משנה ידיים ד א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק ד · משנה א | >>

בו ביום נמנו וגמרו על עריבת הרגלים שהיא משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה, שהיא טמאה מדרס, שרבי עקיבא אומר, עריבת הרגלים כשמה.

בו ביום נמנו וגמרו,

על עריבת הרגלים, שהיא משני לוגין ועד תשעת קבין -
שנסדקה - שהיא טמאה מדרס.
שרבי עקיבה אומר: עריבת הרגלים - כשמה.

כבר זכרנו כי בכל מקום שיאמר במשנה בו ביום, רומז אל היום הזה אשר הושיבו את רבי אלעזר בן עזריה.

ופירוש נמנו וגמרו - שהם מנו על נפשם כדי שיסכימו על עניית הרוב, ונמצא הרוב חולקין על רבי עקיבא, ופסקו ההלכה כמו שזכר בכאן לא כמו שאמר רבי עקיבא.

וכבר נתבאר ההלכה הזאת בפרק (עשירי) של כלים תעיינה שם:

בו ביום. אפירקין דלעיל קאי אמילתיה דשמעון בן עזאי דאיירי ביום שהושב ר"א בן עזריה בישיבה:

עריבת הרגלים. כמין קערה לרחיצת רגלים:

שנסדקה. בת"כ בפרשת זאת תהיה קתני שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת שהמים ממהרין לצאת קודם שיספיק לרחוץ מתוך שמרחיב הסדק א"נ שנסדקה למטה סמוך לשולים ואינה מחזקת מים כדי לרחוץ רגלו אחת:

טמאה מדרס. בת"כ מרבה לה מדכתיב (ויקרא טו) כל כלי וממעט כפה סאה מדכתיב (שם) אשר ישב והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפרק עשרים דכלים (מ"ב) פרשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין:

שר"ע אומר עריבת הרגלים כשמה. כלומר כשמה כן היא שאין שם מדרס עליה וסתם מתניתין דכלים דלא כר"ע אלא כפי מה שנמנו וגמרו:

בו ביום - אפירקין דלעיל קאי, אמלתיה דר' שמעון בן עזאי, דמיירי ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה. וכל מקום שנאמר במשנה בו ביום, על אותו יום נאמר:

נמנו - עמדו למנין, לדעת מנין המטמאים ומנין המטהרים, וגמרו הדין על פי הרוב:

עריבת הרגלים - ער [שבה עשויה לרחיצת הרגלים:

שנסדקה - סמוך לשוליה, ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת:

טמאה מדרס - דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה, והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה א:

שר' עקיבא - היה חולק ואומר עריבת הרגלים כשמה, כלומר כשמה כן היא, שאין שם מדרס עליה. ואין הלכה כר' עקיבא:

טמאה מדרס. לשון הר"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי"ט דכלים ובפ"ך דכלים מ"ב מפרש הר"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר"ש כתב וז"ל טמאה מדרם בת"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר"ב במשנה ג' פ"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה"ק שאף ע"פ שהיא נעשית למלאכה. מ"מ עם זה היו רגילים ג"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר"ש הראשונים. והן הנה דברי הר"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ"ש הר"ב בפ"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר"ש מהא. וכתב דבפ"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ"מ קצת דוחק ג"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר"ב כתב שם בכלים פ"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ"ל שכל מה שנדחק הר"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב"ם. וכפי' הר"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ"ל:

שר"ע אומר כו'. וסתם מתני' דכלים דלא כר"ע. הר"ש:

(א) (על הברטנורא) וקשה, דאם כן גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס, כמו תיבה שפתחה מצדה. אבל בפרק כ' דכלים משנה ב' כתב הר"ב, שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה, וכשלא נסדקה אימרים לו עמוד. כן פירש הר"מ. וכן עיקר. ועתוי"ט:

משני לוגין ועד תשעת קבין:    הגי' הרי"א ז"ל:

(א) בפי' רעז"ל ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת אמר המלקט הוא פי' מאי דקתני בת"כ שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת אי נמי יש לפ' שהסדק כ"כ גדול דקודם שירחוץ רגלו אחת יצאו כל המים ומרבה לה התם בת"כ הואיל ומשמשת ישיבה עם מלאכתה מדכתיב כל כלי. וממעט בת"כ כפה סאה מדכתיב אשר ישב שאין משמשין ישיבה עם מלאכתם ופי' הר"ש ז"ל כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עלי' ובפ' עשרים דכלים פירשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין עכ"ל ז"ל. ובפחות משני לוגין או יותר מט' קבין אפילו נסדקה אינה טמאה מדרס:

יכין

בו ביום:    שנזכר לעיל סוף הפרק בדברי ר"ש בן עזאי. דהיינו ביום שהושיבו את ראב"ע לנשיא. וכן כל בו ביום דפרקין. ואע"ג דכולהו אין להם ענין במכילתין. נקט להו אגב הך דסוף פרק דלעיל:

נמנו:    ר"ל מנו ב' צדדי החולקים. וכמה יש בכל צד:

וגמרו:    החליטו הדין ע"פ רוב דעות:

על עריבת הרגלים:    שמיוחד לרחיצת רגלים. שמחזקת משני וכו':

ועד תשעה קבין:    דבפחותה מב' לוגין הרי הוא ככל כלי הבית שאין מתטהרין ע"י סדק. רק בנקב כמוציא זית. ובמחזיק טפי מט' קבין. לא חזיא כל כך לישיבה ואין מחשבה מועלת לה עד שיעשה בה מעשה [ועיין מ"ש בס"ד כלים פ"כ סי' י"ז. ונ"ל ראיה מדאמרינן [מ"ק כ"א א'] ישן ע"ג אודייני גדולה לא יצא ידי חובתו. ופי' הר"ן התם דהיינו עריבה גדולה. אלמא דעריבה גדולה לא חזי לשכיבה. אמנה ברי"ף שם [דף רכ"ה ב'] גרם גדולה מכולן אפילו וכו']:

שנסדקה:    סמוך לשוליה שעי"ז אינה מחזקת עוד כדי רחיצת רגל א'. דאם לא נסדקה. אפילו משתמשת ג"כ לישיבה אינה מטמאה מדרס. דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. מדעיקר תשמישה לרחיצה עומד:

שהיא טמאה מדרס:    דהרי גם מעיקרא היתה משתמשת לישיבה. ואפ"ה אינה מטמאה מדרס. ומטעמא דאמרן. דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל השתא דלא חזיא תו לרחיצה. מטמאה שפיר מדרס:

שר"ע אומר עריבת הרגלים כשמה:    ר"ל עדיין שם עריבת הרגלים עליה. ואף דלא חזיא לרחיצה אינה מקבלת טומאת מדרס. ונ"ל דטעמיה מדמבטל העיקר בטל הטפל [כספי"ט דכלים]. ולהכי הו"ל כשאר שברי כלים. דכל שלא יחדה מחדש לישיבה אינו מטמא מדרס. ולרבנן דוקא התם בתיבה ומשפלת שהישיבה ע"ג באמת טפל הוא. משא"כ הכא. גם מעיקרא לא היתה הישיבה שבתוכה טפל גמור. עד שנוכל לומר גבה בטל העיקר בטל הטפילה. אולם ביתירה מט' קבין פליגי איפכא. דלר"ע אין צריך מעשה. ולרבנן צריך מעשה [ככלים פ"כ מ"ד]. וטעמייהו דרבנן התם משום דמעיקרא לא עמדה כלל לישיבה מדמחזקת ט' קבין:

בועז

פירושים נוספים