משנה טהרות ט ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ט · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

רצה ליטול מהן בד אחד או שני בדין, בית שמאי אומרים, קוצה בטמאה ומחפה בטהרה.

בית הלל אומרים, אף מחפה בטומאה.

רבי יוסי אומר, חופר בקרדומות של מתכת ומוליך לבית הבד בטומאה.

נוסח הרמב"ם

רצה ליטול מהן בד אחד או שני בדין בית שמאי אומרין קוצה בטומאה ומחפה בטהרה בית הלל אומרין אף מחפה בטומאה רבי יוסי אומר חופר בקורדומות של מתכת ומוליך לבית הבד בטומאה.

פירוש הרמב"ם

אם אסף הזיתים קצתן עם קצתן במעטן הנה זה החבור יקרא בתוספתא אום של זיתים ואמרו בד או שני בדים כוונתו מלא גת או שני גתות כי גת של זיתים תקרא בד וכבר התבאר בתוספתא שאלה המחלוקת אמנם הוא בזיתים שלא נגמרה מלאכתן [נא"י שלא הוכשרו] ולא הוכשרו ואם רצה לקחת מאלו הזתים שיעור מועט והוא אמרו בד או ב' בדים ואחר יכסה הנשאר ויעזבהו בעת מה שיחתוך מאום של זיתים בד או שני בדים מותר לו שיחתכנו בטומאה לפי שלא הוכשרו לטומאה ואם רצה לכסות מה שנשאר לא יכסה אלא בטהרה לפי שאז נגמרה מלאכתן והוכשרו לטומאה ולא יגע בהן אלא בטהרה וב"ה אומרים שהן אפילו בעת כסוים לא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו ולכן יחפה ג"כ בטומאה ור' יוסי אומר שהוא אפילו נשא זה האום כולו מעט אחר מעט בטומאה שמותר הוא באשר לא הוכשרו כי לא נגמרה מלאכתן ולא תאמר בד או שני בדים לבד אבל נאמר כל מה שנשאר באשר שכבר נגמרה מלאכתן אתה רואה שלא נשאר לו זולת הנשיאה אל הגת בהיות כונתו שהוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתן וכן התבאר בתוספתא שכן כוונת דברי רבי יוסי אמנם הכונה בקרדומות של מתכת ר"ל טמאים לפי שהן יותר חזקים לקבל טומאת מת משאר הכלים כמו שביארנו בפתיחה וזה כמו אמרם קודם זה אפי' זבין וזבות מהלכין עליהם אשר הן בתכלית הטומאה ואין הלכה כרבי יוסי:

פירוש רבינו שמשון

רצה ליטול מהן בד אחד. בשלא נגמרה מלאכתן איירי דלא הוכשרו כדתנן לעיל ורצה ליטול מהן כשיעור שעושין בבית הבד בפעם אחת או בשני פעמים ועדיין ישאר בהן במעטן הרבה:

ב״ש אומרים קוצה בטומאה. דקוצה ומוליך בכלים טמאים דעדיין לא הוכשרו אבל כשגמר ליקח מה שרצה ליקח (צ״ל מועלת) (מעולם) לקיחתו למותר כאילו נגמרה מלאכתן ומכסה המותר שבמעטן בטהרה כאילו הוכשר:

וב״ה אומרים אף מחפה בטומאה. דאף הנשאר לא הוכשר ומיהו אם עקר כל הזיתים כדי לעשותן בבית הבד היו מוכשרים ואתא רבי יוסי למימר דאף חופר בקרדומות ועוקר כל הזיתים משם ומוליך לבית הבד בטומא' לפי שלא הוכשרו: תניא בתוספתא [ספ״י] אם עד שלא נגמרה מלאכתן חישב עליהן ורצה ליטול מהן בד אחד או שני בדים ב״ש אומרים קוצה בטומאה ומחפה בטהרה ומוליך בטהרה לבית הבד ובית הלל אומרים אף מחפה בטומאה ובלבד שלא יעקור את כל האום אלא מקום שנהגו להניח כדי בד מניח כדי בד כדי בדידה מניח כדי בדידה קתכו מניח קתכו ובלבד שלא יעקור את כל האום ואם עקר כל האום הרי אלו טמאין רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר משום אביו אע״פ שעוקר את כל האום הרי אלו טהורין ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי אלו טמאים והעוטן בבית הבד כאילו עוטן בתוך ביתו: פי' אום הם זיתים שבקרקעית המעטן כדפרישית לעיל שמדובקין זה עם זה. בדידה פחות מכדי בד. קתכו פחות מכדי בדידה. ובלבד שלא יערים אדרבי יוסי אי אפשר ליישבו דהא בכל ענין טהורין דלא הוכשרו אלא אעתיד להוסיף קאי כי ההוא דלעיל ודומיא דסיפא במעטן בבית הבד כלומר שמניח זיתים במעטן בבית הבד כעוטן בביתו דכל זמן שעתיד להוסיף לא נגמרה מלאכתן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

רצה ליטול מהם בד אחד - זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו ח כגון שהיה דעתו ליקח ולהוסיף עליהן כדתנן בריש פירקין, ובא ליקח מהן שיעור מועט שמשימים בבית הבד בפעם אחת, או שני בדין, ולעשות מהן שמן, ומשאיר מהן במעטן הרבה:

בית שמאי אומרים קוצה בטומאה - חותך מה שרוצה לחתוך מן האום של זיתים שבמעטן, בד או שני בדים בטומאה, כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו:

ומחפה בטהרה - כשגמר ליקח מה שרצה ליקח, מכסה המותר שבמעטן בטהרה כאילו הוכשר, דמועלת לקיחתו מה שלוקח להחשיב את המותר כאילו נגמרה מלאכתן:

אף מחפה בטומאה - דאף הנשאר לא הוכשר, כיון שלא נגמרה מלאכתן ודעתו להוסיף עליהם. ומיהו אם עקר כל הזיתים שבמעטן כדי לעשותן בבית הבד, היו מוכשרים לבית הלל:

ר' יוסי אומר חופר בקרדומות - ועוקר כל הזיתים שבמעטן:

ומוליך לבית הבד בטומאה - לפי שלא הוכשרו. וקרדומות דנקט, לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים ט. והלכה כבית הלל:

פירוש תוספות יום טוב

רצה ליטול מהן. לשון הר"ב זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. וכן לשון הרמב"ם בפירושו אבל בנא"י שלא הוכשרו. וכן בפי' הר"ש דלא הוכשרו:

קוצה בטומאה. פורש הר"ב קוצה מן האום של זיתים. עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

בית הלל אומרים אף מחפה בטומאה. פי' הר"ב כיון שלא נגמרה מלאכתן. וכ"כ הרמב"ם. ועיין מה שכתבתי כבר בזה במשנה ה':

בקרדומות של מתכת. כתב הר"ב דנקט קרדומות לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. כ"כ הרמב"ם. ומסיים כמו שבארנו בפתיחה. ונ"ל שרמז על מ"ש שם שבכלי מתכות לבד יש דין זה ואינו בשאר כלים שאם נטמאו כשישברו נטהרו. וכשיחזור ויעשה מהן כלי יחזרו לטומאתן הישנה. וכדתנן ברפי"א ממסכת כלים ואע"פ שזה אינו אלא מגזירתם אבל לענין קבלת הטומאה מן המת כל הכלים שוים חוץ מכלי חרס כמ"ש בפתיחה. ועוד בריש מסכת אהלות. וכמ"ש שם ג"כ הר"ב. [אבל לשיטת ר"ת וסיעתו. יש חילוק בטומאה דאורייתא בין כלי מתכות לשאר כלים. דכלי מתכות עליהם דוקא נאמר חרב הרי הוא כחלל וכשיטה זו כתב הר"ב ברפי"ו דאהלות]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) הר"מ, שלא הוכשרו. ובר"ש, דלא:

(ט) (על הברטנורא) דכשנשברו ונטהרו, כשחזר ועשה מהן כלי חוזרין ' לטומאתן. עתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

חופר בקרדומות של מתכות ומוליך לבית הבד בטומאה:    אפילו כל הזיתים ולא כמו שאמר ת"ק דוקא לצורך בית הבד אחד או שנים אלא אפילו עוקר כל הזיתים אם ירצה מאחר שחשב שיוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתם:

בפי' רעז"ל וקרדומות דנקט לרבותא וכו'. אמר המלקט על דרך ששנינו לעיל בפרקין אפילו זבין וזבות מהלכין עליהן וכו':

תפארת ישראל

יכין

רצה ליטול מהן בד אחד:    ר"ל שהי' לו זיתים במעטן שכבר הזיעו. ואפ"ה לא הוכשרו באותו זיעה. מדהיה דעתו להוסיף עליהן. והרי בכה"ג לא הוכשרו בהזיעה [כמ"ב]. אבל השתא נמלך ליטול מהמעטן מעט מהן כדי לכבוש בד א' או ב'. ולהשאיר האחרים עדיין בהמעטן:

בש"א קוצה:    ר"ל חותך אותו מעט מהאום בסכין טמא. ואפ"ה ישאר הכל טהור. דהרי הנשאר בהמעטן ודאי לא נחשב כהוכשר מדאינו רוצה במשקה היוצא וכדאמרן. לא מחשב משקה להכשיר או לקט"ו. אלא גם אותו מקצת שנוטל לכבשו. אע"ג דמדרוצה לכבשו ניח"ל במשקה שעליו. עכ"פ כל זמן שמחובר להאום הנשאר בהמעטן. הרי הוא כאום ואמקט"ו:

ומחפה בטהרה:    דאחר שחתכו ונתקו מהאום. נחשב המקצת כמוכשר במשקה שעל גביו. ולכן צריך לחפותו ולכסותו בכלים טהורים. כשירצה לכסותו ולהביאו לבית הבד. [וא"ת למה לא יחשב מוכשר עד אחר שיקוצצו ממש מהאום. מ"ש מכלים שיורדין לטומאה במחשבה [ככלים ספכ"ה]. ואין לחלק בין כלים לאוכלים. דהרי גם במאכל בחישב עליו לאכילה מקט"ו [כפ"ח מ"ו]. וא"כ ה"נ לכ"ע יהיה צריך גם לקצותו בטהרה. י"ל התם שחישב על כל הגוזל מהני מחשבה למיחת ליה קבט"ו. משא"כ הכא שהקצת שחישב עליו הוא מחובר עדיין בהאום שלא חישב עליו. לפיכך כל עוד שלא קצה אותו לגמרי מהאום לא נחית ליה קבט"ו ע"י מחשבה. אמנם מכאן יש תמיהא גדולה להר"ש ולהר"ב במשנה א'. שכתבו שם דלב"ש אם הזיעו אף שלא נגמרו מלאכתן הרי הן מוכשרים. ולפיכך משנה ב' דבדעתו להוסיף דאז לא נגמ"ל. אף שהזיעו אינן מוכשרים. אוקמוה דרק דברי ר"ג וחכמים הוא. וזה תמוה מאד דא"כ ב"ש דס"ל הכא דקוצה בטומאה ומחפה בטהרה. ממ"נ אי הזיעה. הרי כבר הוכשר גם האום כולו אף שלא נגמ"ל. ואמאי רשאי לקצות בטומאה. ואי לא הזיעה. מה מהני שכבר קצה המעט שנגמ"ל הרי לא הזיע עדיין. ואמאי צריך לחפות בטהרה. וצ"ע. אבל להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ט'] ניחא. דהרי ס"ל דלב"ש תרתי בעי. שיהיה נגמ"ל וגם שיהיה זיעה נראה. ומשנה ב' אתיא ככ"ע. א"כ י"ל דהכא מיירי שזיעה נראה עליהן. אבל מדלא נגמ"ל של האום לא הוכשר עדיין רק המעט שנוטל. ולפיכך צריך שיחפנו בטהרה]:

בה"א אף מחפה בטומאה:    דס"ל דגם אחר שנתק אותו מקצת מהאום שבמעטן. אף שנתחברו כבר ג' זב"ז כמשנה א'. אפ"ה מדעכ"פ האום לא נגמ"ל. גם המקצת שנתק לא מחשב כמוכשר שיצטרך ליזהר בטהרתו. ורק אחר שהובא לבית הבד מחשב כמוכשר. אבל מקודם לכן שדינן הכל בחד האום שעדיין לא הוכשר מדדעתו להוסיף [ונ"ל דהכשר של אותו זיעה מדרבנן הוא. ולכן הקילו בו. דאל"כ מ"ש מצנון שבמערה. שתיכף כשהעלהו מהמים הוכשר במים שעליו [כמכשירין פ"ד מ"ו]. מיהו בעקר כל האום להוליכו לבית הבד. לכ"ע הוכשר מיד. דבמחשבה הוכשר [כגוזל פ"ח מ"ו]:

ומוליך לבית הבד בטומאה:    נ"ל דר' יוסי לא פליג אריש פרקין דמשהזיעו זיעת המעטן ואין דעתו להוסיף עליהן. מחשבו כמוכשרין. ורק הכא שדעתו להוסיף פליג. וס"ל כיון שמתחלה הי' דעתו להוסיף. ולא הוה ניח"ל בזיעה. אע"ג שאח"כ נמלך ועקר כל האום מהמעטן להביאו לבית הבד אפ"ה לא מחשבו כמוכשרים. דס"ל דבשעת נתינת המים על הפירות בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניח"ל [וכ"ש לפמ"ש לעיל דהכשר זיעה זו מדרבנן הוא]. והא דנקט קרדומות. היינו לרבותא. דאף שהן של מתכות דטומאתו חמורה דחרב כחלל. וגם חוזר לטומאת ישנה כשתקנו אחר שנשבר:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים