֹת ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת

הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים . חוּס וְחָנֵּנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:


מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

כל ימי חנוכה, גם בפורים בתפלת ערבית קודם קריאת המגילה, אומרים כאן 'על הנסים':
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: בפורים : בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְִאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּֽעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹֽדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹֽדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בעשרת ימי תשובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ
אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בעשרת ימי תשובה : בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם:אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:


אם חל יום טוב באחד מימות החול הבאים, אין אומרים 'ויהי נעם' ולא 'אתה קדוש' והש"ץ ממשיך 'תתקבל צלותהון' גם
בתשעה באב מדלגים 'ויהי נעם'. במוצאי יום טוב אומרים כאן קדיש 'תתקבל', מבדילים על הכוס בלא נר ובשמים, ואומרים 'עלינו'.


קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עמידה של ערבית לשבת


אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב . הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .


בשבת שובה : זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:


מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ


ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום א' של פסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁםמְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.


בשבת שובה : מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים:
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ . וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל (בש"ש : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ:


אַתָּה קִדַּֽשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶֽךָ . תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ . וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ:


וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַֽ֥יִם וְהָאָֽ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ ׀ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת:


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ. שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ . וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.

בראש חודש אומרים 'יעלא ויבא'

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה: זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּֽנוּ וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:


מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר . נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם . הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִּֽינוּ לָךְ.


בחנוכה אומרים כאן 'על הנסים' :
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַֽדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.


בשבת שובה : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ:


וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ
אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


בשבת שובה : בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם:

אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:


One may recite ויכלו, whether one is alone or after the ציבור has already recited it.
The חזון איש writes one who missed reciting ויכלו with the ציבור, should say it on his own and not with someone else.
אומרים 'ויכלו' בקול רם מעומד, וטוב לאומרו ביחד בציבור (שו"ע רסח, ז).אין הש"ץ מחזיר התפלה אבל אומר ברכה מעין שבע, ואומר תחלה 'ויכלו' בקול רם והקהל עונים עמו.

ש"ץ והקהל יחד בנעימה וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַֽ֥יִם וְהָאָֽ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ ׀ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת:


אומרים כל זאת גם בשבת שאחר יום טוב. בבית חתנים ואבלים אין אומרים אותה ולא בכל מקום שמתפללים באקראי.
בתחילת ברכת מעין שבע, הש"ץ כורע כמו בתחילת שמונה עשרה.

ש"ץ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:


קהל ואחריו ש"ץ מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ הָאֵל (בשבת שובה : הַמֶּֽלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמֽוֹהוּ הַמֵּנִֽיחַ לְעַמּוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ כִּי בָם רָצָה לְהָנִֽיחַ לָהֶם . לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַֽחַד וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכוֹת . אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי וּמֵנִֽיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹֽנֶג זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:


ש"ץ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . רְצֵה בִמְנוּחָתֵֽנוּ . קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ . וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר:  זְכוֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
במה מדליקין

במה מדליקין - originated from the time of the גאונים, [orig. recited after the עמידה] in order that people not follow the interpretation of theקראים to not allow any fire (i.e. lit candle(s)) in ones house on שבת. The מגן אברהם defends our מנהג, to recite במה מדליקין only after the end of ערבית, pointing out that “the kinds of wicks and oils enumerated in במה מדליקין are no longer used in our part of the world.” במה מדליקין was added to afford late comers every possible opportunity to finish their prayers before the rest of the congregation would disperse, so that they would not have to walk home alone from the synagogue in the dark.(מנהגי מהר"ק) If one is able to recite במה מדליקין on יום טוב שחל להיות בערב שבת, then one should do so, even in a non-מנהג אשכנז synagogue.


בכל ליל שבת אומרים פרק 'במה מדליקין' מלבד כאשר יום טוב חל בערב שבת ומלבד יום כפור שחל בשבת
  1. משנה שבת פרק ב'
  2. בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶֽכֶשׁ, וְלֹא בְחֹֽסֶן, וְלֹא בְכַלָּךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּֽיִם, לֹא בְזֶֽפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵֽלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵֽלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:
  3. אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רְבִי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶֽׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶֽׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶֽׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶֽׁמֶן דָּגִים, בְּשֶֽׁמֶן פַּקֻּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְטְ. רְבִי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶֽׁמֶן זַֽיִת בִּלְבָד:
  4. כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּֽגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רְבִי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה הִיא, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רְבִי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין בָּהּ:
  5. לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶֽרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶֽנָּה שֶֽׁמֶן וְיִתְּנֶֽנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּֽפֶת, וַאֲפִילוּ הִיא שֶׁל חֶֽרֶס. וּרְבִי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶֽׁמֶן וְיִתְּנֶֽנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאָֽבֶת. וּרְבִי יְהוּדָה מַתִּיר:
  6. הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רֽוּחַ רָעָה, אוֹ בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישָׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּֽׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. רְבִי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם:
  7. עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה בְּחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:

שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדָּי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמָי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:


ואחר שאמר החזן עד 'החמין' בלחש עם הקהל, מסיר הטלית והולך למקומו הקרוב יותר לפתח ומקדש שם על היין:
קידוש ליל שבת
קידוש recited by ש"ץ the in the synagogue, has its origin in the period when strangers were given their שבת meal
in a room adjoining the synagogue. The אבודרהם, writing in Spain early in the fourteenth century says;
“As our predecessors have set up the rule, though for a reason which no longer exists, the rule remains unshaken.”


אחר אמירת 'במה מדליקין' קודם אמירת 'אמר רבי אליעזר', הש"ץ מקדש על היין, וקטנים שלא הגיעו למצוות שותים את היין.

כשאין אומרים 'במה מדליקין', מקדש הש"ץ תיכף אחר קדיש 'תתקבל'. מקדשין בבית הכנסת בכל לילי שבת ולילי יום טוב,
חוץ מלילות הראשונות של פסח וליל יום כפור. וזה נוסח הקידוש :
סַבְרֵי [כֹּהֲנִים, מוֹרֶה מוֹרֵינוּ הָרַב וּ] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְרָֽצָה בָֽנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָֽנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית . כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם . כִּי בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ . וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

When no minor is present to drink the קידוש wine,
the person making קידוש drinks רוב כוס, (and recites a ברכה אחרונה if there is more than a רביעית). נותנים לתינוקות לשתות מן היין. אחר כך אומרים 'אמר רבי אלעזר' ומזמרים בציבור את הפסוקים החל מ'שלום רב'.

אָמַר רְבִי אֶלְעָזָר אָמַר רְבִי חֲנִינָא . תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם: שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל בָּנַֽיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ: אַל תִּקְרָא בָּנַֽיִךְ אֶלָּא בּוֹנַֽיִךְ: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶֽךָ וְאֵין לָֽמוֹ מִכְשׁוֹל: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיךְ: לְמַֽעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַֽעַן בֵּית יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
בשבתות שבין יום שני של פסח לעצרת סופרים כאן את העומר קודם עלינו

עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה . שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם . וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם . שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלֲלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִֽׁיעַ . וַאֲנַֽחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַֽיִם . וְיוֹסֵד אָֽרֶץ . וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל . וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ . אֵין עוֹד . אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ. אֶֽפֶס זוּלָתוֹ . כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ . וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶֽךָ . כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וְעַל הָאָֽרֶץ מִתָּֽחַת . אֵין עוֹד:


עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ . לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ . וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן . לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי . וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ . לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ . יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל . כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ . תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּֽוֹלוּ . וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ . וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ . וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם . מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא . וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד:


יגדל was composed according to the Arabic meter, (the technique is that the words are sung together according to different rules ( יתד יתדetc.), and not according to their meaning). Although we apply Western melodies to it, we may not change the פיוט. The logic behind this is, that the Paytan relies on the singer’s intelligence, to understand the meaning, although the phrases are not sung as simply that they could be.


מנהג אשכנז approx. 400 years ago, was to say יגדל at the end of שחרית and ערבית daily (עבודת ישראל pg. 154). Eventually the מנהג disappeared, since the יגדל was not sung or said aloud. In some קהילות, יגדל was still said on
יום טוב ערבית (מנהג פפד"מ), and in some קהילות it was also sung on שבת ערבית.


זמר 'יגדל' נאמר בקהילות רבות בליל שבת בקול נעים ובישיבה

יחיאל ב"ר ברוך

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח . נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ: אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִ־חוּדוֹ . נֶעֱלָּם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְ־דּוּתוֹ:

אֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵי־נוֹ גוּף . לֹא נַ־עֲרוֹךְ אֵלָיו קְדֻ־שָּׁתוֹ:

קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא .רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵא־שִׁיתוֹ:

הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר . יוֹרֶה גְדֻ־לָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ:

שֶֽׁפַע נְבוּ־אָתוֹ נְתָ־נוֹ .אֶל אַנְשֵׁי סְגֻ־לָּתוֹ וְתִפְאַ־רְתּוֹ:

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹ־שֶׁה עוֹד .נָבִיא וּמַ־בִּיט אֶת תְּמוּ־נָתוֹ:

תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַ־מּוֹ אֵל . עַל יַד נְבִי־אוֹ נֶ־אֱמַן בֵּיתוֹ:

לֹא יַ־חֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ .לְעוֹ־לָמִים לְזוּלָתוֹ:

צוֹפֶה וְיוֹ־דֵֽעַ סְתָ־רֵֽינוּ . מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְ־מָתוֹ:

גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶֶֽסֶד כְּמִפְ־עָלוֹ . נוֹתֵן לְרָשָׁע רַע כְּרִשְׁ־עָתוֹ:

יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִין מְשִׁי־חֵֽנוּ . לִפְדּוֹת מְחַ־כֵּי קֵץ יְשׁוּ־עָתוֹ:

מֵתִים יְחַ־יֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ . בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִ־לָּתוֹ:

מנהג אשכנז considers the wearing of a hat special synagogue attire rather than merely wearing a kaepchen.
Therefore upon returning from synagogue, one leaves one’s hat on and does not to remove it for קידוש,
however, one is not required to put it on again for ברכת המזון.
הסדר המדויק בליל שבת הוא:
בּרכת הבנים, שלום עליכם, כי מלאכיו, אשת חיל, נטילת ידים, קידוש, המוציא.


ברכת הבנים according to the מנהג הראשונים, was done after ערבית ליל שבת, שבת מוסף, and מוצאי שבת. It is an extension of the ברכה ('גוט שבת' or 'גוט וואך') with which we greet others. For our children we add, ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, or יברכך ה וישמרך. One does not do so after שבת מנחה, when people typically remain in synagogue. The משנה ברורה (הל' תשעה באב), mentions that ברכת הבנים is only omitted תשעה באב שחל במוצאי שבת.


נוהגים לברך את הילדים בשבתות ובימים טובים אחר התפילה, בליל שבת, שבת בבוקר ובמוצאי שבת,
טרם יציאה מבית הכנסת או בכניסה לבית, וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבתיהם. והמברכים מניחים ב' ידיהם על המתברך:

לבנים יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה: ׀ לבנות יְשִׂמֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


וכל אחד יכול להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו.
ובליל שבת נהגו שהרב מברך בבית הכנסת את כל הנערים שלא הגיעו עדיין למצוות,
בנתינת שתי ידיו על ראש הילד בנוסח: 'ישימך אלדים כאפרים וכמנשה', ותו לא.

סדר ליל שבת

עריכה
שלום עליכם

Today the common מנהג is to sing each stanza three times. This פיוט is about 450 years old, and originally it was written to be sung once, (and not on Shabbos but rather in the בית הקברות)! The first mention of שלום עליכם to מלאכים, (but much shorter than the way it is done today), is by מחזור מעגלי צדק, printed in סביוטינה Year 5317, as the end of a תחינה said in a cemetery. That later was made into the longer שלום עליכם we say today and to the רבון על העולמים some say today, since שבת is mentioned. The חתם סופר did not say שלום עליכם since he considered it hubris to assume that one is accompanied home by angels, just as the שלחן ערוך says we no longer say 'הִִתְקַבְּדוּ' before entering a bathroom.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹן הַשָׁלוֹם, עַל כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתָ וַאֲשֶׁר אַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת, עִמִי וְעִם כָּל בְּרִיוֹתֶיךָ, וּבְרוּכִים מַלְאָכֶיךָ שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, אֲדוֹן הַשָׁלוֹם, תְּבָרְכֵנִי וְתִפְקְדֵנִי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, תְּזַכֵּנִי וְאֶת זַרְעִי וְאֶת זֶרַע זַרְעִי, לִמְצֹא חֵן וָחֶֽסֶד וְשֵׂכֶל טוֹב, בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי, וְתַעֲבִיר עֲוֹנַי פְּשָׁעַי וְחַטֹאתַי. תְּזַכֵנִי לְקַבֵּל שַׁבָּתוֹת, מִתּוֹךְ רֹב שִׂמְחָה, וּמִתּוֹךְ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּמִתּוֹךְ מִעוּט עֲוֹנוֹת. וְתַעֲבִיר מִמֶנִי, וּמִכָּל בְּנֵי בֵיתִי, וּמִכָּל עַמְךָ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִינֵי חֲלָאִים רָעִים, וְכָּל מִינֵי מַדְוֶה, וְכָּל מִינֵי דַלוֹת וַעֲנִיוּת. וְתַּנְחִילֵֽנוּ יֵצֶר טוֹב, וְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְרֹב עֹשֶׁר וְכָבוֹד, לְעָבְדוֹ בְּיִרְאָה וּבְּאַהֲבָה. בָּרוּךְ אַתָּה הַמֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שָׁלוֹם לָכֶם מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָכֶם מַלְאֲכֵי רַחֲמִים, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הָרַחֲמִים, מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת, בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם.


מתוך תפילת רמח"ל לערב יום כפורים:

רבון כל העולמים מודים אנחנו לפניך יְיָ אלהים אלהי ישראל, אבינו מלכנו, שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד. האל מלך צור ישראל, המקדשנו בקדושת שמו ומנחנו בדרכיו ללכת בכל מצותיו, ובטהרתו מטהרנו. המוחה כעב פשעינו ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה. הגוער בכל מסטיננו וסותם פיות כל מזכירי עונות עמו בית ישראל. כי מלך מלא רחמים הוא, גואלנו ומושיענו לדור ודור ולנצח נצחים.


According to מנהג האריז"ל, which became accepted among some בני אשכנז,
all males assembled join hands and dance around the table 7 times while singing שלום עליכם.


The reading מֶֽלֶךְ, instead of מִמֶֽלֶךְ, is preferred by ר' יעקב עמדין and others.

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן

מֶּֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ג"פ


בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן

מֶּֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:ג"פ


בָּרְכֽוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן

מֶּֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ג"פ


צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן

מֶּֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ג"פ


כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶֽיךָ:
יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶֽךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
אשת חיל

אֵ֣שֶׁת חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ: בָּ֣טַח בָּ֭הּ לֵ֥ב בַּעְלָּ֑הּ וְ֝שָׁלָ֗ל לֹ֣א יֶחְסָר: גְּמָלַ֣תְהוּ ט֣וֹב וְלֹא־רָ֑ע כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיהָ: דָּ֣֭רְשָׁה צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֑ים וַ֝תַּ֗עַשׂ בְּחֵ֣פֶץ כַּפֶּֽיהָ: הָֽ֭יְתָה כָּֽאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּ֘בִ֥יא לַחְמָֽהּ: וַתָּ֤קָם בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה וַתִּתֵּ֣ן טֶ֣רֶף לְבֵיתָ֑הּ וְ֝חֹ֗ק לְנַֽעֲרֹתֶֽיהָ: זָֽמֲמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ נָ֣טְעָה כָּֽרֶם: חָֽגְרָ֣ה בְע֣וֹז מָתְנֶ֑יהָ וַ֝תְּאַמֵּ֗ץ זְרוֹֽעֹתֶֽיהָ: טָֽ֣֭עֲמָה כִּֽי־ט֣וֹב סַחְרָ֑הּ לֹֽא־יִכְבֶּ֖ה בַלַּ֣יְלָה נֵרָֽהּ: יָ֭דֶיהָ שִׁלְּחָ֣ה בַכִּישׁ֑וֹר וְ֝כַפֶּ֗יהָ תָּ֣מְכוּ פָֽלֶךְ: כַּ֭פָּהּ פָּֽרְשָׂ֣ה לֶֽעָנִ֑י וְ֝יָדֶ֗יהָ שִׁלְּחָ֥ה לָֽאֶבְיֽוֹן: לֹֽא־תִירָ֣א לְבֵיתָ֣הּ מִשָּׁ֑לֶג כִּ֥י כָל־בֵּ֝יתָ֗הּ לָ֘בֻ֥שׁ שָׁנִֽים: מַרְבַֿדִּ֥ים עָֽשְׂתָה־לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ: נוֹדָ֣ע בַּשְּׁעָרִ֣ים בַּעְלָּ֑הּ בְּ֝שִׁבְתּ֗וֹ עִם־זִקְנֵי־אָֽרֶץ: סָדִ֣ין עָֽ֭שְׂתָה וַתִּמְכֹּ֑ר וַֽ֝חֲג֗וֹר נָֽתְנָ֥ה לַֽכְּנַֽעֲנִֽי: עֹז וְהָדָ֣ר לְבוּשָׁ֑הּ וַ֝תִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַֽחֲרֽוֹן: פִּ֭יהָ פָּֽתְחָ֣ה בְחָכְמָ֑ה וְתֽוֹרַת־חֶ֝֗סֶד עַל־לְשׁוֹנָֽהּ: צ֭וֹֽפִיָּה הֲֽלִיכ֣וֹת בֵּיתָ֑הּ וְלֶ֥חֶם עַ֝צְל֗וּת לֹ֣א תֹאכֵֽל: קָ֣מוּ בָ֭נֶיהָ וַיְאַשְּׁר֑וּהָ בַּ֝עְלָּ֗הּ וַֽיְהַֽלֲלָֽהּ: רַבּ֣וֹת בָּ֭נוֹת עָ֥שׂוּ חָ֑יִל וְ֝אַ֗תְּ עָ֘לִ֥יתְ עַל־כֻּלָּֽנָה: שֶׁ֣קֶר הַ֭חֵן וְהֶ֣בֶל הַיֹּ֑פִי אִשָּׁ֥ה יִרְאַת־יְ֝יָ֗ הִ֣יא תִתְהַלָּֽל: תְּֽנוּ־לָ֭הּ מִפְּרִ֣י יָדֶ֑יהָ וִֽיהַֽלֲל֖וּהָ בַשְּׁעָרִ֣ים מַֽעֲשֶֽׂיהָ:


קידוש ליל שבת
The reason we wash before קידוש is in order for קידוש to be said as close as possible to the סעודה. The Talmud (ברכות נא) mentions that according to בית הלל one should first drink the wine, and only afterward wash ones hands. Those who follow this מנהג maintain that it is not as important to wash immediately before eating.
(In addition, since our hands may not be clean, it is better to wash them, even before drinking the wine).


The מנהג is to recite ויכלו (פסוקים) while standing and אשר קדשנו במצותיו (ברכות) while sitting.
[On יום טוב, since no פסוקים are recited, one sits for the entire קידוש.]
Originally the מנהג was to begin קידוש with 'יום הששי' (because the first letters of יום הששי: ויכלו השמים spell out the Divine Name). However, for many generations, the מנהג has been to begin with ויהי ערב ויהי בקר
(since we don't want to begin a פסוק in the middle, and ויהי ערב is at an אֶתְנַחְתָּ֑א), but to say it in an undertone.


(בלחש וַֽיְהִי עֶ֥רֶב וַֽיְהִי בֹ֖קֶר) י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ ׀ אֶת י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת:


סַבְרֵי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן.


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְרָֽצָה בָֽנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָֽנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית . כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם . כִּי בָֽנוּ בָחַֽרְתָּ . וְאוֹתָֽנוּ קִדַּֽשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּֽנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.


וישתה מיושב כמלוא לוגמיו, ויתן גם לכל המסובין מכוס של ברכה.


What today is commonly known as חלה, was called Barches or Berches in most of Germany and Hungary, and Tascher in certain areas of Southern Germany. This was because of the פסוק in (י', כ"ב) משלי 'ברכת ה' היא תעשיר', which the תלמוד ירושלמי states refers to שבת, and since there were many ברכות said in public including the ברכה for הפרשת חלה. As ר' יוסף אומץ writes when he was young, the only ingredients were flour and water. Eventually spices were added, which he says is good to do לכבוד שבת. Some would smearשומן on them, or they were baked together with meat. In order that they would not later be eaten with milk during the week, they bore a special design. At the time of the ר' יוסף אומץ they made a few cuts in it with a knife, in order that they look different. In regarding their shape, some German Jews formed them to look like the letter “ו”, whereas Polish Jews braided them.


ואח"כ יברך על לחם משנה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמּֽוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָֽרֶץ:


ויבצע הפת בליל שבת בוצעין על לחם התחתון אבל ביום שבת ובליל י"ט בוצעין על העליון. וטוב להניח התחתון קרוב אליו יותר מהעליון נמצא שאינו מעביר על המצות. ויתן גם למסובין פרוסה לכל אחד ואחד, ומצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. ואחר הסעודה ואחר שלמד דברי תורה על שולחנו יאמר מזמור שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון וגו', ויטול ידיו ויברך ברכת המזון על הכוס כדינו, ומברך על היין בורא פרי הגפן ואחריו ברכה מעין שלש כמשפט.
ערבית למוצאי שבת
The מנהג is not to say ישב בסתר עליון on a מוצאי שבת before a יום טוב. The רוקח (סימן כ') says that all of אלף בית is found in this מזמור except for the letter "זַיִן", to signify, that it is not said on מוצאי שבת in advance of seven occasions:
פסח, שבועות, ראש השנה, יום כפור, סכות, שמיני עצרת and שבת חול המועד:


אם חל יום טוב באחד מימות החול הבאים ובבית אבל, אין אומרים 'ויהי נעם' ולא 'אתה קדוש' והש"ץ ממשיך 'תתקבל צלותהון'
גם בט' באב מדלגים 'ויהי נעם'. במוצאי יום טוב אומרים כאן קדיש 'תתקבל', מבדילים על הכוס בלא נר ובשמים, ואומרים 'עלינו'.


את הפסוק הראשון 'ויהי נעם' יש אומרים בעמידה.
וִיהִי נֹֽעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ . וּמַעֲשֵׂה יָדֵֽינוּ כּוֹנֲנָה עָלֵֽינוּ . וּמַעֲשֵׂה יָדֵֽינוּ כּוֹנֲנֵֽהוּ:


צא ישֵׁב בְּסֵֽתֶר עֶלְיוֹן . בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַיָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי . אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ . מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ ׀ יָֽסֶךְ לָךְ . וְתַֽחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה . צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּֽחַד לָֽיְלָה . מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּֽבֶר בָּאֹֽפֶל יַהֲלֹךְ . מִקֶּֽטֶב יָשׁוּד צָהֳרָֽיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ ׀ אֶֽלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶֽךָ . אֵלֶֽיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶֽיךָ תַבִּיט . וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִּי . עֶלְיוֹן שַֽׂמְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶֽיךָ רָעָה . וְנֶֽגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶֽךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ . לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּֽיִם יִשָּׂאֽוּנְךָ . פֶּן תִּגֹּף בָּאֶֽבֶן רַגְלֶֽךָ: עַל שַֽׁחַל וָפֶֽתֶן תִּדְרֹךְ . תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵֽהוּ . אֲשַׂגְּבֵֽהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵֽנִי ׀ וְאֶעֱנֵֽהוּ . עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה . אֲחַלְּצֵֽהוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ: חזן אֹֽרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵֽהוּ . וְאַרְאֵֽהוּ בִּישׁוּעָתִי:


The מנהג in the later generations is to repeat the last פסוק on מוצאי שבתות. יוסף אומץ (סימן נו) cites the טור and the Siddur R' Hertz Treivish as the source for the repetition on מוצאי שבתות. In this way the Name of G-d is complete, and this guards against מזיקים. The רוקח (פירוש הרוקח על הסידור, עמוד תקפט) writes, the reason for the repetition of the ארך ימים as well as reciting ובא לציון on מוצאי שבתות, is to lengthen שבת, in order to delay the return of the sinners of Israel to גיהנם.

The first time ארך ימים should be said silently, the second time it should be said aloud.
(אֹֽרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵֽהוּ . וְאַרְאֵֽהוּ בִּישׁוּעָתִי:)


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

חו"ק קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:
חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וְאָמְרִין

חו"ק [בלחש] קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא (עִלָּאָה) בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵהּ:


חזן [בקול] וקהל [בלחש] וַתִּשָּׂאֵֽנִי רֽוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַֽעַשׁ גָּדוֹל:


חו"ק בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:
חזן [בקול] וקהל [בלחש] וּנְטָלַֽתְנִי רוּחָא וּשְׁמָעֵת בַּתְרַי קָל זִֽיעַ סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין .
בְּרִיךְ יְקָרָא דַיָי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ:
חו"ק יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

קהל אומרים בלחש יְיָ מַלְכוּתֵהּ (קָאֵם) לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵֽינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵֽצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּֽךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶֽיךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית . וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ . וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶֽסֶד לְכָל קֹרְאֶֽיךָ: צִדְקָתְךָ צֶֽדֶק לְעוֹלָם. וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶֽסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ מִימֵי קֶֽדֶם: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם ׀ יוֹם יַעֲמָס לָֽנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּֽנוּ מִשְׂגַּב לָּֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵֽחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִֽׁיעָה . הַמֶּֽלֶךְ יַעֲנֵֽנוּ בְיוֹם קָרְאֵֽנוּ: בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבְּרָאָֽנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ . הוּא יִפְתַּח לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם בְּלִבֵּֽנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְלֵבָב שָׁלֵם לְמַֽעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁנִּשְׁמוֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁנֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְמַֽעַן יְזַמֶּֽרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶֽךָּ: בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיָי וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ: בִּטְחוּ בַיָי עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹּרְשֶֽׁיךָ יְיָ: יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:


וְעַתָּה יִגְדַּל־נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּֽרְתָּ לֵאמֹר: זְכֹר רַחֲמֶֽיךָ יְיָ וַחֲסָדֶֽיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵֽמָּה:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
קהל: קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵֽינוּ:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
קהל: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֶׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
בימי ספירת העומר סופרים את העומר לפני 'ויתן לך'.
ובמוצאי שבת חנוכה מדליק הש"ץ את נרות החנוכה לפני 'ויתן לך'.


The recital of ויתן לך is an ancient מנהג (זוהר). Since שבת causes happiness and a new week is about to begin,
we say פסוקי ברכה which are considered a good'סימן' (similar to the 'סימנים' on ליל ראש השנה). During שבת the רשעים
leave גיהנם and מוצאי שבת they return, therefore, we add ויהי נעם and ויתן לך in order to lengthen the תפלה.

וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ: יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִשְׁתַּֽחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ: וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם: מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעֶזְרֶךָּ֥ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָרֲכֶֽךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֨יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם: בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַד־תַּֽאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּהְיֶ֨יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵֽרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־ֹאַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֨יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכׇּל־הָֽעַמִּ֑ים לֹֽא־יִֽהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ: וְהֵסִ֧יר יְיָ֛ מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָֽרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֽׂנְאֶֽיךָ:


בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ: יְצַ֨ו יְיָ֤ אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּֽאֲסָמֶֽ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: יִפְתַּ֣ח יְיָ֣ ׀ לְ֠ךָ֠ אֶת־אֽוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַר אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִֽ֨יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹֽא־תִלְוֶֽה: כִּֽי־יְיָ֤ אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: אַשְׁרֶֽ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיָ֔י מָגֵ֣ן עֶזרֶ֔ךָ וַֽאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּֽאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּֽמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ:


יִשְׂרָאֵל֙ נוֹשַׁ֣ע בַּֽיָי֔ תְּשׁוּעַ֖ת עֽוֹלָמִ֑ים לֹֽא־תֵבֹ֥שׁוּ וְלֹֽא־תִכָּֽלְמ֖וּ עַד־ע֥וֹלְמֵי עַֽד: וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְיָ֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹֽא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם: וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַֽאֲנִ֛י יְיָ֥ אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹֽא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם: וּפְדוּיֵ֨י יְ֜יָ יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַֽאֲנָחָֽה: כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּֽוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף: הִנֵּ֨ה אֵ֧ל יְשֽׁוּעָתִ֛י אֶבְטַ֖ח וְלֹ֣א אֶפְחָ֑ד כִּ֣י עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֣הּ יְ֔יָ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָֽה: וּשְׁאַבְתֶּם־מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּֽעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה: וַֽאֲמַרְתֶּ֞ם בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא הוֹד֤וּ לַֽיָי֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָֽעַמִּ֖ים עֲלִֽילֹתָ֑יו הַזְכִּֽ֕ירוּ כִּ֥י נִשְׂגָּ֖ב שְׁמֽוֹ: זַמְּר֣וּ יְיָ֔ כִּ֥י גֵא֖וּת עָשָׂ֑ה מוּדַ֥עַת זֹ֖את בְּכָל־הָאָֽרֶץ: צַֽהֲלִ֥י וָרֹ֖נִּי יֹשֶׁ֣בֶת צִיּוֹ֑ן כִּי־גָד֥וֹל בְּקִרְבֵּ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל: וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הִנֵּ֨ה אֱלֹהֵ֥ינוּ זֶ֛ה קִוִּ֥ינוּ ל֖וֹ וְיוֹשִׁיעֵ֑נוּ זֶ֤ה יְיָ֙ קִוִּ֣ינוּ ל֔וֹ נָגִ֥ילָה וְנִשְׂמְחָ֖ה בִּישֽׁוּעָתֽוֹ:

בּוֹרֵ֖א נִ֣יב שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָֽרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְיָ֖ וּרְפָאתִֽיו: וְר֣וּחַ לָֽבְשָׁ֣ה אֶת־עֲמָשַׂי֘ רֹ֣אשׁ הַשָּֽׁלִישִׁים֒ לְךָ֤ דָּוִד֙ וְעִמְּךָ֣ בֶן־יִשַׁ֔י שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לְךָ֗ וְשָׁלוֹם֙ לְעֹ֣זְרֶךָ כִּ֥י עֲזָֽרְךָ֖ אֱלֹהֶ֑יךָ וַיְקַבְּלֵ֣ם דָּוִ֔יד וַיִּתְּנֵ֖ם בְּרָאשֵׁ֥י הַגְּדֽוּד: וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם כֹּ֣ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵֽיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: יְיָ֗ עֹ֖ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְיָ֓ ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם:


הש"ץ מבדיל בבית הכנסת בלי טלית כי גם הבדלה איננה מן התפלה כמו קידוש, ונותנים לתנוקות לשתות את היין.
אין אומרים פסוקים לפני הבדלה שאומרים כשאומרים הבדלה בבתיהם.


אחרי כן מזמרים 'שיר המעלות' בניגון ידוע :

קכה שִׁ֗יר הַֽמַּֽ֫עֲל֥וֹת אַ֭שְׁרֵי כָּל־יְרֵ֣א יְיָ֑ הַֽ֝הֹלֵ֗ךְ בִּדְרָכָֽיו: יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֥י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ: אֶשְׁתְּךָ֤ ׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּֽרִיָּה֘ בְּיַרְכְּתֵ֢י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ: הִנֵּ֣ה כִּי־כֵ֭ן יְבֹ֥רַךְ ֝גָּ֗בֶר יְרֵ֣א יְיָֽ: יְבָֽרֶכְךָ֥ יְיָ֗ מִצִּ֫יּ֥וֹן וּ֭רְאֵה בְּט֣וּב יְרֽוּשָׁלָ֑םִ כֹּ֝֗ל יְמֵ֣י חַיֶּֽיךָ: וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל:


כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


There is an ancient tradition that עלינו was authored by יהושע. Taken from מוסף לימים נוראים, עלינו has been used as the closing for our daily תפילות since the 13th century. It is reported that it was the death-song of Jewish martyrs in the Middle Ages. The Censors began changing נוסחאות in about the 16th century. When the Turks conquered Greece, the learned Greek people escaped to Italy, which caused the Italians to study ancient Greek writings, they also began delving into כתבי הקודשand censoring those texts they deemed offensive. The דברי קהלת pg. 168, when discussing (מוסף ראש השנה), עלינו לשבח mentions that “the צבור quietly recites 'שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל א־ל לא יושיע'. It is clear that the פסוק was still being recited in his days (תקע"ט). The סידור המקובל הרב הירץ (Thuhingen, תש"ך) mentions, "As these words describe the worst of all the קליפות, it is said without a voice (either a whisper or just in the mind without verbalizing). There is a dispute in ancient נוסחות whether one says ומושב יקרו or וכסא כבודו. מנהג פפד"מ was to make a compromise between the two מנהגים, to sayומושב יקרו the whole year, andוכסא כבודו on for מוסף on ימים נוראים.


עָלֵֽינוּ לְשַׁבֵּֽחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . שֶׁלֹּא עָשָֽׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת . וְלֹא שָׂמָֽנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה . שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵֽנוּ כָּהֶם . וְגֹרָלֵֽנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם . שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶֽבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלֲלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִֽׁיעַ . וַאֲנַֽחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶֽלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַֽיִם. וְיוֹסֵד אָֽרֶץ . וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל . וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵֽינוּ . אֵין עוֹד . אֱמֶת מַלְכֵּֽנוּ . אֶֽפֶס זוּלָתוֹ . כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ . וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶֽךָ . כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַֽיִם מִמַּֽעַל וְעַל הָאָֽרֶץ מִתָּֽחַת . אֵין עוֹד:


עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ . לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ . וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן . לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי . וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶֽךָ . לְהַפְנוֹת אֵלֶֽיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָֽרֶץ . יַכִּֽירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל . כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּֽרֶךְ . תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן: לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּֽוֹלוּ . וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּֽנוּ . וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶֽךָ. וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם . מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא . וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד:


אף בערבית אין אומרים 'ברכו' בתרא אחר התפילה, מפני שאין ברכה אחריה.
סדר הבדלה
While it is true that in many countries, mostly in Eastern Europe, זמני רבינו תם were followed. In אשכנז in particular, they were not accepted, and the זמנים stayed in accordance with the גאונים. In general, מנהגי ר"ת were not accepted
by בני אשכנז. The only מנהג רבינו תם which was generally accepted, was the textual change to כל נדרי,
in which we mention the נדרים from this year to next (not the נדרים from last year to this year).

אע"פ שהבדיל בתפלה בביה"כ מ"מ חוזר ומבדיל בבית על הכוס, ואסור לעשות מלאכה קודם הבדלה אפילו בוודאי לילה, ואם הבדיל בתפלה מותר אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שיתפלל אומר המבדיל בין קודש לחול בלא ברכה ועושה מלאכה כשחשכה, וככה תעשינה הנשים שאינן מתפללות, אבל בעל נפש לא יעשה שום מלאכה אפילו הדלקת הנר עד אחר סדר קדושה ואח"כ מותר בהדלקת הנר וכל מלאכה קלה שאין בה שיהוי. העושה מלאכה קודם הבדלה אינו רואה בה סימן ברכ', אין מבדילין על הפת, אבל על שכר ושאר משקים חוץ מן המים מבדילין אם הם חמר מדינה. אם אין לו ושום משקה די לו בהבדלה שבתפלה ויאמר המבדיל בלא כוס. יין להבדלה קודם ליין קידוש דקידוש אפשר בפת. שמן לנר חנוכה קודם ליין דהבדלה. השופכים מהכוס קודם הברכ' או לאחרי' קודם שתיי' צריך ללמדם שלא יעשו כן כי אסור גדול הוא לדעת גדולים רבים, אלא צריך למלאותו על כל גדותיו כדין כוס של ברכה ותו לא צריך, ואחר ששתה ממנו שופך מעט על השולחן, כמו שאכתוב בסמוך.


בלשון אשכנז (יידיש־דייטש)
בתפוצות אשכנז ופולין פשט המנהג לזמר במוצאי שבת, שלוש פעמים זה אחר זה, את הזמר קצר בלשון אשכנז (יידיש־דייטש) המתחיל במילים 'גאט אברהם'. בדורות המאוחרים התפתחו גירסאות שונות לזמר זה. לפנינו הנוסח הקדום ביותר שהופיע בדפוס, בשנת ש"ם:
גּאָט פאָן אַבְרָהָם יִצְחָק אוּנ' יַעֲקֹב / בֵּעהִיט דַּיִינעֶן פאָלק יִשְׂרָאֵל אִין זַיִינעֶם לַאוֹף /
אוּנְזעֶר לִיבּעֶר שַׁבָּת קֹדֶשׁ גֵעהִט דּאַהִין / דִּיא וואָךְ זאָל קאָמעֶן /
זוּ אוּנְז אוּנ' אַלעֶן פְראָמֵען / זִיבּעֶן טאַגֵע זאָלעֶן קאָמעֶן צוּ מַזָּל אוּנ' צוּ בְּרָכוֹת /
צוּ שָׂשׂוֹן אוּנ' צוּ שִׂמְחוֹת / צוּ שָׁלוֹם אוּנ' צוּ גוּטעֶם געֶווִין אָמֵן וְאָמֵן


בבית אבל א"א הפסוקים שלפני הבדלה
One pours a slightly overflowing cup and leaves it on the plate.
הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד . כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ . וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה:
וּשְׁאַבְתֶּם מַֽיִם בְּשָׂשׂוֹן . מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה: לַיָי הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶֽךָ סֶּלָה:
יְיָ צְבָאוֹת עִמָּֽנוּ . מִשְׂגַּב לָֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה:
לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה . וְשָׂשׂוֹן וִיקָר: כֵּן תִּהְיֶה לָּנוּ.


One lifts the cup and spills some of the wine out at this point.
כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא . וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא:
הבדלה has many different variations. In the old ספרי מנהגים, the wine is spilled as one says 'בורא פרי הגפן'.
One places the כוס in his left hand and takes the בשמים in his right. While saying the 'מאורי האש' one passes the כוס to the right hand and looks at one’s left hand, then passes back the כוס to the left hand and looks at the right hand, then again passes the כוס to the left hand for the last ברכה.
In KAYJ - the wine is spilled before הבדלה. After the ברכה of 'בורא פרי הגפן' the כוס is passed to the left hand
until the last ברכה. The בשמים is taken in the right hand and then put down. One looks at the right hand for 'מאורי האש', and then takes the כוס in the right hand and looks at the left. We then hold the candle in the left hand until
the end of הבדלה (while saying the word 'קדש' in the ברכה,one lifts the כוס in the right hand, and saying 'לחול'
one lifts the left hand which is holding the candle).


If a woman is by herself, our מנהג is that she should recite הבדלה. At the time of the ראשונים, even when the husband said הבדלה, women would drink the wine, however at the time of the אחרונים this changed).


נוטל כוס יין בידו ומברך :
סַבְרֵי [כֹּהֲנִים, מוֹרֶה מוֹרֵינוּ הָרַב וּ] מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
עתה נוטל את הכוס ביד שמאל ואת הבשמים בידו הימנית ומברך לפני שמריח אותם :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים:
There are two מנהגים; a) one gazes at one’s nails both prior to the ברכה (ברכת ראיה)
and b) after it ((ברכת הנהנין. In practice, both מנהגים are followed.אח"כ מקרב את ידיו אל הנר ומברך :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
עתה חוזר ונוטל את כוס היין ביד ימינו ומברך :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַמַּבְדִיל בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים .
בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחוֹל:


ויושב ושותה הכוס, ומשייר מעט יין ושופכו על השולחן ומכבה בו הנר
(ויש מריחים בעשן הנר המכובה ורוחצים עיניהם ביין הנשפך ואומרים 'מצות יי ברה מאירת עינים', הכל לחבוב המצוה).
This מנהג is mentioned by רב זעליגמאן בינג, תלמיד of the מהרי"ל.
The wine should be placed on the face and then passed onto the eyes.
Many families sing the following:
אֵלִיָּֽהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּֽהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּֽהוּ הַגִּלְעָדִי בִּמְהֵרָה יָבֹא אֵלֵֽינוּ עִם מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד:

אִישׁ אֲשֶׁר קִנֵּא לְשֵׁם הָאֵל. אִישׁ בֻּשַּׂר שָׁלוֹם עַל יַד יְקוּתִיאֵל. אִישׁ גָּשׁ וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אליהו. אִישׁ דּוֹרוֹת שְׁנֵים עָשָׂר רָאוּ עֵינָיו. אִישׁ הַנִּקְרָא בַּֽעַל שֵׂעָר בְּסִמָּנָיו. אִישׁ וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו: אליהו. אִישׁ זָעַף עַל עוֹבְדֵי חַמָּנִים. אִישׁ חָשׁ וְנִשְׁבַּע מִהְיוֹת גִּשְׁמֵי מְעוֹנִים. אִישׁ טַל וּמָטָר עָצַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים: אליהו. אִישׁ יָצָא לִמְצוֹא לְנַפְשׁוֹ נַֽחַת. אִישׁ כִּלְכְּלֽוּהוּ הָעֹרְבִים וְלֹא מֵת לְשַּֽׁחַת. אִישׁ לְמַעֲנוֹ נִתְבָּרֲכוּ כַּד וְצַפַּֽחַת: אליהו. אִישׁ מוּסָרָיו הִקְשִֽׁיבוּ כְמֵהִים. אִישׁ נֶעֱנָה בָאֵשׁ מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים. אִישׁ סָֽחוּ אַחֲרָיו יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: אליהו. אִישׁ עָתִיד לְהִשְׁתַּלֵּֽחַ מִשְּׁמֵי עֲרָבוֹת. אִישׁ פָּקִיד עַל כָּל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אִישׁ צִיר נֶאֱמָן לְהָשִׁיב לֵב בָּנִים עַל־אָבוֹת: אליהו. אִישׁ קָרָא קַנֹּא קִנֵּֽאתִי לַיָי בְּתִפְאָרָה. אִישׁ רָכַב עַל סוּסֵי אֵשׁ בַּסֳעָרָה. אִישׁ שֶׁלֹא טָעַם טַֽעַם מִיתָה וּקְבוּרָה: אליהו. אִישׁ תִּשְׁבִּי עַל שְׁמוֹ נִקְרָא. תַּצְלִיחֵֽנוּ עַל יָדוֹ בַּתּוֹרָה. תַּשְׁמִיעֵֽנוּ מִפִּיו בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בִּמְהֵרָה. תּוֹצִיאֵנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה: אליהו. אִישׁ תִּשְׁבִּי תַּצִילֵֽנוּ מִפִּי אֲרָיוֹת. תְּבַשְּׂרֵֽנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. תְּשַׂמְּחֵֽנוּ בָּנִים עַל אָבוֹת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת: אליהו. כַּכָּתוּב. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵֽחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם: אליהו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו בַּחֲלוֹם. אַשְׁרֵי מִי שֶׁנָּֽתַן לוֹ שָׁלוֹם וְהֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָׁלוֹם:


The חתם סופר comments that the word כספנו comes before זרענו. This is the text of most ancient מחזורים and therefore the accepted נוסח. He explains that the logic is because the פיוט continues with כחול וככוכבים, the first is to be blessed like the חול (sand), and the second to be blessed like the כוכבים (stars). Since it is immaterial to us which type of money we have, we do care what type of children we have, therefore כספנוis said first, so that our money will be blessed like חול, and זרענו, which we desire to be numerous, be the highest quality as the כוכבים.

ולאחר הבדלה אומרים פיוט המבדיל וכו'.

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׂ לְחֹל. חַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחֹל.

כַּסְפֵּנוּ וְזַרְעֵנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל. וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה:

יוֹם פָּנָה כְּצֵל תֹּמֶר. אֶקְרָא לָאֵל עָלַי גֹּמֵר .

אָמַר שׁוֹמֵר. אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה:

צִדְקָתְךָ כְּהַר תָּבוֹר, עַל חֲטָאַי עָבוֹר תַּעֲבוֹר.

כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבוֹר. וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה:

חָלְפָה עוֹנַת מִנְחָתִי.מִי יִתֵּן מְנוּחָתִי.

יָגַעְתִּי בְאַנְחָתִי.אַשְׂחֶה בְכָל לָיְלָה:

קוֹלִי בַל יָנְטַל.פְּתַח לִי שַׁעַר הַמְנֻטָּל.

שֶׁרּאשִׁי נִמְלָא טָל.קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:

הֵעָתֵר נוֹרָא וְאָיוֹם.אֲשַׁוֵּעַ תְּנָה פִדְיוֹם.

בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם.בְּאִישּׁוֹן לָיְלָה:

קְרָאתִיךָ יָהּ הוֹשִׁיעֵנִי.אֹרַח חַיִּים תּוֹדִיעֵנִי.

מִדַּלָּה תְבַצְּעֵנִי. מִיוֹם עַד לָיְלָה:

טַהֵר טִנוּף מַעֲשַׂי.פֶּן יֹאמְרוּ מַכְעִיסַי.

אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשִׂי.נֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה:

נַחְנוּ בְיָדְךָ כַּחֹמֶר.סְלַח נָא עַל קַל וָחֹמֶר.

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר,וְלַיְלָה לְלָיְלָה:


סדר לוית המלכה.
לעולם יסדר אדם שולחנו במ"ש אפילו אינו צריך אלא כזית, ויהי' השולחן ערוך ממש,
לכן ידליק ג"כ נר נוסף לכבודו, וכריז ויאמר, דא היא סעודתא דדוד מלכא.
ברכת הלבנה

The רודלהיים סידורuses the term 'ברכת הלבנה', which is found in the רמב"ן, רבינו בחיי, רב עמרם גאון, מחזור ויטרי, and the רוקח. We do find 'קידוש לבנה' in many אשכנז sources as well; the מהרי"ל, של"ה, רוקח (who cites both terms), the אור זרוע, מהר"י ברונא, the שערי תשובה, אליהו רבה and the משנה ברורה. The reason the term 'קידוש' was used, may have to do with the fact that according to the לבנה, קידוש החדש was done. In addition, the אור זרוע posits that there is a קבלת פני שכינה when “bentching” the לבנה, so that also could be a reason to use the term'קידוש' .

It is an important הידור to wait to recite ברכת הלבנה until מוצאי שבת. Only if there is a real possibility
that one will be unable to recite ברכת הלבנה on מוצאי שבת due to the weather - it is said on a weekday. When תשעה באב occurs on Tuesday or Thursday, one refrains from reciting ברכת הלבנה until מוצאי שבת נחמו.


אין מברכין על הירח אלא בלילה בשעה שהוא זורח ונהנין מאורו. הסכמת רוב המחברי' שאין לברך עד שיעברו עלי' ג' ימי',
ואחר ג' ימי' מיד ראוי לברכה, אלא שמצוה מ"מ לברך עלי' במ"ש. לפיכך אם מ"ש קוד'ז' בחודש ממתינין עד מ"ש אבל לא יותר,
וכן אנו נוהגין; וכש"כ בימות הגשמי' שאין לה מתין על מ"ש יותר מז'. ונהגו לברך עלי' לא בשבת ולא בי"ט אן לא בשעה
שיש לחוש שתעבור עונת'. עד אימתי מברכין עלי'? עד י"ו מיום המוליד, ולא י"ו בכלל, והנרא' עיקר דחשבון ט"ו יום מע"ל להקל,
אפילו הוא יותר מחצי כ"ט י"ב תשצ"ג, היינו עד"מ אם הי' המולד במ"ש ד' או ג' שעות בלילה, מותר לברך עלי' תחלת ליל ב'
אע"ג שכבר עבר זמן החצי הנ"ל. אמנם אם הי' לקוי הלבנה באותו חודש אינו מברך עלי' אחר לקוי שהוא ודאי אמצע חודש האמתי.


הַלֲלוּיָהּ ׀ הַלֲלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם . הַלֲלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלֲלוּהוּ כָּל מַלְאָכָיו . הַלֲלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלֲלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ . הַלֲלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלֲלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם . וְהַמַּיִם אֲשֶׁר ׀ מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלֲלוּ אֶת שֵׁם יְיָ . כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם . חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ:


יתלה עיניו לראות הירח בתחלת הברכה, ומיישר רגליו ומברך מעומד.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים . וּבְרֽוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם . חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם . שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם: שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם . פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת . וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶֽרֶת תִּפְאֶֽרֶת לַעֲמֽוּסֵי בָֽטֶן . הָעֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ . וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:


Every פסוק is recited three times, similar to מנהג פולין.
ג' פעמים : בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ. בָּרוּךְ עוֹשֵׂךְ. בָּרוּךְ קוֹנֵךְ. בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ:


ורוקד כנגד הלבנה ואומר ג"פ. (ויזהר שלא יכרע בברכיו רק זוקף באצבעותיו).
באמירת 'כשם שאני רוקד' מקפצים פעם אחת בכל אחת משלוש האמירות
כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד לְנֶגְדֵּךְ. וְאֵינִי יָכוֹל לִיגַּע בָּךְ .
כַּךְ לֹא יוּכְלוּ כָּל אוֹיְבַי לִיגַּע בִּי לְרָעָה:


ג' פעמים : תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַֽחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָֽבֶן:


ג' פעמים : כָּאָֽבֶן יִדְּמוּ זְרוֹעֲךָ בִּגְדֹל וָפַֽחַד אֵימָֽתָה עֲלֵיהֶם תִּפֹּל:


ג' פעמים : דָּוִד מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם:


אומר לחבירו ג' פעמים:חבירו משיב ג' פעמים :

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם: עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם:


ג' פעמים : סִמָּן טוֹב וּמַזָּל טוֹב יְהֵא לָֽנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל אָמֵן:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא . מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי . אוֹ לְעֹֽפֶר הָאַיָּלִים . הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵֽנוּ . מַשְׁגִּֽיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:


תָּנָא דִבֵּי רְבִי יִשְׁמָעֵאל . אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם
פַּעַם אֶחָת בַּחֹֽדֶשׁ דַּיָּם: אָמַר אַבַּי: הִלְכָּךְ צָרֵךְ לְמֵימְרָא מְעֻמָּד:


מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּֽקֶת עַל דּוֹדָהּ:


וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי לְמַלּאוֹת פְּגִימַת הַלְּבָנָה . וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מִעוּט . וִיהִי אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה . וּכְאוֹר שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשׁית . כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹֽדֶם מִעוּטָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים . וְיִתְקַיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וּבִקְשׁוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם אָמֵן:


קכא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים֑ מֵאַֽיִן יָבוֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ֑ עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶֽךָ֑ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶֽךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן֑ שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְיָ שֹׁמְרֶֽךָ֑ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶֽךָ: יוֹמָם הַשֶּֽׁמֶשׁ לֹא יַכֶּֽכָּה וְיָרֵֽחַ בַּלָּֽיְלָה: יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע֑ יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶֽׁךָ: יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶֽךָ֑ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:


קנ הַלֲלוּיָהּ הַלֲלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ . הַלֲלֽוּהוּ בִּרְקִֽיעַ עֻזּוֹ: הַלֲלֽוּהוּ בִּגְבוּרֹתָיו . הַלֲלֽוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ: הַלֲלֽוּהוּ בְּתֵֽקַע שׁוֹפָר . הַלֲלֽוּהוּ בְּנֵֽבֶל וְכִנּוֹר: הַלֲלֽוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל . הַלֲלֽוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלֲלֽוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָֽׁמַע . הַלֲלֽוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלֲלוּיָהּ:


סז לַמְנַצֵּֽחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּֽנוּ וִיבָרֲכֵֽנוּ . יָאֵר פָּנָיו אִתָּֽנוּ סֶֽלָה: לָדַֽעַת בָּאָֽרֶץ דַּרְכֶּֽךָ . בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶֽךָ: יוֹדֽוּךָ עַמִּים ׀ אֱלֹהִים. יוֹדֽוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנֲנוּ לְאֻמִּים . כִּי תִּשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים ׀ בָּאָֽרֶץ תַּנְחֵם סֶֽלָה: יוֹדֽוּךָ עַמִּים ׀ אֱלֹהִים . יוֹדֽוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶֽרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ . יְבָרֲכֵֽנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵֽינוּ: יְבָרֲכֵֽנוּ אֱלֹהִים . וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:


אין אומרים 'עלינו' ולא קדיש אחר ברכת הלבנה ואף אין מזמרים חרוזי 'טובים מאורות' ֹמפיוט יוצר של שבת,
ולא רוקדים במחול מלבד שלוש הרקידות שתיקנו הקדמונים באמירת 'כשם שאני רוקד כנגדך'.


The reason עלינו is recited after ברכת הלבנה, is because one says עלינו only once - upon leaving the synagogue
and not during ברכת הלבנה. No קדיש יתום is recited afterwards, and טובים מאורות is also not sung.
The ברכת הלבנה according to מנהג פולין was performed before עלינו and therefore עלינו was recited afterward.
ספירת העמר
החל מליל שני של פסח עד ערב שבועות סופרים בכל ערב את העומר.
בלילי שבתות ופסח סופרים אחר הקידוש בבית הכנסת, במוצאי שבתות סופרים קודם 'ויתן לך'.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל סְפִירַת הָעֹֽמֶר:


Our נוסח is to say לעמר, as it appears in all the ראשונים which mention the word עמר within the counting.
In many of the כתבי הראשונים however, the word עמר does not appear in the counting, but only in the ברכה.
The מנהג ליטא utilizes the term בעמר.


לדעת רוב חכמי אשכנז מעיקר הדין מותר לספור מבעוד יום, מפני שבזמן הזה הספירה היא רק מדרבנן וזכר למקדש. המהדרין ממתינים עד בין השמשות, והמהדרין מן המהדרין מברכים וסופרים דוקא בלילה, ובתנאי שלא ישכחו לספור בבואם לביתם, שאם לא כן עדיף לברך ולספור מבעוד יום. לפיכך, אם הציבור שלכם מוכן להמתין לפחות עד השקיע, העדיף. ואם אינו מוכן, מותר להם לברך ולספור מבעוד יום.

אסור לאכול לפני ספירת העומר אם הגיע זמן הספירה. היות ובין השמשות הוא זמן ספק לילה לכן בשבת בבית ראוי להמתין עד אחר צאת הכוכבים ורק אז לספור ולקדש. או להקדים קידוש לבין השמשות, שאז ודאי עוד לא הגיע זמן חיוב ספירת העומר.


1 (ט"ז ניסן) הַיּוֹם יוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
2 (י"ז ניסן) הַיּוֹם שְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
3 (י"ח ניסן) הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
4 (י"ט ניסן)הַיּוֹם אַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
5 (כ' ניסן)הַיּוֹם חֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֵר:
6 (כ"א ניסן)הַיוֹם שִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
7 (כ"ב ניסן)הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד לָעֹֽמֶר:
8 (כ"ג ניסן)הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
9 (כ"ד ניסן) הַיּוֹם תִּשְׁעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
01 (כ"ה ניסן)הַיּוֹם עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
11 (כ"ו ניסן) הַיּוֹם אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
21 (כ"ז ניסן) הַיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
31 (כ"ח ניסן) הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שָׁבֽוּעַ אֶחָד וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
41 (כ"ט ניסן) הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:
51 (ל' ניסן) הַיּוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
61 (א' אייר)הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
71 (ב' אייר) הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
81 (ג' אייר)הַיּוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
91 (ד' אייר) הַיּוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
02 (ה' אייר) הַיּוֹם עֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
12 (ו' אייר)הַיּוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:
22 (ז' אייר)הַיּוֹם שְׁנַֽיִם וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
32 (ח' אייר) הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
42 (ט' אייר) הַיּוֹם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
52 (י' אייר) הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
62 (י"א אייר)הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
72 (י"ב אייר) הַיּוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
82 (י"ג אייר) הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:
92 (י"ד אייר)הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
03 (ט"ו אייר)הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
13 (ט"ז אייר) הַיּוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
23 (י"ז אייר)הַיּוֹם שְׁנַֽיִם וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
33 (י"ח אייר)הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה וּשְלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
43 (י"ט אייר)הַיּוֹם אַרְבָּעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
53 (כ' אייר) הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:
63 (כ"א אייר)הַיּוֹם שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
73 (כ"ב אייר) הַיּוֹם שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
83 (כ"ג אייר) הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
93 (כ"ד אייר)הַיּוֹם תִּשְׁעָה וּשְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
04 (כ"ה אייר)הַיּוֹם אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
14 (כ"ו אייר)הַיּוֹם אֶחָד וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
24 (כ"ז אייר)הַיּוֹם שְׁנַֽיִם וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:
34 (כ"ח אייר)הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְיוֹם אֶחָד לָעֹֽמֶר:
44 (כ"ט אייר)הַיּוֹם אַרְבָּעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁנֵי יָמִים לָעֹֽמֶר:
54 (א' סיון)הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
64 (ב' סיון) הַיּוֹם שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְאַרְבָּעָה יָמִים לָעֹֽמֶר:
74 (ג' סיון) הַיּוֹם שִׁבְעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָבוּעוֹת וַחֲמִשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
84 (ד' סיון) הַיּוֹם שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וְשִׁשָּׁה יָמִים לָעֹֽמֶר:
94 (ה' סיון)הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁהֵם שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת לָעֹֽמֶר:


הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר עֲבוֹדַת בֵּית הַמִקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:


סז לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּֽנוּ וִיבָרֲכֵֽנוּ . יָאֵר פָּנָיו אִתָּֽנוּ סֶֽלָה: לָדַֽעַת בָּאָֽרֶץ דַּרְכֶּךָ . בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶֽךָ: יוֹדֽוּךָ עַמִּים ׀ אֱלֹהִים . יוֹדֽוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנֲנוּ לְאֻמִּים . כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים ׀ בָּאָֽרֶץ תַּנְחֵם סֶֽלָה: יוֹדֽוּךָ עַמִּים ׀ אֱלֹהִים יוֹדֽוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶֽרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ . יְבָרֲכֵֽנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵֽינוּ: יְבָרֲכֵֽנוּ אֱלֹהִים . וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָֽרֶץ:

סדר חנוכה
There is no specific way of preparing the candles, but there are two מנהגים regarding lighting them.
The most common מנהג, in most of אשכנז, was to light the new candle first (the left most candle),
however, מנהג וורמייזא was to light the right candle first.


There are two ways to recite the following ברכה. Older סדורים printed either של חנוכה or של שבת. The מהרש"ל's opinion, which became widely accepted is that שלחנכה should be said as one word. חז"ל sometimes combined the word של with what it applies to. Therefore, both מסורות have legitimacy. However, the רוקח says the נוסח is נר של חנכה in order to have fourteen words in the ברכה, corresponding to the fourteen words in the פסוק (דברים ל"ב:ז') 'זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך:', together with the addition of one, for the פסוק itself.

נר חנוכה

עריכה
לפני ההדלקה אומרים הברכות האלו:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁלַּחֲנֻכָּה:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:


בערב הראשון מוסיפים גם 'שהחיינו':
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:


מיד אחר הדלקת נר הראשון אומרים:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַֽחְנוּ מַדְלִיקִים עַל הַנִּסִּים וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ עַל יְדֵי כֹּהֲנֶֽיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שְׁמֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹֽדֶשׁ, וְאֵין לָֽנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, עַל נִסֶּֽיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶֽךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ.


Musicologists claim that the common מעוז צור tune is based upon three melodies. The first part is a German song, the second a German war song (called Beutenhaur), and the last part another song (called Schallmann Lied).
It seems the melody is about 500 years old. A different melody, was sung in פפד"מ and by the ערוך לנר.


In the רודלהיים סידור we also find different נוסחאות - for example בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה instead of כִּלָה, and וּבְיָדוֹ הַגְּדֻלָּה
instead of הֶגְּדֻלָּה. There are some questions regarding this פיוט - a) its authorship is unknown, b) the exact נוסח of the פיוט is likewise unknown. It was first printed in Prague (רע"ה) and then in the מחזור מעגלי צדק (סאלוניקי ש"י).


אחר ההדלקה אומרים הפיוט הזה:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּֽחַ.

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי,וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּֽחַ,

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּֽחַ,מִצָּר הַמְנַבֵּֽחַ,

אָז אֶגְמוֹר, בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּֽחַ:


רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי,בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.

חַיַּי מֵרֲרוּ בָּקָשִׁי,בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.

וּבְיָדוֹ הַגְּדֻלָּה,הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה,

חֵיל פַּרְעֹה, וְכָל זַרְעוֹ, יָרְדוּ כְאֶֽבֶן מְצוּלָה:


דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַֽנִי,וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַֽטְתִּי.

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַֽנִי,כִּי זָרִים עָבַֽדְתִּי.

וְיֵין רַֽעַל מָסַֽכְתִּי.כִּמְעַט שֶׁעָבַֽרְתִּי,

קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָֽׁעְתִּי:


כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ,אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָֽתָא.

וְנִהְיְתָה לּוֹ לְמוֹקֵשׁ,וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּֽתָה.

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּֽׂאתָ,וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִֽיתָ,

רֹב בָּנָיו, וְקִנְיָנָיו, עַל הָעֵץ תָּלִֽיתָ:


יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי,אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי,וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים,נַעֲשָׂה נֵס לְשּׁוֹשַׁנִּים,

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמֹנָה, קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
סדר פורים

פורים

עריכה
Three צדקה boxes are put out. a) זכר למחצית השקל which is given to the לומדי תורה in ירושלים,
b) מתנות לאביונים, and c) אגרא דתעניתא צדקה, (the cost of the meals one would have eaten that day).


השמש או הש"ץ מכריז שְׁתִיקָה יָפָה בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַמְגִילָה וּבִרְכוֹתֶֽיהָ!


לפני קריאת המגילה החזן אומר הברכות האלו:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:


The מנהג was to give משלוח מנות after קריאת המגילה in the daytime and not before. The מנהג of having כוונה during ברכת שהחינו for the other מצות פורים, is discussed by the של"ה, (שו"ת מן השמים, ס' ט"ו), and the משנה ברורה. There is no evidence that this was practiced in אשכנז. On the contrary, we find that the רבי of the רוקח,רבי יהודה בר קלונימוס explains that שהחינו is not said at the סעודה, since it is not specifically for theחג (similarly סעודת יום טוב does not have a שהחינו), only on מקרא מגילה (and הדלקת נרות חנוכה) do we say שהחינו, since this clearly indicates the נס. (מתנות לאביונים and משלוח מנות is the same in this respect as the סעודה). We also do not find that one announces that one should have כוונה, although שתיקה יפה בשעת קריאת המגילה וברכותיה! is announced.


מפני שאין מברכים 'שהחינו' ביום: אין מברכים 'שהחינו' בקריאת המגילה של שחרית, שכבר יצאו בברכה של אתמול:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהֶחֱיָֽנוּ וְקִיְּמָֽנוּ וְהִגִּיעָֽנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:


According to R. Yisroel Strauss of KAJ WH "Groggers (sirens, whistles, etc) are fairly new, 30-35 years.
In fact most of the noise is still generated with stamping feet and banging of the shtender covers. The first mention of המן gets about four seconds and the rest about 1-2 seconds. המן’s wife זרש gets equal treatment.”


'הא־ל' was included in the ברכה in וורמייזא as well as by the רוקח, while in פפד"מ it was not (דברי קהלת pg. 420).
It seems that in פפד"מ in later generations it was said, as is evident from Chazzan Benno Weis’s melodies.אחר קריאת המגילה מברך הקורא:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . (הָאֵל) הָרָב אֶת רִיבֵֽנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵֽנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵֽנוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵֽׁנוּ וְהַנִּפְרָע לָֽנוּ מִצָּרֵֽינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם הָאֵל הַמּוֹשִֽׁיעַ:


בגמר קריאת המגילה והברכה שאחריה בערבית, אומרים 'אשר הניא' ומזמרים 'שושנת יעקב'.
בשחרית אין אומרים 'אשר הניא', מפני שקרובות נאמרו בחזרת הש"ץ, אך מזמרים 'שושנת יעקב'.

אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּֽפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים: בְּקוּם עָלֵֽינוּ אָדָם רָשָׁע נֵֽצֶר זָדוֹן מִזֶּֽרַע עֲמָלֵק: גָּאָה בְעָשְׁרוֹ וְכָֽרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ יָֽקְשָׁה לּוֹ לָֽכֶד: דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכּוֹד וְנִלְכָּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה: הָמָן הוֹדִֽיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו וְעוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים: וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב: זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר: חֶֽסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב וְרָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו: טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו, וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת רָעָה: יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדֽוֹשֵי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם: כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָֽצָא קֶֽצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְּשׁוּשָׁן: לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד וְגָזַר צוֹם וַיֵּֽשֶׁב עַל הָאֵֽפֶר: מִי זֶה יַעֲמוֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה וְלִמְחוֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ: נֵץ פָּרַח מִלּוּלָב הֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים: סָרִיסֶֽיהָ הִבְהִֽילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים: עָמַד בְעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ עָֽשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו: פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵֽנוּ: צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּֽחַת נַפְשׁוֹ: קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמוֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: רָאִֽיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר . הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִֽיתָ:


שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵֽחָה בִּרְאוֹתָם יַֽחַד תְּכֵֽלֶת מָרְדְּכָי: תְּשׁוּעָתָם הָיִֽיתָ לָנֶֽצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: לְהוֹדִֽיעַ שֶׁכָּל קֹוֶֽיךָ לֹא יֵבֹֽשׁוּ וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶֽצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ: אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי . בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי . אֲרוּרָה זֶֽרֶשׁ אֵֽשֶׁת מַפְחִידִי . בְּרוּכָה אֶסְתֵּר מְגִנָּה בַּעֲדִי . (יש להוסיף אֲרוּרִים כָּל הָעֲרֵלִים . בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל) וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב:

קריאת שמע על המטה

עריכה
The מנהג is to say המפיל before קריאת שמע (קריאת שמע is therefore not הפסק), but one may reverse the order as well.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפָּי: וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּשְׁכִּיבֵֽנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵֽנִי לְשָׁלוֹם וְאַל יְבַהֲלֽוּנִי רַעְיוֹנַי וַחֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּֽוֶת כִּי אַתָּה הַמֵּאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָֽיִן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֵּאִיר לְעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ:


דברים ו, ד
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָה ׀ אֶחָֽד:
בלחש בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:


וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ׀ יְהֹוָה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין ׀ עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ:


וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַֽעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּֽוֹנֲנָ֣ה עָלֵ֑ינוּ וּמַֽ֘עֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּֽוֹנֲנֵֽהוּ:

צא י֭שֵֽׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן: אֹמַ֗ר לַ֭יֽיָ מַחְסִ֣י וּמְצֽוּדָתִ֑י אֱ֝לֹהַ֗י אֶבְטַח־בּֽוֹ: כִּ֤י ה֣וּא יַ֭צִּֽילְךָ מִפַּ֥ח יָ֝ק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת: בְּאֶבְרָת֨וֹ ׀ יָ֥סֶךְ לָ֗ךְ וְתַ֣חַת כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְסֹֽחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ: לֹֽא־תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָ֘ע֥וּף יוֹמָֽם: מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַֽהֲלֹ֑ךְ מִ֝קֶּ֗טֶב יָ֘שׁ֥וּד צָהֳרָֽיִם: יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֙ ׀ אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִֽימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ: רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: כִּֽי־אַתָּ֣ה יְיָ֣ מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ: עַל־כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן־תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ: עַל־שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּ֝רְמֹ֗ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין: כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַֽאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָ֘דַ֥ע שְׁמִֽי: יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶֽעֱנֵ֗הוּ עִמּ֣וֹ אָֽנֹכִ֣י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ: אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵהוּ . וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישֽׁוּעָתִֽי:

(אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים אַשְׂבִּיעֵהוּ . וְ֝אַרְאֵ֗הוּ בִּישֽׁוּעָתִֽי:)


יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי: רַבִּים אוֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָֽתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶֽלָה: וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: קוֹלִי אֶל יְיָ אֶקְרָא וַיַּעֲנֵֽנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶֽלָה: אֲנִי שָׁכַֽבְתִּי וָאִישָֽׁנָה הֱקִיצֽוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵֽנִי: לֹא אִירָא מֵרִבֲבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָֽׁתוּ עָלָי: קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵֽנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּֽיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶֽחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּֽרְתָּ: לַיָי הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶֽךָ סֶּֽלָה:

הַשְׁכִּיבֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְשָׁלוֹם . וְהַעֲמִידֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לְחַיִּים . וּפְרוֹס עָלֵֽינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ . וְתַקְּנֵֽנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶֽיךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ: וְהָגֵן בַּעֲדֵֽנוּ וְהָסֵר מֵעָלֵֽינוּ . אוֹיֵב דֶֽבֶר וְחֶֽרֶב וְרָעָב וְיָגוֹן . וְהָסֵר שָׂטָן מִלְפָנֵֽֽינוּ וּמֵאַחֲרֵֽנוּ . וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ תַּסְתִּירֵֽנוּ: כִּי אֵל שׁוֹמְרֵֽנוּ וּמַצִּילֵֽנוּ אָֽתָּה כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה . וּשְׁמוֹר צֵאתֵֽנוּ . וּבוֹאֵנוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:


בָּרוּךְ יְיָ בַּיּוֹם . בָּרוּךְ יְיָ בַּלָּֽיְלָה . בָּרוּךְ יְיָ בְּשָׁכְבֵֽנוּ . בָּרוּךְ יְיָ בְּקוּמֵֽנוּ: כִּי בְּיָדְךָ נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים . אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶֽפֶשׁ כָּל חָי וְרֽוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ: בְּיָדָךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִֽיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֶֽמֶת: אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁבַּשָּׁמַֽיִם יַחֵד שִׁמְךָ וְקַיֵּם מַלְכוּתְךָ תָּמִיד וּמְלוֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:


יִרְאוּ עֵינֵֽינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּֽנוּ וְתָגֵל נַפְשֵֽׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֹר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָֽיִךְ . יְיָ מֶֽלֶךְ . יְיָ מָלָךְ . יְיָ ׀ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעֽוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד כִּי אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה:


הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶֽרֶב הָאָֽרֶץ: וַיֹּֽאמֶר אִם שָׁמֽוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶֽיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַֽׂמְתִּי בְמִצְרַֽיִם לֹא אָשִׂים עָלֶֽיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶֽךָ: וַיֹּֽאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְיָ בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָםִ הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻֽזֵי חֶֽרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּֽחַד בַּלֵּילוֹת:


הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ג"פ


לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽיתִי יְיָ . קִוִּֽיתִי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ . יְיָ לִישׁוּעָתְךָ קִוִּֽיתִי: ג"פ


בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִימִינִי מִיכָאֵל . וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל .
וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל . וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל . וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל: ג"פ


קכה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ . הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל . אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ ׀ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָםִ . כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:


רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָֽאוּ . אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹֽמּוּ סֶֽלָה: ג"פ


אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ . בְּטֶֽרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא: לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל . אֲזַי מֶֽלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא: וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל . לְבַדוֹיִמְלוֹךְ נוֹרָא: וְהוּא הָיָה . וְהוּא הוֶֹה . וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה: וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי . לְהַמְשִׁיל לוֹ לְהַחְבִּֽירָה: בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית . וְלוֹ הָעוֹז וְהַמִּשְׂרָה: וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי . וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה: וְהוּא נִסִּי וּמָנוֹס לִי . מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא: בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי . בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִֽירָה: וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי . יְיָ לִי וְלֹא אִירָא:


שויתי יי לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט: שמרני אל כי חסיתי בך:


עמידה לשלש רגלים

עריכה
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ . אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי אַבְרָהָם . אֱלֹהֵי יִצְחָק . וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא . אֵל עֶלְיוֹן . גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים . וְקֹנֵה הַכֹּל . וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת . וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה .

מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:


אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי . מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה . רַב לְהוֹשִֽׁיעַ .
ממוסף שמיני עצרת עד מוסף של יום א' דפסח אומרים :
מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה . וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

הש"ץ אומר קדושת 'נקדש' בשחרית ובמנחה, וקדושת 'נעריצך' במוסף.


אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ:


אַתָּה בְחַרְתָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים . אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ . וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת . וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ . וְקֵרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ . וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ:


במוצאי שבת אומרים:

וַתּוֹדִיעֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶֽךָ וַתְּלַמְּדֵֽנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ וַתִּתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים וַתַּנְחִילֵֽנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וּמֽוֹעֲדֵי קֹֽדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה. וַתּוֹרִישֵֽׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶֽגֶל. וַתַּבְדִּלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּֽלְתָּ וְאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּֽשְׁתָּ. הִבְדַּֽלְתָּ וְקִדַּֽשְׁתָּ אֶת־עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶֽךָ:


וַתִּתֶּן לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה שבתות למנוחה וּמוֹעֲדִים
לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן . אֶת יוֹם השבת הזה ואת יום
לפסח
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵֽנוּ
לשבועות
חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵֽנוּ
לסכות
חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ
לשמיני עצרת ולש"ת.
הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה,
זְמַן שִׂמְחָתֵֽנוּ
באהבה מִקְרָא קֹֽדֶשׁ זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם:


שחרית, מנחה, ערבית

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לפסח:
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה.


לשבועות:
חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה.


לסכות:
חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה.


לשמע"צ ולש"ת:
הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה.

הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים . חוּס וְחָנֵּנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:


מוסף

וּמִפְּנֵי חֲטָאֵֽינוּ גָּלִֽינוּ מֵאַרְצֵֽנוּ וְנִתְרַחַֽקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵֽנוּ וְאֵין אָֽנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶֽךָ בַּבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָשֶׁךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. מֶֽלֶךְ רַחֲמָן . שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים . וְתִבְנֵֽהוּ מְהֵרָה . וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵֽינוּ מְהֵרָה . וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵֽינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי . וְקָרֵב פְּזוּרֵֽינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם . וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָֽרֶץ. וַהֲבִיאֵֽנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה . וְלִירוּשָׁלַֽיִם בֵּית מִקְדָשְׁךָ . בְּשִׂמְחַת עוֹלָם . וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶֽיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם: וְאֶת מוּסַף יוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה וְאֶת מוּסַף יוֹם

לפסח:
חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה.


לשבועות:
חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה.


לסכות:
חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה.


לשמע"צ ולש"ת:
הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת הַזֶּה.

נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ . כְּמוֹ שֶׁכָּתַֽבְתָּ עָלֵֽינוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךָ . מִפִּי כְבוֹדֶֽךָ . כָּאָמוּר:


וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם
וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:
בעמידה של מוסף בין פסוקי קרבן שבת לפסוקי קרבן החג אומרים הנוסח המדויק של הגאונים והראשונים הוא:
זֶה קָרְבַּן שַׁבָּת וְקָרְבַּן יוֹם חַג הַמַּצּוֹת ׀ חַג הַשָּׁבֻעוֹת ׀ חַג הַסֻּכּוֹת ׀ הַשְּׁמִינִי חַג הָעֲצֶֽרֶת כָּאָמוּר.
ביום א' וב' של פסח.

וּבַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַֽיָֽי: וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵֽאָכֵֽל: בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

בב' ימים האחרונים אומרים לבד הקרבתם.

וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽיָי֔ פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם: ומנחתם


לשבועות.

וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיָי֔ בְּשָֽׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיָי֔ פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: ומנחתם


ביום א' וב' של סכות.

וּבַֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַֽיָי֖ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיָי֔ פָּרִ֧ים בְּנֵֽי־בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִֽהְיֽוּ: ומנחתם

לשמיני עצרת ולשמחת תורה.

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיָי֔ פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: ומנחתם

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם כִּמְדֻבָּר . שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר . וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָֽיִל .
וְעִשָּׂרוֹן לַכֶּֽבֶשׂ וְיַֽיִן כְּנִסְכּוֹ . וְשָׂעִיר לְכַפֵּר . וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם:


בשבת מוסף:

יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹֽנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי . כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶֽךָ . וּבַשְּׁבִיעִי רָצִֽיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ . חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָֽאתָ . זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ (מנהג פפד"מ אומר' בשבת רצה במנוחתינו) מֶֽלֶךְ רַחֲמָן . רַחֵם עָלֵֽינוּ . טוֹב וּמֵטִיב הִדָּֽרֶשׁ לָֽנוּ . שׁוּבָה עָלֵֽינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶֽיךָ . בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶֽךָ . בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה . וְכוֹנֵן מִקְדָשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ . וְהַרְאֵֽנוּ בְּבִנְיָנוֹ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּתִקּוּנוֹ . וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם . וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם . וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם . וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶֽיךָ בְּשָׁלֹֹשׁ פַּעֲמֵי רְגָלֵֽינוּ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶֽךָ . שָׁלֹ֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֨ה כָל־זְכֽוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְיָ֖ רֵיקָֽם: אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַֽת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:


וְהַשִּׂיאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶֽיךָ . לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן . כַּאֲשֶׁר רָצִֽיתָ וְאָמַֽרְתָּ לְבָרֲכֵֽנוּ: לשבת אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו קַדְּשֵֽׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ . שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ . וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ. וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . וְהַנְּחִילֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ באהבה וברצון בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן . שבת ו מוֹעֲדֵי קָדְשֶֽׁךָ . וְיִשְׂמְחוּ בְךָ יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶֽךָ . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ השבת ו יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית . בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ: כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽינוּ וְעֶזְרָתֵֽינוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


בחזרת התפלה אומר הש"ץ:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה . הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ .
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ . כָּאָמוּר .
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽינוּ וְעֶזְרָתֵֽינוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:
לשחרית ולמוסף, ולשבת מנחה.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם

למנחה ולערבית.

שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע . וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה . וְלִמְקַלְלַי . נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶֽךָ . וּבְמִצְוֹתֶֽיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי . וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם: עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן יְמִינֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתֶֽךָ עֲשֵׂה לְמַֽעַן תּוֹרָתֶֽךָ . לְמַֽעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵֽנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶֽיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ:
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:
סדר נשיאת כפים
דא היבט מן אן אלי (ימים טובים מחזור) צו זאגן :


בכל עליה לדוכן מכבדים לוי אחד שיטול את ידי כל הכהנים. לוי שני מחזיק את המגבת.
בראש השנה ויום כפור מכבדים לזה רק לויים נשואים.
כשכהנים עולים לדוכן התפלת מוסף של יום טוב אז כשמגיע הש"ץ ל'ותחזינה' אומרים הש"ץ והקהל :

רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ.וְתֶעֱרַב לְפָנֶֽיךָ עֲתִירָתֵֽנוּ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן. אָנָּא רַחוּם בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְצִיּוֹן וְסֵֽדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלָֽיִם. וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת. הש"ץ מסיים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שֶׁאוֹתְךָ לְבַדְּךָ בְּיִרְאָה נַעֲבוֹד:


ש"ץ חוזר על 'מודים' עד 'להודות' ואומר בקול נמוך:

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ . מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר. נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָתֶֽךָ. עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ . וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ . וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ . וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם . הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ . וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִּֽינוּ לָךְ.

מודים דרבנן

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ . שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵֽנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ . עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרֹת קָדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ . וְלַעֲשׂוֹת רְצֹנֶֽךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם . עַל שֶׁאָֽנוּ מוֹדִים לָךְ . וכורעים מעט כשאומרים 'בָּרוּךְ' בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת:

וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽינוּ וְעֶזְרָתֵֽינוּ סֶֽלָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת:


אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ בָּרֲכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ
הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו (ש"ץ בקול רם ובנעימה :) כֹּהֲנִים (קהל ממשיך עמו :) עַם קְדוֹשֶֽׁךָ. כָּאָמוּר:


In the past, hats were narrow brimmed and were always covered by ones טלית. If one is not wearing a טלית
over one’s hat, one pulls the טלית over one’s hat for duchening. The מנהג of the מדקדקים was to pull the טלית
over ones head and to let it fall in front of ones eyes, in order to avoid gazing at the כהנים. (ר' יוסף אומץ)
הכהנים מחזירים את פניהם כלפי העם מיד אחר קריאת הש"ץ 'כהנים' וקודם התחלת ברכת 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן'.
המדקדקים מכסים בטלית את פניהם ופני ילדיהם בשעת ברכת כהנים וכן עושה הש"ץ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן
וְצִוָּֽנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:


דאש זאגט מן אויף איטליכֿש ווארט ווען דיא (כהנים) צו דוכן גין :
ש"ץ ואחריו כהנים קהל (ראוי לקרוא הפסוקים בלא אמירה)
יְבָרֶכְךָיְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַֽיִם וָאָֽרֶץ:
יְיָ יְיָ אֲדוֹנֵֽינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָֽרֶץ:
וְיִשְׁמְרֶֽךָ שָׁמְרֵֽנִי אֵל כִּי חָסִֽיתִי בָךְ:


ווען דיא (כהנים) צו דוכֿין גין זוא זאגט מן דש דיא ווייל זיא דינן (וישמרך) • אונ' (ויחנך) אונ' (שלום) :
כשהכהנים מאריכים בניגון 'וישמרך' אומרים את התחינה הבאה (ע"פ ברכות נה ע"ב), ואין אומרים אות בשבת :

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ. חֲלוֹם חָלַֽמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵֽעַ מַה הוּא. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה בֵּין שֶׁחָלַֽמְתִּי עַל עַצְמִי וּבֵין שֶׁחָלַֽמְתִּי עַל אֲחֵרִים וּבֵין שֶׁחָלְמוּ אֲחֵרִים עָלָי. אִם טוֹבִים הֵם חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם וְיִתְקַיְּמוּ בִי וּבָהֶם כַּחֲלוֹמוֹת יוֹסֵף הַצַּדִּיק. וְאִם צְרִיכִים רְפוּאָה רְפָאֵם כְּחִזְקִיָּֽהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּכְמִרְיָם הַנְּבִיאָה מִצָּרַעְתָּהּ וּכְנַעֲמָן מִצָּרַעְתּוֹ וּכְמֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּֽינוּ וּכְמֵי יְרִחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁהָפַֽכְתָּ אֶת קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע מִקְּלָלָה לִבְרָכָה כֵּן תַּהֲפֹךְ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה וְתִשְׁמְרֵֽנִי וּתְחָנֵּֽנִי וְתִרְצֵֽנִי. אָמֵן:

יָאֵראֱלֹהִים יְחָנֵּֽנוּ וִיבָרֲכֵֽנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּֽנוּ סֶֽלָה:
יְיָ יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם וְרַב חֶֽסֶד וֶאֱמֶת:
פָּנָיופְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּֽנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָֽנִי:
אֵלֶֽיךָ אֵלֶֽיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא:
וִיחֻנֶּֽךָּ הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ:
כֵּן עֵינֵֽינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ:


כשהכהנים מאריכים בניגון 'ויחנך' אומרים את נוסח 'רבונו של עולם' הקודם
יִשָּׂא יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ. וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. וּמְצָא חֵן וְשֵֽׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:
יְיָ יְיָ חָנֵּֽנוּ לְךָ קִוִּֽינוּ הֱיֵה זְרוֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵֽנוּ בְּעֵת צָרָה:
פָּנָיו אַל תַּסְתֵּר פָּנֶֽיךָ מִמֶּֽנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶֽךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵֽנִי:
אֵלֶֽיךָ אֵלֶֽיךָ נָשָֽׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָֽיִם:
וְיָשֵׂםוְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
לְךָלְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶֽרֶת וְהַנֵּֽצַח וְהַהוֹד: כִּי כֹל בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָרֶץ
לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:
שָׁלוֹם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ וּרְפָאתִיו:


כשהכהנים מאריכים בניגון 'שלום' חוזרים בשלישית לומר את נוסח 'רבונו של עולם' :

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ. חֲלוֹם חָלַֽמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵֽעַ מַה הוּא. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה בֵּין שֶׁחָלַֽמְתִּי עַל עַצְמִי וּבֵין שֶׁחָלַֽמְתִּי עַל אֲחֵרִים וּבֵין שֶׁחָלְמוּ אֲחֵרִים עָלָי. אִם טוֹבִים הֵם חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם וְיִתְקַיְּמוּ בִי וּבָהֶם כַּחֲלוֹמוֹת יוֹסֵף הַצַּדִּיק. וְאִם צְרִיכִים רְפוּאָה רְפָאֵם כְּחִזְקִיָּֽהוּ מֶֽלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּכְמִרְיָם הַנְּבִיאָה מִצָּרַעְתָּהּ וּכְנַעֲמָן מִצָּרַעְתּוֹ וּכְמֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּֽינוּ וּכְמֵי יְרִחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁהָפַֽכְתָּ אֶת קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע מִקְּלָלָה לִבְרָכָה כֵּן תַּהֲפֹךְ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה וְתִשְׁמְרֵֽנִי וּתְחָנֵּֽנִי וְתִרְצֵֽנִי. אָמֵן:


פה יש אומרים במקום התחינה של חז"ל על חלומות, את התחינה הבאה שחידשו מקובלים, ואף אותה אין אומרים בשבת:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּעֲשֶׂה לְמַֽעַן קְדֻשַּׁת חֲסָדֶֽיךָ וְגֹֽדֶל רַחֲמֶֽיךָ הַפְּשׁוּטִים וּלְמַֽעַן טָהֳרַת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּֽיִם אוֹתִיּוֹת הַיּוֹצֵא מִפְּסוּקִים שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים [אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם] הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו עַם קְדֹשֶֽׁךָ שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לִי בְּקָרְאִי לָךְ וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי וְאֶנְקָתִי תָּמִיד כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַֽעְתָּ אֶנְקַת יַעֲקֹב תְּמִימֶֽךָ הַנִּקְרָא אִישׁ תָּם. וְתִתֶּן לִי וּלְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתִי מְזוֹנוֹתֵֽינוּ וּפַרְנָסָתֵֽנוּ בְּרֶֽוַח וְלֹא בְצִמְצוּם . בְּהַתָּר וְלֹא בְאִסּוּר בְּנַֽחַת וְלֹא בְצַֽעַר מִתַּֽחַת יָדְךָ הָרְחָבָה כְּשֵׁם שֶׁנָּתַֽתָּ פִּסַּת לֶֽחֶם לֶאֱכֹל וּבֶֽגֶד לִלְבּוֹשׁ לְיַעֲקֹב אָבִֽינוּ הַנִּקְרָא אִישׁ תָּם. וְתִתְּנֵֽנוּ לְאַהֲבָה לְחֵן וּלְחֶֽסֶד בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵֽינוּ. וְיִהְיוּ דְבָרַי נִשְׁמָעִים לַעֲבוֹדָתֶֽךָ. כְּשֵׁם שֶׁנָּתַֽתָּ אֶת יוֹסֵף צַדִּיקֶֽךָ בְּשָׁעָה שֶׁהִלְבִּישׁוֹ אָבִיו כְּתֹֽנֶת פַּסִּים לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאָיו. וְתַעֲשֶׂה עִמִּי נִפְלָאוֹת וְנִסִּים וּלְטוֹבָה אוֹת . וְתַצְלִיחֵֽנִי בִּדְרָכַי . וְתֵן בְּלִבִּי בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶֽךָ וְסוֹדוֹתֶֽיהָ. וְתַצִּילֵֽנִי מִשְּׁגִיאוֹת וּתְטַהֵר רַעְיוֹנַי וְלִבִּי לַעֲבוֹדָתֶֽךָ. וְתַאֲרִיךְ יָמַי


אב משפחה: וִימֵי אִשְׁתִּי וּבָנַי וּבְנוֹתַי בנים: וִימֵי אָבִי וְאִמִּי

בְּטוֹב וּבִנְעִימוֹת, בְּרֹב עֹז וְשָׁלוֹם, אָמֵן סֶֽלָה.


ויכוין לסיים עם הכהנים כדי שיענה 'אמן' על 'שלום' אחר שסיימו הכהנים את ברכתם יאמר הקהל:
אַדִּיר בַּמָּרוֹם שׁוֹכֵן בִּגְבוּרָה. אַתָּה שָׁלוֹם וְשִׁמְךָ שָׁלוֹם.
יְהִי רָצוֹן שֶׁתָּשִׂים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל חַיִּים וּבְרָכָה לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם:


ואומר הש"ץ 'שים שלום' וכו', והכהנים מחזירים פניהם כלפי ההיכל ואומרים :.

רִבּוֹן הָעוֹלָם . עָשִֽׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַֽרְתָּ עָלֵֽינוּ אַף אַתָּה עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּֽנוּ. הַשְׁקִֽיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַֽיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל . וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַֽתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:


שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ . בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:


הכהנים יזהרו בנעילת מנעליהם שלא יגעו בם בידים ואם נגעו יחזרו ליטול ידיהם.
סדר הושענות

Our מנהג is to precisely recite הושענא seven times - a) once at the beginning, b) after each of the למעןs, and c) twice at the end of the alphabetical תחינות. If one orens in a synagogue which follows a differentנוסח , it is important that a תחינה is said while parading around the בימה (אלמעמער), therefore, one should join in reciting the תחינה being said. (One needed be concerned that this may have the result, of one reciting the same תחינה twice, or omitting one). One is not required to say הושענא with the ציבור, more than the seven prescribed times.

הושענות

עריכה
אחר מוסף, לפני 'קדיש תתקבל', אומרים סדר הושענות.
מוציאים ספר תורה אחד ומחזיקים אותו על הבימה עד גמר ההקפה. אחרי הוצאת ספר תורה סוגרים את הארון מיד.
ש"ץ אומר וקהל עונה: הוֹשַׁענָא:

חזן קהל חזן קהל

לְמַעַנְךָ אֱלֹהֵֽינוּ, הוֹשַׁענָא: לְמַעַנְךָ בּוֹרְאֵֽנוּ, הוֹשַׁענָא:
לְמַעַנְךָ גּוֹאֲלֵֽנוּ, הוֹשַׁענָא: לְמַעַנְךָ דּוֹרְשֵֽׁנוּ, הוֹשַׁענָא:


הש"ץ אומר בנעימה ידועה את הפיוט היום, וקהל עמו. אין אומרים 'הושענא' אחר כל צמר מילים, מלבד בשני החרוזים האחרונים, אותם אומר הש"ץ בקול ובניגון של 'למענך' ואחרי כל אחד מהם עונה הקהל: 'הושענא'.


כך הוא סדר ההליכה בעת אמירתן:
ש"ץ פונה לצפון ומתחיל להקיף, ואחריו הולך הרב, ואחריהם הולכים בני הספסל הראשון שחולפים על פניו, ואחריהם בני הספסל השני. בני הטורים הדרומיים מתחילים להקיף מיד אחר הרב. בני הטור האמצעי נחלקים לשנים, הסמוכים לטור השמאלי הולכים עם בני הספסל הסמוך שמשמאל, והסמוכים לטור הימני הולכים עם בני הספסל הסמוך שמימין. כשהש"ץ מגיע לפתח הדרומי של בימה, המחזיק בספר תורה יודר מהבימה והולך לפני הש"ץ להחזיר את ספר התורה לארון הקודש.


טבלת סדר ההושענות כמנהג אשכנז המובחק
כ' תשרי י"ט תשרי י"ח תשרי י"ז תשרי ט"ז תשרי ט"ו תשרי
When the ט"ו תשרי falls on a
אום נצורה אדמה מארר אבן שתיה אום אני חומה א־ל למושעות אערוך שועי
Monday
אדמה מארר אום נצורה אבן שתיה אום אני חומה א־ל למושעות אערוך שועי
Tuesday
אדמה מארר אבן שתיה אום אני חומה אום נצורה א־ל למושעות אערוך שועי
Thursday
אדמה מארר אבן שתיה אום אני חומה א־ל למושעות אערוך שועי אום נצורה
Shabbos

אֶעֱרוֹךְ שׁוּעִי. בְּבֵית שַׁוְעִי. גִּלִּֽיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי. דְּרַשְׁתִּֽיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי. הַקְשִֽׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי. וְקֽוּמָה וְהוֹשִׁיעִי. זְכוֹר וְרַחֵם מוֹשִׁיעִי. חַי כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי. טוֹב בְּאֶֽנֶק שְׁעִי. יָחִישׁ מוֹשִׁיעִי. כַּלֵּה מַרְשִׁיעִי. לְבַל עוֹד תַּרְשִׁיעִי. מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. נֶֽצַח לְהוֹשִׁיעִי. שָׂא נָא עֲוֹן רִשְׁעִי. עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי. פְּנֵה נָא לְהוֹשִׁיעִי. צוּר צַדִּיק מוֹשִׁיעִי. קַבֵּל נָא שַׁוְעִי. רוֹמֵם קֶֽרֶן יִשְׁעִי. חזן שַׁדַּי מוֹשִׁיעִי. הוֹשַׁענָא. תּוֹפִֽיעַ וְתוֹשִׁיעִי הוֹשַׁענָא:

אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. בְּאַרְבַּע שְׁבֻעוֹת. גָּשִׁים בְּשַׁוְעֹת. דֹּפְקֵי עֶֽרֶךְ שׁוּעוֹת. הוֹגֵי שַׁעֲשֻׁעוֹת. וְחִידֹתָם מִשְׁתַּעְשְׁעֹת. זֹעֲקִים לְהַשְׁעוֹת. חֹכֵי יְשׁוּעוֹת. טְפוּלִים בָּךְ שְׁעוֹת. יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת. כּוֹרְעֶֽיךָ בְּשַׁוְּעוֹת. לְהָבִין שְׁמוּעוֹת. מִפִּֽיךָ נִשְׁמָעוֹת. נוֹתֵן תְּשׁוּעוֹת. סְפוּרוֹת מַשְׁמָעוֹת. עֵדוּת מַשְׁמִיעוֹת. פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת. קִרְיַת תְּשׁוּעוֹת. רֶֽגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת. חזן שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הוֹשַׁענָא. תָּחִישׁ לִתְשׁוּעוֹת. הוֹשַׁענָא.אֹם אֲנִי חוֹמָה. בָּרָה כַּחַמָּה. גּוֹלָה וְסוּרָה. דָּמְתָה לְתָמָר. הַהֲרוּגָה עָלֶֽיךָ. וְנֶחֱשֶֽׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה. זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶֽיהָ. חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ. טוֹעֶֽנֶת עֻלָּךְ. יְחִידָה לְיַחֲדָךְ. כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה. לוֹמֶֽדֶת יִרְאָתָךְ. מְרֽוּטַת לֶֽחִי. נְתוּנָה לְמַכִים. סוֹבֶֽלֶת סִבְלָךְ. עֲנִיָּה סֹעֲרָה. פְּדוּיַת טוֹבִיָּה. צֹאן קָדָשִׁים. קְהִלּוֹת יַעֲקֹב. חזן רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶֽךָ. שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁענָא. תְּמוּכִים עָלֶֽיךָ. הוֹשַׁענָא:


אֶֽבֶן שְׁתִיָּה. בֵּית הַבְּחִירָה. גֹּֽרֶן אָרְנָן. דְּבִיר הַמֻּצְנָע. הַר הַמּוֹרִיָּה. וְהַר יֵרָאֶה. זְבוּל תִּפְאַרְתֶּֽךָ. חָנָה דָוִד. טוֹב הַלְּבָנוֹן. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָֽרֶץ. כְּלִֽילַת יֹֽפִי. לִינַת הַצֶּֽדֶק. מָכוֹן לְשִׁבְתֶּֽךָ. נָוֶה שַׁאֲנָן. סֻכַּת שָׁלֵם. עַלִיַּת שְׁבָטִים. פִּנַּת יִקְרַת. צִיּוֹן הַמְצֻיֶּֽנֶת. קֹֽֽדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רָצוּף אַהֲבָה. חזן שְׁכִינַת כְּבוֹדֶֽךָ. הוֹשַׁע נָא. תֵּל תַּלְפִּיּוֹת. הוֹשַׁענָא:


אֲדָמָה מֵאֶֽרֶר. בְּהֵמָה מִמְּשַׁכֶּֽלֶת. גֹּֽרֶן מִגָּזָם. דָּגָן מִדַּלֶּֽקֶת. הוֹן מִמְּאֵרָה. וְאֹֽכֶל מִמְּהוּמָה. זַֽיִת מִנֶּֽשֶׁל. חִטָּה מֵחָגָב. טֶֽרֶף מִגּוֹבַי. יֶקֶב מִיֶּלֶק. כֶּֽרֶם מִתּוֹלַֽעַת. לֶֽקֶשׁ מֵאַרְבֶּה. מֶֽגֶד מִצְּלָצַל. נֶֽפֶשׁ מִבֶּהָלָה. שֽׂבַע מִסָּלְעָם. עֲדָרִים מִדַּלּוּת. פֵּרוֹת מִשִּׁדָּפוֹן. צֹאן מִצְּמִיתוּת. קָצִיר מִקְּלָלָה. רֹב מֵרָזוֹן. חזן שִׁבֹּֽלֶת מִצִּנָּמוֹן. הוֹשַׁע נָא. תְּבוּאָה מֵחָסִיל. הוֹשַׁענָא:


אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶֽנֶת בְּדָת נֶֽפֶשׁ מְשִׁיבַת. גּוֹמֶֽרֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת. דּוֹרֶֽשֶׁת מַשְׂאַת שַׁבָּת. הַקּוֹבַֽעַת אַלְפַּֽיִם תְּחוּם שַׁבָּת. וּמְשִֽׁיבַת רֶֽגֶל מִשַּׁבָּת. זָכוֹר וְשָׁמוֹר מְקַיֶּֽמֶת בַּשַּׁבָּת. חָֽשָׁה לְמַהֵר בִּיאַת שַׁבָּת. טוֹרַֽחַת כֹּל מִשִּׁשָּה לַשַּׁבָּת. יוֹשֶֽׁבֶת וּמַמְתֶּֽנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת. כָּבוֹד וָעֹֽנֶג קוֹרְאָה לַשַּׁבָּת. לְבוּשׁ וּכְסוּת מְחַלֶּֽפֶת בַּשַּׁבָּת. מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה מְכִינָה לַשַּׁבָּת. נֹֽעַם מְגָדִים מַנְעֶֽמֶת לַשַּׁבָּת. סְעֻדּוֹת שָׁלֹשׁ מְקַיֶּֽמֶת בַּשַּׁבָּת. עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת בּוֹצַֽעַת בַּשַּׁבָּת. פּוֹרֶֽטֶת אַרְבַּע רְשֻׁיּוֹת בַּשַּׁבָּת. צִוּוּי הַדְלָֽקַת נֵר מַדְלֶֽקֶת בַּשַּׁבָּת. קִדּוּשׁ הַיּוֹם מְקַדֶּֽשֶׁת בַּשַּׁבָּת. רֶֽנֶן שֶֽׁבַע מְפַלֶּֽלֶת בַּשַּׁבָּת. שִׁבְעָה בַדָּת קוֹרְאָה בַּשַּׁבָּת. תַּנְחִילֶֽנָּה לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת. הוֹשַׁענָא:


כשחוזר הש"ץ למקומו לפני התיבה בסיום ההקפה,
אומר בקול רם: אֲנִי וָהוֹ הוֹשִֽׁיעָה נָּא: והקהל אחריו


הש"ץ אומר בניגון כל חרוז: קהל עונה על כל חרוז:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמָּךְ. בְּצֵאתְךָ לְיֵֽשַׁע עַמָּךְ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים. דְּרוּשִׁים לְיֵֽשַׁע אֱלֹהִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ הֲמוֹן צְבָאוֹת. וְעִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ זַכִּים מִבֵּית עֲבָדִים. חַנּוּן בְּיָדָם מַעֲבִידִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ טְבוּעִים בְּצוּל גְּזָרִים. יְקָרְךָ עִמָּם מַעֲבִירִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ כַּנָּה מְשׁוֹרֶֽרֶת וַיּֽוֹשַׁע. לְגוֹחָהּ מְצֻיֶּנֶת וַיִוָּֽשַׁע. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּֽחַ. עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּֽחַ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ פִּלְאֵי אָרוֹן כְּהֻפְשַׁע. צִעֵר פְּלֶֽשֶׁת בַּחֲרוֹן אַף וְנוֹשַׁע. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ. רַחוּם לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב. תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

חזן כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שׁ֗וֹמְרֵי מִ֗צְווֹת. וְ֗חוֹכֵי יְשׁוּעוֹת. אֵ֗ל֗ לְמוֹשָׁעוֹת. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

הש"ץ אומר בקול רם: אֲנִי וָהוֹ הוֹשִֽׁיעָה נָּא: והקהל אחריו
לשבת

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ אַב הֲמוֹן הִשְׁלִיךְ עָלֶֽיךָ יַֽהַב. בַּעֲדוֹ רַֽדְתָּ וּמִלַּטְתּוֹ מִלַּֽהַב.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ גִּזְעוֹ מָסַר יְחִידָתוֹ לַשֶּֽׁלַח. דִּבַּרְֽתָּ לְהוֹרוֹ יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ הַנֶּאֱבַק עִם מַלְאָךְ קַדִּישׁ וָעִיר. וּמִלַּטְתּוֹ מִשֶּֽׂטֶם שָׂעִיר.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ זַרְעוֹ בְּבֹאָם עַל הָעִיר בֶּֽטַח. חָרַֽדְתָּ צָרֵֽימוֹ בְּנָסְעָם וְהָלְכוּ לָבֶֽטַח.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ טְהוֹרִים מִמַּפְרִיכֵֽמוֹ בְּמַלְבֵּן. יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ כָּלִיל כְּנִתְעַלְּמָה בְּגֹֽמֶא צוּרָתוֹ. לִוִּיתוֹ אֶל חֵיק הוֹרָתוֹ.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מֻצְנָף בַּד כְּנִתְעַבָּר. נֶאֶמָן חָל בַּעֲדוֹ וְנִתְגַּבָּר.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ סֻגַּר בְּיַד יִשְׁבִּי בְּנֹב הַגִּתִּי. עֲזָרוֹ אֲבִישַׁי וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּיכֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ פָּקִיד כְּנָד שֶֽׁבַע מִמְּעוֹנוֹ. צִּפִּֽיתָ לְיִשְׁעוֹ וְשׁוֹבַבְתּוֹ לִמְלוֹנוֹ. כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קָצַב פָּר וְשַׁעְתּוֹ לְמַֽעְלָה. רִשְׁפַּתּוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַּֽיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה. כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שִׁוַע לְךָ כִּי מֵת הַיָּֽלֶד. תָּשֵׁב רוּחוֹ אֵלָיו וַיָּֽהָם בְּשַׂר הַיָּֽלֶד.כֵּן הוֹשַׁעְנָא:

חזן כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שׁ֗וֹמְרֵי מִ֗צְווֹת. וְ֗חוֹכֵי יְשׁוּעוֹת. אֵ֗ל֗ לְמוֹשָׁעוֹת. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

הש"ץ אומר בקול רם: אֲנִי וָהוֹ הוֹשִֽׁיעָה נָּא: והקהל אחריו


הוֹשִֽׁיעָה אֶת עַמֶּֽךָ, וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶֽךָ, וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם. וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵֽלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּֽנְתִּי לִפְנֵי יְיָ, קְרוֹבִים אֶל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יוֹמָם וָלָֽיְלָה, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. לְמַֽעַן דַּֽעַת כָּל עַמֵּי הָאָֽרֶץ, כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד: קדיש תתקבל


סדר הושענות להושענא רבא
להושענות שבעה אנשים מוציאים שבעה ספרי תורה והם מחזיקים אותם על הבימה. ארון הקודש נשאר פתוח במשך ההקפות בלבד. כשהש"ץ מגיע לפתח הדרומי של הבימה לקראת גמר ההקפה הראשונה מחזירים את אחד מהספרים, בגמר ההקפה שניה מחזירים את ספר השני, וכן בגמר כל הקפה ספר נוסף, ההקפה השניה היא 'אערוך שועי', אחר הקפה שביעית והחזרת ספר שביעי, סוגרים את הארון הקודש. כשאין בבית הכנסת שבעה ספרי תורה, מחזירים לפי מנין הספרים המצויים, בחישוב שאחרון יוחזר בגמר ההקפה השביעית.
ש"ץ אומר וקהל עונה: הוֹשַׁענָא:

חזן קהל חזן קהל

לְמַעַנְךָ אֱלֹהֵֽינוּ, הוֹשַׁענָא: לְמַעַנְךָ בּוֹרְאֵֽנוּ, הוֹשַׁענָא:
לְמַעַנְךָ גּוֹאֲלֵֽנוּ, הוֹשַׁענָא: לְמַעַנְךָ דּוֹרְשֵֽׁנוּ, הוֹשַׁענָא:


לְמַֽעַן אֲמִתָּךְ. לְמַֽעַן בְּרִיתָךְ. לְמַֽעַן גָּדְלָךְ (וְתִפְאַרְתָּךְ). לְמַֽעַן דָּתָךְ. לְמַֽעַן הוֹדָךְ. לְמַֽעַן וִעוּדָךְ. לְמַֽעַן זִכְרָךְ. לְמַֽעַן חַסְדָּךְ. לְמַֽעַן טוּבָךְ. לְמַֽעַן יִחוּדָךְ. לְמַֽעַן כְּבוֹדָךְ. לְמַֽעַן לִמּוּדָךְ. לְמַֽעַן מַלְכוּתָךְ. לְמַֽעַן נִצְחָךְ. לְמַֽעַן סוֹדָךְ. לְמַֽעַן עֻזָּךְ. לְמַֽעַן פְּאֵרָךְ. לְמַֽעַן צִדְקָתָךְ. לְמַֽעַן קְדֻשָּׁתָךְ. לְמַֽעַן רַחֲמֶֽיךָ (הָרַבִּים). חזן לְמַֽעַן שְׁכִינָתָךְ. הוֹשַׁענָא. לְמַֽעַן תְּהִלָּתָךְ. הוֹשַׁענָא:


ברוב קהלות (מיינץ, פריטה, מעץ) אומרים 'אערוך שועי', בקצת קהלות אומרים 'אל למושעות'.

אֶעֱרוֹךְ שׁוּעִי. בְּבֵית שַׁוְעִי. גִּלִּֽיתִי בַצּוֹם פִּשְׁעִי. דְּרַשְׁתִּֽיךָ בּוֹ לְהוֹשִׁיעִי. הַקְשִֽׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי. וְקֽוּמָה וְהוֹשִׁיעִי. זְכוֹר וְרַחֵם מוֹשִׁיעִי. חַי כֵּן תְּשַׁעְשְׁעִי. טוֹב בְּאֶֽנֶק שְׁעִי. יָחִישׁ מוֹשִׁיעִי. כַּלֵּה מַרְשִׁיעִי. לְבַל עוֹד תַּרְשִׁיעִי. מַהֵר אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. נֶֽצַח לְהוֹשִׁיעִי. שָׂא נָא עֲוֹן רִשְׁעִי. עֲבוֹר עַל פִּשְׁעִי. פְּנֵה נָא לְהוֹשִׁיעִי. צוּר צַדִּיק מוֹשִׁיעִי. קַבֵּל נָא שַׁוְעִי. רוֹמֵם קֶֽרֶן יִשְׁעִי. חזן שַׁדַּי מוֹשִׁיעִי. הוֹשַׁענָא. תּוֹפִֽיעַ וְתוֹשִׁיעִי הוֹשַׁענָא:

אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. בְּאַרְבַּע שְׁבֻעוֹת. גָּשִׁים בְּשַׁוְעֹת. דֹּפְקֵי עֶֽרֶךְ שׁוּעוֹת. הוֹגֵי שַׁעֲשֻׁעוֹת. וְחִידֹתָם מִשְׁתַּעְשְׁעֹת. זֹעֲקִים לְהַשְׁעוֹת. חֹכֵי יְשׁוּעוֹת. טְפוּלִים בָּךְ שְׁעוֹת. יוֹדְעֵי בִין שָׁעוֹת. כּוֹרְעֶֽיךָ בְּשַׁוְּעוֹת. לְהָבִין שְׁמוּעוֹת. מִפִּֽיךָ נִשְׁמָעוֹת. נוֹתֵן תְּשׁוּעוֹת. סְפוּרוֹת מַשְׁמָעוֹת. עֵדוּת מַשְׁמִיעוֹת. פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. צַדִּיק נוֹשָׁעוֹת. קִרְיַת תְּשׁוּעוֹת. רֶֽגֶשׁ תְּשׁוּאוֹת. חזן שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הוֹשַׁענָא. תָּחִישׁ לִתְשׁוּעוֹת. הוֹשַׁענָא.אָדוֹן הַמּוֹשִֽׁיעַ. בִּלְתְּךָ אֵין לְהוֹשִֽׁיעַ. גִּבּוֹר וְרַב לְהוֹשִֽׁיע. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִֽׁיעַ. הָאֵל הַמּוֹשִֽׁיעַ. וּמַצִּיל וּמוֹשִֽׁיעַ. זוֹעֲקֶֽיךָ תּוֹשִֽׁיעַ, חוֹכֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעַ. טְלָאֶֽיךָ תַּשְׂבִּֽיעַ. יְבוּל לְהַשְׁפִּֽיעַ. כָּל שִֽׂיחַ תַּדְשֵׁא וְתוֹשִֽׁיעַ. לְגֵיא בַּל תַּרְשִֽׁיעַ. מְגָדִים תַּמְתִּיק וְתוֹשִֽׁיעַ. נְשִׂיאִים לְהַסִּֽיעַ. שְׂעִירִים לְהָנִֽיעַ. עֲנָנִים מִלְּהַמְנִֽיעַ. פּוֹתֵֽחַ יָד וּמַשְׂבִּֽיעַ. צְמֵאֶֽיךָ תַּשְׂבִּֽיעַ. קוֹרְאֶֽיךָ תּוֹשִֽׁיעַ. רְחוּמֶֽיךָ תּוֹשִֽׁיעַ. חזן שׁוֹחֲרֶֽיךָ הוֹשִֽׁיעַ. הוֹשַׁענָא. תְּמִימֶֽיךָ תּוֹשִֽׁיעַ. הוֹשַׁענָא:


אֹם אֲנִי חוֹמָה. בָּרָה כַּחַמָּה. גּוֹלָה וְסוּרָה. דָּמְתָה לְתָמָר. הַהֲרוּגָה עָלֶֽיךָ. וְנֶחֱשֶֽׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה. זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶֽיהָ. חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ. טוֹעֶֽנֶת עֻלָּךְ. יְחִידָה לְיַחֲדָךְ. כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה. לוֹמֶֽדֶת יִרְאָתָךְ. מְרֽוּטַת לֶֽחִי. נְתוּנָה לְמַכִים. סוֹבֶֽלֶת סִבְלָךְ. עֲנִיָּה סֹעֲרָה. פְּדוּיַת טוֹבִיָּה. צֹאן קָדָשִׁים. קְהִלּוֹת יַעֲקֹב. חזן רְשׁוּמִים בִּשְׁמֶֽךָ. שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁענָא. תְּמוּכִים עָלֶֽיךָ. הוֹשַׁענָא:


אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶֽצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָה. הוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָה. וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה. זִיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָה. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה. יְקָבִים וְקָמָה. כְּרָמִים וְשִׁקְמָה. לְתֵבֵל הַמְסֻיָּמָה. מִטְרוֹת עֹז לְסַמְּמָה. נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה. שִׂיחִים לְקוֹמְמָה. עֲדָנִים לְעָצְמָה. פְּרָחִים לְהַעֲצִֽימָה. צְמָחִים לְגָשְׁמָה. קָרִים לְזָרְמָה. רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה. חזן שְׁתִיָּה לְרוֹמֵֽמָה. הוֹשַׁענָא. תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה. הוֹשַׁענָא:


לְמַֽעַן אֵיתָן הַנִּזְרַק בְּלַֽהַב אֵשׁ: לְמַֽעַן בֵּן הַנֶּעֱקַד עַל עֵצִים וָאֵשׁ: לְמַֽעַן גִּבּוֹר הַנֶּאֱבַק עִם שַׂר אֵשׁ: לְמַֽעַן דְּגָלִים הִנְחִֽיתָ בְּעָנָן וְאוֹר אֵשׁ: לְמַֽעַן הֹעֲלָה לַמָּרוֹם וְנִתְעַלָּה כְּמַלְאֲכֵי אֵשׁ: לְמַֽעַן וְהוּא לְךָ כְּסֶֽגֶן בְּאֶרְאֶלֵּי אֵשׁ: לְמַֽעַן זֶֽבֶד דִּבְּרוֹת הַנְּתוּנוֹת מֵאֵשׁ: לְמַֽעַן חִפּוּי יְרִיעוֹת וַעֲנַן אֵשׁ: לְמַֽעַן טֶֽכֶס הָר יָרַֽדְתָּ עָלָיו בָּאֵשׁ: לְמַֽעַן יְדִידוּת אֲשֶׁר אָהַֽבְתָּ מִשְּׁמֵי אֵשׁ: לְמַֽעַן כָּמַהּ עַד שָׁקְעָה הָאֵשׁ: לְמַֽעַן לָקַח מַחְתַּת אֵשׁ וְהֵסִיר חֲרוֹן אֵשׁ: לְמַֽעַן מְקַנֵּא קִנְאָה גְדוֹלָה בָּאֵשׁ: לְמַֽעַן נָף יָדוֹ וְיָרְדוּ אַבְנֵי אֵשׁ: לְמַֽעַן שָׂם טְלֵה חָלָב כְּלִיל אֵשׁ: לְמַֽעַן עָמַד בַּגֹּֽרֶן וְנִתְרַצָּה בָאֵשׁ: לְמַֽעַן פִּלֵּל בָּעֲזָרָה וְיָרְדָה הָאֵשׁ: לְמַֽעַן צִיר עָלָה וְנִתְעַלָּה בְּרֶֽכֶב וְסֽוּסֵי אֵשׁ: לְמַֽעַן קְדוֹשִׁים מֻשְׁלָכִים בָּאֵשׁ: לְמַֽעַן רִבּוֹ רִבְבָן חָז וְנַֽהֲרֵי אֵשׁ: חזן לְמַֽעַן שִׁמֲמוֹת עִירְךָ הַשְּׂרוּפָה בָאֵשׁ: הוֹשַׁענָא. לְמַֽעַן תּוֹלְדוֹת אַלֻּפֵי יְהוּדָה תָּשִׂים כְּכִיּוֹר אֵשׁ. הוֹשַׁענָא:


תִּתְּנֵֽנוּ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה. תְּשִׁיתֵֽנוּ אֶל־הַחֶֽבֶל וְאֶל־הַנַּחֲלָה. תְּרוֹמֲמֵֽנוּ לְמַֽעְלָה לְמָֽעְלָה. תְּקוֹמֲמֵֽנוּ לְכֶרֶם סְגֻלָה. תַּצִּיבֵֽנוּ כְּעֵץ עַל פַּלְגֵי מַֽיִם שְׁתוּלָה. תִּפְדֵּֽנוּ מִכָּל נֶֽגַע וּמַחֲלָה. תְּעַטְּרֵֽנוּ בְּאַהֲבָה כְלוּלָה. תְּשַׂמְּחֵֽנוּ בְּבֵית הַתְּפִלָּה. תְּנַהֲלֵֽנוּ עַל מֵי מְנוּחוֹת סֶֽלָה. תְּמַלְּאֵֽנוּ חָכְמָה וְשִׂכְלָה. תַּלְבִּישֵֽׁנוּ עֹז וּגְדֻלָּה. תַּכְתִּירֵֽנוּ בְּכֶֽתֶר כְּלוּלָה. תְּיַשְּׁרֵֽנוּ בְּאֹֽרַח סְלוּלָה. תִּטָּעֵֽנוּ בְּיֹֽשֶׁר מְסִלָּה. תְּחָנֵּֽנוּ בְּרַחֲמִים וּבְחֶמְלָה. תַּזְכִּירֵֽנוּ בְּמִי זֹאת עֹלָה. תּוֹשִׁיעֵֽנוּ לְקֵץ בְּיְדְךָ הַגְּדוֹלָה. תְּהַדְּרֵֽנוּ בְּזִיו הֲמֻלָּה. תַּדְבִּיקֵֽנוּ כְּאֵזוֹר חֲתֻלָּה. תְּגִּיעֵֽנוּ לְקֵץ הַגְּאֻלָה. תְּבִיאֵֽהוּ לְבֵיתְךָ בְּרִנָּה וְצָהֳלָה. תְּאַדְּרֵֽנוּ בְּיֶֽשַׁע וְגִילָה. תְּאַמְּצֵֽנוּ בְּרֶֽוַח וְהַצָּלָה. תְּלַבְּבֵֽנוּ בְּבִנְיַן עִירְךָ כְּבַתְּחִלָּה. תַּֽעַלֵֽנוּ עַל כָּל־אֹם לִתְהִלָּה. תַּזְכִּרֵֽינוּ בְּשָׂשׂוֹן וְגִילָה. תַּרְבִּיצֵֽנוּ בְּמִרְעֶה שָׁמֵן לְהַצְהִֽילָה. הוֹשַׁענָא. תְּחַזְּקֵֽנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶֽלָה. הוֹשַׁענָא:


כשחוזר הש"ץ למקומו לפני התיבה בסיום ההקפה,
אומר בקול רם: אֲנִי וָהוֹ הוֹשִֽׁיעָה נָּא: והקהל אחריו


הש"ץ אומר בניגון כל חרוז: קהל עונה על כל חרוז:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמָּךְ. בְּצֵאתְךָ לְיֵֽשַׁע עַמָּךְ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ גּוֹי וֵאלֹהִים. דְּרוּשִׁים לְיֵֽשַׁע אֱלֹהִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ הֲמוֹן צְבָאוֹת. וְעִמָּם מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ זַכִּים מִבֵּית עֲבָדִים. חַנּוּן בְּיָדָם מַעֲבִידִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ טְבוּעִים בְּצוּל גְּזָרִים. יְקָרְךָ עִמָּם מַעֲבִירִים. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ כַּנָּה מְשׁוֹרֶֽרֶת וַיּֽוֹשַׁע. לְגוֹחָהּ מְצֻיֶּנֶת וַיִוָּֽשַׁע. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַאֲמַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם נָקוּב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּֽחַ. עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּֽחַ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ פִּלְאֵי אָרוֹן כְּהֻפְשַׁע. צִעֵר פְּלֶֽשֶׁת בַּחֲרוֹן אַף וְנוֹשַׁע. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ. רַחוּם לְמַעֲנָם שֻׁלַּחְתָּ. כֵּן הוֹשַׁענָא:

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שְׁבוּת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב. תָּשׁוּב וְתָשִׁיב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:

חזן כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שׁ֗וֹמְרֵי מִ֗צְווֹת. וְ֗חוֹכֵי יְשׁוּעוֹת. אֵ֗ל֗ לְמוֹשָׁעוֹת. וְהוֹשִׁיעָה נָּא:


חו"ק אָנָּא הוֹשִֽׁיעָה נָּא:

אָנָּא אֱזוֹן חִין תְּאֵבֵי יִשְׁעָךְ. בְּעַרְבֵי נַֽחַל לְשַׁעְשְׁעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא גְּאוֹל כַּנַּת נִטְעָךְ. דּוּמָה בְּטַאְטְאָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא *) הַבֵּט לִבְרִית טִבְעָךְ. וּמַחֲשַׁכֵּי אֶֽרֶץ בְּהַטְבִּיעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא זְכָר־לָֽנוּ אָב יְדָעָךְ. חַסְדְּךָ לָֽמוֹ בְּהוֹדִיעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא טְהוֹרֵי לֵב בְּהַפְלִיאָךְ. יִוָּדַע כִּי הוּא פִלְאָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא כַּבִּיר כֹּֽחַ תֶּן־לָֽנוּ יִשְׁעָךְ. לַאֲבוֹתֵֽינוּ כְּהִשָּׁבְעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת עַם מְשַׁוְּעָךְ. נֶעֱקָד כְּמוֹ בְּהַר מוֹר כְּמוֹ שִׁוְּעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא סַגֵּב אֶשְׁלֵי נִטְעָךְ. עָרִיצִים בַּהֲנִיעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא פְּתַח לָֽנוּ אוֹצְרוֹת רִבְעָךְ. צִיָּה מֵהֶם בְּהַרְבִּיעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא קוֹרְאֶֽיךָ אֶֽרֶץ בְּרוֹעֲעָךְ. רְעֵם בְּטוּב מִרְעָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אָנָּא שְׁעָרֶֽיךָ תַּֽעַל מִמְּשׁוֹאָךְ. תֵּל תַּלְפִּיּוֹת בְּהַשִּׂיאָךְ. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.


*) כשיש ברית מילה מוסיף כאן החזן ואומר:
זְכוֹר בְּרִית אַבְרָהָם וַעֲקֵדַת יִצְחָק וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ:
חו"ק אָנָּא אֵל נָא הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

אֵל נָא תָּעִֽינוּ כְּשֶׂה אוֹבֵד. שְׁמֵֽנוּ מִסִּפְרְךָ אַל תְּאַבֵּד. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה. קְצוּפָה וְעָלֶֽיךָ הֲרוּגָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא צֹאנְךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶֽךָ. פְּעֻלָּתְךָ וְרַעְיָתֶֽךָ. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא עֲנִיֵּי הַצֹּאן. שִׂיחָם עֲנֵה בְּעֵת רָצוֹן. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא נוֹשְׂאִים לְךָ עַֽיִן. מִתְקוֹמֲמֶֽיךָ יִהְיוּ כְאַֽיִן. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא לִמְנַסְּכֵי לְךָ מַֽיִם. כְּמִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה יִשְׁאֲבוּן מַֽיִם. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא יַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים. טְפוּלִים בְּךָ וּבְשִׁמְךָ נוֹשָׁעִים. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא חֲמוּץ בְּגָדִים. זְעוֹם לְנַעֵר כָּל־בּוֹגְדִים. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא וְזָכוֹר תִּזְכּוֹר. הַנְּכוּרֵי בְּלֶֽתֶךְ וָכוֹר. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא דּוֹרְשֶֽׁיךָ בְּעַנְפֵי עֲרָבוֹת. גַּעְיָם שְׁעֵה מֵעֲרָבוֹת. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.

אֵל נָא בָּרֵךְ בְּעִטּוּר שָׁנָה. אֲמָרַי בְּפִלּוּלִי שְׁעֵה נָא.הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא.


חו"ק אָנָּא אֵל נָא, הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא, אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו. הַנִּמְלָט בְּרֹב צִדְקוֹתָיו.

מֻצָּל מִשֶּֽׁטֶף בְּבוֹא מַבּוּל מַֽיִם. לְאֹם אֲנִי חוֹמָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן שָׁלֵם בְּכָל־מַעֲשִׂים. הַמְנֻסֶּה בַּעֲשָׂרָה נִסִּים.

כְּשָׁר מַלְאָכִים נָם יֻקַּח נָא מְעַט מַֽיִם. לְבָרָה כַּחַמָּה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן רַךְ וְיָחִיד נֶחֱנַט לְמֵאָה. זָעַק אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

בִּשְּׂרֽוּהוּ עֲבָדָיו מָצָֽאנוּ מַֽיִם. לְגֹלָה וְסוּרָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן קִדַּם שְׂאֵת בְּרָכָה. הַנִּשְׂטַם וּלְשִׁמְךָ חִכָּה.

מְיַחֵם בְּמַקְלוֹת בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּֽיִם. לְדָמְתָה לְתָמָר. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַעַן צָדַק הֱיוֹת לְךָ לְכֹהֵן. כֶּחָתָן פְּאֵר יְכַהֵן.

מְנֻסֶּה בְּמַסָּה בְּמֵי מְרִֽיבַת מַֽיִם. לְהָהָר הַטּוֹב. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:לְמַֽעַן פֹּאַר הֱיוֹת גְּבִיר לְאֶחָיו. יְהוּדָה אֲשֶׁר גָּבַר בְּאֶחָיו.

מִסְפַּר רֹֽבַע מִדָּלְיָו יִזַּל מַֽיִם. לוֹא לָֽנוּ כִּי אִם לְמַעַנְךָ. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן עָנָו מִכֹּל וְנֶאֱמָן. אֲשֶׁר בְּצִדְקוֹ כִּלְכֵּל הַמָּן.

מָשׁוּךְ לְגוֹאֵל וּמָשׁוּי מִמַּֽיִם. לְזֹאת הַנִּשְׁקָפָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן שַׂמְתּוֹ כְּמַלְאֲכֵי מְרוֹמִים. הַלּוֹבֵשׁ אוּרִים וְתֻמִּים.

מְצֻוֶּה לָבֹא בַּמִּקְדָּשׁ בְּקִדּוּשׁ יָדַֽיִם וְרַגְלַֽיִם וּרְחִֽיצַת מַֽיִם.

לְחוֹלַת אַהֲבָה.הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנַֽיִם. לִכְמֵֽהֵי לֵב הוּשְׂמָה עֵינַֽיִם.

לְרַגְלָהּ רָֽצָה עֲלוֹת וָרֶֽדֶת בְּאֵר מַֽיִם. לְטֽוֹבוּ אֹהָלָיו. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן מְשָׁרֵת לֹא מָשׁ מֵאֹֽהֶל. וְרוּחַ הַקֹּֽדֶשׁ עָלָיו אִהֵל.

בְּעָבְרוֹ בַיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ הַמַּֽיִם. לְיָפָה וּבָרָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן לִמַּד רְאוֹת לְטוֹבָה אוֹת. זָעַק אַיֵּה נִפְלָאוֹת.

מִצָּה טַל מִגִּזָּה מְלֹא הַסֵּֽפֶל מַֽיִם. לְכַלַּת לְבָנוֹן. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן כְּלוּלֵי עֲשׂוֹת מִלְחַמְתֶּֽךָ. אֲשֶׁר בְּיָדָם תַּֽתָּה יְשׁוּעָתֶֽךָ.

צְרוּפֵי מִגּוֹי בְּלָקְקָם בְּיָדָם מַֽיִם. לְלֹא בָגְדוּ בָךְ. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן יָחִיד צוֹרְרִים דָּשׁ. אֲשֶׁר מֵרֶֽחֶם לְנָזִיר הֻקְדָּשׁ.

מִמַּכְתֵּשׁ לֶֽחִי הִבְקַֽעְתָּ לּוֹ מַֽיִם. לְמַֽעַן שֵׁם קָדְשֶֽׁךָ. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן טוֹב הוֹלֵךְ וְגָדֵל. אֲשֶׁר מֵעֹֽשֶׁק עֵדָה חִדֵּל.

בְּשׁוּב עָם מֵחֵטְא צָו שְׁאָב מַֽיִם. לְנָאוָה כִּירוּשָׁלָםִ. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן חַיָּךְ מְכַרְכֵּר בְּשִׁיר. הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בְּכָל כְּלֵי שִׁיר.

מְנַסֵּךְ לְפָנָיו כְּתָאַב שְׁתוֹת מַֽיִם. לְשָֽׂמוּ בְךָ סִבְרָם. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן זָךְ עָלָה בַסְּעָרָה. הַמְקַנֵּא וּמֵשִׁיב עֶבְרָה.

לְפִלּוּלוֹ יָרְדָה אֵשׁ וְלִחֲכָה עָפָר וּמַֽיִם. לְעֵינֶֽיהָ בְּרֵכוֹת. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן וְשֵׁרֵת בֶּאֱמֶת לְרַבּוֹ. פִּי שְׁנַֽיִם בְּרוּחוֹ נֶאֱצַל בּוֹ.

בְּקַחְתּוֹ מְנַגֵּן נִתְמַלְּאוּ גֵּבִים מַֽיִם. לְפָצוּ מִי כָמֹֽכָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן הִרְהֵר עֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ. הַמַּכְרִיז תְּשׁוּבָה לְצֹאנֶֽךָ.

אָז בְּבֹא מְחָרֵף סָתַם עֵינוֹת מַֽיִם. לְצִיּוֹן מִכְלַל יֹֽפִי. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן דְּרָשֽׁוּךָ בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה. וְסוֹדְךָ לָֽמוֹ נִגְלָה.

בְּלִי לְהִתְגָּאֵל דָּרְשׁוּ זֵרְעוֹנִים וּמַֽיִם,לְקוֹרְאֶֽיךָ בַצָּר. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן גָּמַר חָכְמָה וּבִינָה. סוֹפֵר מָהִיר מְפַלֵּשׂ אֲמָנָה.

מְחַכְּמֵֽנוּ אֲמָרִים הַמְּשׁוּלִים בְּרַחֲבֵי מַֽיִם. לְרַבָּֽתִי עָם. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן בָּאֵי לְךָ הַיּוֹם בְּכָל לֵב. שׁוֹפְכִים לְךָ שִֽׂיחַ בְּלֹא לֵב וָלֵב.

שׁוֹאֲלִים מִמְּךָ עוֹז מִטְרוֹת מַֽיִם. לְשׁוֹרְרֽוּךָ בַיָּם. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:

לְמַֽעַן אוֹמְרֵי יִגְדַּל שְׁמֶֽךָ. וְהֵם נַחֲלָתְךָ וְעַמֶּֽךָ.

צְמֵאִים לְיֶשְׁעֲךָ כְּאֶֽרֶץ עֲיֵפָה לַמַּֽיִם. לְתַֽרְתָּ לָֽמוֹ מְנוּחָה. הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא אָבִֽינוּ אָֽתָּה:


חו"ק הוֹשַׁעְנָא אֵל נָא. אָנָּא הוֹשִֽׁיעָה נָּא: ק' חוזר.
הוֹשַׁעְנָא, סְלַח נָא. וְהַצְלִיחָה נָא, וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:


מניחים הלולב ואתרוג ונוטלים ההושענות:

תַּעֲנֶה אֱמוּנִים שׁוֹפְכִים לְךָ לֵב כַּמַּֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן בָּא בָאֵשׁ וּבַמַּֽיִם. וְהַצְלִיחָה נָא:

גָּזַר וְנָם יֻקַּח נָא מְעַט מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה דְגָלִים גָּֽזוּ גִּזְרֵי מַֽיִם.וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן הַנֶּעֱקַד בְּשַֽׁעַר הַשָּׁמַֽיִם.וְהַצְלִיחָה נָא:

וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרֹת הַמַּֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה זַכִּים חוֹנִים עֲלֵי מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן חָלָק מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּֽיִם. וְהַצְלִיחָה נָא:

טָעַן וְגָל אֶֽבֶן מִבְּאֵר מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה יְדִידִים נוֹחֲלֵי דָת מְשֽׁוּלַת מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן כָּרוּ בְּמִשְׁעֲנוֹתָם מַֽיִם.וְהַצְלִיחָה נָא:

לְהָכִין לָֽמוֹ וּלְצֶאֱצָאֵֽימוֹ מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה מִתְחַנֲּנִים כְּבִישִׁימוֹן עֲלֵי מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן נֶאֱמַן בַּֽיִת מַסְפִּיק לָעָם מַֽיִם.וְהַצְלִיחָה נָא:

סֶלַע הָךְ וַיָזֽוּבוּ מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה עוֹנִים עֲלִי בְאֵר מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן פֻּקַּד בְּמֵי מְרִֽיבַת מַֽיִם.וְהַצְלִיחָה נָא:

צְמֵאִים לְהַשְׁקוֹתָם מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּנוּ:

תַּעֲנֶה קְדוֹשִׁים מְנַסְּכִים לְךָ מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן רֹאשׁ מְשׁוֹרֲרִים כְּתָאַב שְׁתוֹת מַֽיִם. וְהַצְלִיחָה נָא:

שָׁב וְנָסַךְ לְךָ מַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:

תַּעֲנֶה שׁוֹאֲלִים בְּרִבּֽוּעַ אֶשְׁלֵי מַֽיִם. וְהוֹשִֽׁיעָה נָּא:

לְמַֽעַן תֵּל תַּלְפִּיוֹת מֽוֹצָא מַֽיִם. וְהַצְלִיחָה נָא:

תִּפְתַּח אֶֽרֶץ וְתַרְעִיף שָׁמַֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֵל מָעֻזֵּֽנוּ:


חו"ק רַחֶם־נָא קְהַל עֲדַת יְשֻׁרוּן. סְלַח וּמְחַל עֲוֹנָם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:
בסוף הפיוט 'אז כעיני עבדים', יש האומרים 'שערי שמים פתח' בניגון סוף הפיוט 'אנסיכה' במלכיות של ראש השנה.

אָז כְּעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנִים.בָּֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ נְדוֹנִים. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

גֵּאֶה אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים. נִתְגָּֽרוּ בָֽנוּ מְדָנִים. דָּשֽׁוּנוּ וּבְעָלֽוּנוּ זוּלָתְךָ אֲדוֹנִים.וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:הֵן גַּֽשְׁנוּ הַיּוֹם בְּתַחֲנוּן. עָדֶֽיךָ רַחוּם וְחַנּוּן. וְסִפַּֽרְנוּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ בְּשִׁנּוּן. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ: זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. נָא אַל תִּיבָשׁ. חַשְׁרַת מַֽיִם בְּאִבֶּֽיהָ תֶּחְבָּשׁ. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

טְעֵֽנוּ בִשְׁמֵנָה. בְּיַד שִׁבְעָה וּשְׁמוֹנָה. יָשָׁר צַדִּיק אֵל אֱמוּנָה. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

כָּרַֽתָּ בְרִית לָאָֽרֶץ. עֹד כָּל יְמֵי הָאָֽרֶץ. לְבִלְתִּי פְרָץ בָּהּ פָּֽרֶץ. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

מִתְחַנֲּנִים עֲלֵי מַֽיִם. כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מַֽיִם. נָא זְכָר לָֽמוֹ נִסּוּךְ הַמַּֽיִם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

שִׂיחִים בְּדֶֽרֶךְ מַטָּעָתָם. עוֹמְסִים בְּשַׁוְעָתָם. עֲנֵם בְּקוֹל פְּגִיעָתָם. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת. פְּנֵה לְפִלּוּלָם שְׁעוֹת. צַדְּקֵם אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

קוֹל רִגְשָׁם תִּֽשַׁע. תִּפְתַּח אֶֽרֶץ וְיִפְרוּ יֶֽשַׁע. רַב לְהוֹשִֽׁיעַ וְלֹא חָפֵץ רֶֽשַׁע. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:

שַׁעֲרֵי שָׁמַֽיִם פְּתַח. וְאוֹצָרְךָ הַטּוֹב לָֽנוּ תִפְתַּח. תּוֹשִׁיעֵֽנוּ וְרִיב אַל תִּמְתַּח. וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵֽנוּ:


ח' קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: והקהל חוזר.

אֹֽמֶץ יֶשְׁעֲךָ בָּא. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל בָּא בְּרִבְבוֹת כִּתִּים. לַעֲמוֹד עַל הַר הַזֵּיתִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע. תַּחְתָּיו הַר יִבָּקַע. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל דָּפַק וְהֵצִיץ וְזָרַח. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר מִמִּזְרָח. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל הֵקִים מִלּוּל נָאֳמוֹ. וּבָא הוּא וְכָל קְדוֹשָׁיו עִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל וּלְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם. בַּת קוֹל יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל זֶֽרַע עֲמוּסֵי רְחָמוֹ. נוֹלְדוּ כְּיֶֽלֶד מִמְּעֵי אִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל חָֽלָה וְיָלְדָה מִי זֹאת. מִי שָׁמַע כָּזֹאת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵֽלֶּה. וּמִי רָאָה כָּאֵלֶּה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל יֶֽשַׁע וּזְמַן הוּחַד. הֲיֽוּחַל אֶֽרֶץ בְּיוֹם אֶחָד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל כַּבִּיר רוֹם וָתַֽחַת. אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּֽעַם אֶחָת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ נָאוֹר. וְהָיָה לְעֵת עֶֽרֶב יִהְיֶה אוֹר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל מוֹשִׁיעִים יַעֲלוּ לְהַר צִיּוֹן. כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל נִשְׁמַע בְּכָל גְּבוּלֵךְ. הַרְחִֽיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל שִֽׂימִי עַד דַּמֶּֽשֶׂק מִשְׁכְּנוֹתַֽיִךְ. קַבְּלִי בָנַֽיִךְ וּבְנוֹתַֽיִךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל עִלְזִי חֲבַצֶּֽלֶת הַשָּׁרוֹן. כִּי קָֽמוּ יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמָֽעוּ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל צָמַח אִישׁ צֶֽמַח שְׁמוֹ. הוּא דָוִד בְּעַצְמוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל קֽוּמוּ כְּפוּשֵׁי עָפָר. הָקִֽיצוּ וְרַנֲּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל רַבָּֽתִי עָם בְּהַמְלִיכוֹ. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל שֵׁם רְשָׁעִים לְהַאֲבִיד. עֹֽשֶׂה חֶֽסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

קוֹל תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:


חזן ג"פ. קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: והקהל חוזר ג"פ.


קהל הוֹשִֽׁיעָה אֶת־עַמֶּֽךָ. וּבָרֵךְ אֶת־נַחֲלָתֶֽךָ. וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם: וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵֽלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּֽנְתִּי לִפְנֵי יְיָ קְרוֹבִים אֶל־יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יוֹמָם וָלָֽיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ: לְמַֽעַן דַּֽעַת כָּל־עַמֵּי הָאָֽרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים. אֵין עוֹד:


הש"ץ אומר 'קדיש תתקבל' בניגון נבחר של יום טוב.
אחר הקדיש חוטבים את ההושענות. לאחר החבטות אומרים 'עלינו', שיר של יום ו'שיר מזמור לאסף'.
את בדי ההושענא מצניעים לשריפת חפץ או לאפיית מצות.

ימים נוראים

עריכה
אבינו מלכנו לעשרת ימי תשובה
מנהג אשכנז insists on אבינו מלכנו consisting of only thirty seven stanzas while מנהג צרפת (France)
[which in turn became מנהג פולין] added more stanzas. This upset the חסידי אשכנז's גימטריה of רמ"ז תיבות found in those thirty seven stanzas. The מנהג to reciteאבינו מלכנו on a תענית ציבור is about 250 years old. It was not universally accepted by all of Eastern Europe, (in Galicia for instance, אבינו מלכנו was only said during the (עשי"ת.


The שבות יעקב (Rav Yaakov Reischer 5430-5493, Rav in Prague, Ansbach, Worms and Metz)
did not see any problem with saying אבינו מלכנו without a מנין.
שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן מב ־ "ועל דבר לומר אבינו מלכנו ביחיד לא ידעתי למה לא יאמרו ביחיד הלא עיקר התפלה
הוא תפלת יחיד וכן מבואר להדי' בתשובת הריב"ש סימן תקי"ב גם בקיצור שני לוחות הברית כ"כ בשם הגדולים די"ל ביחיד וכנ"ל"


בעשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' אחר תפלת שמונה עשרה, הן בשחרית הן במנחה, חוץ מבמנחה של ערב שבת.
הפותח וסוגר את ארון הקודש ל'אבינו מלכנו' מתעטף בטלית, אם אינו עטוף בה. סדר אבינו נאמר בנחת,
פיסקה פיסקה, כל פיסקה אומרה הש"ץ בנעימה מיוחדת ואחריו אומרה הקהל באותה נעימה. עיקר הפסקות האחדות בצבע כחול.


אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָא אָתָּה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָֽנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵל מֵעָלֵינוּ כָּל־גְּזֵּרוֹת קָשׁוֹת:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵה כָּל־צָר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית (וְעָוֹן וּשְׁמַד) וּמַגֵּפָה מִבְּנֵי בְּרִיתֶֽךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶֽךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵֽנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמְחַל לְכָל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵֽינוּ וְחַטֹּאתֵֽינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶֽיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רֽוֹעַ גְּזַר דִּינֵֽנוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שְׁטָרַי חוֹבוֹתֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָֽחְנוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵֽנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר זָּכִיוֹת:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר גְאֻלָה וִישׁוּעָה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר מְחִילָה וּסְלִיחָה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַצְמַח לָֽנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָרֵם קֶֽרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ וְהָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחֶֽךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁמַע קּוֹלֵֽנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת־תְּפִלָּתֵֽינוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נָא אַל תְּשִׁיבֵֽנּוּ רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל־שֵׁם קָדְשֶׁךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל־יִחוּדֶֽךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל־קִּדוּשׁ שְׁמֶךָ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקוֹם לְעֵינֵֽינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָׁפוּךְ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם־לֹא־לְמַעֲנֵֽנוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנוֹרָא שֶׁנִקְרָא עָלֵינוּ:


The reason we say the last פסוק silently, is out of the shame with which we view ourselves, in not possessing any מעשים טובים. According to מנהג אשכנז all of אבינו מלכנו is said aloud, therefore, would be very noticeable that the last פסוק is said silently. According to מנהג פולין since many of the פסוקים of אבינו מלכנו are said silently this is not seen as clearly. There is no long standing מנהג to say or sing the last פסוק aloud.

הפיסקה האחרונה 'חננו ועננו' נאמרת בלחש.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ:

אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.

זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים. מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם :

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ : מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה.

מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים :

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה :

וּבְכֵן תֵּן פַּחֲדְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינו עַל כָּל־מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל־מַה־שֶׁבָּרָֽאתָ וְיִירָאֽוּךָ כָּל־הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ כָּל־הַבְּרוּאִים וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אַֻגדָּה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁיָּדַֽעְנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶֽיךָ עֹז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶּֽךָ וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל־מַה־שֶׁבָּרָֽאתָ :

וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד יְיָ לְעַמֶּֽךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶֽיךָ וְתִקְוָה לְדוֹרְשֶֽׁיךָ וּפִּתְחוֹן פֶּה לַמְיַחְלִים לָךְ שִׂמְחָה לְאַרְצֶֽךָ, וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶֽךָ וּצְמִֽיחַת קֶֽרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ וַעֲרִֽיכַת נֵר לְבֶן־יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵֽינוּ :

וְאָז צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָֽחוּ, וִישָׁרִים יַעֲלֹֽזוּ וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִֽילוּ, וְעוֹלָֽתָה תִּקְפָּץ־פִּֽיהָ . וְכָל־הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶֽׁלֶת זָדוֹן מִן־הָֽאָרֶץ :

וְתִמְלוֹךְ אַתָּה יְיָ לְבַדֶּךָ עַל כָּל־מַעֲשֶׂיךָ בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶׁךָ יִמְלֹךְ ׀ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ :

קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שְׁמֶךָ, וְאֵין אֱלוֹהַּ מִּבַּלְעָדֶיךָ כַּכָּתוּב וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ :

אַתָּה בְּחַרְתָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים . אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ . וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת . וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ . וְקֵֽרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ . וְשִׁמְּךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ :

במוצאי שבת

וַתּוֹדִיעֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶֽךָ וַתְּלַמְּדֵֽנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ וַתִּתֶּן לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים. וַתַּנְחִילֵֽנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וּמֽוֹעֲדֵי קֹֽדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה . וַתּוֹרִישֵֽׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶֽגֶל . וַתַּבְדִּלֵֽינוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בֵּין קֹֽדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחֹֽשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּֽלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּֽׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּֽשְׁתָּ. הִבְדַּֽלְתָּ וְקִדַּֽשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶֽךָ :


וַתִּתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה אֶת־יוֹם השבת הזה ואת יום הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, יוֹם זכרון תְּרוּעָה (באהבה) מִקְרָא קֹֽדֶשׁ, זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם :


ערבית, שחרית, מנחה

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּֽיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָכֵר זִכְרֹנֵֽנוּ וּפִקְדֹּנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל־עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ . לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: זָכְרֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵֽנּוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה :

___________________________________________________
מוסף

וּמִפְּנֵי חֲטָאֵֽינוּ גָּלִֽינוּ מֵאַרְצֵֽנוּ וְנִתְרַחַֽקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵֽנוּ וְאֵין אַנַֽחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶֽךָ בַּבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ : יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלהֵֹי אֲבֹתֵֽינוּ מֶֽלֶךְ רַחֲמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵֽהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ. אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵֽינוּ מְהֵרָה וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵֽינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי וְקָרֵב פְּזוּרֵֽינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָֽרֶץ. וַהֲבִיאֵֽנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַֽםִ בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶֽיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם : וְאֶת מוּסְפֵי יוֹם השבת הזה ואת ויום הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתַֽבְתָּ עָלֵֽינוּ בְּתוֹרָתְךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ מִפִּי כְבוֹדֶֽךָ, כָּאָמוּר :

לשבת וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ :

בעמידה בין פסוקי קרבן שבת לפסוקי קרבן החג אומרים הנוסח המדויק של הגאונים והראשונים הוא:
זֶה קָרְבַּן שַׁבָּת וְקָרְבַּן יוֹם הַזִּכָּרוֹן כָּאָמוּר :


וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם : וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיָי֔ פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם : וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם כִּמְדֻבָּר שְׁלֹשָה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל וְעִשָׂרוֹן לַכֶּֽבֶשׂ וְיַֽיִן כְּנִסְכּוֹ וְשָׂעִיר לְכַפֵּר מִלְּבַד עֹלַת הַחֹֽדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְשָׂעִיר לְחַטָּאת וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם :


לשבת יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹֽנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי . כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶֽךָ, וּבַשְּׁבִיעִי רָצִֽיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ, חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָֽאתָ, זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית :

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגֹרָלֵנוּ כְּכָל־הֲמוֹנָם. שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלֲלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ : וַאֲנַחְנוּ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְכִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בַּשָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים : הוּא אֱלֹהֵֽינוּ, אֵין אַחֵר. אֱמֶת מַלְכֵּנּוּ, אֶפֶס זוּלָתוֹ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד :

עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל־בְּנֵי בָשָּׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ. לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל־רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל־בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל־לָשׁוֹן : לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּוֹלוּ . וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ . וִיקַבְּלוּ כֻלָּם ׀ אֶת־עֹל מַלְכוּתֶךָ . וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד . כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ יְיָ ׀ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד : וְנֶאֱמַר לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ : וְנֶאֱמַר וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וּבְדִּבְרֵי קָדְּשֶׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה וּמוֹשֵׁל בַּגּוֹיִם : וְנֶאֱמַר יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְיָ עֹז הִתְאַזָּר אַף־תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט : וְנֶאֱמַר שְׂאוּ שְׁעָרִים ׀ רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד : מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה : שְׂאוּ שְׁעָרִים ׀ רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד : מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה : וְעַל יְדֵי עֲבָדֶּיךָ הַנְבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְיָ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים : וְנֶאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיָי הַמְּלוּכָה : וְנֶאֱמַר וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד : וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יְיָ ׀ אֶחָד :

___________________________________________________


כל התפלות ממשיכים

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ מְלוֹךְ עַל כל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶֽךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶֽךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶֽךָ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמֶר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׁרָאֵל מֶֽלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָֽׁלָה: אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ שַׂבְּעֵֽנוּ מִטּוּבֶֽךָ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בִּישׁוּעָתֶֽךָ והנחילנו יי אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וְטַהֵר לִבֵּֽנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת כִּי אַתָּה אֱלֹהִים אֱמֶת וּדְבָרְךָ מלכנו אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ עַל כָּל־הָאָֽרֶץ מְקַדֵּשׁ השבת ו יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן :

מוסף

אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל־תַּעֲלֻמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית : כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ . וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ : אַתָּה זוֹכֵר אֶת־כָּל־הַמִּפְעָל . וְגַם כָּל הַיְּצוּר לֹא נִכְחָד מִמֶּךָּ . הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ . צוֹפֶה וּמַבִּיט עַד סוֹף כָּל־הַדּוֹרוֹת . כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל־רוּחַ וָנָפֶשׁ . לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמוֹן בְּרִיּוֹת לְאֵין תַּכְלִית . מֵרֵאשִׁית כָּזֹאת הוֹדָעְתָּ . וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן . כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב : וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמַר אֵי־זוֹ לַחֶרֶב . וְאֵי־זוֹ לַשָׁלוֹם . אֵי־זוֹ לָרָעָב . וְאֵי־זוֹ לָשֹׂבַע . וּבְרִיוֹת בּוֹ יִפָּקֵּדוּ . לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת . מִי לֹא נִפְקָד כְּהַיּוֹם הַזֶּה . כִּי זֵכֶר כָּל הַיְּצוּר לְפָנֶיךָ בָּא: מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקוּדָּתוֹ . וַעֲלִילוֹת מִצְעֲדֵי גָבֶר . מַחְשְׁבוֹת אָדָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ . אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ . וּבֶן־אָדָם יִתְאַמֶּץ־בָּךְ . כִּי דוֹרְשֶׁיךָ לְעוֹלָם לֹא יִכָּשֵׁלוּ . וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל־הַחוֹסִים בָּךְ : כִּי זֵכֶר כָּל־הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻלָּם : וְגַם אֶת־נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ . וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים בַּהֲבִיאֲךָ אֶת־מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי רוֹעַ מַעַלְלֵיהֶם . עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל . וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם : כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם : וְנֶאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֶת־אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק וְאֶת־יַעֲקֹב : וְנֶאֱמַר וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר : וּבְדִבְרֵי קָּדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ : וְנֶאֱמַר טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ : וְנֶאֱמַר וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חַסָדָיו : וְעַל יְדֵי עֲבָדֶּיךָ הַנְבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַםִ לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְיָ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה : וְנֶאֱמַר וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם : וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְיָ :

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכְרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם וּזְכָר־לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינּוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לֲַעשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ. וְקַיֵּם־לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת־הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ כָּאָמוּר : וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְיָ : כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם וְאֵין שִׁכְּחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ . וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ זוֹכֵר הַבְּרִית :

אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשֶׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ, וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפַלֵּי טֹהַר. גַּם (כָּל) הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ (נ"א מִלְּפָנֶיךָ), וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ בְּהִגְּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל־הַר סִינַי, לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְווֹת וַתַשְׁמִיעֵם אֶת־הוֹד קוֹלֶךָ, וְדַבְּרוֹת (נ"א וְדִבְּרוֹת) קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ . בְּקֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ : כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה : וְנֶאֱמַר וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל : וְנֶאֱמַר וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק : וּבְדִבְרֵי קָּדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמֹר עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְיָ בְּקוֹל שׁוֹפָר : וְנֶאֱמַר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי ׀ הַמֶּלֶךְ יְיָ : וְנֶאֱמַר תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ : כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב : וְנֶאֱמַר הַלֲלוּיָהּ ׀ הַלֲלוּ־אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלֲלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: הַלֲלוּהוּ בִּגְבוּרֹתָיו הַלֲלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ : הַלֲלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלֲלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר : הַלֲלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלֲלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָֿב : הַלֲלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי־שָׁמַע הַלֲלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה : כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלֲלוּיָהּ :וְעַל יְדֵי עֲבָדֶּיךָ הַנְבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר כָּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא־נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ : וְנֶאֱמַר וְהָיָה ׀ בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיָי בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָםִ : וְנֶאֱמַר וַיָי עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן : יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, כֵּן תָּגֵן עַל עַמְךָ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹמֶךָ :

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלִיּוֹתֵינוּ וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ וַהֲבִיאֵנּוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַםִ בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ כְּמִצְוָה (נ"א כִּמְצֻוֶה) עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי מֹשֶה עַבְדְּךָ הָאֲמוּרָה מִפִי כְּבֹדֶךָ כָּאָמוּר . וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם : כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דוֹמֶה לָּךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵעַ קּוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים :

___________________________________________________


כל התפלות ממשיכים

רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם . וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן :

מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ. וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד : וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ : וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת :

לשחרית ולמוסף, ולשבת מנחה.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ :

למנחה ולערבית.

שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ :בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם :


אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם . עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ . לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי : יִהְיוּ לְרָצוֹן ׀ אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי : עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן :


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:

תפלת יום כפור למעריב ליוצר ולמוסף ולמנחה ולנעילה
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָתֶֽךָ :

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.

זָכְרֵֽנוּ לְחַיִּים . מֶֽלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים . וְכָתְבֵֽנוּ [בנעילה וְחָתְמֵֽנוּ] בְּסֵפֶר הַחַיִּים . לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים. מֶֽלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִֽׁיעַ וּמָגֵן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מָגֵן אַבְרָהָם:

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ: מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה. מִי כָמֽוֹךָ אַב הָרַחֲמִים . זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלֲלֽוּךָ סֶּֽלָה:


וּבְכֵן תֵּן פַּחֲדְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינו עַל כָּל־מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל־מַה־שֶׁבָּרָֽאתָ וְיִירָאֽוּךָ כָּל־הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶֽיךָ כָּל־הַבְּרוּאִים וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אַֻגדָּה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם כְּמוֹ שֶׁיָּדַֽעְנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶֽיךָ עֹז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶּֽךָ וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל־מַה־שֶׁבָּרָֽאתָ:


וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד יְיָ לְעַמֶּֽךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶֽיךָ וְתִקְוָה לְדוֹרְשֶֽׁיךָ וּפִּתְחוֹן פֶּה לַמְיַחְלִים לָךְ שִׂמְחָה לְאַרְצֶֽךָ, וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶֽךָ וּצְמִֽיחַת קֶֽרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ וַעֲרִֽיכַת נֵר לְבֶן־יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵֽינוּ:


וְאָז צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָֽחוּ, וִישָׁרִים יַעֲלֹֽזוּ וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִֽילוּ, וְעוֹלָֽתָה תִּקְפָּץ־פִּֽיהָ . וְכָל־הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶֽׁלֶת זָדוֹן מִן־הָֽאָרֶץ:


וְתִמְלוֹךְ אַתָּה יְיָ לְבַדֶּךָ עַל כָּל־מַעֲשֶׂיךָ בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶׁךָ יִמְלֹךְ ׀ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלֲלוּיָהּ:

קָדוֹשׁ אַתָּה וְנוֹרָא שְׁמֶךָ, וְאֵין אֱלוֹהַּ מִּבַּלְעָדֶיךָ כַּכָּתוּב וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ:


אַתָּה בְּחַרְתָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים . אָהַֽבְתָּ אוֹתָֽנוּ וְרָצִֽיתָ בָּֽנוּ . וְרוֹמַמְתָּֽנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת . וְקִדַּשְׁתָּֽנוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ . וְקֵֽרַבְתָּֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ לַעֲבוֹדָתֶֽךָ . וְשִׁמְּךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ: וַתִּתֶּן־לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה אֶת־יוֹם השבת הזה לקדושה ולמנוחה ואת יום (צוֹם) הַכִּפֻּרִים הַזֶּה לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל־בּוֹ אֶת־כָּל־עֲוֹנוֹתֵֽינוּ (באהבה) מִקְרָא קֹֽדֶשׁ, זֵֽכֶר לִיצִיאַת מִצְרָֽיִם:

ערבית, שחרית, מנחה, נעילה

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּֽיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָכֵר זִכְרֹנֵֽנוּ וּפִקְדֹּנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִֽׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶֽיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה, וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם (צוֹם) הַכִּפֻּרִים הַזֶּה . זָכְרֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵֽנּוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:

_________________________________________________________________________________________
מוסף

וּמִפְּנֵי חֲטָאֵֽינוּ גָלִֽינוּ מֵאַרְצֵֽנוּ וְנִתְרַחַֽקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵֽנוּ וְאֵין אַנַֽחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶֽךָ בַּבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָשֶֽׁךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ מֶֽלֶךְ רַחֲמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵֽהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵֽינוּ מְהֵרָה וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵֽינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי וְקָרֵב פְּזוּרֵֽינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ כַּנֵּס מִיַּרכְּתֵי אָֽרֶץ . וַהֲבִיאֵֽנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה . וְלִירוּשָׁלַֽםִ בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶֽיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵֽינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם: אֶת מוּסַף יוֹם השבת הזה וביום (צוֹם) הַכִּפֻּרִים הַזֶּה . נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶֽיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶֽךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתַֽבְתָּ עָלֵֽינוּ בְּתוֹרָתְךָ . עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ מִפִּי כְבוֹדֶֽךָ . כָּאָמוּר:

וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ: עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:

בעמידה של מוסף בין פסוקי קרבן שבת לפסוקי קרבן החג אומרים נוסח הגאונים והראשונים:
זֶה קָרְבַּן שַׁבָּת וְקָרְבַּן יוֹם הַכִּפּוּרִים כָּאָמוּר:


וּבֶֽעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לַֽיָי֨ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי־שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם: וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם כִּמְדֻבָּר שְׁלֹשָה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר . וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל . וְעִשָׂרוֹן לַכֶּֽבֶשׂ . וְיַֽיִן כְּנִסְכּוֹ וְשָׂעִיר לְכַפֵּר . (נ"א ושעיר לכפר מלבד חטאת הכפורים) וּשְׁנֵי תְמִידִין כְּהִלְכָתָן:

לשבת יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹֽנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי . כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶֽךָ וּבַשְּׁבִיעִי רָצִֽיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָֽאתָ זֵֽכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:


כל התפלות ממשיכים

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחַל ׀ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם השבת הזה וביום (צוֹם) הַכִּפֻּרִים הַזֶּה מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ (וְחַטֹּאתֵינוּ) מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ . כָּאָמוּר אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: וְנֶאֱמַר מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ: וְנֶאֱמַר כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ: אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ והנחילנו יי אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת . כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנּוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ (אֶלָא אָתָּה) . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל . וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה . מֶלֶךְ עַל כָּל־הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ השבת ו יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:


רְצֵה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִלָּתָם . וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם . מְהֵרָה . בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ. וְתֶחֱזֶֽינָה עֵינֵֽינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:


מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד . צוּר חַיֵּֽינוּ מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּֽנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצָהֳרָֽיִם הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ . מֵעוֹלָם קִוִֽינוּ לָךְ. וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ מַלְכֵּֽנוּ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד : וּכְתוֹב [בנעילה וַחֲתוֹם] לְחַיִּים טוֹבִים בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ : וְכָל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה וִיהַלֲלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת הָאֵל יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת :

בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה אומרים זה

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ בָּרֲכֵֽנוּ אָבִֽינוּ כֻּלָּֽנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶֽיךָ כִּי בְאוֹר פָּנֶֽיךָ נָתַֽתָּ לָּֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶֽסֶד וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ:

בערבית אומרים זה

שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכָל הַשָּׁלוֹם וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ:בְּסֵֽפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב [בנעילה וְנִחָתֵם] לְפָנֶֽיךָ אָֽנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עוֹשֵׂה הַשָּׁלוֹם:

אָנָּא תָּבֹא לְפָנֶֽיךָ תְּפִילָּתֵֽנוּ . וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽינוּ שֶׁאֵין אַנַֽחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹֽרֶף לוֹמַר לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ צַדִּיקִים אֲנַֽחֲנוּ וְלֹא חָטָֽאנוּ אֲבָל אֲנַֽחְנוּ חָטָֽאנוּ:

אָשַֽׁמְנוּ. בָּגַֽדְנוּ. גָּזַֽלְנוּ. דִּבַּֽרְנוּ דֹֽפִי. הֶעֱוִֽינוּ. וְהִרְשַֽׁעְנוּ. זַֽדְנוּ. חָמַֽסְנוּ. טָפַֽלְנוּ שֶֽׁקֶר. יָעַֽצְנוּ רַע. כִּזַּֽבְנוּ. לַֽצְנוּ. מָרַֽדְנוּ. נִאַֽצְנוּ. סָרַֽרְנוּ. עָוִֽינוּ. פָּשַֽׁעְנוּ. צָרַֽרְנוּ. קִשִּֽׁינוּ עֹֽרֶף. רָשַֽׁעְנוּ. שִׁחַֽתְנוּ. תִּעַֽבְנוּ. תָּעִֽינוּ. תִּעְתָּֽעְנוּ: סַֽרְנוּ מִמִּצְוֹתֶֽיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָֽׁוָה לָֽנוּ: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵֽינוּ . כִּי אֱמֶת עָשִֽׂיתָ וַאֲנַֽחְנוּ הִרְשָֽׁעְנוּ:

מַה נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם . וּמַה נְסַפֵּר לְפָנֶֽיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים הֲלֹא כָּל־הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵֽעַ:


ובנעילה אומרים 'אתה נותן יד וכו‘'


אַתָּה יוֹדֵֽעַ רָזֵי עוֹלָם . וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל־חָי: אַתָּה חוֹפֵשׁ כָּל חַדְרֵי בָֽטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב: אֵין דָּבָר נֶעֱלָּם מִמֶּֽךָּ . וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּֽגֶד עֵינֶֽיךָ: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . שֶׁתִּסְלַח לָֽנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵֽינוּ . וְתִמְחַל־לָֽנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ . וּתְכַפֵר־לָנוּ עַל פְּשָׁעֵֽינוּ:


עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּאֹֽנֵס וּבְרָצוֹן : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּאִמוּץ הַלֵּב:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בִּבְלִי דָֽעַת : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּבִטּוּי שְׂפָתָֽיִם:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בַּגָלוּי וּבַסָּֽתֶר : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּדִבּוּר פֶּה: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּדַֽעַת וּבְמִרְמָה:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּהִרְהוּר הַלֵּב : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּהוֹנָֽאַת רֵֽעַ:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּוִדּוּי פֶּה :וְעַ"חֵ שֶׁלְ בִּוְעִידַת זְנוּת:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּזִלזוּל הוֹרִים וּמוֹרִים:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּחֹֽזֶק יָד : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּטִפְשׁוּת פֶּה : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּטֻמְאַת שְׂפָתָֽיִם:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּיֵֽצֶר הָרָע: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים:

וְעַל כֻּלָם סְלַח לָֽנוּ . מְחַל לָֽנוּ . כַּפֵּר לָֽנוּ :

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּכַפַּת שֹֽׁחַד: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּכַּֽחַשׁ וּבְכָזָב:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע :וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּלָצוֹן:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּנֶֽשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּשִׂקּוּר עָֽיִן:וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּשִֽׂיחַ שִׂפְתוֹתֵֽינוּ:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּעֵינַֽיִם רָמוֹת : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּעַזּוּת מֶֽצַח:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בִּפְרִֽיקַת עֹל: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בִּפְלִילוֹת:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בִּצְדִיַּת רֵֽעַ: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּצָרוּת עָֽיִן:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּקַלּוּת רֹאשׁ :וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּקַשְׁיוּת עֹֽרֶף:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בְּרִיצַת רַגְלַֽיִם לְהָרַע: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בִּרְכִילוּת:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בִּשְׁבֽוּעַת שָׁוְא: וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּשִׂנְאַת חִנָם:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ בִּתְשֽׂוּמֶת יָד : וְעַ"חֵ שֶׁלְ בְּתִמְהוֹן לֵבָב:

וְעַל כֻּלָם סְלַח לָֽנוּ . מְחַל לָֽנוּ . כַּפֵּר לָֽנוּ:


מכים על הלב באמירה זו במילים שאנוּ חייבים:
בפפד"ם ושכונותיה אומרים כסדר זו

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם עוֹלָה:

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם חַטָּאת:

וְעַל"חֲ שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם אָשָׁם:

וְעַל"חֲ שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם אָשָׁם תָּלוּי:

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם כָּרֵת:

סדר אחר

וְחֲשֶׁ"חַ עֲליהֶם חַטָּאת:

וְחֲשֶׁ"חַ עֲליהֶם אָשָׁם וַדַאי וְתָּלוּי:

וְחֲשֶׁ"חַ עֲליהֶם עוֹלָה:

וְחֲשֶׁ"חַ עֲליהֶם קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

וְחֲשֶׁ"חַ עֲליהֶם כָּרֵת וְעֲרִירִי:וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם:

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם מַּלְקּוּת אַרְבָּעִים:

וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּבִים עֲליהֶם מַכַּת מַרְדוּת:

וְעַל כֻּלָם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת סְלַח לָנוּ . מְחַל לָנוּ . כַּפֵּר לָנוּ:


וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָֽנוּ חַיָּיבִים עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין:

סְקִילָה . שְׂרֵיפָה . הֶֽרֶג . וְחֶֽנֶק . עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה . בֵּין שֶׁיֵשׁ־בָּהּ קוּם עֲשֵׂה . וּבֵין שֶׁאֵין בָּהּ קוּם עֲשֵׂה . אֶת־הַגְּלוּיִם לָֽנוּ וְאֶת שֶׁאֵינָם שֶׁגְּלוּיִם לָֽנוּ: אֶת שֶׁגְּלוּיִם לָנוּ כְּבָר אֲמַרְנוּם לְפָנֶיךָ . וְהוֹדִינוּ לְךָ עֲלֵיהֶם . וְאֶת שֶׁאֵינָם שֶׁגְּלוּיִם לָנוּ לְפָנֶיךָ הֵם גְּלוּיִם וִידוּעִים . כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַֽיָי֖ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָֹ֤נֹוֹּ וֹּלְֹבָֹנֵֹ֨יֹנֹוֹּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַֽעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

אומרים זה בנעילה

אַתָּה נוֹתֵן יָד לַפוֹשְׁעִים, וִימִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַּבֵּל שָׁבִים . וַתְּלַמְּדֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לְהִתְוַדּוֹת לְפָנֶֽיךָ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵֽינוּ לְמַֽעַן נֶחְדַּל מֵעֹֽשֶׁק יָדֵֽינוּ וּתְקַּבְּלֵֽנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶֽיךָ כְּאִשִּׁים וּכְנִיחֹחִים לְמַֽעַן דְּבָרֶֽיךָ אֲשֶׁר אָמָֽרְתָּ: אֵין קֵץ לְאִשֵּׁי חוֹבוֹתֵֽינוּ וְאֵין מִסְפָּר לְנִיחֹחֵי אַשְׁמָתֵֽינוּ וְאַתָּה יוֹדֵֽעַ שֶׁאַחֲרִיתֵֽנוּ רִמָּה וְתוֹלֵעָה לְפִיכָךְ הִרְבֵּֽיתָ סְלִיחָתֵֽינוּ . מָה אֲנַֽחְנוּ מֶה חַיֵּינוּ מֶה חַסְדֵּֽנוּ מַה צִּדְקֵֽנוּ מַה יִשְׁעֵֽנוּ מַה כֹּחֵֽנוּ מַה גְבוּרָתֵֽנוּ מַה נֹּאמַר לְפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ הֲלֹא כָּל־הַגִּבּוֹרִים כְּאַֽיִן לְפָנֶֽיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלֵי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי רֹב מַעֲשֵׂיהֶם תֹּֽהוּ וִימֵי חַיֵּיהֶם הֶֽבֶל לְפָנֶֽיךָ וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָֽיִן כִּי הַכֹּל הָֽבֶל:


אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ: כִּי מִי יאֹמַר לְךָ מַה תִּפְעַל, וְאִם־יִצְדַּק מַה־יִּתֶּן־לָךָ: וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם השבת הזה וביום (צוֹם) הַכִּפֻּרִים הַזֶּה קֵץ וּמְחִילָה וּסְלִיחָה עַל־כָּל־עֲוֹנוֹתֵינוּ לְמַעַן נֶחְדַּל מֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ וְנָשׁוּב אֵלֶיךָ לַעֲשׂוֹת חֻקֵי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ כִּי לֹא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם . שֶׁנֶאֱמַר דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: וְנֶאֱמַר יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל־יְיָ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל־אֱלֹהֵֽינוּ כִּי־יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת רַחוּם וְחַנוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב וְרוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים, וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָם שֶׁנֶאֱמַר אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי־אָנִי ׀ נְאֻם ׀ אֲדֹנָי אֱלֹהִים אִם־אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם־בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְנֶאֱמַר הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: וְנֶאֱמַר כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ:

כל התפלות מסיימים

כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָֽנּוּ מֶֽלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ (אֶלָא אָתָּה):

אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹא נוֹצַרתִּי אֵינִי כְּדַאי . וְעַכְשָׁיו שֶׁנוֹצַרתִּי כְּאִלוּ לֹא נוֹצַרתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיָי. קַּל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי . הֲרֵינִי לְפָּנֶיךָ כִּכְלֵי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹא אֶחֱטָא עוֹד . וּמַה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים . אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יְסוּרִים וַחֲלָאִים רָעִים:


אֱלֹהַי . נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה: פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְכֹל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם . עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךָ . עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ . לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: יִהְיוּ לְרָצוֹן ׀ אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָּׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:


יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וִֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ וְתֵן חֶלְקֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: וְעָרְבָה לַיָי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:

ברכות

עריכה
תפלת הביננו


בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או במקום שטרוד ויירא שיפסיקוהו, או מי שהוא חולה ואין בו כח להאריך בתפלה או מי שאין דעתו מיושבת עליו ולא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה, או שהשעה עוברת לו, הוא יתפלל תפלת הביננו, ואומר ג' ברכות ראשונות של שמנה עשרה ואח"כ אומר הביננו וגו' ואומר רצה וכו' ומסיים ג' ברכות אחרונות. וצריך לאמרה מעומד, וכשיגיע לביתו או שירוח לו אח"כ והתיישבה דעתו אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים, ולא במ"ש ומי"ט. הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית אם נתן להם שכר חוץ מסעודתן כשמקפיד עליהן, מתפללים הביננו. וזו הנוסחא, אדני שפתי וגו' בא"י או"א וכו' עד האל הקדוש, ואח"כ:


הֲבִינֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ. וּמוֹל אֶת לְבָבֵֽנוּ לְיִרְאָתֶךָ. וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים. וְרַחֲקֵֽנוּ מִמַּכְאוֹב. וְדַשְּׁנֵֽנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶֽךָ. וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ תְּקַבֵּץ. וְהַתַּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשָּׁפֵּטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶיךָ. וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶֽךָ וּבְתִקוּן הֵיכָלֶֽךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ. וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ. טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָה: רצה וכו'


המהלך במקום גדודי חיות או לסטים מתפלל תפלה קצרה זו:

צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים, וִדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָה וּגְוִיָה דֵּי מַחְסוֹרָהּ, וְהַטוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָה:


ואין צריך לג' ברכות ראשונות ולא לג' אחרונות. וכשבא לביתו חוזר ומתפלל שמונה עשרה כראוי.


ברכת המזון בקצרה


השפחות והנשים שמלאכתן בתבשיל ואינן יכולות בהמ"ז הכוונה מוטב שיברכו אותה בקצור ובכוונה, וזה נוסחה:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר . כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָֽנוּ וְאַל יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד: בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת הַכֹּל:

נוֹדֶה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה . וְנָתַתָּ לָֽנוּ בְּרִית וְתּוֹרַת חַיִים וּמָזוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:

רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ וְעַל יְרוּשָׁלַםִ עִירֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וּתְגַדֵּל מְהֵרָה כָּבוֹד הַבַּיִת וּתְנַחֲמֵנוּ בְּכִפְלַיִם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֶה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַםִ . אָמֵן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַמֶּֽלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָנוּ הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָֽנוּ הוּא גְמָלָֽנוּ הוּא גוֹמְלֵינוּ הוּא יִגְמוֹל בַּעֲדֵינוּ לָעַד לְחֵן לְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וְיְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

ברכת המזון

The source for reciting שיר המעלות is from the ספר סדר היום of רבי משה אבן מקיר. (This is the author of the מודה אני, recited upon awaking in the morning.) The reason being, so there will be דברי תורה at the table, The מנהג is to say שיר המעלות and then the two פסוקים, תהלת, ואנחנו (some stop here), הודו לד' (and some say כל הנשמה) and מי ימלל. These פסוקים are discussed in the ספרי מקובלים, according to the אריז"ל. There is a question if שיר המעלות should be said during the סדר. It is not included in any of the old הגדות (maybe because in the past, it was not said on שבת). At the סדר since the whole הגדה is said - there is no need to add שיר המעלות.


שִׁיר הַמַּעֲלוֹת . בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן . הָיִֽינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּֽינוּ וּלְשׁוֹנֵֽנוּ רִנָּה . אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵֽלֶּה: הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּֽנוּ . הָיִֽינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵֽנוּ . כַּאֲפִיקִים בַּנֶּֽגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹֽרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶֽשֶׁךְ הַזָּֽרַע . בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי . וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם . הַלֲלוּיָהּ:

מוסיפים פסוקים אלה
הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִֽיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:
יש מוסיפים במקומם פסוקים אלה
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִֽיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:
כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלֲלוּיָהּ:
באשכנז לא נהגו ליטול מים אחרונים בכל ימות השנה. המזמן אוחז את הכוס בידו בשעת ברכת המזון עד 'אל יחסרנו'.
אם יש יין ממלאים בו כוס ונוטלים אותו ביד ואומרים : 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא'
ומברכים את ברכת המזון עם הכוס ביד. אם אכלו שלושה בני מצוות יחדיו, חובה עליהם לזמן.
אחד מהם מברך בקול רם והשאר מברכים עמו בלחש ועונים 'אמן' על הברכות.
המזמן : רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ ! או בלשון אשכנז : רַבּוֹתַי וִויר וואָללֶען בֶּענְשׁעֶן !
המסובים עונים : יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם :
המזמן אומר (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בִּרְשׁוּת . . . נְבָרֵךְ (בעשרה מוסיף : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ :
המסובים עונים (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בָּרוּךְ (בעשרה : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ .
[שאר הנוכחים שלא אכלו שם צריכים לענות :
בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:]
וחוזר המזמן ואומר (בלא עמידה במילה 'אלדינו') :
בָּרוּךְ (בעשרה : אֱלֹהֵֽינוּ) שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ .
המזמן והמסובים : בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
_______


According to the רמב"ם and the נוסח הספרדים, the פסוק 'פותח את ידך' is said.
In the מחזור ויטרי which primarily follows נוסח צרפת the פסוק appears, in נוסח אשכנז it does not.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָֽנוּ וְאַל יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת הַכֹּל:


נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽים וּפְדִיתָֽנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה .

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁעָשִֽׂיתָ לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

בחנוכה : בִּימֵי מַתִּתְיָֽהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמֹנַי וּבָנָיו . כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶֽךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶֽךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַֽבְתָּ אֶת רִיבָם דַּֽנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַֽמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַֽרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶֽךָ . וּלְךָ עָשִֽׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶֽךָ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִֽׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַֽחַר כַּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְּשֶֽׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵֽלּוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:


בפורים : בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְִאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּֽעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹֽדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹֽדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים הֵפַֽרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבֽוֹתָ גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:


אם שכח 'על הנסים' ונזכר קודם שגמר 'ועל הכל', אף אם הגיע בין 'אתה' ל'ה, יאמרו שם ויחזור לומר 'ועל הכל' מתחילה.
אולם אם אמר 'ברוך אתה ה, יאמרו לפני 'הרחמן הוא יזכנו' בנוסחא הכתובה שם.


וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָֽנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי (נ"א בְּפֶה) כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב . וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶֽיךָ עַל הָאָֽרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:


רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵֽינוּ אָבִֽינוּ רְעֵֽנוּ זוּנֵֽנוּ פַרְנְסֵֽנוּ וְכַלְכְּלֵֽנוּ וְהַרְוִיחֵֽנוּ וְהַרְוַח לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵֽינוּ וְנָא אַל תַּצְרִיכֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם אֶלָּא [נוסח מאוחר : כִּי אִם] לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:

בשבת

רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּמִצְוֹתֶֽיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה . כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶֽיךָ לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנֽוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. בִּרְצוֹנְךָ הָנִֽיחַ לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁלֹא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵֽנוּ וְהַרְאֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בְּנֶחָמוֹת צִיּוֹן עִירֶֽךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַֽםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַֽעַל הַנֶּחָמוֹת:

ראש חודש, חול המועד

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ . יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵֽנוּ וּפִקְדּוֹנֵֽנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵֽינוּ . וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּֽךָ . וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַםִ עִיר קָדְשֶֽׁךָ . וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ . לִפְלֵיטָה וּלְטוֹבָה וּלְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם

לר"ח : רֹאשׁ הַחֹֽדֶשׁ ׀ לפסח : חַג הַמַּצוֹת ׀ לסכות : חַג הַסֻּכּוֹת

הַזֶּה . זָכְרֵֽנּוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ בּוֹ לְטוֹבָה . וּפָקְדֵֽנוּ בוֹ לִבְרָכָה . וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ בוֹ לְחַיִּים . וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ . וְרַחֵם עָלֵֽינוּ וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ . כִּי אֵלֶֽיךָ עֵינֵֽינוּ . כִּי אֵל מֶֽלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָֽתָּה:

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַֽםִ עִיר הַקֹּֽדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵֽינוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בֹּֽנֶה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָֽםִ . אָמֵן:


שכח בשבת לומר 'רצה' וכבר התחיל ברכת 'הטוב' אם היא סעודה ראשונה ושניה צריך לחזור לראש,
ובסעודה שלישית אינו צריך; אבל אם נזכר לפני שהתחיל ברכת 'הטוב' יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית .
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת:
שכח לומר 'יעלה ויבא' בראש חדש ונזכר אחר שהתחיל ברכת 'הטוב' אינו צריך לחזור,
אבל אם נזכר קודם שפתח בברכת 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן:
חל ראש חדש בשבת ושכח 'רצה' ו'יעלה ויבא', ונזכר קודם שפתח בברכת 'הטוב', יאמר כאן :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית .
וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים :


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ אַדִּירֵֽנוּ בּוֹרְאֵֽנוּ גֹאֲלֵֽנוּ יוֹצְרֵֽנוּ קְדוֹשֵֽׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רוֹעֵֽנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל (אֵל) שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָֽנוּ: הוּא גְמָלָֽנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ (נ"א יִגְמוֹל בַּעֲדֵינוּ) לָעַד לְחֵן לְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶֽוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה בְּרָכָה וִישׁוּעָה נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב וּמִכָּל טוֹב אַל יְחַסְּרֵֽנוּ:


כאן אפשר להניח את הכוס


Until three hundred years ago, ברכת המזון was said only by the leader and all present fulfilled their obligation through him. Later, when copies of ברכת המזון became more prevalent, each person began reciting ברכת המזון on their own. As a result, two different מנהגים evolved - 1) everyone said (sang) ברכת המזון together (no אמן is therefore required), or 2) one recites ברכת המזון aloud and everyone follows along silently (although people are particular to finish the ברכה before the leader to answer אמן to his ברכה, no such insistence for the הרחמןs exists).


One is required to say all the הרחמןs which are printed, (both on שבת and on weekdays).
The רוקח says that one may add to the הרחמןs if one wishes, not that one may disregard them entirely.
הָרַחֲמָן. הוּא יִמְלֹךְ עָלֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:
הָרַחֲמָן. הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ:
הָרַחֲמָן. הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים וְיִתְפָּֽאַר בָּֽנוּ לָנֵֽצַח נְצָחִים וְיִתְהַדַּר בָּֽנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים:

הָרַחֲמָן. הוּא יְפַרְנְסֵֽנוּ בְּכָבוֹד:

הָרַחֲמָן. הוּא יִשְׁבּוֹר עֹל גּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵֽנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵֽנוּ קוֹמֲמִיּוּת לְאַרְצֵֽנוּ:

הָרַחֲמָן. הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה מְרֻבָּה בְּבַֽיִת זֶה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַֽלְנוּ עָלָיו:
אם אכלו בדרך או בבית ערל או בבית מומר להכעיס, משמיטים את המילים 'בבית זה ועל שלחן זה שאכלנו עליו'
ויש המוספים תחתיהם את המילים : בִּמְקוֹם הֲלִיכָתֵנוּ וּבִמְקוֹם יְשִׁיבָתֵנוּ עַד עוֹלָם :
הָרַחֲמָן. הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת אֵלִיָּֽה הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב . וִיבָרֵךְ אוֹתָנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹ: (אם יש ערל או מומר להכעיס מסיימים : בְּנֵי בְּרִית מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹ:)


נוסח 'הרחמן' מאוחר :
הָרַחֲמָן. הוּא יִשְׁלַח לָֽנוּ אֶת אֵלִיָּֽה הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב . וִיבַשֵּׂר לָנוּ [בִּמְהֵרָה] בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת:

הָרַחֲמָן. הוּא יְבָרֵךְ אֶת [אָבִי מוֹרִי] בַּעַל הַבַּֽיִת הַזֶּה . וְאֶת [אִמִּי מוֹרָתִי] בַּעֲלַת הַבַּֽיִת הַזֶּה . אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אַשֶׁר לָהֶם . אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אַשֶׁר לָֽנוּ . כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב . בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל . כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ [אם יש ערל או מומר להכעיס מוסיפים : בְּנֵי בְּרִית] כֻּלָּנוּ יַֽחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה . וְנֹאמַר אָמֵן:


אורח מוסיף ברכה לבעה"ב:
[יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה . וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו .
וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ .
וְאַל יִזְדַקֵּר לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵרָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:]


יש מרבותינו שדיגלו את אמירת 'ממרום' מחשש הבלעת האל"ף באמירת 'מאת', שכן בלעדי האל"ף המילה 'מאת' נשמעת ח"ו כחירוף.
ויש שהחליפו מחמת כן את המילה 'מאת' במילה 'מעם'. ולמנהגנו שאומרים 'מאת', צריך ליזהר מהבלעת האל"ף
מִמָּרוֹם [נוסח מאוחר : בַּמָּרוֹם] יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵֽינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶֽרֶת שָׁלוֹם . וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְנִמְצָא חֵן וְשֵֽׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:


In general, all of the special הרחמןs are not very ancient, (unlike the standard הרחמןs which date from the time of the גאונים), therefore the רוקח says, there is no reason to be stringent about their recitation.


בשבת הָרַחֲמָן. הוּא יַנְחִילֵֽנוּ לְיּוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:


The לקט יושר cites that the תרומת הדשן composed the הרחמן for ראש חדש that we say today.
בראש חדש הָרַחֲמָן. הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ אֶת הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:


הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵֽנוּ לְיּוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב is said only on ימים טוב and not on חול המועד,
which is not considered יום טוב in this regard (רב יוספה שמש) (חות יאיר).
חו"ה סכות הָרַחֲמָן. הוּא יָקִים לָֽנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת:


שכח 'על הנסים' ישלים אמריתו כאן ויאמר :
הָרַחֲמָן. הוּא יַעֲשֶׂה לָּֽנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵֽינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. בִּימֵי וכו'.


הָרַחֲמָן. הוּא יְזַכֵּֽנוּ לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא: מַגְדִּל (בכל יום שמתפללים בו מוסף : מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶֽסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל . וְאִמְרוּ אָמֵן:


In the past only יראו and כפירים were said, however in the past 200-300 years
הודו, פותח, נער הייתי, andד' עז were also added. Today it is considered a מנהג טוב that they are said.
אומרים בלחש :
יְראוּ אֶת יְיָ קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחֲסוֹר לִירֵאָיו:
כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵֽבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב:
[הוֹדוּ לַיָי כִּי טוֹב . כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: פּוֹתֵֽחַ אֶת יָדֶֽךָ . וּמַשְׂבִּֽיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:
בָּרוּךְ הַגֶּֽבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיָי. וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ: נַֽעַר הָיִֽיתִי גַם זָקַֽנְתִּי . וְלֹא רָאִֽיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב .
וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָֽחֶם: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן . יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.]
ברכה מעין שבע.


בנוסח ברכת מעין שלש רבו השיטות והנוסחות של רבותינו הגאונים והראשונים,
לא ראי זה כראי זה, ואין שום מסורת אחידה ושיטה מגובשת :
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם .
על פירות משבעת המינים:
עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ
על אחד מחמשת מיני דגן:
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה


על יין


עַל הַגֶּֽפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּֽפֶן
וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶֽרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה
שֶׁרָצִֽיתָ וְהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּֽוֹעַ מִטּוּבָהּ.

רַחֶם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מִזְבַּחֲךָ וְעַל הֵיכָלֶֽךָ . וּבְנֵה יְרוּשָׁלַֽיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵֽינוּ וְהַעֲלֵֽנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה:


מצוי נוסח עתיק של ברכת מעין שלש מנדפס בהגדות מידועות של ויניציאה ואמשטרדם שונה ומקוצר המורגל כיום:

רַחֶם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַםִ עִירָךְ וְעַל מִקְדָּשָׁךְ וְעַל מִזְבָּחָךְ וְעַל הֵיכָלָךְ . וּבְנֵה יְרוּשָׁלַםִ עִיר קְדְשָׁךְ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵֽינוּ וְהַעֲלֵֽנוּ בָהּ וְשַׂמְּחֵֽנוּ בְּתוֹכָהּ:

בשבת
(וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ)
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה.


בראש חודש
(וְזָכְרֵֽנוּ לְטוֹבָה)
בְּיוֹם רֹאשׁ
הַחֹֽדֶשׁ הַזֶּה.


בחג הפסח
(וְשַׂמְחֵֽנוּ)
בְּיוֹם חַג
הַמַּצּוֹת הַזֶּה.


בחג הסכות
(וְשַׂמְחֵֽנוּ)
בְּיוֹם חַג
הַסֻּכּוֹת הַזֶּה.
כִּי אַתָּה (אֵל) טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנֽוֹדֶה לְךָ עַל הָאָֽרֶץ . . .
על פירות משבעת המינים (י"א גם על היין):
וְעַל הַפֵּרוֹת.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת (ועל פרות א"י : פֵּרוֹתֶֽיהּ):


על היין:
וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ
וְעַל פְּרִי הַגָּֽפֶן (ועל יין א"י : גַּפְנָהּ):
על אחד מחמשת מיני דגן:
וְעַל הַמִּחְיָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ
עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה:
בורא נפשות.
In the ראשונים in אשכנז we find the following; the אור זרוע and ראביה both have the text שֶׁבָּרָאתָ. The תשב"ץ,
הגהות מיימונית and the רא"ש write שֶׁבָּרָא. In the ראשונים we likewise find texts containing and omitting the word בָּהֶם.


אחר שאר אוכלין ומשקין:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן
עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ/שֶּׁבָּרָא לְהַחֲיוֹת (בָּהֶם) נֶֽפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:


ברכות.
על משקים ובשר:
The רודלהיים סידור’s text is נִהְיֶה, however according to the חתם סופר, the correct term is נִהְיָה.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ:
על פרי העץ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:
על היין:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:
על פרי הארץ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:
על תבשיל מחמשת מיני דגן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:
נטילת ידים קדם הסעודה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל נְטִילַת יָדָֽיִם:
ברכה על הפת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַמּוֹצִיא לֶֽחֶם מִן הָאָֽרֶץ:
על ריח עשב:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא עִשְׂבוֹת בְשָׂמִים:
על ריח פרי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַנּוֹתֵן רֵֽיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת:
על ריח טוב שאינו מן הצומח:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים:
על ריח עץ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים:
הרואה תופעות טבע בלתי רגילות, כגון ברק, הרים גבוהים מאד, נהרות גדולים מאד:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . עֹשֶׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
הרואה קשת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ:
הרואה אילנות בעת פריחת נצבם מברך בראיה ראשונה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם
וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם:
הרואה אילנות טובות ובריות נאות מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁכָּֽכָה לּוֹ בְּעוֹלָמוֹ:
הרואה אדם משונה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . מְשַׁנֶּה הַבְּרִיּוֹת:
על שמועות טובות לו ולאחרים:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:
על שמועות רעות:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . דַּיַּן הָאֱמֶת:
הרואה חכם בחכמת התורה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו:
הרואה חכם מאומות העולם:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם:
הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁעָשָׂה לִּי (לרבי לאבותי לאבותינו) נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
הרואה ים האוקינוס:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . עֹשֶׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל:
הרואה את חברו שנתרפא מחליו מברך:
בריך רחמנא מלכא דעלמא די יהבך לן ולא יהבך לעפרא:
הקובע מזוזה מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לִקְבּוֹעַ מְזוּזָה:
הבונה מעקה סביב לגגו או גדר סביב לבורו להסיר מכשול מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עֲשִׂיַּת מַעֲקֶה:
המטביל כלים שעשם גוי מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו .
וְצִוָּֽנוּ עַל טְבִילַת כֵּלִים: (ואם מטביל כלי אחד אומר: כֶּֽלִי)
סדר ברית מילה
The term סנדק has been identified with the Greek “synteknos” denoting literally “with the child.” The סנדק, whose privilege it is to hold the child on his knees during the operation, became known in medieval times as Gottvater, G’vater (Kvater). At a later period, the title “Kvater” was conferred upon the person handing the infant to the מוהל.
בָּרוּךְ הַבָּא!
הסנדק נוטל את התינוק מידי אשתו ומוליכו אל הכסא. המוהל נוטל את הנער מידי הסנדק, מניחו על הכסא שהכין לאליהו ואומר:
זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב:
למנהג פפד"מ אין אומרים את הפסוקים האלה:
(לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ: שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ . וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי: אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית . הִנֵּה שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ . עֲמוֹד עַל יְמִינִי וְסָמְכֵנִי:
שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְיָ . שָׂשֹ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ . כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב: שָׁלוֹם רַב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. וְאֵין לָֽמוֹ מִכְֽשׁוֹל:)
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ:
הקהל עונה: נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ:
המוהל נוטל את התינוק מכסאו של אליהו, והסנדק מתיישב על הכסא המיועד לסנדק, ומניח המוהל את התינוק על ברכי הסנדק.
יש המחלקים את המילה לשני מוהלים, אחד מל ואחד פורע ומוצץ, ואין עושים כן בשבת. המוהל מברך ברכת 'על המילה',
והפורע מברך 'בורא פרי הגפן' ו'אשר קידש'. המוהל מגלה את ערלת התינוק. יש הנזהרים שלא לגעת בערלה בטרם אמר את הברכה,
ויש נוהגים לתפוס את עור הערלה בין האצבעות לפני הברכה. המוהל מברך בקול רם:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָּׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל הַמִּילָה:
המוהל חותך את הערלה בזריזות, ומיד אחר החיתוך אבי הבן מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ:
אין מברכים ברכת 'שהחיינו' (יש המברכים בבן בכור כשאב בעצמו מל אותו), ותיכף אחר ברכת 'להכניסו' הקהל עונה:
כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית . כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:

בשעת החיתוך משליך המוהל את הערלה על כסא של אליהו. המוהל ממהר לעשות את הפריעה. המוהל נוטל מעט יין בפיו לפני המציצה מה'כוס של מציצה', ולתוכו גם פולט את דם המציצה. בגמר הפריעה והמציצה חובש המוהל את מקום המילה, ומחתל את התינוק בחיתול המילה שממנו עושים את ה'ווימפל'. עתה נוטל המוהל התינוק מן הסנדק, ונעמד הסנדק ממושבו, ובעמדו מחזיר המוהל התינוק לידי הסנדק. את הברכות האחרונות, 'בורא פרי הגפן' ו'אשר קידש ידיד', אומר המוהל, ורוחץ תחילה את ידיו ופיו. אם יש צורך גדול, אפשר לכבד מישהו מן הנוכחים באמירת ברכות אלה. נותנים בפני המברך 'טבלה' ובה נוסח הברכות. יש שעשו טס של כסף שברכות מילה כתובות עליו. המברך נוטל את הכוס בידו, וראוי לו להפוך פניו למזרח בשעת הברכה. בברכתו מכוון המברך להוציא את הסנדק ידי חובת ברכת הגפן.נהגו מקדמת דנא לקרוא לתינוק על שם אבותיו. הילד הראשון מצד האב והשני מצד האם וחוזר חלילה. לפעמים מתפשרים ונותנים לו שמות משני הצדדים, ושם מצד האב קודם תמיד. אף גדולי ישראל כהחת"ס קראו בניהם על שם אבותיהם ולא על שם רבותיהם.

המברך פותח ואומר:
סברי כהנים [מורה מורינו הרב] מרנן ורבנן ורבותי
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן . וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם . וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ .
עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ צַוֵּה לְהַצִיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִבְשָׂרֵנוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ כּוֹרֵת הַבְּרִית:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמוֹ


כשהאב מוהל יאמר:
קַיֵּם אֶת בְּנִי הַיֶלֶד הַזֶּה לִי וּלְאִמוֹ,
וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (פלוני בר פלוני)
יִשְׂמַח הָאַב בְּיוֹצֵא חֲלָצָיו.
וְתָגֵל אִמּוֹ בִּפְרִי בִטְנָהּ
כשהאב מוהל יאמר:
אֱשְׂמַח בְּיוֹצֵא חֲלָצַי.
כשנפטרה האם יאמר:
וְתָגֵל אִמּוֹ בְּגַן עֵדֶן בִּפְרִי בִטְנָהּ.
כַּכָּתוּב. יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּֽךָ: וְנֶאֱמַר וָאֶעֱבוֹר עָלַֽיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ .
וְאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
(ונותן באצבעו מהיין בפי התינוק, ויש שנהגו ליתן מתוך כוס המציצה שבו מעורב הדם).
וְנֶאֱמַר זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ. דָבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק:
וַיַעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחוֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
וְנֶאֱמַר וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ אֱלֹהִים:
הוֹדו לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ: הוֹדו לַיָי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ:
(פלוני) זֶה הַקָּטֹן גָּדוֹל יִהְיֶה . כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית . כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים . אָמֵן:
בגמר הברכה כולה, המוהל נותן לסנדק לשתות את היין. מעט מן היין נותן בפי התינוק הנימול, גם לקטנים העומדים שם,
ושולחים את הכוס ליולדת שתטעם מכוס הברכה. בסוף הברית הש"ץ קורא בקול רם 'עלינו לשבח', וכולם אומרים עמו.
הסנדק מחזיר את התינוק לסנדק הממתינה לו בפתח עזרת הנשים.
זימון לסעודת ברית מילה
קודם ברכת המזון אומרים 'שיר המעלות' בניגון, וא“א 'נודה לשמך':
המנהג כי המוהל מברך את בהמ“ז בסעודת המילה, וכשמגיע אל 'בפה כל חי לעולם ועד',
Like other פיוטים, one can fulfill ones obligation by the leaders recitation or say them oneself.
Usually one says it aloud and everyone joins in quietly, with everyone joining in with the words 'ברית עולם'.
מוסיף המברך את הפזמון 'אלדים צוית' חתום בראשי החרוזים לרבי אפרים (בר יעקב) מעיר בונא.

אֱלֹהִים צִוִּיתָ לִידִידְךָ בְּחִירֶךָ. אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר חֹק בִּשְׁאֵרֶךָ. בְּרִית עוֹלָם:

אַתָּה תִכְרֹת לְיוֹצֶרְךָ. וְלִקְדושׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאַרְךָ.

פֵּאַרְךָ, לוֹ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא בְּהֵרָאֲךָ. פִּקוּדְךָ בְּיוֹם כִּפּוּר בַּעֲשׂוֹתוֹ בְּמוֹרָאֲךָ. בְּרִית עוֹלָם:

פַּצְתָּ מִמַּחַץ מַכּוֹתֶיךָ אֶרְפָּאֶךָ. כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ. רוֹפַאֲךָ,

בְּחַסֶּרְךָ מֵאֵבָרֶיךָ מוֹדִיעִים הַדָּמִים. רָשַׁם הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. בְּרִית עוֹלָם:

רָאִיתִי נִקֻּפְךָ כְּדָם עֹלָה וּשְׁלָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

יָמִים, מִבְּרִית בְּהִתְעַצֵּל אַב הַחֲכָמִים. יְעֻדָתוֹ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים. בְּרִית עוֹלָם:

יָהּ זְכֹר לִסְגֻלָּה מֵעַמִּים. הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ מִמִּתְקֹמֲמִים.

מִמִּתְקֹמֲמִים אֶאֱסֹף נִדָּחַיִךְ וְאֶצְבֹּר. מֵעֵת אֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ עָלַיִךְ כְּאֱֶעבֹר. בְּרִית עוֹלָם:

מֹטֹת עֻלֵּךְ אֶשְׁבֹּר. וַאֲנִי בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַחְתִּי אֲסִירַיךְ מִבּוֹר.

מִבּוֹר אַב הֲמוֹן בְּצֵאתוֹ. מִכְּבוֹדְךָ נֶעֱזַר וְכָרוֹת עִמּוֹ בְּרִיתוֹ. בְּרִית עוֹלָם:

מְנוּחָה דֹחָה וּקְצִיצַת בַּהַרְתּוֹ. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמֹּל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

עָרְלָתוֹ וַדַּי וְלֹא סָפֵק הַיּוֹם אוֹ אֶתְמֹל. עָלֶיהָ דֹּחִין שַׁבָּת וְלֹא עַל מַכְשִׁירֵי סַכִּינָא לְהִמֹּל. בְּרִית עוֹלָם:

עֲשֵׂה מִילָה וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה שׁוּב מֹל. וְאִשָּׁה מָלָה וְלֹא גוֹי הַמֻּל יִמּוֹל.

יִמּוֹל בַּיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה אֲפִילוּ סָפֵק יֶשְׁנָה. יְחַבֵּב אַף כִּי בְּעֵירֹם הִנֵּה הֵנָּה. בְּרִית עוֹלָם:

יָשֵׁן וְעֵר לָבוּשׁ וְעָרֹם עֵת נִזְכְּרֶנָּה. יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשֹׁנֵנוּ רִנָּה.

רִנָּה כְּנִפְצַח בְּלַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית תְּהִלָּתֶךָ. רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב שָׂשׂ אָנֹכִי עַל־אִמְרָתֶךָ. בְּרִית עוֹלָם:

רַחֲמִים תְּעוֹרֵר לַעֲדָתֶךָ. לַיָי הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ.

בִּרְכָתְךָ תְּנָה לַחֲבִיבִים בָּנִים. בְּתִתְּךָ לִי גֻּלּוֹת מַיִם יְשׁוּעָה מִמַּעְיָנִים. בְּרִית עוֹלָם:

בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה יִשְׂמְחוּ יוֹנֶיךָ בְּחִתּוּנִים. דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים.

וְרַעֲנַנִּים כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים וּלְאַרְצָם יִקָּווּ. וְאוֹיְבֶיךָ חָרֹב יֶחֱרָבוּ. בְּרִית עוֹלָם:

וַעֵד לְבָנֶיךָ וֳיעִידוּ בָאִיִּים וִיחַוּוּ. כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשָׁבוּ.

נֶחְשְׁבוּ כַבְּהֵמָה נִטְמוּ בְּעֵינֵיכֶם. נְתוּנִים תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם. בְּרִית עוֹלָם:

נְטוּלֵי פֶקֶס עֲבוּר אַתֶּם וּבְנֵיכֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם.

אֶתְכֶם לְבַבְכֶם אֶמּוֹל מֵעָרְלַתְכֶם. וְאֶת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם.בְּרִית עוֹלָם:

אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם עַל אַרְצְכֶם. אֲשֶׁר נָתַן יְיָ לָכֶם. ככתוב ואכלת ושבעת ...


מוסיף המברך (הוא המוהל) את החרוזים הבאים שחיבר רבי אפרים בר יעקב מבונא.
אם נימולו תאומים אומרים הכל בלשון רבים

הָרַחֲמָן, הוּא אֲשֶׁר חָנַן אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ. הוּא יָגֵן עָלָיו מִמְּרוֹמוֹ. וּבְשָׁלוֹם יָבֹא עַל־מְקוֹמוֹ. וִיהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ. וּכְאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה לְשׂוּמוֹ. ְויִקָּרֵא בְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹ:

הָרַחֲמָן, הוּא פָּקוֹד יִפְקְדֵהוּ בְּרַחֲמִים. לַהֲבִינוֹ בְּדָת חִכּוּמִים. וִיבַלֶּה בַטּוֹב יָמִים. וּשְׁנוֹתָיו בַּנְּעִימִים. יַעַבְדוּהוּ עַמִּים. וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים:

הָרַחֲמָן, הוּא רַבּוֹת שָׁנִים יְחַיֵּהוּ. צֶדֶק לְרַגְלָיו יִקְרָאֵהוּ. וְנֶחָמַת צִיּוֹן יַרְאֵהוּ. וְאֶת־עַמּוֹ לְשָׁלוֹם יְבָרַכֵהוּ. וִיעוֹרֵר חֲסָדָיו לְרַחֲמֵהוּ. כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא:

הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת־הֶחָתָן הַזֶּה וּבַעַל בְּרִיתוֹ. יִשְׂמַח אָבִיו וְתָגֵל יוֹלַדְתּוֹ. וְיִתְבָּרַכוּ הַמְסֻבִּים בִּסְעוּדָתוֹ. וְכֵן יִזְכּוּ שֶׁיִּשְׂמְחוּ בַּחֲתֻנָּתוֹ. בְּנֵי בָנִים לְהַרְאוֹתוֹ. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ:

הָרַחֲמָן, הוּא מְהֵרָה יִזְכֹּר זֹאת מִצְוָתוֹ. בָּהּ יִפְדֶה אֲיֻמָּתוֹ. רַחֲמִים יְעוֹרֵר לַעֲדָתוֹ. קְהָלָיו יְקַבֵּץ בְּחֶמְלָתוֹ. בְּהַרְאֹתוֹ אֶת־עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. וְאֶת־יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ:

הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֶת־הֶחָתָן הַזֶּה וּבַּעַל בְּרִיתוֹ. וְאֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְאֶת רַבּוֹתֵינוּ וְאֶת־אַחֵינוּ הַיּוֹשְׁבִים פֹּה. כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּרֲכוּ אֲבוֹתֵֽינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָֽנוּ כֻּלָּנוּ יַֽחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה וְנֹאמַר אָמֵן: ממרום וכו'

סדר 'חול קרייש'
בשבת בה הולכת היולדת לבית הכנסת, עושים לתינוק או התינוקת 'חול קרייש'. ביום המילה קיבל הילד שם קודש שבו עתיד להיקרא לתורה, ובשבת שיולדת הולכת לבית הכנסת נותנים לו שם חול, שהוא כינויו בפי הבריות,
כגון יצחק ־ איצק, אליעזר ־ ליזר, אלכסנדר ־ סנדר, מרדכי ־ מוטל, יחזקאל ־ חזקי.
יש שאינם נותנים לו כינוי חול אלא חוזרים על שם הקודש שלו, להודיע כי שם הקודש ישמש אותו גם בחיי החולין.


כך הוא סדר 'חול קרייש':
אחר סעודת שבת באים לבית היולדת נערים שעדיין לא הגיעו למצוות. מלבישים את התינוק בגדי הדר כביום המילה,
מקשטים את עריסתו, מכסים אותו בטלית מצויצת, ומניחים חומש ויקרא למראשותיו.


פסוקי התורה
הנערים יושבים סביב השולחן או עומדים סביב עריסת התינוק ואומרים את הפסוקים הקבועים ל'חול קרייש',
כפי שנדפסו בסידורים 'עבודת ישראל' ו'שפת אמת'.


1 בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:
2 וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם:
3 הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒
וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:
4 וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַֽעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ:
5 וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְ֙יָ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
6 וַיְדַבֵּ֨ר יְיָ֧ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד
בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
7 אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן
בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּין־פָּארָ֧ן וּבֵין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב:
8 וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים
אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ:
9 וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַֽחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל
אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:


כשסיימו אמירת הפסוקים, מרימים הנערים יחדיו את עריסת התינוק, וקוראים בקול רם:
"חול קרייש! איך יקראו לתינוק? פלוני! פלוני! פלוני!" ־ וחוזרים על כך ג' פעמים. נותנים לנערים, טרם לכתם, שקית של פירות,
אגוזים ודברי מתיקה כיוצא בהם. אף לתינוקת נקבה עושים 'חול קרייש', ואליה באות נערות,
אבל אין אומרים אצלה את הפסוקים ולא מניחים חומש בעריסתה.
סדר פדיון הבן


האב נעמד מול הכהן, שיושב בדרך חשיבות כדי לקבל את מתנת הכהונה. האב לוקח את בנו ומניחו בזרועות הכהן היושב, ואומר:
אִשְׁתִּי פלונית יָלְדָה לִי בֵּן זָכָר פלוני . בְּכוֹר . פֶּטֶר רֶחֶם . וַהֲרֵי הוּא שֶׁלְךָ:


הכהן שואל את האב:
אֵי זֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר . אֶת בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה . אוֹ חֲמִשָׁה סְלָעִים דְמֵי פִּדְיוֹנוֹ?


האב נוטל את הכלי עם המעות בידו ומשיב:
אֶת בְּנִי בְּכוֹרִי אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר . וְהֵא לְךָ חֲמִשָׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹנוֹ:


ואז מברך האב בקול רם ברכת 'על פדיון הבן' וברכת 'שהחיינו'
ומכוין האב להוציא גם את הכהן בברכת 'שהחיינו' שחייב בה הכהן משום הנאת המעות הבאות לידו:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו . וְצִוָּֽנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:


בשעה שמברך נותן האב (יש הנותנים רק אחר גמר הברכות) לכהן את הכלי עם המעות,
והכהן נוטל את המעות בלבד ולא את הכלי.אחר ברכות האב אומר הכהן, ואומרים המסובים עמו:
בִּנְךָ פָּדוּי. בִּנְךָ פָּדוּי. בִּנְךָ פָּדוּי:


הכהן מחזיר את הילד לידי אביו, ונוטל את כוס היין בידו ומברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן:
ושותה הכהן, ונותן גם לאבי הבן לשתות.


יש נוהגים שהכהן נוטל את המעות ומוליכם בידו על ראש הבן ואומר:
זֶה תַּחַת זֶה, זֶה חִלוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה. יָצָא זֶה לַכֹּהֵן. וְנִכְנַס זֶה הַבֵּן לְחַיִּים לַתּוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמָיִם .
יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִכְנַס לַפִּדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לַתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:


הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברכו:
יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ: יִשָּׂא יְיָ פָנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:


יְיָ שֹׁמְרֶךָ. יְיָ צִלְךָ עַל יַד יְמִינֶךָ:
כִּי אֹֽרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ . יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע . יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ . אָמֵן:


סדר תפלת הדרך.
אסור לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך ר"ת צלי. כל המתפלל ויוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו,
וטוב לתת צדקה לפני צאתו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. אצ"ל תה"ד אלא פעם אחת בכל יום שהולך, ושהו הנוסחא.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵֽנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵֽנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵֽנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִּיעֵֽנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵֽנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם. וְתַצִּילֵֽנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּֽרֶךְ: וְתִתְּנֵֽנוּ לְחֵן וּלְחֶֽסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶֽיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵֽנוּ. וְתִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵֽינוּ. כִּי אֵל שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָה וְתַחֲנוּן אָֽתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ שׁוֹמֵֽע תְּפִלָּה:


The custom of the חתן and כלה not seeing each other before the day of the wedding, is a very recent מנהג, and was not accepted in אשכנז at all. The most probable reason is for the possibility of דם חימוד (מסכת נדה סו עמוד א), which has nothing to do with seeing one another. The משנה ברורה mentions the סעודת סבלונות in הלכות תשעה באב. This meal is eaten the night before the wedding. So the חפץ חיים apparently was unaware of this custom! Actually - חופת מיין takes place in the morning, where the חתן and כלה met, and only later during the day did the wedding occur.

ברכת אירוסין.
When the חתן enters the choir greets him by singing ברוך הבא. When the כלה enters they do likewise.
Two different נגוני ברוך הבא are sung for the חתן and the כלה.
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ:


מה טובו, הריעו and מי אדיר are considered חופה songs as well. They are sung according to the family request,
usually after the כלה arrives, so she can hear it sung as well, usually after one recitation of the ברוך הבא,
(or for those who add the חופת מיין - at that time). מַה טּוֹבוּ אוֹהָלֶיךָ יַעֲֹקב מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:
וַאֲנִי בְּרוֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ:
מזמור לתודה is said in place of aקרבן תודה . A wedding is an appropriate place to sing it, to thank G-d for the שמחה.
מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיָי כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:
דְּעוּ כִּי יְיָ הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא [וְלוֹ] אֲנַֽחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ:
בֹּאוּ שְׁעָרָיו ׀ בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ:
כִּי טוֹב יְיָ לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דּוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתוֹ:


מִי אַדִּיר עַל הַכֹּל. מִי בָּרוּךְ עַל הַכֹּל. מִי גָּדוֹל עַל הַכֹּל. הוּא יְבָרֵךְ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה:


The מנהג is to use a glass not silver cup. For a בתולה a narrow cup, for an אלמנהorגרושה a wide cup is used.
The reason being, so that there will be numerous עדים (given of the narrowness of the cup)
that the woman is a בתולה [משנה כתובות דף ט"ו, עמוד ב].
המברך לוקח כוס של יין בידו ומברך.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר קִדְּשָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו .
וְצִוָּֽנוּ עַל הָעֲרָיוֹת . וְאָֽסַר לָֽנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָֽנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת
לָֽנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין:
Both cups are taken by the שמש from the רב, and given to the חתן,
then taken again by the שמש and passed on to the mother of the כלה who gives them to the כלה.
ושותה החתן והכלה. ואחרי כן מקדש לו את הכלה בטבעת קידושין ואומר:
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּֽשֶׁת לִי בְּטַבַּֽעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל:


וקורין הכתובה לפני החתן והכלה והאורחים. ואחרי כן מברכים על כוס שני בורא פרי הגפן ואומרים ז' ברכות:
1 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּֽפֶן:


2 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:


3 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . יוֹצֵר הָאָדָם:


4 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ .
בְּצֶֽלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ . וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּֽנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד . בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ יוֹצֵר הָאָדָם:
5 שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶֽיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה .
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ צִיּוֹן בְּבָנֶֽיהָ:


6 שַׂמֵּֽחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵֽדֶן מִקֶּֽדֶם .
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן וְכַלָּה:


7 בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם .
אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה . גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה .
אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת .
מְהֵרָה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָםִ .
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה .
קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם .
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה:


אם אשכחך was not said in weddings neither אשכנז nor in פולין or ליטא. It is a very recent addition.
שיר המעלות is sung by the choir at the conclusion of the wedding, after all the ברכות have been recited
and the glass cup has been broken.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ . הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל . אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ ׀ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָםִ . כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:


ברכת המזון לנשואין.
המברך ברכת המזון אחר סעודת נשואין מוזגין לו ב' כוסות אחת לברכת המזון ואחת לברכות נשואין.
ויקח הכוס האחת בידו ויאמר רַבּוֹתַי וִויר ווֹלֶען בֶּענְשֶׁען !
המסובים עונים : יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם :


המזמן אומר בקול ובנעימת חתונה (המושרת במגילת אסתר בפסוק 'ויתלו את המן'):
דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן . וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן . נְחֵֽנוּ מַעְגְּלֵי צֶֽדֶק .
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן (אם אין שם כהן מסיים : בְּנֵי יְשֻׁרוּן תחת 'בני אהרן'):
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי . נְבָרֵךְ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ . וְשֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.


המסובים : בָּרוּךְ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ . וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:


המזמן : בָּרוּךְ אֱלֹהֵֽינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ . וְשֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:


וכשסיים המברך את ברכת המזון מניח את הכוס הראשונה מידו נוטל את הכוס השניה ומוסיף לברך את הברכות דלעיל :
לאחר מכן מניח את הכוס השניה, וחוזר ונוטל את הכוס הראשונה בידו ומברך :
ושותה המברך משתי הכוסות ונותן לחתן ולכלה ולכל המסובים .


According to the חתם סופר, the מנהג was to recite שבע ברכות only at the wedding itself. At subsequent סעודות only two ברכות (בורא פרי הגפן and אשר ברא) were said. The reasons being, a) after the בית חופה, there are no true פנים חדשות (that a new dish would be cooked just for them). b), that in the גלות there is no true שמחה. This מנהג was changed in the 20th century, very likely by non-native German Rabbonim, to match the מנהג in the other countries. Those who follow the older מנהג do not say any ברכה other than אשר ברא, when attending a שבע ברכות.

סדר לויה.


בקהילות אחדות הכריזו בשחרית אחר התפילה על לויה המתקיימת באותו יום. בלוית אדם גדול, מכריזים על סגירות כל החנויות
במהלך הלויה. אם אירעה קבורה בערב שבת או ערב יום טוב, מאחרים את תפילת המנחה באותו יום בחמש או עשר דקות.


בלוויה אומרים מזמור מט ('שמעו זאת כל העמים'). לא נהגו להיעצר ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שבני הנפטר יאמרו קדיש,
שהאונן אסור בתפילה ובעניית 'אמן' לפני גמר הקבורה, ואף אחרים אינם אומרים קדיש, ובודאי לא תוך ד' אמות של המת.
נושאים את הנפטר לבית הקברות. נשיאת הארון נחשבה מאז ומתמיד לכבוד, שהיה מנת חלקם של בני החברה קדישא,
שעסקו בכל עניני הנפטר בהתנדבות. אנשי החברה קדישא הולכים לפני המיטה.


לפי המקובל מרבותינו הראשונים הבנים הולכים אחר מיטת אביהם, יחד עם שאר הקרובים שהולכים ראשונה אחר הארון.
בלויה נהוג היה לפנים בישראל שהאבלים מעטפים ראשם עיטוף אבלים, והבן משתתף קמעה בנשיאת הארון של אביו או אמו.
אם העיטוף נעשה בטלית, אזי מתעטף האבל בבית הקברות לפני צידוק הדין, ופושטו לפני ההליכה אל הקבר, משום לועג לרש.
בדורות עברו עשו עיטוף במטרון, כיסוי ראש הנקרא 'אבל־קאפף', שהיה בגד שחור סביב הראש ותלוי לאחוריו עד אציליו.
את החלק התלוי של כיסוי ראש זה, היו כורכים סביב הצוואר, הסנטר והאף, בדומה לעטיפת ישמעאלים שהעינים גלויות
אך הפנים מכוסות. כאשר היו מתעטפים בכיסוי זה בבית הקברות, הניחוהו עד בואם אל ביתם.


בדורות האחרונים, על פי תורת האריז"ל, היו יחידים שציוו על יוצאי חלציהם שלא ילכו אחרי מיטתם.
אך הרוב החזיק במנהג המקובל לשתף את הצאצאים בלויה, משום יקרא דחיי ויקרא דשכבי.
(אכן, כדי למנוע מהרוחות והמזיקין להשתתף בלויה, היו מקצת מהנוטים למות שאמרו נוסח תפילה מיוחד להניס את המזיקין מעצמם אחר הפטירה שנדפס ב'קיצור מעבר יבק' וכיו"ב. ויש בודדים שהורו לבניהם לא ללכת או ליסע אחר הנפטר,
אלא להקדים וללכת לבית הקברות לפני מסע הלויה).בלוית אדם גדול, צועדים תלמידים מאחורי האבלים ובידיהם כתביו.


מרימים את המטה שלאורך שני צדיה מוטות ארוכים ועליה מונח הארון, ונושאים אותה על הכתפיים.
בתחילת הלויה בעת הרמת המיטה, יש מן הנושאים שאומרים את הפסוקים הבאים מדברי הימים־ב ה, ד, ז־ח, וישעיהו ו, ב:

וַיָבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַלְוִיִם אֶת הָאָרוֹן: וַיָבִיאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶש הַקֳדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים: וַיִהְיוּ הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם עַל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיְכַסוּ הַכְּרוּבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָיו מִלְמָעְלָה: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַעַל לוֹ שֵׂשׂ כְּנָפַיִם שֵׂשׂ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶה פָּנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶה רַגְלָיו וּבִשְׂתַּיִם יְעוֹפֵף:


הנשים הולכות מאחורי האנשים, ומקדימות לצאת מבית הקברות לפני האנשים. בכמה מקומות נשים אינן מלוות לתוך בית הקברות.
בוורמיישא בעת היציאה מבית הקברות נהגו האנשים להפוך פניהם לצד הכותל, כאשר הקדימו הנשים לצאת.


בדורות האחרונים יש מקומות בהם הנהיגו שנשים אינן מלוות את הנפטר לבית הקברות.
הסעת ארון הנפטר על כרכרת מתים, התחדשה בערים הגדולות בדורות האחרונים, בהסכמת גדולי ישראל,
וזאת משום שבתי הקברות החדשים היו מרוחקים ממרכזי הערים. בצדי הכרכרה יש שרשמו פסוקים כמו תהילים לא, ו:


בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת:


ישעיהו כה, ח:
בִלַע הַמָוֶת לָנֶצַח ומָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִמְעָה מֵעַל כָּל כָּנִים:


ישעיהו נח, ח:
וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶֽךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶּךָּ:


בכמה מקומות היו הסוסים נושאי הכרכרה עטופים בדים שחורים. יש שנמנעו משימוש בכרכרה, מחשש חוקות הגוי.
בכמה מקומות הונהגה בעת החדשה תהלוכת לויה מאורגנת בטורים מסודרים וביגוד שחור טִקְסִי, גם זו נחשבה לחידוש מפוקפק.
גבאי החברה קדישא גובים צדקה מהמשתתפים בלויה, בקופסת צדקה, אותה מציבים אחר כך גם בבית האבלים.


רבים השתדלו ללוות את הנפטר עד בית הקברות, שהיה מכונה 'בית עולם', 'בית החיים', 'בית הקברות',
'גוט־אורט' או 'דאס גוטע אורט' ('מקום טוב' או 'המקום הטוב'). הגיע הנפטר לבית הקברות בכרכרה, מוציאין הימנה את הארון,
מניחים אותו על גבי אלונקה מיוחדת, ומכסים אותו בבד שחור. האבלים צועדים בראש המלווים, למרגלות הארון.
מי שלא היה בבית הקברות במשך שלושים יום, אומר את הברכה 'אשר יצר אתכם' (ראה להלן).

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם . אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין . וְזָן וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין . וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין . וְיוֹדֵֽעַ מִסְפַּר כֻּלְּכֶם בַּדִּין . וְעָתִיד לְהַחֲזִיר וּלְהַחֲיוֹתְכֶם בַּדִּין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַיֵּה הַמֵּתִים:


אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֶּה מֵתִים אַֽתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ
(ממוסף של שמיני עצרת עד מוסף של יום ראשון של פסח אומרים : מַשִּׁיב הָרֽוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּֽשֶׁם)

מְכַלְכֵּל חַיִים בְּחֶֽסֶד מְחַיֶה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים . סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְּקַיֵם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר . מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דֽוֹמֶה לָךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה: וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים:


קריעה לפני קבורה


בבית הקברות מכניסים את הנפטר אל תוך הבית המיועד לאסיפת הקהל בלויה ולטהרת נפטרים ממקומות רחוקים,
הוא 'בית צידוק הדין' (המכונה גם 'בית הצור תמים', 'מטהר הויז', 'מטהר הויזכן', 'טהור הויז').
מציבים את הארון על שולחן הטהרה, ספסל אבן המכונה 'מטהר שטיין'. אם האבלים כהנים, מניחים את הארון בחצר תחת כיפת השמים.


בבתי קברות אחדים בנו בדורות האחרונים את בית צידוק הדין, עם סדק הפרדה בתיקרה רחב כעשרה סנטימטר מקיר לקיר, או גג נפתח בחלקו, כדי שהכהן יוכל לעמוד מול הנפטר באגף שאליו אין טומאת המת מגיעה. אם לא קרע האבל בעת יציאת הנשמה, הריהו קורע עתה. אנשי הח"ק מפנים את תשומת לב האבל, שילבש בגד שניתן לקורעו. בשעת הקריעה פותחים את הארון לדקות אחדות. איש אחר מסייע לאבל, בידו סכין הפוך, הקת לכיוון האבל, והלהב בידו, וחותך מעט בבגדים העליונים מול החזה, והאבל מרחיב את החתך לקריעה של טפח כלפי מטה. אין קורעים את הגופיה. אֲבֵלָה מקבלת סיוע זה מאשה. היא מכסה את מקום הקריעה בצעיף או מטפחת. אם אין בידה, הריהי מהדקת את הקריעה בסיכה. על אב או אם קורעים בשמאל החזה, ועל אח או אחות, בן או בת, קורעים בצד ימין. אין קורעים על ילד שלא מלאו לו שלושים יום. קטן אינו קורע עד שיהא בן י"ב שנה ויום אחד. אין האבלים מברכים בעת קריעה זו, ובמקצת קהילות מברכים. מיד אחר הקריעה על אב ואם, חולץ האבל את מנעליו. על שאר קרובים חולץ רק בבואו לביתו. ביום טוב אין קורעים, ובחול המועד קורעים רק על אב ואם. על שאר קרובים ממתינים בקריעה עד אחר יום טוב. בגמר הקריעה, בודקים אם הנפטר שוכב בתנוחה ישרה, וסוגרים את הארון.


צדוק הדין


כשבאו עם המת לבית הקברות אומרים צדוק הדין, ובכל ימים שאין אומרים תחנון אין אומרים אותו, ע"כ גם בט' באב אין אומרים אותו.
וכן בערב שבת וערב יו"ט אחר חצות אין אומרים אותו. ויש שגם אין אומרים אותו בקבורת ילד שלא היה עדיין בן שנה.
והאבל מתחיל והקהל אומרים עמו: צידוק הדין אחר הקריעה האבל מתחיל בקול רם לומר צידוק הדין, והקהל אומר עמו בקול רם:


הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט . אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: הַצּוּר תָּמִים בְּכָל פֹּעַל. מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִּפְעָל.

הַשַּׁלִּיט בְּמַטָּה וּבְמַעַל. מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:


הַצּוּר תָּמִים בְּכָל מַעֲשֶׂה. מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה. חֶסֶד חִנָּם לָנוּ תַּעֲשֶׂה.

וּבִזְכוּת הַנֶּעֶקַד כְּשֶׂה. הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה:


צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו הַצּוּר תָּמִים. אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים.

חֲמָל נָא וְחוּס נָא עַל אָבוֹת וּבָנִים. כִּי לְךָ אָדוֹן הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים:

צַדִּיק אַתָּה יְיָ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקָדוֹן כָּל רוּחוֹת.

חָלִילָה לְּךָ זִכְרוֹנֵנוּ לִמְחוֹת. וְיִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵינוּ פְּקֻחוֹת.

כִּי לְךָ אָדוֹן הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת:

אָדָם אִם בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה. אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה.

מַה יִּתְרוֹן לוֹ כְּלא הָיָה יִהְיֶה.בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֶמֶת מֵמִית וּמְחַיֶּה:


בָּרוּךְ הוּא כִּי אֶמֶת דִּינוֹ.וּמְשׁוֹטֵט הַכֹּל בְּעֵינוֹ.

וּמְשַׁלֵם לְאָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹ וְדִינוֹ.וְהַכֹּל לִשְׁמוֹ הוֹדָיָה יִתֵּנוּ:

יָדַעְנוּ יְיָ כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶךָ.תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ.

וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ.וְאֵין לְהַרְהַר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶךָ.

צַדִּיק אַתָּה יְיָ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ:

דַּיָּן אֶמֶת.שׁוֹפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת.

בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת.שֶׁכָּל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וְאֱמֶת:


נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדֶךָ.צֶדֶק מָלְאָה יְמִינְךָ וְיָדֶךָ.

רַחֵם עַל פְּלֵטַת צֹאן יָדֶֽךָ.וְתֹאמַר לַמַּלְאָךְ הֶרֶף יָדֶֽךָ:

גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה . אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם . לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו: לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְיָ צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ: יְיָ נָתַן וַיָי לָקָח . יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:

לעולם אומרים צידוק הדין, אף בערב יום טוב ומוצאי יום טוב, אלא שבימים שאין בהם תחנון, כולל תשעה באב,
מניחים את מיטת הנפטר על שולחן הטהרה רק לרגע, ואת צידוק הדין אומרים בלחש תוך כדי הליכה בדרך אל הקבר.
צידוק הדין אומרים ביום ולא בלילה. ביום טוב אין אומרים צידוק הדין,
ומוליכים את הארון משער בית הקברות עד הקבר, בלא הפסק, בלא תפילה, בלא קדיש ובלא 'שורה'.
יש שאינם אומרים צידוק הדין בקבורת ילד שלא מלאה לו שנה. בקבורת ילד שעדיין לא נימול,
חותכים את הערלה בעזרת חתיכת זכוכית או אבן חדה, כאשר ארונו ניצב פתוח על שולחן הטהרה, לאחר מכן עוטפים שוב את הנקבר, ונוהגים בה כרגיל. את הערלה אין מניחים בארון, אלא בתוך הקבר למרגלות הארון. אחר אמירת צידוק הדין, יש עורכים הספד,
ורק לאחריו נושאים את הנפטר אל קברו. אבל כהן אינו הולך אל הקבר בשעת הקבורה, וממתין ליד בית צידוק הדין.


קבורה
בקהילות הותיקות היתה 'חברה קדישא דקברנים' ממונה על חפירת הקבר ומעשה הקבורה. תיכף עם הוודע דבר הפטירה,
עליהם להיות מוכנים לעשות את מצוותם ולבוא בזריזות לבית הקברות לחפירת הקבר. אין מתעסקים בחפירה שני אנשים בבת אחת,
אלא בזה אחר זה, זה נכנס וזה יוצא, אם לא שהשעה דחוקה ובהולה. במקצת מקומות נהגו לפני הכנסת הארון לקבר,
להשליך מנעול אל תוך הקבר ולאבד את המפתח שלו. כאשר הארון סגור לגמרי, מורידים אותו אל הקבר על ידי ארבעה אנשי ח"ק באמצעות שני חבלים או שתי חגורות, באופן שמניחים את הראש לכיוון מערב ואת הרגלים למזרח כיוון א"י.
יש מקומות בהם נהגו להניח את ראש המת לצד צפון ורגליו לצד דרום.


לפני הורדת הארון לקבר, מסירים מעליו את המפה השחורה.
בשעת הורדת הארון אל הקבר, יש נוהגים לומר את הפסוק בבראשית כה, ו:
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת
וַיְשַׁלְחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנו חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם: יש שחוזרים על פסוק זה ג' פעמים.

את המטה עליה נשאו את הארון אל הקבר, מהפכים פעם אחת בלבד. יש נהגו להפוך את המטה שלוש פעמים, ויש המקפידים להפוך את המיטה בכיוון המתרחק מהעיר. אחר הורדת הארון אלי קבר, העומדים מסביב זורקים עפר אל הקבר, כל אחד אחד שופך עפר באת שבידו שלוש פעמים, ובמקצת קהילות זורקים שבע פעמים. האבלים הם הראשונים הזורקים עפר על הארון, הבנים לפי סדר לידתם, אחריהם קרובי המשפחה, ולבסוף שאר הנוכחים. אין מעבירים מיד ליד את האת לזריקת העפר, אלא זה מניח וזה נוטל, ואין מכינים עפר על האת ליתן בידי הזורק אל הקבר. כאשר מתמלא הקבר כדי מחציתו בערך, תוקעים למראשותיו שלט הנושא את שם הנפטר ויום פטירתו (או פרטים מזהים אחרים כגון מספר חלקת הקבר כפי שמופיע בספרי החברה קדישא). אנשי הח"ק דקברנים מסיימים את המלאכה, צוברים את שארית העפר ועושים מעליו תל. תל זה, המכונה 'צורת קבר', מחודד למעלה, נערם רחב יותר לצד הראש, וצר יותר לצד הרגלים. אין יוצאים את בית הקברות לפני גמר עשיית 'צורת הקבר'. ביום טוב אנשי הח"ק מורידים את הארון אלי קבר, וכל היתר נעשה בפיקוחם על ידי נכרים. גונזים ספרי תורה ותפילין בקברו של רב קהילה או ראש ישיבה, לצד ראשו, בתוך קדירה חדשה שמניחים בנקב מיוחד שבקבר. בגמר הקבורה, נהגו אנשי החברה קדישא בכמה קהילות לומר תפילה לעילוי נשמת הנפטר:

זכרים נקבותיְהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵי הַנְשָמוֹת שֶׁתְּקַבֵּל נִשְׁמַת (פְּלוֹנִי בֵּן פְּלוֹנִי) לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה, וְתִשְׁלַח לוֹ מַלְאָכֶיךָ הַטוֹבִים לְהוֹלִיךְ נִשְׁמָתוֹ לְגַן עֵדֶן, כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַּרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, וַיֹאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִקְרָא שֵׁם הַמָקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם. וּתְקַיֵם בּוֹ מִקְרָא זֶה, וְקוֵֹי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. וְתִנְהַג עִמוֹ בַּחֲסָדֶיךָ הַמְרֻבִּים, וְתִתְעַנֵג מִדֶשֶׁן נַפְשׁוֹ וּמֵרַב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים. וּתְהִי נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיּים עִם כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר הַשׁוֹכְבִים פֹּה עִם כָּל צַדִיקִים וְצַדְקָנִיוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, אָמֵן.


יְהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵי הַנְשָמוֹת שֶׁתְּקַבֵּל נִשְׁמַת (פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי) לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה, וְתִשְׁלַח לָהּ מַלְאָכֶיךָ הַטוֹבִים לְהוֹלִיךְ נִשְמָתָהּ לְגַן עֵדֶן, כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַּרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, וַיֹאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִקְרָא שֵׁם הַמָקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם. וּתְקַיֵם בָּהּ מִקְרָא זֶה, וְקוֵֹי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. וְתִנְהַג עִמָהּ בַּחֲסָדֶיךָ הַמְרֻבִּים, וְתִתְעַנֵג מִדֶשֶׁן נַפְשָׁהּ וּמֵרַב טוּב הַצָפוּן לַצַדִיקִים. וּתְהִי נִשְׁמָתָהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיּים עִם כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר הַשׁוֹכְבִים פֹּה עִם כָּל צַדִיקִים וְצַדְקָנִיוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, אָמֵן.

אמירת 'א־ל מלא רחמים' בציבור, לאחר הקבורה או בכל זמן אחר, אינה מנהג אשכנז. אין מתעכבים ומתמהמהים אצל הקבר אחר הקבורה. לפני שעוזבים את מקום הקבורה, מניח כל אחד מן המלווים אבן קטנה על האדמה המכסה את הנפטר. האבלים חולצים מנעליהם בגמר הקבורה, לפני אמירת הקדיש. ביום טוב וחו"ה, אין חולצים.
קדיש אחר קבורה


כאשר הממונים על עשיית הקבר חוזרים אל קדמת בית הקברות, נאמר הקדיש שאחר הקבורה. קדיש זה, כמו כל פסוק ודבר תורה, צריך להיאמר במרחק של לפחות ד' אמות מהקברים, משום 'לועג לרש', ולכן נאמר בתוך בית צידוק הדין. כאשר יש מת אחר בבית צידוק הדין, או במקום שאין בית כזה, יאמר הקדיש מחוץ לכניסת בית הקברות. יש הנוטלים ידיהם לפני כניסתם לבית צידוק הדין. במקצת קהילות מקדימים לפני הקדיש את מזמור ט"ז ('מכתם לדוד').


מִכְתָּם לְדָוִד . שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ: אָמַרְתְּ לַיָי אֲדֹנָי אָתָּה . טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה . וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם . וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי: יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי . אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים . אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי: אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי . אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי: שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד . כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: לָכֵן ׀ שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי . אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: כִּי ׀ לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל . לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: תוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ . נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

הקהל אומר עם האבל את לשון הקדיש עד 'ויקרה':

כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וּלְאַחֲיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יָתְהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם וּלְשַכְלָלָא הֵיכְלֵהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעְקַּר פֻלְחָנָא נֻכְרָאָה מְאַרְעָא, וּלַאֲתָבָא פֻלְחָנָא דִשְׁמַיָא, לְאַתְרֵהּ וְיַמְלִיךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים 'יתברך'
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע בְּרִיךְ הוּא הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) . לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ כורע אָמֵן:
יְהֵא שְלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:


יש הנוהגים שהאבל בגמר אמירת הקדיש, אינו חוזר לפסוע ג' פסיעות לפניו אחר שפסע לאחוריו.
החיוב הראשון במעלה לאמירת קדיש זה, הוא בנו של הנפטר. אין שם בן, אומרו אבל אחר, או בעל 'יאהרצייט',
ובהיעדרם אומרו אחד מאנשי החברה קדישא. קדיש אינו נאמר בשנים, אלא ביחיד. אין אומרים קדיש זה בימים שאין בהם תחנון.
בימים אלה יש אומרים קדיש יתום, או שאומרים קדיש דרבנן כשמקדימים לו לימוד משנה, כגון ברכות פ"ט מ"ה:

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה, שֶׁנֶאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהַֽיִךְ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְךָ, אֲפִלוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶֽךָ, בְּכָל מִדָה וּמִדָה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.

אחר כך אומרים: רְבִי חֲנַנָיא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:
קדיש דרבנן. ביום טוב אין אומרים שום קדיש.
שורה
אחר אמירת הקדיש עושים 'שורה' בקדמת בית הקברות, תחת כיפת הרקיע.
קהל המלוים נעמד בשתי שורות, והאבלים הולכים ביניהם, הבנים הולכים לפי סדר הגיל שלהם, ואומרים להם:
הַמָקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם.
ביום טוב אין עושים 'שורה', ובחול המועד עושים. במקצת קהילות אין עושים 'שורה' אף בחול המועד.
מקפידים שיהיו עשרה אנשים ב'שורה', מלבד האבל. אם אין מנין מלבדו, אין עושים 'שורה'.


זריקת עשבים ועפר
אחר השורה, כל היוצא מבית הקברות תולש עשבים וזורקם לאחור מעל ראשו, תוך אמירת לשון הפסוק בתהילים עב, טז:
וְיִצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:
אם אין עשבים בבית הקברות, נוטל מעט עפר וזורקו לאחור ואומר את לשון הפסוק בתהילים קג, יד:
זָכוּר כִּי עָפָר אֲנַֽחְנוּ:
יש העושים כן שלוש פעמים. אף בחול המועד ושאר ימים שאין אומרים בהם תחנון תולשים וזורקים, מלבד ביום טוב.
נטילת ידים אחר לויה ואחר הליכה בבית קברות
גם שלא אחר לויה נוטלים ידים ביציאה מבית הקברות, בכיור בית הקברות, או בחצר בית הכנסת,
ומקפידים שהידים תהיינה רחוצות לפני כניסה לבית. נוטלים ידים אחר לויה, בפרט מי שנשא את הארון או נגע בו,
ואם היו נשים בבית הקברות, ראוי ליטול פעמיים, פעם בכיור בית הקברות, ושנית בחצר בית הכנסת,
משום שמלאך המות מרקד בין הנשים בחזירתן. בשעת הנטילה אחר קבורה יש אומרים את הפסוק בישעיהו כה, ח:
בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהוִֹה דִּמְעָה מֵעַל כָּל
פָּנִים וְחֶרְפַּת עִמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר:
אין לוקחים את הנטלה מיד ליד, אלא מניחים אותה אחר הנטילה, והבא בתור נוטלה ממקום הינוחה.
רוחצים גם את הפנים ואין מנגבים את הידים אחר רחיצה זו. בתשעה באב יש אומרים שאין למלוים לרחוץ את ידיהם,
כיון שמעיקר הדין לא חייבים בזה. ביציאה מבית הקברות נהגו לישב שלוש פעמים, בכל פעם יושבים מעט,
קמים והולכים כמה פסיעות ושוב יושבים מעט, כך שלוש פעמים. לפי המנהג הישן חוזרים ויושבים באופן זה עוד שלוש פעמים
בחצר בית הכנסת, ופעם נוספת בבית האבל, סך הכל שבע פעמים. יש היושבים שבע פעמים בבית הקברות.
בעת ישיבות אלה יש האומרים בכל פעם 'ויהי נועם' ו'יושב בסתר', ויש האומרים וידוי.


הספדים
אין מכניסים את ארונו של הנפטר לצורך הספד לתוך בית הכנסת או בית המדרש,
אלא אם היה מרביץ תורה גדול ובאותו מקום קדוש רגיל היה להשמיע את שיעוריו הקבועים.
בבית הקברות מספידים לפני מיטתו של כל נפטר, אחר אמירת צידוק הדין. יש עורכים את ההספד באולם שבכניסת בית הקברות.
אין מספידים בימים שלא אומרים בהם תחנון, ובערב שבת אחר חצות. גדולי תורה מספידים שוב בבית הכנסת בו
ביום או בימים שלאחר הקבורה, בין מנחה למעריב, הספדים ארוכים ברוב עם, וכן מספידים במעמדים נוספים, לפי חשיבותו של הנפטר. יש ספדנים שדקדקו להתחיל את הספדיהם בדברי הלכה, כי אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה,
אך רוב דברי ההספד נאמרים מתוך דברי אגדה, השוים לכל נפש, אנשים נשים וטף. על גדולי תורה נהוג לשבת ארצה אחר ההספד,
מלבד בערב ראש חודש אחר חצות, מפני קדושת ראש חודש. תוך כדי ישיבה ארצה יש יחידים שנהגו לומר:


אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה
בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשְׁים וּטְהוֹרִים מַזְהִירִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אֵת נִשְׁמַת
זכרים נקבות

(פב"פ) בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בַּעֲדוֹ בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַסְתִירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָלוֹם וְנֹאמַר אָמֵן:


(פב"פ) בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בַּעֲדָהּ בִּשְׂכַר זֶה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַסְתִּירֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָהּ יְיָ הוּא נַחֲלָתָהּ תָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבָהּ בְּשָלוֹם וְנֹאמַר אָמֵן:

יש הממשיכים בדברי הספד קצרים תוך כדי ישיבה על הקרקע. אחר שהציבור קם מהרצפה, יש מספידים שמסיימים בדברי נחמה.
אחר הספד אין אומרים קדיש דרבנן שנהוג לאמרו אחר דרשות רגילות. נהוג להספיד את גדולי התורה שנפטרו באותה שנה,
ביום תענית החברה קדישא, שנקבע בכל קהילה במועד אחר, או בימי תענית ציבור כמו עשרה בטבת. הספדים אלה נערכים לעת ערב.


ומצוה לנחם אבלים ולדבר על לבם דברי תנחומים. ושיפטר מן האבל יאמר:
הַמָּקוֹם יְנַחֵם אוֹתְךָ (אֶתְכֶם) בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם:
נוסחי הקדיש

רק יתום אחד אומר קדיש ואין שנים ויותר אומרים קדיש יחדיו כשם שאינם אומרים חזרת הש"ץ בשנים : האומר קדיש, ברשות גבאי, עומד סמוך לש"ץ, לימינו או לשמאלו, ואומר קדיש : האומר קדיש יתום או קדיש דרבנן מתעטף בטלית אף בתפילת מנחה וערבית משום כבוד הצבור : העובר לפני התיבה אינו אומר קדיש יתום אם יש שם חיובים אחרים. כאשר אין חיובים אחרים מלבדו, יאמר רק קדיש יתום אחד בלבד אחר 'שיר מזמור לאסף', מפני שאסור להרבות בקדישים מיותרים. אם אין שום חיוב בבית הכנסת, יאמר אדם אחר קדיש יתום בגמר התפילה אחר 'שיר מזמור לאסף'. כל קדיש שתפסו מעומד יש לעמוד בו. רבים מחמירים לעמוד גם בשאר קדישים, ויש הקמים קמעה באמירת 'יהא שמיה' בלבד. בכל קדיש יתום אין כופלים 'לעלא' בעשרת ימי תשובה כלל.

אחר אמירת מזמורי תהלים נוהגים ללמוד
מעט במשנה או במדרש ואגדה ואח"כ יש אומרים :

אָמַר רְבִי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רְבִי חֲנִינָא . תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם: שֶׁנֶאֱמַר וְכָל בָּנַֽיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶֽךָ וְאֵין לָֽמוֹ מִכְשׁוֹל: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ: לְמַֽעַן אַחַי וְרֵעָי . אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַֽעַן בֵּית יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָׁלוֹם:

אחר שיעור בהלכה ושמעתתא
יש המקדימין לומר 'רבי חנניא בן עקשיא'.
(אחר דרשה באגדתא לא הצריכו אמירה זו :)

רְבִי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

אחר כל דרשה או שיעור אומרים היתומים והאבלים קדיש דרבנן.


קדיש הרגיל

כורע יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא . בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ . בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן . וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל . בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב . וְאִמְרוּ כורע אָמֵן.


אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא ובנשימה אחרת מוסיפים גם אם עומדים בתפילה
במקום שאין רשאים להפסיק בו יִתְבָּרַךְ
כורע יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל
שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא כורע הציבור אומר עמו (ולא לאחריו) בְּרִיךְ הוּא .
בתפלות ראש השנה כופלים 'לעילא ולעילא' רק בקדישים מיוחדים שנתקנו לאמירת הש"ץ,
אך בכל קדיש יתום אין כופלים. בשאר ימי התשובה, מלבד יום הכפורים, אין כופלים 'לעילא' כלל.
לְעֵֽלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא כורע וְאִמְרוּ אָמֵן:


בקדיש שלם מוסיפים:
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא . וְאִמְרוּ אָמֵן:
קדיש דרבנן נוסח הרגיל

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן . וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן . וְעַל כָּל מָן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא הָדֵן וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן (ולכון) שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין וְחַיִּין אֲרִיכִין וּמְזוֹנָא רְוִיחָא וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא . וְאִמְרוּ אָמֵן:

קדיש דרבנן על פי נוסחא הישנה

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן . וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן . וְעַל כָּל (וּכָּל) מַאַן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּבְאַתְרָא הָדֵין וְדִבְּכָל אֲתַר וַאֲתַר . יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן שְׁלָמָא חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי (וְרַחֲמִין) וּמְזוֹנֵי רְוִיחִין (רְוָיחִין) וּפֻרְקָנָא . מִן קֳדָם מָרֵא (מָאֲרֵיה) שְׁמַיָּא (וְאַרְעָא) . וְאִמְרוּ אָמֵן:

בקדיש יתום, ובקדיש שלם, ובקדיש דרבנן מסיימים:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל . וְאִמְרוּ אָמֵן:
תפילה בבית האבל

כל ימי השבעה מתאספים בבית האבל לתפילת שחרית, מנחה ומעריב, גם אם אינו אבל על אביו ואמו, ואפילו על תינוק בן שנה.

אף בעת שהאבלות הן נשים בלבד, או שאין לנפטר מתאבלים, עושים מנין בבית הנפטר.


אירגון המנין היא מתפקידי החברה קדישא, או של חברה מיוחדת(שנקראת בשם כמו 'חברת מנין' Minyanverein או 'חברת אהבת חסד')

שקיבלה על עצמה להבטיח מניין לבית האבל. לחברה כזו מצטרפים גם כהנים, חלשים וזקנים, שאין ביכלתם לפעול במסגרת החברה קדישא דמטהרים ודקברנים. פעולות החברים הן 'לשם מצוה', שלא על מנת לקבל פרס.


החברה מביאה לבית האבלים ספר תורה עם ארון קודש, עמוד קריאה, סידורים ושרפרפים.

בקהילות קטנות מאוד, באים כל חברי הקהילה להתפלל בבית הנפטר, ובאותו שבוע אין מקיימים תפילה בבית הכנסת.


במידת האפשר עורכים את התפילות בחדר שבו אירעה הפטירה.


מקפידים שנשים לא תהיינה נוכחות בחדר בשעת התפילה.


האבל עצמו מתפלל כש"ץ, אם הוא מוכשר לכך (יש נוהגים כן החל מהיום השלישי או הרביעי מהשבעה)

אך אינו קורא בתורה בשני וחמישי, ואינו עולה לתורה.


אין אומרים תחנון ולא 'א־ל ארך אפים'.


אומרים 'למנצח'.


מדלגים את הפסוק 'ואני זאת בריתי'.


אומרים ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, אבל כהנים לא נושאים כפים.


אומרים 'תתקבל' בקדישים שאחר התפילה.


אומרים 'שיר מזמור לאסף'.


בסוף כל תפילה אומרים מזמור ט"ז ('מכתם לדוד'), גם בימים שאומרים בהם תחנון,

ולא נהגו לומר את מזמור מט ('שמעו זאת כל העמים').


בתפילת מעריב בזמנו אין אומרים 'שיר המעלות' לפני 'ברכו'.


במוצאי שבת אין מזמרים 'לדוד ברוך' ואין אומרים 'ויהי נועם' ולא 'ואתה קדוש', ולא את הפסוקים שלפני הבדלה.


בראש חודש וחנוכה אומרים הלל, אך האבל יוצא מהחדר.


סליחות האבל אומר, אך לא לפני התיבה, ומדלג על הוידוי.


כאשר אין מנין בבית האבל בימי השבעה אין האבל הולך לבית הכנסת, להוציא תשעה־באב שכל הקהל כולו בחזקת אבלים.


מותר לו ללכת לסליחות של ערב ראש־השנה וערב יום־הכיפורים, שאומרים אותן בעוד לילה.


בליל פורים מותר לו ללכת לבית הכנסת לשמוע את קריאת־המגילה, ובבוקר גם לתפילה.


לימוד לעילוי נשמת הנפטר


בשבעת ימי האבל נהגו, ערב ובוקר, ללמוד לעילוי נשמת הנפטר.


אם אפשר הדבר, ראוי ללמוד במקום בו יצאה הנשמה.


יש המהדרים ללכת מיד אחר הקבורה לבית הנפטר, לקיים את הלימוד הראשון.


לומדים בבית האבל דברי מוסר ואגדה, מעניני חולי, ביקור חולים, תפילה על החולה, תשובה, וידוי, מיתה, טהרה, לויה, קבורה,

ניחום אבלים, דוגמת הנמצא ב'ספר החיים' וב'תוצאות חיים'. יש הלומדים מתוך פרק 'אלו מגלחין', או עניני אבלות מתוך ספרים אחרים.


נפטר שהניח אחריו חידושי תורה, לומדים מתוך ספריו.


בכמה קהילות ניתן השיעור על ידי מגיד השיעור הקבוע של החברה קדישא.


ראוי לתת צדקה לפני התחלת הלימוד. יש האומרים נוסח כלשהו לפני הלימוד ולאחריו,
כדי לידע ולהודיע עבור מי הם לומדים, כמו הנוסח שלפנינו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבִּזְכוּת לִּמּוּד הַמִּשְׁנָה, שֶׁהִיא אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה,
תְּהֵא נִשְׁמַת (פלוני בן פלוני) צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם נִשְׁמוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
וְעִם נִשְׁמוֹת שְׁאָר צַדִּיקִים וְצַדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן אָמֵן.


יש האומרים נוסח ארוך יותר, כפי שנדפס ב'תוצאות חיים' וספרים אחרים.


בדורות האחרונים נתפשט ללמוד משניות לעילוי נשמה, כפי שחידש השל"ה ש'משנה' אותיות 'נשמה', ולא נהגו כן הקדמונים,

ואף האחרונים באשכנז לא למדו משניות בנוכחות האבל, שהאבל בתוך השבעה אסור בתלמוד תורה

ואם משמיעים בנוכחותו משניות מכריחים אותו להיות 'מסיר אזנו משמוע תורה'.


לאחר הלימוד אומר האבל קדיש דרבנן.


יש נוהגים להתפלל וללמוד בבית הנפטר כל ימי השלושים, ולפחות בשבתות שבימי השלושים, ומקצת משפחות עושות כן כל השנה כולה, לעתים על ידי שכירת לומדים בתשלום, במידת האפשר בעשרה עם אמירת קדיש, ולפחות על ידי שני לומדים. עשירים גדולים נהגו לשכור עשרה לומדים, היקצו להם חדר מיוחד, וקבעו בו לימוד יומם ולילה במשך כל שנת האבל. אחרים שכרו מגיד שיעור שילמד עם עשרה בחורים.

בבית אבל אומר :


רַבּוֹתַי וִויר וואָללֶען בֶּענְשׁעֶן ! או : הַב לָן וּנְבָרֵךְ !
המסובים : יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם :
בִּרְשׁוּת . . . נְבָרֵךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ :
המסובים : בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
המזמן : בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ:
_______

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶֽסֶד וּבְרַחֲמִים הוּא נוֹתֵן לֶֽחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָֽנוּ וְאַל יֶחְסַר לָֽנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוּא זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָּן אֶת הַכֹּל:


נוֹדֶה לְּךָ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עַל שֶׁהִנְחַֽלְתָּ לַאֲבוֹתֵֽינוּ אֶֽרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽים וּפְדִיתָֽנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַֽמְתָּ בִּבְשָׂרֵֽנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּֽנוּ וְעַל חֻקֶּֽיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּֽנוּ וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶֽסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּֽנוּ וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָֽנוּ תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה .


וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אָֽנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרֲכִים אוֹתָךְ יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי (נ"א בְּפֶה) כָל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב . וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶֽיךָ עַל הָאָֽרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָֽרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:


רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַֽםִ עִירֶֽךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶֽךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶֽךָ וְעַל הַבַּֽיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵֽינוּ אָבִֽינוּ רְעֵֽנוּ זוּנֵֽנוּ פַרְנְסֵֽנוּ וְכַלְכְּלֵֽנוּ וְהַרְוִיחֵֽנוּ וְהַרְוַח לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵֽינוּ וְנָא אַל תַּצְרִיכֵֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם אֶלָּא [נוסח מאוחר : כִּי אִם] לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:


נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ אֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַֽםִ וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה . נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְחֵם מִיְּגוֹנָם . כָּאָמוּר כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֵֽנוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַֽםִ תְּנֻחֲמוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַֽםִ:


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ . בּוֹרְאֵֽנוּ גֹאֲלֵֽנוּ . קְדוֹשֵֽׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב . הַמֶּֽלֶךְ הַחַי . הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב . אֵל אֱמֶת . דַּיָן אֱמֶת . שֹׁפֵט צֶדֶק . (וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת בְּמִשְׁפָּט) . ושַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ . כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט . וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו . וְעַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרֲכוֹ . גֹּדֵּר פִּרְצוֹת יִשְׂרָאֵל הוּא יִגְדֹּר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת מֵעָלֵֽינוּ (אם אחר מברך יוסיף : וּמֵעַל הָאָבֵל הַזֶּה) לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם . הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶֽסֶד וְרַחֲמִים וְכָל טוֹב וּמִכָּל טוֹב אַל יְחַסְּרֵֽנוּ: הרחמן וכו'

זה הכוונה שייך בשעת שאומרים שלש עשרה מדות לכל דבור ודבור :

יְיָ֣ ׀אֲנִי הוּא קוֹדֶם שְׁיֶחֱטָא

יְיָ֔ אֲנִי הוּא לְאַחַר שְׁיֶחֱטָא וְיָשׁוּב

אֵ֥ל מִידַת הָרַחֲמִים אֲפִילוּ לְכוּתִי

רַח֖וּםלְמִי שְׁיֵשׁ לוֹ זְכוּת

וְחַנּ֑וּן לְמִי שְׁאֵין לוֹ זְכוּת

אֶ֥רֶךְ אַפּ֖יִם מַאֲרִיךְ אַף לָרְשָׁעִים אוּלַי יָשׁוּבוּ

וְרַב־חֶ֥סֶדלְצְרִיכִים חָסֶד

וֶֽאֱמֶֽת לְשַׁלֵם שָׂכָר טוֹב לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ

נֹצֵ֥ר חֶֽ֨סֶד֨ לָֽאֲלָפִ֔ים כְּשֶׁאָדָם עוֹשֵׂי טוֹב

נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן לְעוֹשֶׂה בְּמֵזִיד

וָפֶ֖שַׁע הַמוֹרְדִים לְהַכְעִיס

וְחַטָּאָ֑ההָעוֹשִׂים בִּשְׁגָגָה

וְנַקֵּה֨לְשָׁבִים


Selichos [Prayers of Atonement] according to the Alsace [France] custom.
Frankfurt On the Main ~ 1725


If one orens within a ציבור that says a different form or order of סליחות, one may either, say the סליחות which the ציבור recites, rather than reciting סליחות מנהג אשכנז at home, or one still says the סליחות מנהג אשכנז, and recites at least the י"ג מדות with the ציבור. In case the ציבור doesn't say the י"ג מדות (i.e. not reciting the י"ג מדות at הוצאת ס"ת on שבת יום כפור at הוצאת ס"ת), one chants the י"ג מדות by oneself with טעמים.אַלְמֶעמֶרבִּימָה [The Lectern where the תּוֹרָה is read]

אֱמֶת, תּוֹרַת אֱמֶתTruth, Really!, The Honest Truth

אוֹסֶרironic negation “Osser sagt Schiller!”

אַרְבַּע כַּנְפוֹת A four-cornered undergarment

בּוֹיעֶלold wares

"בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ!"“With all my being!”

בְּחֵינְטa charming person

בְּכּוֹבֶדan honorable person

בְּגִילוּי רֹאשׁor בְּקַלוֹת רֹאשׁ Bareheaded or Levity

בִּלבּוּלִיםConfusion

[מִיזֶר] בַּעַל דָֽבֶר[Miserable] person in question

בֶּנשׁ לִישְׁטְBlessing the שַׁבָּת or יוֹם טוֹב lights

בּרוֹיכֶסUpset

גְרוּס גוֹט! A greeting in G-d’s name like “הַשֵׁם עִמָכֶם!”

"גַּנְז יאָר שִׁיקֶר אוּנ' פּוּרִים נִשְׁטֶרן!"Lit. “All year drunk and פּוּרִים sober!”

גַם זוּ לְטוֹבָה! Lit. This is also for the good!, (Thank G-d it worked out!)

גַנֶףthief

גְבוּרֶהpomposity

גְעוֹמֶרטto count the Omer [i.e. Hast Du “G’Omert”?]

דַּאפִּישׁClumsy

דַּהיִסTroubles

דַּלֶסpoor man

דַּפקעֲdefiance

[אִיך כַבֶּע בּוּשָׁה] דִּי כַבְּנֶה בּוּשֶּה Lit. I am embarrassed, The humiliation

[“Die ‘Chabeneh Busheh’ ist zu gross!”

“The shame is too great!”]

וְנֹאמַר אָמֵןend of discussion

חַרְפֶּהhumiliation

חַבְרוּתֶהlearning partner, community

חוּקַת הַגּוֹיGentile Custom

חוּצְפֶּה (פּוֹנִים)Gall (Face)

חוּשׁSense

חוֹתֶןBridegroom

חִיבּעֶ חָנְטֶרCry Baby

חָכְמֶהcleverness

חַמִימֶהwarmth

חַמֶרstupid person

חַלוֹישִׁיתjunk

חַרְפֶּה humiliation

טִינֶףbad goods

יְרוּשֶׁהinheritance

[שֶׁלֹא בְּ]כָּבֶד, כָּבֶדִיק[Without] Honor, Honorable

כֹּחַ, "שְׁכּוֹחַ"! [יִשָׁר־כֹּחֲךָ] Strength, Well done! (i.e. after someone has read a הַפְטָרָה)

כַּלֶהBride

לְהַכִיס [פָּנִים]Do it despite of, brazen

"דער מענש דענקט און גוט לענקט!"“Man calculates and G-d does!”

מוֹירֶהFear

מַזֶלa lucky person

[מוֹרֶה] מוֹרֵינוּ הָרַב, רַבָּנִיםDistinguished Rabbi, Rabbis [as opposed to Rabbeim]

מַמְזֶר בְּנִדֶהThe worst thing to call someone

מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִיןG-d has counted your kingship (and terminated it for you).

You have been weighed in the scales and been found wanting.

Your kingship has been broken and given to Media and Persia.

[Daniel 5:25-28] (סנהדרין כב)

מְנוּחֶה rest

מְצִיאֶה, "מִיט מְצִיאֶת גִיבְּט מַאן זאַין גֶּלְט אוֹיס!"a bargain, My greatgrandmother would say, “Mit ‘Metziehs’ gibt mann sein gelt aus”

“With deals one gives (still) one’s money away!”

מְשׁוּגֶע [מְשׁוּי]Mad, Crazy

מָשֶׁלשִׁיןstories

מִשְׁפָּחֶהrelatives

מְשָׁרֶתServant

נְדוּנְיֶאDowry

נֵס, נִסִים Miracle,Miracles “What are you waiting for, נִסִים?”

"נִישְׁץְ פוּר קִידֶשׁ אוּנ' נִישְׁץְ פוּר הַבְדָלָה!" “Not for קִידוּשׁ and not for הַבְדָלָה!”

נֶבִּישׁ [נֶבִּיךְ]regrets

נַֽעַרsimpleton

סֶדְרֶה The weekly תּוֹרָה portion, a סִדְרָה contains many פַּרְשִׁיוֹת

פַּרְנְסֶה profession

פּוֹשֶׁט simpleton

"עִבְרִי אנֹכִי!" “I am a עִבְרִי [Jew]!” (how Jews identified each other)

צוּ גוֹט וִויל "With G-d’s help!”

קֶפּשֶׁןYarmulke, Kipah, Kapel

קְרִירֶהcold

קוֹזֶןrich man

קִנֶה־שִׂנֶהJealousy

רוֹיכֶס קִיקֶלHothead

רִישֶׁתantisemitism

[מִצְוֹת] שְׁדַייגִין bidding on mitzvos or kibudim in the synagogue

שִׂמְחֶהjoy

"שַׁבֶּת בִּמְנוּחָה!" “שַׁבָּת with rest!”

[Not something to do or talk about on שַׁבָּת]

שֵׂכֶל[Common] Sense

שְׁלֶמַזֶלthe unlucky fellow

שְׁלֶמִילUnfortunate One [my father would call me that when was sick]

שְׁמוּץ שְׁמוּצִישׁ,dirt(y)

שֶׁנָדֶּרA Yiddish corruption of the Hebrew שֶׁנָדַר, (“because he vowed”).

The vow or pledge of a donation to the synagogue.

שְׁנוּדֶל, שְׁנוּדֶלןmumble, mumbling

שְׂרוֹכֶהstench

שְׂרָרֶהa genteel person

"תּוֹי, תּוֹי, תּוֹי!"Thankfully! [without the Evil Eye]

[מאַךְ] תַּכְלִיתBe Practical (Brass Tacks)

תִינֶף Cheap quality items

תִּישׁ גֶּבֵּיטLit. Table Prayer, Grace After Meals

תַּלְמוּד תּוֹרָה חָכָםScholar

תְּפִילִין לאֵיגֶןlay (don) תְּפִלִין

תַּשְׁעֶר/ דַּשְׁעֶרBread for שַׁבָּת and יוֹם טוֹב


Many of the terms my father used have a קמץor a שורוק at the end of the word, many when used in conversational Yiddish, are pronounced as a סגול:


(אָבוֹת אֲבוֹתֵינעֶס [אָבוֹת אֲבוֹתֵינוּ], אַכִילֶה [אַכִילָה], אֱלִיָנָבֶה [אֱלִיָה הַנָּבִיא], בּוּשֶׁה [בּוּשָׁה], בּוֹכֶר [בָּכוּר], בַּעַל דָֽבֶר [בַּעַל דָבָר], גְבוּרֶה [גְּבוּרָה], גַּנֶב [גַּנָב], דְּבָרֶה תּוֹרֶה [דְּבַר תּוֹרָה], דַּוְקֶא [דַּוְקָא], חוֹל מוֹט [חוֹל הַמוֹעֵד], חָכְמֶה [חָכְמָה], חַמְעֶר [חַמוֹר], חוּצְפֶּה [חוּצְפָּה], יְרוּשֶׁה [יְרוּשָׁה], מוֹירֶא [מוֹרָא], מַזֶל [מַזָל], מַמְזֶר בְּנִדֶה [מַמְזֶר בְּנִדָה], מְנוּחֶה [מְנוּחָה], מְצִיאֶה [מְצִיאָה], מְשׁוּגֶע [מְשׁוּגָע], מִשְׁפָּחֶה [מִשְׁפָּחָה], נְדוּנְיֶא [נְדוּנְיָא], פַּרְנָסֶה [פַּרְנָסָה], סִדְרֶה [סִדְרָה], קִנֶה שִׂנֶה [קִנְאָה שִׂנְאָה], רַחְמָנֶת [רַחְמָנוּת], רָשֶׁע [רָשָׁע], שַׁבֶּת [שַׁבָּת], שְׁלַח מָנֶת [שַׁלַח מָנוֹת], שִׂמְחֶה [שִׂמְחָה], שְׂרָרֶה [שְׂרָרָה])


"ווֹא זִינְטְ דִי אַלְטֶה פְרַנְקפוּרטֶה יוּדעֶן?" A popular Frankfurt Am Main expression my grandfather said, being nostalgic for the old style Frankfurt Jews.


"יוּד ווֹא אִיזְטְ דַּאִין לִינְק אוֹיר? זוּי רוּם!" “Jew, where is your left ear?” “This way!” If someone said something far fetched. [the hand gesture is, to grab one’s ear with one’s hand over the head.]There are 17 different methods of observing:A- Theאריז“ל , as per the שערי תשובה 493:8, who is quoted by ר' שמעון אידער, "Halachos of פסח" vol II, pp 330-331. It's also mentioned by ר‘ בלומנקרנס, "The Laws of פסח - A Digest", 5753/1993 edition, pp 17-2, 17-3, as custom 4a. - The מהרי“ל personally followed this practice, no גילוח from פסח until ערב שבועות including ל“ג בעומר.


(All of these use the phrase "עד ערב שבועות" implying that one may get a haircut ערב שבועות during the day. They make no mention of not having to observe ל“ג בעומר.)


B- Same as A, but ends the morning of the first of the ימי הגבלה.


C- רמ“א 493:2, as per משנה ברורה 493:6 and ביעור הלכה "יש נוהגים". In the ב“ה, it is the second custom listed under the first opinion. It's mentioned in the אגרות משה(2nd custom) and ר' שמעון אידער (ibid; B), quoting this רמ“א, ר‘ בלומנקרנס (ibid; custom 1) and ר‘ אהרן פעלדער in "מועדי ישורון". In the last two sentences of the תשובה, ר‘ משה says that the רמ“א was giving this opinion for ספרדים, disagreeing with the מחבר (next).


D- ערוך השלחן 493:2, as explained in the מ“ב (ibid) and ב“ה (ibid; 1st custom in the 1st opinion), the ערוך השלחן 493:4, אגרות משה (ibid; 1st custom), ר' שמעון אידער (A) and ר‘ בלומנקרנס (custom 2). The מהרי“ל taught his בוחרים from פסח until after ל“ג בעומר


E- ב“ה (ibid; second opinion). He takes this as an explanation of K, and not a separate custom. אגרות משה (6th מנהג), quoting the מגן אברהם (no reference), however, ר‘ משה holds no one follows this custom. Of the 39 days, 6 are going to be שבתות, leaving 33.


F- אגרות משה (5th minhag), quoting מ“ב 493:15 from סידור דרך החיים. This is the custom of פרנקפורט. - [This was true not only פפד“ם, but Germany before the חורבן in general. The rationale is simple: all days from פסח to שבועות except for days on which תחנון isn't said. (NB: On פסח שני, it is said.)]


G - מגן אברהם, as per בער היטב 493:8, MB 493:15 (who also quotes חיי אדם), ע“ה 493:6, א“מ (4th minhag), ר' שמעון אידער (C, "The is..."), ר‘ בלומנקרנס (custom 3b), ר‘ אהרן פעלדער and is the custom in Elizabeth (R' ED Teitz's esteemed father).


H- בער היטב 493:3, quoting אור זרוע


I- ר‘ בלומנקרנס (custom 3a)


J- א“מ (3rd מנהג) quoting the רמ“א 3 and מ“א 5, and ר‘ אהרן פעלדער.


K- רמ“א 493:3, first opinion, as explained by מ“ב 493:14 (2nd half) and 493:15 (1st sentence), בער היטב 493:7 (quoting the ב“ח), ביאור הלכה (ibid; 2nd opinion), ר' שמעון אידער (C: first 2 paragraphs).


L - The usual custom at the time of the מהרי“ל was - from ר“ח אייר until after ל“ג בעומר


M - ... or, according to the מגן אברהם's understanding, from after ר“ח אייר until after ל“ג בעומר.


N & O - are variations on L and M, resp., according to those פוסקים (מהרי“ב) who allow shaving on ערב שבת in case ל“ג בעומר is on Sunday.


O - has only 14 days, and something between this and 19 (L) was common specifically in those מדינות that had a local and fresh memory of the crusades.


P - The longest שיטה in comparison keeps 50 days (incl. afternoon of ערב פסח and ערב שבועות until daytime), or in theory, 51.5 days, if ערב שבועות is a שבת and shaving is not allowed on ערב שבת. This would be the seventeenth method (*P), but I've never learned anyone who paskened thus.


ר‘ משה lists 6 customs, given here as: D, C, J, G, F, and E. ר‘ משה says that the רמ“א paskened against the first of these (i.e. D), and that in practice, no one follows the last (E). He shows that the other 4 are variations of the same מנהג, and therefore one can switch among them without התרת נדרים.


The two most common מנהגים, are probably C and either J or K.


All the methods include ה‘ אייר. All the methods include the afternoon before ל“ג בעומר.

A B C D E F G H I J K L M N O P

פסח X X X X X
אסרו חג X X X X X X
כ“ד־כ“ט ניסן X X X X X X X
א‘ ר“ח אייר X X X X X X X X X
ב‘ ר“ח אייר X X X X X X X X X X
ב‘־י“ז אייר X X X X X X X X X X X X X X XX
ל“ג בעומר X X n X n n n n n n n n n X
י“ט אייר X X n X X X X X X X X
כ‘־כ“ט אייר X X X X X X X X X X
ר“ח סיון X X X X X X X X
ב‘ סיון X X X X X X X X X
יום הגבלה א‘ X n X n X X X X X
ב‘, ג‘ יום הגבלהX X X X X X X
ערב שבועות n X n n X X


מנהג אשכנז & Recent ל"ג בעומר Innovations

By Treasures of Ashkenaz אוצרות יהדות אשכנז


  1. מנהג אשכנז And The Traditional Way Of Enjoying The Day

One does not observe aיום טוב not mentioned in ש"ס and פוסקים (יורה דעה רל"ג חתם סופר). Making a holiday out of the day a צדיק passed away (aka הילולה) runs contrary to the גמרא which mentions such a day as a day of fasting. In מסורת אשכנז the term used for such a day is יאהרצייט, a day of fasting and introspection. We don’t make a small village in northern ארץ ישראל the focus of a giant pilgrimage, greater than ירושלם עיה"ק. בני אשכנז are משמח because the תלמידי ר' עקיבא ceased dying.

  1. The bonfires which are part of the “celebration” create giant clouds of smoke. Pollution and smoke inhalation can be dangerous to people and the environment. Some people suffer from the smoke, have to stay inside all day and night and keep their windows closed. Contractors in ארץ ישראל complain of significant losses from wood disappearing from building sites. It is a day when בני אשכנז students are given leisure.
  2. What are the origins in our tradition of bonfires in connection with such a day? There are those who do so, all over the world as well, something which was not done in the past. בני אשכנז enjoy music and conduct weddings.
  3. Upsherin is not מנהג אשכנז at all. This topic has been well covered by שרשי מנהג אשכנז חלק ג'. בני אשכנז take the first haircut since ר"ח אייר.

ח"י רוטל משקה is a Chassidic סגולה, connected to the מירון event. Interestingly though, in the ספר מנהגי וורמייזא, (ר יוזפא שמש), it does mention thatמלמדים gave יי"ש to תלמידים, presumably within reason of course, probably for ‘making a לחיים’. בני אשכנז believe there is a place for משתה ושמחה.


According to מנהג אשכנז one does not reciteתחנון only at תפלת שחרית.

Many גדולים, not only גדולי אשכנז, but also great Chassidishe רבנים and ספרדי גדולים, deliberately do not participate in this event. רב ש"ך זצ"ל told his תלמידים not to go to מירון. רב אלישיב שליט"א, has never gone to Meron as was reported in the Jerusalem Post. He stated he feels closer to רשב"י learning a בלאט גמרא.

If the חתם סופר voiced reservations about the מירון pilgrimage close to two hundred years, when the attendance there was presumably much smaller than it is nowadays, would his reservations not be much greater today?

Without getting into the question of possible חילול שבת caused by preparations for ל"ג בעומר, when it occurs on Sunday like this year, and whether it is actually the יאהרצייט of ר' שמעון בן יוחאי.

  1. ^ כאן אנחנו מביאים רק את הטקסט של הסידור, ואם הזמן נתאים את העיצוב לסביבת ויקי.